פרשני:בבלי:ברכות נא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות נא א

חברותא[עריכה]

מקשה הגמרא: במידי דלא ממאיס נמי, למה צריך לפולטו? לסלקינהו לצד אחד כמו שעושה במידי דממאיס, וליברך?
תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן: משום שנאמר (תהלים עא ח) "ימלא פי תהלתך", דהיינו שיברך בכל פיו, ולא בפה שיש בו אוכל (ורק במידי דממאיס מסלק לצד אחד, כי אינו יכול לפולטו).
בעו מיניה מרב חסדא: מי שאכל ושתה ולא ברך ברכה ראשונה, מהו שיחזור ויברך כעת, לפני שממשיך אכילתו?  1  -

 1.  רש"י פירש שהנדון "מהו שיחזור - לאחר אכילה ושתיה" וכן ביאר את תשובת רב חסדא "יוסיף על סרחונו ויעשה ברכה לבטלה", וכבר תמה מהרש"א אם כן איך למד מכאן רבינא שאפילו גמר סעודתו יחזור ויברך? וגם משלו אינו דומה כלל? ולכן ביאר שהספק באופן שלא סיים לאכול, והנידון אם כיון שלא ברך בתחילת האכילה, אין ראוי שיברך על המשכה בנפרד, ועל כך מתאים המשל, וכן גרס הגר"א ברש"י "מהו שיחזור - באמצע אכילה ושתיה" וכך ביארנו בפנים.
אמר להו: וכי מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף?! והוא משל על מי שכבר חטא, שודאי אין לו לחזור ולחטוא שוב, ופשוט שאסור לו לאכול שוב בלי ברכה.
אמר רבינא: הלכך, כיון שחייבו רב חסדא לברך באמצע אכילתו, נלמד מכך כי אפילו באופן שכבר גמר סעודתו בלא ברכה, יחזור ויברך אחריה ברכה ראשונה. וכן מוכח ממה דתניא: טבל ועלה, אומר בעלייתו מהמקוה: "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה", וכשם שאפשר לברך אחר גמר המצוה, כך אפשר לברך גם אחר גמר האכילה.  2 

 2.  בהגהות אשר"י (הובא בסוף דף נ) חילק בין ברכת המצוות שאם לא בירך לפניה מברך לאחריה, לבין ברכת הנהנין שכיון שאסור ליהנות בלי ברכה לפני האוכל, נדחה, וגם אחריו אינו מברך, ולפ"ז ראיית רבינא תמוהה. ובהכרח שכוונת רבינא כי אילו לא היה אופן שיכל לכתחילה לברך על מצוה אחר עשייתה, לא היה יכול לברך אחר האוכל אפילו בדיעבד, ואף שלא גמר אכילתו, (וסבר שהחילוק בין אכילה לטבילה אם מעיקרא חזי או לא, הוא רק לגבי ברכה לכתחילה) וראה ש"ך ובית מאיר (יו"ד יט ג). ובעמק ברכה (ברכת הנהנין א) ביאר כי אף שאחר שאכל אין חיוב לברך משום איסור הנאה מהעוה"ז בלא ברכה, מכל מקום יש מצוה לברך, ודין זה הוכיח רבינא מטבילה, שיש מצוה נוספת של ברכה אחר העשיה, וראה אבי עזרי (ברכות יא ה). אכן רש"י (ד"ה מי) כתב שהנידון הוא בשכח "ברכת המוציא וברכת היין", ויתכן שכוונתו כי בכל הברכות חיוב הברכה הוא רק לפני האכילה, משום שאסור להינות בלא ברכה, והנידון רק בשתי ברכות אלו שקבעו בהם ברכה שונה מפני מעלתם, ושמא חייב בה גם אחר האכילה.
דוחה הגמרא: ולא היא, התם - בטבילה, מעיקרא לפני שטבל לקריו, גברא לא חזי, שאסור לברך קודם שיטהר,  3  ולכן הוא מברך מיד אחר הטבילה,  4  ואילו הכא - במי שאכל ולא בירך, מעיקרא, כשהתחיל לאכול, גברא חזי, והואיל ואידחי כשאכל בלא ברכה, אידחי, ושוב אינו יכול לברך.  5 

 3.  רש"י פירש שמדובר בבעל קרי שאסור בדברי תורה (כדלעיל כב א), ותוס' נקטו שכוונתו כי משום בעל קרי תקנו בכל הטבילות לברך אחר הטבילה (ועפ"ז מיושבת תמיהת המעדני מלך לד אות ט עי"ש). והם כתבו שהכוונה לטבילת גרים, ומפני טבילת גר הצריכו בכל הטבילות לברך אחר טבילה (ועי' תוס' בפסחים ז ב ד"ה על).   4.  לדעת רבינו חננאל (הובא בסוף דף נ) רק בטבילה התקינו שיברך אחריה, כי תמיד לפניה הוא אינו ראוי, אך השותה משקין ושכח לברך, אינו מברך אחר כך ברכה ראשונה, כי מצד עצמו היה ראוי לברך לפניהם (וה"ה בכל מצוה שלפניה יכל לעשות שיברך עובר לעשייתה). ואילו דעת הרא"ש שלא תקנו תקנה מיוחדת לברכת הטבילה, אלא בכל אופן שלא יכל לברך קודם מברך אחר כך, ולכן כשאינו יכול לסלק את המשקין לצד פיו, בולעם, ואח"כ מברך (וראה רעק"א יו"ד יט א, ואו"ח ח י). אכן מדברי הרי"ף ורש"י (ד"ה התם) משמע שהנידון מצד דיחוי, ובטבילה כיון שהוא דחוי מעיקרא, אינו נחשב דיחוי, ומברך. ואילו בברכת הנהנין שכבר היה ראוי ונדחה, אינו יכול לברך.   5.  במעדני יו"ט כתב שדחיית הגמרא רק על האופן שעסק בו רבינא, דהיינו שגמר סעודתו, אך באופן שממשיך לאכול, מועילה ברכתו גם על מה שאכל כבר, כי כל זמן שהוא מתעסק בדבר נחשב כעובר לעשייתו, ושלא כהלבוש (קסז ח) שלמד מכאן שאין הברכה מועילה למפרע, אפילו כשממשיך סעודתו.
(כיון שעסקנו בדיני "יין חי" מביאה הגמרא ענין שיש בו מעלה ליין חי  6 ):

 6.  ע"פ תוס' רא"ש.
תנו רבנן: אספרגוס - משקה העשוי מיין בתערובת כרוב, יפה ללב וטוב לעינים, וכל שכן לבני מעים. והרגיל בו לשתותו כל בוקר לפני האוכל לרפואה - יפה לכל גופו, והמשתכר הימנו, קשה לכל גופו.
מדייקת הגמרא: מדקתני שאספרגוס זה הוא "יפה ללב", מכלל, דבאספרגוס העשוי מחמרא עסקינן (כמבואר בסמוך, שהעשוי משכר קשה ללב), ולפיכך תמהה הגמרא: אם כן איך קתני "וכל שכן שהוא טוב לבני מעים", והתניא, על אספרגוס העשוי מיין: ללע"ט (לב, עין, טחול) יפה, לרמ"ת (ראש, מעים, תחתוניות) קשה?
מתרצת הגמרא: כי תניא ההיא שהוא טוב למעים, בעשוי מיין מיושן, שעומד כבר שלש שנים. כדתנן (נדרים סו א): האומר "קונם יין שאני טועם, מפני שהיין קשה לבני מעים". אמרו לו "והלא יין מיושן יפה הוא לבני מעים", ושתק, אסור ביין חדש ומותר במיושן.
שמע מינה שיין מיושן יפה למעים, וכן אספרגוס העשוי מיין מיושן יפה למעיים.
תנו רבנן: ששה דברים נאמרו באספרגוס: א. אין שותין אותו אלא כשהוא מיין חי ולא מזוג, ודוקא בכוס מלא. ב. מקבלו בימין, ושותהו בשמאל. ג. ואין משיחין אחריו, ואין מפסיקין בו בשתייתו, אלא שותה את כל הכוס בבת אחת, (ואינו נחשב גרגרן כי עושה כך לצורך רפואה). ד. ואין מחזירין אותו כוס שקיבלו בו, אלא למי שנתנו לו. ה. ורק אחריו (אחר שתייתו צריך לירוק). ו. ואין סומכין אותו (אין אוכלין סמוך לשתייתו) אלא במינו.
מקשה הגמרא: והתניא, אין סומכין אותו אלא בפת. והיא אינה ממינו?
מתרצת הגמרא: לא קשיא, הא שסומכין לו באכילת פת, מדובר באספרגוס דחמרא, ואילו הא שסומכין לו רק במינו, מדובר באספרגוס דשכרא, שאם הוא עשוי משכר תאנים, אוכל אחריו רק תאנים, ואם עשוי משכר תמרים, אוכל אחרוי רק תמרים.
תני חדא: "ללע"ט (לב, עין, טחול) יפה, לרמ"ת (ראש, מעים, תחתוניות) קשה", ותניא אידך להיפך "לרמ"ת יפה, ללע"ט קשה"? - לא קשיא, כי הא שאמרו "ללע"ט יפה, לרמ"ת קשה", הוא באספרגוס דחמרא, ואילו הא שאמרו "לרמ"ת יפה, ללע"ט קשה" הוא בדשכרא. תני חדא: רק אחריו, לוקה בחולי, ותניא אידך, לא רק אחריו, לוקה? -
לא קשיא, כי הא שאמרו "רק אחריו, לוקה" מדובר באספרגוס דחמרא, שאין לירוק אחריו. ואילו הא שאמרו "לא רק אחריו, לוקה" מדובר בדשכרא.
אמר רב אשי: השתא דאמרת לא רק אחריו, לוקה, מימיו הנותרים בפיו אחר השתיה, נזרקין (צריך ליורקן) אפילו בפני המלך, כדי שלא יסתכן בחולי.
אמר רבי ישמעאל בן אלישע: שלשה דברים סח לי מלאך הנקרא "סוריאל" שהוא שר הפנים (חשוב וראוי לבא לפני הקב"ה): א. אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש המשרת בביתך ותלבש, אלא קחנו בעצמך ממקומו.  7  ב. ואל תטול ידיך בבוקר ממי שעדיין לא נטל ידיו. ג. ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך, מפני ש"תכספית" (חבורת שדים), ואמרי לה "אסתלגנית" (חבורת מלאכים), של מלאכי חבלה מצפין לו לאדם, ואומרים "אימתי יבא אדם לידי אחד מדברים הללו, וילכד". אמר רבי יהושע בן לוי: שלשה דברים סח לי מלאך המות: א. אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש. ב. ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו. ג. ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן הלויית המת, מפני שאני מרקד ובא לפניהן וחרבי בידי, ויש לי רשות לחבל.

 7.  בסדר היום כתב שלא יגע במלבושיו עד שיטול, והביאו המג"א (ד א) והשיגו מסוגיין שמשמע שלא יטלם משמש שלא נטל, אך הוא עצמו יקחם אף שלא נטל. והלבושי שרד והפמ"ג כתבו שמהשמש אסור לקחת בגדיו אפילו אם השמש נטל ידיו.
ומלמדת הגמרא: ואי פגע אדם בנשים השבות מלויית המת, מאי תקנתיה (מה יעשה כדי שלא יפגע בו מלאך המוות)? - בתחילה לינשוף (יקפוץ) מדוכתיה ארבע אמות. ואחר כך, אי איכא נהרא, ליעבריה, ואי אין נהר, אך איכא דרכא אחרינא, ליזיל בה, ואי אין דרך אחרת, אך איכא גודא (קיר), ליקו אחורא, ואי לא מצא אחת מאפשרויות אלו, ליהדר אפיה מהנשים, ולימא "ויאמר ה' אל השטן (שמשמש גם כמלאך המוות) יגער ה' בך וגו'" עד דחלפי מיניה.
אמר רבי זירא אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא: עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה שעושים עליו קידוש או מברכים עליו ברכת המזון  8 : טעון א. הדחה ב. ושטיפה ג. צריך שיתן בו יין חי,  9  ד. ויהיה הכוס מלא.  10  ה. עיטור (כדלהלן) ו. ועיטוף (כדלהלן) ז. נוטלו בשתי ידיו. ח. ונותנו בימין, ט. ומגביהו מן הקרקע טפח, י. וכשמברך עליו נותן עיניו בו. ויש אומרים אף משגרו במתנה לאנשי ביתו.

 8.  רש"י (ד"ה כוס) פירש "ברכת המזון", אך המגיד משנה למד מדברי הרמב"ם (שבת כט ז) שמדובר בכוס של קידוש.   9.  רש"י פירש שיתן בו תחילה יין חי ואח"כ ימזגנו, שהרי אינו מברך על יין חי כמבואר במשנה, ובכוס של ברכה גם חכמים לזה (ראה תוס נ ב ד"ה מודים, ורש"ש ומלא הרועים). ובאופן נוסף פירשו, שיביאנו חי מהחבית, והיינו שלא ישתמש ביין שנמזג לצורך אחר, אלא ימזגנו רק לצורך הברכה, וראה ביאור נוסף בהערה 12. ותוס' פירשו באופן נוסף ש"חי" ביארו "שלם", והכוונה שיברך על כוס שלימה ולא שבורה, וראה באליהו רבה שאפילו אם רק בסיס הכוס שבור, פסול לברכה, אלא אם כן אין לו אחר, ובשעה"צ (קפג יג) דן אם הקולא כשאין לו אחר היא רק כשיכול לעמוד בלא בסיסו, או אפילו אינו עומד כלל.   10.  בטור (קפג) כתב שתהיה מלאה על כל גדותיה, וכתב במור וקציעה שאע"פ שבכך גורם שישפך ממנה מעט כשאוחזה, אין בהפסד מועט זה משום "הפסד אוכלין", ובפרט שאינו מאבדן בכוונה. אולם הט"ז (שם ד) כתב שימנע ממילוי המביא לידי הפסד אפילו מועט, וראה בב"ח (שם) שאין צורך שימלאנה לגמרי, כי רובו ככולו, (ובסי' תעב ו כתב שאפילו לכתחילה די ברוב, וראה פר"ח שם ט, ולהלן נב הערה 13).
אמר רבי יוחנן: אנו אין לנו אלא ארבעה מדברים אלו בלבד: א. הדחה ב. שטיפה ג. חי ד. ומלא.  11 

 11.  תוס' (ד"ה אין) כתבו שרבי יוחנן מיעט רק על עיטור ועיטוף, שהרי בסמוך הוא עצמו דן בדין "נוטלו בשתי ידיו". והרשב"א נקט שרבי יוחנן מודה בכל העשרה דברים, אלא שדעתו כי רק ארבעה מהם מעכבים את הברכה, והשאר רק למצוה מן המובחר. ובירושלמי (ה"ה) הביא רק עיטור הדחה ומלא, וביאר ביפה עינים שמודה בכל העשרה, ונקט רק מה ששייך לגוף הכוס. והרמב"ם (ברכות ז טו) כתב רק את ארבעת הדברים, ומשמע שנקט כי רבי יוחנן מיעט את כל השאר. וראה בהגהות בן אריה שבתיקוני זוהר (מז) מבואר שעשרה הדברים נתקנו רק לזמן שביהמ"ק קיים, וכוונת רבי יוחנן שאנו - בזמה"ז - אין לנו אלא ארבעה דברים.
תנא: "הדחה" היא רחיצה מבפנים, ואילו "שטיפה" היא רחיצה מבחוץ.
אמר רבי יוחנן: כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (דברים לב כג) "ומלא ברכת ה' - ים ודרום ירשה" ודורשים שהמברך את ה' על כוס מלא יירש בארץ ישראל בצד "ים" שאין שם יישוב, וכן בצד "דרום" שהוא מקום המדבר בארץ ישראל, ובמקום שאין יישוב אין שם גבול.
רבי יוסי בר חנינא אומר: זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא.
מבארת הגמרא כיצד עושים "עיטור": רב יהודה מעטרהו בתלמידים, שהיו יושבים סביבו כשהיה מברך. רב חסדא מעטר ליה בנטלי - היה מניח סביב הכוס, כוסות מלאות יין.  12 

 12.  רבינו חננאל פירש שהיה נותן כוס ליושב בימינו וכוס ליושב משמאלו, וכשמגיע לברכת הארץ מוסיף לכוס מאחת הכוסות שבידיהם, וראה הערה 14.
אמר רבי חנן: וממלא את הכוסות שמעטר בהן, ביין חי, כי אינם עומדות לשתיה ככוס של ברכה, ומראה בהן את שבח הארץ שמוציאה יין זה.  13  אמר רב ששת: וממלא אותן ביין בברכת הארץ,  14  כי היא הברכה על השובע, ולכן לא ידלל את היין להכשירו לשתייה אלא אחר הברכה.  15 

 13.  ע"פ יפה עינים.   14.  כך ביאור הגמרא לפי גירסתנו, אך הרי"ף גרס "חי" - אמר רב ששת עד ברכת הארץ" וביאר רבינו יונה שימלא בכוס יין חי ויתחיל בהמ"ז בלא מזיגה, ורק בברכת הארץ ימזגנו, וכדלהלן (וראה הערה 9). ותוס' בשבת (עו ב ד"ה כדי) ופסחים (קח ב ד"ה שתאן) הביאו בשם ר"ת שבתחילה מברך על יין מזוג ולא מזוג, ובברכת הארץ מוסיף לו מים למוזגו. ובשם רש"י כתבו שבברכת הארץ מוסיף עוד יין בכוס (וכנראה גרסו "ומוסיפין בברכת הארץ) וביאר הב"ח (קפג) שסבר כרבינו חננאל, שהעיטור נעשה בברכת הארץ, בהוספת יין מכוסות העיטור לכוס של ברכה (וכשם שלדעת ר"ת הניח מקום בכוס למזוג בו מים, כך לרש"י לא מלאהו כולו כדי לקיים "עיטור").   15.  ע"פ ריטב"א, וכן הביא בהגהות בן אריה מהזוהר (בלק קפט ב) שיהא חי בברכת הארץ, וימזגנו קודם "רחם". אך הב"י (קפג) כתב שמוזגו בתחילת הברכה, כי הטעם שמוזגה בברכת הארץ, מבואר ברא"ש שמודיע בכך את שבח הארץ שיינה חזק וטעון מזיגה, וצריך שיהא ניכר בעת הברכה. ובכף החיים הביא שע"פ הקבלה יש למוזגו בשעה שאומר תיבת "את" בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת את".
"עיטוף": רב פפא מעטף בטליתו ויתיב בעת שמברך על הכוס, רב אסי פריס סודרא על רישיה.  16 

 16.  רבינו ירוחם כתב שנותן סודר על ראשו כי אסור לברך בגילוי ראש, והביאו הב"י (קפג), ותמה שא"כ אין זו מעלה בברכת המזון על הכוס, כי כל הברכות אסור לברך בגילוי ראש (ובמעדני יו"ט כתב שבאמת ה"ה בכל הברכות, אלא שכאן מנו מעלה זו במעלות הכוס), ולכן ביאר שהוא סודר שהעומדים לפני הגדולים פורסים על כובעיהם, והב"ח כתב שבכל הברכות די בחבישת מצנפת קטנה (כיפה) ובבהמ"ז פורס סודר שמביא לצניעות ומכניע לב האדם ומביאו לכוונת הברכה וליראת שמים. ובדרכי משה כתב שכוונת רבינו ירוחם שבבהמ"ז גם העונים לא ישבו בגילוי ראש, ולא רק המזמן. ותמה המחזיק ברכה שא"כ היה ראוי לומר "בי רב אשי פרסי סודרא".
"נוטלו בשתי ידיו":
אמר רבי חיננא בר פפא: מאי קראה שמלמד על דין זה? - (תהלים קלד ב) "שאו ידיכם קדש, וברכו את ה'" והיינו שלצורך ברכה יגביהנו בשתי ידיו.  17 

 17.  ממקור הדין משמע כהמאירי שנוטלו בעצמו מן השלחן, אך הרא"ש גרס "מקבלו בשתי ידיו" והיינו שימסור לו אחר.
"ונותנו לימין":
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ראשונים שאלו: יד שמאל מהו שתסייע לימין באחיזת הכוס?
אמר רב אשי, הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשיטא להו,

דרשני המקוצר[עריכה]

דיני כוס של ברכה להלכה