פרשני:בבלי:ברכות מד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות מד ב

חברותא[עריכה]

אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: על הביעא (ביצה), ועל מיני קופרא (בשר), בתחלה מברך עליהם שהכל, ולבסוף מברך עליהם בורא נפשות רבות.
אבל על ירקא (ירקות) לא מברך ברכה אחרונה.
ורבי יצחק אמר: אפילו על ירקא מברך ברכה אחרונה, אבל על שתיית מיא לא מברך ברכה אחרונה,
ורב פפא אמר: אפילו על שתיית מיא מברך ברכה אחרונה  1 .

 1.  הטעם שלדעת רב יצחק בר אבדימי אין לברך ברכה אחרונה על ירק ומים ביאר הריטב"א שזהו משום שאינם חשובים כדי לברך עליהם, וביתר ביאור כתב הפני יהושע, כיון שהחיוב לברך ברכה אחרונה הסמיכוהו חכמים ל"ואכלת ושבעת וברכת" שנאמר בשבעת המינים, אם כן יש לומר שרק מאכל שיש לו השוואה מסויימת לשבעת המינים נכלל בחיוב זה, ולכן, לרב יצחק בר אבדימי יש לברך רק על בשר וביצים כי מחמת חשיבותם (וכפי שנראה בהמשך דברי הגמרא) דומים הם מעט לשבעת המינים שאף להם ישנה חשיבות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ורב יצחק סובר שאף לירקות ישנה השוואה לשבעת המינים, כיון שעכ"פ מין מאכל הם בשונה ממים שאינם דומים כלל לשבעת המינים. ואילו רב פפא סובר, כיון ששתיה בכלל אכילה היא הריהי נכללת ב"ואכלת" ויש לדמותה מעט לשבעת המינים. ואולם תוספות רבינו יהודה החסיד והאור זרוע (סעודה קפ"ב) פירשו שטעמו של רב יצחק בר אבדימי הוא, כיון שטעם הירקות אינו מורגש כ"כ בפה לאחר האכילה אין מחוייבים לברך עליהם, עיין בדבריהם, ועל דרך זה יש לפרש את סברתם של שאר האמוראים כאן.
מר זוטרא עביד כרב יצחק בר אבדימי ולא בירך ברכה אחרונה אלא על בשר וביצה. ורב שימי בר אשי עביד כרבי יצחק, ובירך ברכה אחרונה גם על ירק, אבל על שתיית מים לא בירך.
וסימנך, סימן יהא לך מי מהאמוראים נהג כמי: חד - מר זוטרא שהוזכר כאן יחיד בלא שם אביו, נהג בדין זה כרב יצחק בר אבדימי שהוזכר כאן כתרי, בשמו ובשם אביו.
ותרי - רב שימי בר אשי שהוזכר כאן בשמו ובשם אביו, נהג בדין זה כחד - כרבי יצחק שהוזכר כאן יחיד.
אמר רב אשי: אנא, זמנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו (בפעמים שאני זוכר  2 , אני נוהג כדעת כולם) ומברך על הכל ברכה אחרונה.

 2.  הלשון "דכי מדכרנא" צריכה ביאור, ועיין בהפלאה וברכת ראש (לקמן מה א ד"ה א"ל רבא) כוונת הדברים. וראה עוד בספר הפרדס (סימן עח-עט) ובסידור רש"י (סימן קיב וסימן קיד) שברכת בורא נפשות אינה חובה אלא מנהג, וכך היא דעת הריטב"א (לעיל לה א), ולדבריהם מובנת היטב לשון זו.
תנן במסכת נדה: כל שטעון ברכה לאחריו - טעון ברכה גם לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו.
מקשה הגמרא: בשלמא לרב יצחק בר אבדימי באה הסיפא של המשנה לאפוקי ירקא (ומיא) שמברכים עליהם ברכה לפניה ואין מברכים עליהם ברכה לאחריה. וכמו כן לרבי יצחק יש לפרש שהסיפא של המשנה באה לאפוקי מיא שמברכים עליהם ברכה לפניה ואין מברכים עליהם ברכה שלאחריה. אלא לרב פפא הסובר שיש לברך על הכל ברכה לאחריה - לאפוקי מאי, איזה דבר באה הסיפא של המשנה להוציא?
מתרצת הגמרא: המשנה באה לאפוקי מצוות, שאין מברכים עליהם אלא לפניהם ולא לאחריהם  3 .

 3.  אף שמצינו שתיקנו ברכה שלאחריה בכמה מצוות כהלל מגילה וקריאת התורה, כתב הרשב"א בתשובותיו (ח"ז קפ"ג) שאלו אינן נחשבות כ"מצוות" אלא כ"תקנות" ועל תקנות מברכים גם לאחריהן. ובספר המאורות (לעיל יב א) ביאר, שחלוקים אלו שמצוותם חביבה היא ביותר ולכן תיקנו להן ברכה גם בסופן. ולענין הלל הוסיף שהברכה שלאחריה היא ברכת השבח ולא ברכת המצוות. וכפי שכתב הכלבו (מ"ג) בשם הראב"ד, (וכפי שכתב הרא"ש (פ"ק דפסחים סימן י') לענין ברכת המילה).
מקשה הגמרא: ולבני מערבא, דבתר  4  דמסלקי תפילייהו מברכי (שלאחר שחלצו את תפיליהן היו מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשמור חוקיו",  5  עדיין קשה: לאפוקי מאי, איזה דבר המשנה באה להוציא  6 ?

 4.  הנצי"ב בספרו מרומי שדה הקשה מדוע בירכו זאת לאחר שסילקו את התפילין והרי, כיון שהסילוק נחשב למצוה היה להם לברך קודם הסילוק ככל הברכות שמברכים אותם קודם העשיה.   5.  על שם הפסוק (שמות יג י) "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה", ודרשו מזה בני מערבא שזמן הנחת תפילין (המוזכר שם לעיל) הוא רק ביום (מימים ימימה) ולא בלילה, ונמצא שכשמסירם קודם הלילה מקיים מצות "ושמרת" ויש לו לברך על כך. ואולם בני בבל דרשו פסוק זה לענין חוקת הפסח שאסור לאוכלו בלילה, כי לדעתם לילה הוא זמן תפילין ומה שאין מניחים אותם בלילה הוא משום נקיות ולכן אין לברך על הסרתם. (והטעם שבני בבל אין מברכין על גמר אכילת הפסח בדומה לבני מערבא המברכים על גמר מצות ההנחה, פירשו תוספות הרא"ש ותוספות רבינו יהודה החסיד, שתיקנו ברכה רק למצוה שיש בה מעשה כמו בתפילין שיש בהם מעשה סילוק, אבל בפסח שקיום המצוה נעשה בזה שמפסיק אכילתו ואין שום מעשה בדבר לא תיקנו ברכה על זה).   6.  לדעת הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א בשם ר"י (נדה נא ב) בני מערבא היו מברכים על כל מצוה שיש לה "גמר" כמו מצות שופר ולולב ואין זה דין מסויים שנאמר בתפילין. ומה שנקטו "תפילין" הוא משום שרק עליהם יש לברך בנוסח "לשמור חוקיו" על שם ה"חוקה", אבל על שאר מצות שלא נאמר בהם "חוקה" מברכים "לשמור מצוותיו". ואולם התוספות (כאן ובסוכה לט א, מנחות לו ב, ובנדה נא ב) והרא"ש (הל' תפילין ט"ז) הביאו בשם ר"ת שבני מערבא היו מברכין רק על סילוק התפילין אבל לא על שאר מצוות אף שיש להן גמר כי לא כתוב בהן "חוקה". והוסיף הרא"ש בביאור הדברים, כיון שלא כתוב "חוקה", שוב אין איסור מלעשות המצוה גם בלילה ולכן גם אם מפסיק מלקיים את המצוה סמוך לחשיכה אינו מקיים בזה מצוה. התוספות לשיטתם מקשים, כיון שעל שאר המצוות אין מברכים לאחריהן, מה אם כן מקשה הגמרא "לבני מערבא לאפוקי מאי", והרי יש לומר בפשיטות שבאו לאפוקי שאר המצוות, ותירצו התוספות בנדה (שם) שהיה נח לגמרא ליישב "לאפוקי ריחני" שזה כולל את כל סוגי הבשמים מאשר ליישב "לאפוקי מצוות" שאין זה כולל את כל המצוות כולם.
מתרצת הגמרא: המשנה באה לאפוקי ריחני, שעל הריח מברכים לפניו ואין מברכים לאחריו  7 .

 7.  הטעם שלא תיקנו ברכה אחרונה על הריח, פירש רש"י בנדה (נא ב) משום שיש בו הנאה מועטת. ולדבריו צריך לומר שאף שלענין ברכה ראשונה מצינו שמברכים אפילו על הנאה כל שהיא, מכל מקום ברכה אחרונה הנלמדת מ"ואכלת ושבעת וברכת" (באסמכתא דקרא) יש לומר שרק הנאת אכילה ושתיה שהן הנאות חשובות יש לדמותם לשבעת המינים, אבל הנאת הריח שאינה הנאה חשובה כל כך אין להשוותה לשבעת המינים ואין לברך עליה. - וראה לעיל הערה 1 דברי הפני יהושע. אכן הכל בו (סימן כ"ד) פירש טעם אחר, שכמו שלענין אכילה הדין הוא שאם כבר נתעכל המזון שבמעיו אי אפשר לברך ברכה אחרונה, כך גם לענין ריח יש לומר, כיון שמיד לאחר שמריח מפסיקה הנאתו כבר לא שייך לברך על זה. (מדברי המגן אברהם (רט"ז סק"א) נראה שהבין שטעמו של רש"י אינו כטעם שכתב הכל בו. ואולם עיין בט"ז (שם) שפירש שגם הטעם שכתב רש"י הוא מעין טעמו של הכל בו, ומה שכתב ש"הנאתו מועטת" כונתו שהיא מועטת בזמן כי מיד היא נפסקת). והנה החזון איש (כ"ח סק"ד) חקר האם מה שאין מברכים לאחר שנתעכל המזון במעיו הוא משום שהברכה אינה על מה שאכל כבר אלא על מה שנהנה עתה מהמאכל שבמעיו ולכן אם כבר נתעכל המזון לא שייך לברך על זה, או שמא הברכה היא על מה שאכל כבר ואולם צריך שתהא לברכה שייכות לאכילה שאכל וכל עוד שלא נתעכל המזון במעיו עדיין זה נחשב לשעת אכילה. והוכיח החזון איש כצד הראשון מדברי הכל בו הנזכר שהשווה את הזמן שפסקה הנאתו מהריח למי שנתעכל המזון במעיו, והרי הזמן שפסקה הנאתו מהריח ודאי שייך עדיין לזמן ההנאה (שהרי אין כלל הפסק זמן ביניהם), ובהכרח שהטעם שבנתעכל המזון אינו יכול לברך אין זה משום הזמן המרובה שחלף מאכילתו אלא כי צריך לברך על ההנאה שבמעיו. ואולם דחה זאת החזון איש מהמבואר לקמן (מח ב) שמשה תיקן להם לישראל ברכת המזון על אכילת ה"מן", והמן הרי היה נבלע מיד באיבריהם ואיך בירכו עליו בזמן שכבר אינו במעיים, עיין בדבריו. וצריך לומר, שאף אם הברכה היא על הנאת מעיים וכפי שנראה מדברי הכל בו, אין הכונה שצריך שהאוכל ישהה בפועל במעיים, אלא שהשפעתו תהיה ניכרת עדיין באדם שיהא שבע מחמתו, ולאחר שהוא מתעכל אין כבר לאדם שום הנאה ממנו, ולכן יש לומר שאע"פ שהמן היה נבלע מיד באיבריהם מכל מקום גם לאחר שהיה נבלע היו עדיין שבעים מחמתו ועל הנאה זו גופא יש מקום לברך. - הגרי"של אלישיב שליט"א, מובא בקובץ "ישורון" (חלק ג').
אמר רבי ינאי אמר רב: כל מאכל שהוא בשיעור כביצה - אכילת הביצה עצמה טובה היא לגוף ממנו.
כי אתא רבין אמר: טבא ביעתא מגולגלתא (טובה ביצה מגולגלת שהיא צלויה מעט ורכה ועל ידי זה ניתן לגלגלה), יותר משיתא קייסי סולתא (מסולת במידה של שש קייסי - מדות המחזיקות לוג).
כי אתא רב דימי אמר: טבא ביעתא מגולגלתא יותר משיתא קייסי סולת, ואילו מטויתא (ביצה הצלויה זמן מרובה והיא קשה יותר) טובה היא מארבע קייסי, וביצה מבושלתא מעולה היא מכולם ועליה אמר רבי ינאי לעיל שכל מאכל ששיעורו הוא כביצה - ביצה מבושלת טובה הימנו. לבר מבשרא (מלבד בשר) שאכילתו טובה מאכילת ביצה.
שנינו במשנה: רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק של ירק והוא מזונו שקבע עליו סעודתו - מברך עליו לאחר אכילתו ג' ברכות של ברכת המזון.
מקשה הגמרא: ומי איכא מידי דהוה שלק מזוני? והלא אין דרכם של בני אדם לקבוע סעודתם על ירק?
אמר רב אשי: בקלח של כרוב שנו, שנאכל למזון.
תנו רבנן: אכילת טחול - יפה לשינים וקשה לבני מעים, ואילו הכרישין - קשין לשינים ויפין לבני מעים.
כל ירק חי - האוכל ממנו מוריק. ניטל ממנו תואר הפנים.
וכל האוכל דבר שהוא עדיין קטן שלא גדל כל צרכו - מקטין. אינו גדל כראוי.
כל האוכל דבר שלם שהיה בו נפש, כגון דגים קטנים שנאכלים שלמים - אכילתן גורמת לו שיהא משיב את הנפש.
וכל האוכל בשר בהמה מהמקום הקרוב לנפש (שהגמרא תבאר בהמשך היכן הוא מקום זה), אכילתו משיבה את הנפש.
אכילת כרוב טובה היא למזון ואכילת תרדין טובה היא לרפואה.
אוי לו לבית (לכרס), שהלפת עוברת בתוכו.
אמר מר: טחול - יפה לשינים וקשה לבני מעים. מאי תקנתיה של הרוצה לאוכלו לתועלת שיניו וחושש שיוזק בבני מעיו? נלעסיה ונשדייה (ילעסנו ואחר כך ישליכנו) מפיו, כדי שלא יזיק לבני מעיו.
כרישין - קשין לשינים ויפין לבני מעים. מאי תקנתיה של הרוצה לאוכלן לתועלת בני מעיו? לשלקינהו ונבלעינהו, (יבשלם זמן מרובה) ולא יזיקו לשיניו.
הפיסקא הנוספת ששנינו בברייתא:
"כל ירק חי - מוריק" מבארת הגמרא:
אמר רבי יצחק: אין זה אלא כשאכלו בסעודה ראשונה של אחר הקזה.
ואמר רבי יצחק: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות של היום שזהו זמן סעודת שחרית - אסור לספר הימנו (אסור לבני אדם שעדיין לא אכלו לשוחח עמו). מאי טעמא? משום ריחא, - כי האוכל ירק ריחו קשה לבני אדם המספרים עמו.
ואמר רבי יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות, שלא יוזק מחמתו.
אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי. אייתו קמייהו ירק חי קודם ארבע שעות. אמימר ורב אשי אכול מן הירק, ומר זוטרא לא אכל מן הירק,
אמרו ליה למר זוטרא: מאי דעתיך (מהי סברתך) שאינך אוכל? אם משום שחושש אתה להא דאמר רבי יצחק: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו משום ריחא, אם כן הא אנן, דקא אכלינן (הרי אנחנו שאכלנו) ירק קודם לארבע שעות, ובכל זאת קא משתעית בהדן (שוחחת איתנו), ואם היית חושש לדברי רבי יצחק היית צריך לסור מעמנו?
אמר להו: אנא - כאידך דרבי יצחק סבירא לי (כמימרא האחרת שאמר רבי יצחק).
דאמר רבי יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות, ומשום כך לא אכלתי.
פיסקא נוספת ששנינו בברייתא: ש"כל האוכל דבר קטן שלא גדל כל צרכו - מקטין". מבארת הגמרא אמר רב חסדא: אפילו גדיא (גדי) שמן וטוב - ששויו בר זוזא, שמחירו יקר, גם כן אין טוב לאוכלו, כי מ"מ לא גדל כל צרכו. ולא אמרן אלא דלית ביה בקטן רבעא מגדול, - היינו שלא הגיע לרבע מגודלו אבל אם אית ביה בקטן רבעא רביעית מהגדול שבאותו מין לית לן בה, וטוב הוא למאכל.
ומה ששנינו עוד בברייתא: "כל אכילת נפש - משיב נפש",
אמר רב פפא: אפילו גילדני דבי גילי (דגים קטנים מאד המצויים בין קנים שבאגם) שגם הם משיבים את הנפש,
ועל מה ששנינו בברייתא: "כל הקרוב לנפש - משיב את הנפש". אמר רב אחא בר יעקב: היינו עונקא צואר הבהמה, שהוא מקום בית השחיטה הקרוב ללב ולמעיים.
אמר ליה רבא לשמעיה: כי מייתית לי אומצא דבישרא (חתיכת בשר) טרח ואייתי לי (הטרח את עצמך והבא לי) נתח בשר מהיכא דמקרב ל"בי ברוך" (מהבשר הסמוך למקום שברכו עליו בשעת השחיטה). כלומר, מן הצואר,
מקשה הגמרא על מה ששנינו בברייתא, שאכילת כרוב טובה למזון, ואכילת תרדין טובה לרפואה: וכי כרוב למזון, אין (למזון הוא מועיל) ולרפואה לא? והא תניא: ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב ותרדין ומי סיסין יבש, (תבשיל הנעשה מעשב), וקיבה של בהמה, והרת (רחמה של בהמה), ויותרת הכבד.
הרי שכרוב טוב גם לרפואה,
מתרצת הגמרא: אלא, אימא כרוב מועיל לרפואה ואף למזון.
ועל מה ששנינו בברייתא: "אוי לו לבית (לכרס) שהלפת עוברת בתוכו". מקשה הגמרא: איני, והא אמר ליה רבא לשמעיה (למשמשו): כי חזית ליפתא בשוקא - לא תימא לי: במאי כרכת ריפתא, (כשתראה לפת בשוק שוב אל תאמר לי "מה אכרוך לך עם הלחם") אלא תבין מעצמך שרצוני שתכרוך לי זאת בלפת, וקשה שהרי שנינו שהלפת אינה טובה לכרס.
מתרצת הגמרא: אמר אביי: מה ששנינו בברייתא "אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו", היינו כשבישלה מבלי (בלא) בשר, שאז היא קשה לגוף. אבל אם בישלה עם הבשר אזי השומן היוצא מהבשר גורם שהלפת לא תזיקנו.
ורבא אמר: הלפת מזיקה לכרס רק כשאוכלה מבלי (בלא) ששותה יין אחרי האכילה, אבל כששותה יין אחרי האכילה שוב אין הלפת מזיקה לו.
איתמר: רב אמר: מה ששנינו בברייתא שאכילת לפת מזיקה, הכונה היא כשבישלה מבלי בשר (וכפי שפירש זאת אביי).
ושמואל אמר: אכילת הלפת מזיקה כשהיא מבלי עצים, שלא בשלה אלא זמן מועט.
ורבי יוחנן אמר: אכילת הלפת מזיקה כשהיא מבלי יין, שאינו שותה אחריה יין, (וכפי שפירש זאת רבא).
אמר ליה רבא לרב פפא: סודני! (בעל שכר תמרים), שהיה רב פפא מוכר שכר - אנן, תברינן לה אנו שוברים (מחלישים) את כוחו של הלפת בבשרא וחמרא בבשר וביין. אתון, אתם, ששותי שכר אתם, דלא נפיש לכו חמרא שאין היין מצוי אצלכם - במאי תבריתו לה? במה אתם שוברים את כוח הלפת שלא יזיק?
אמר ליה: בציבי (בעצים), שאנו מבשלים את הלפת הרבה. כי הא דביתהו דרב פפא וכפי שאשת רב פפא היתה נוהגת, בתר דמבשלא לה ללפת, תברא לה, היתה שוברת (מחלישה) את כוחה בתמנן אופי פרסייתא (בשמונים בקעיות של עצים גדולים). כלומר, לאחר שבישלה את הלפת, היתה מוסיפה לאש כמות גדולה של עצים, כדי שתתבשל הלפת יותר.
תנו רבנן: דג קטן מליח, פעמים שהוא ממית את האוכלו בשבעה (ביום השביעי) למליחתו, ולפעמים ביום שבעה עשר למליחתו ולפעמים ביום עשרים ושבעה למליחתו, ואמרי לה: שגם ביום עשרים ושלשה למליחתו יכול הוא להמית.
ולא אמרן שיכול להמית אלא דוקא במטוי ולא מטוי, שצלוי חלקית, אבל מטוי שפיר שצלוי היטב - לת לן בה, שאינו ממית.
ואף בדלא מטוי שפיר, לא אמרן שממית, אלא דלא שתה בתריה (שלא שתה אחריו), שכרא (שכר). אבל אם שתה בתריה שכרא - לית לן בה, ואינו ממית.
שנינו במשנתנו: והשותה מים לצמאו - מברך לפני השתיה שהכל נהיה בדברו.
שואלת הגמרא: מה ששנינו במשנה שדוקא "לצמאו" מברך שהכל, לאפוקי מאי, מאיזה אופן באה המשנה להוציא שלא יברכו עליו שהכל?

דרשני המקוצר[עריכה]