פרשני:בבלי:ברכות מו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות מו א

חברותא[עריכה]

רבי זירא חלש, חלה. על לגביה, בא לבקרו, רבי אבהו. קביל עליה, קיבל עליו רבי אבהו: אי מתפח (אם יבריא) קטינא חריך שקי (כך היה כינויו של רבי זירא  1 ), עבידנא יומא טבא לרבנן!

 1.  נקרא "קטינא" מפני שהיה נמוך, ו"חריך שקי" מפני מעשה שהיה, שהיה נכנס לתנור מוסק ובודק עצמו אם תשלוט בו אש הגהנום, עד שפעם אחת נתנו בו חכמים עיניהם ונחרכו שוקיו (ע"פ ב"מ פה א). וכתב החיד"א בפתח עינים, שהזכירו בכינוי זה, כדי להזכיר זכויותיו ולעורר עליו מליצי יושר לרפאותו, והוסיף (במדבר קדמות צ י) שלא יפרט זכויותיו, כדי שלא יפשפשו בהם, אלא יאמרם ברמז, ולכן נקט כינויו.
אתפח רבי זירא, עבד רבי אבהו סעודתא לכולהו רבנן.
כי מטא למשרי, כאשר בא לפתוח בסעודה, אמר ליה רבי אבהו לרבי זירא: לישרי לן מר! יבצע נא את הלחם לפני המסובים, ויוציא נא את כולם בברכת המוציא.
אמר ליה רבי זירא: וכי לא סבר לה מר להא דרבי יוחנן, דאמר, בעל הבית בוצע,  2  והוא זה שמוציא את המסובים בברכתו.

 2.  בעל הטורים (בראשית יח ה) מצא לכך רמז במה שאמר אברהם לאורחיו "ואקחה פת לחם", ולא אמר להם "קחו" כי בעה"ב בוצע. ושלא כתוס' (ד"ה לא) שאם אין בעה"ב מיסב עמהם הגדול שבמסובים בוצע ומברך, שהרי אברהם לא היסב עמהם שנאמר "והוא עומד עליהם" ופירש הרוקח "מכאן שלא אכל". וראה הערה הבאה.
קיבל רבי אבהו את טענת רבי זירא, ושרא להו, ובירך על הלחם, והוציא את המסובים בברכת המוציא.
כי מטא לברוכי ברכת המזון, אמר ליה רבי אבהו לרבי זירא: נבריך לן מר!
אמר ליה: וכי לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל, דאמר, בוצע מברך!? וכיון שאתה בצעת בתחילה למסובים, עליך גם לברך ברכת המזון.
ומבררת הגמרא: ואיהו, רבי אבהו, שאמר לרבי זירא לברך אף שהוא עצמו בצע תחילה, כמאן סבירא ליה? - כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: בעל הבית בוצע ומוציא את המסובים בברכת המוציא  3 , ואורח מברך ברכת המזון.

 3.  תוס' הרא"ש והרשב"א תמהו, אם סבר כרבי יוחנן שבעה"ב בוצע, למה בתחילה כיבד בכך את רבי זירא. ותירצו, שכיון שכל הסעודה נערכה לכבוד רבי זירא היה רבי אבהו מחשיבו כבעה"ב (אך רבי זירא אמר לו שדוקא בעה"ב ממש בוצע, ולכן אברהם בצע אף שהסעודה היתה רק לאורחיו). ובתוס ר"י החסיד כתב, שבעה"ב יכול לכבד אורח גדול ממנו, ורבי אבהו סבר שרבי זירא גדול ממנו (ראה מהרש"א ומג"א קסז לב). ובספר המכתם כתב שבעה"ב יכול לכבד אחר אפילו קטן ממנו, ונחלקו אם בעה"ב בוצע כי כבדוהו במקום גדול, אך כשאינו בוצע חוזר הכבוד לגדול, או שבעה"ב בוצע מפני בעלותו, ויכול לתת לכל אדם לבצוע. והמרדכי כתב שבעה"ב בוצע אפילו כשהאורח כהן, ובשלטי גבורים כתב שלכן בצע רבי אבהו אף שרבי זירא היה כהן, (ושמא בכך דנו, אם כהן קודם לבעה"ב) וראה הערה הבאה. והגרא"מ הורביץ כתב שרבי זירא בא מבבל, ורצה רבי אבהו לכבדו, ודחה דברי רבי יוחנן מפני רב הונא שהיה בבבל, וכיון שאמר "בוצע מברך" רצה שיבצע תחילה, ואמר לו רבי זירא שהלכה כרבי יוחנן בבציעה, והבין רבי אבהו שהלכה כרבי יוחנן בכל מימרא זו, ולכן כבדו בסוף לברך, אך רבי זירא אמר לו שבברכה הלכה כרב הונא.
והטעם לחלוקה זו: בעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה, כי הלחם שלו, ואילו האורח אין דרכו לקחת ולחלק לאחרים פרוסה גדולה משל בעל הבית,  4  ואורח מברך, כדי שיברך את בעל הבית.  5 

 4.  לטעמו של רבי יוחנן בשם רשב"י נמצא שבעה"ב בוצע לטובת האורחים (ולטעם זה אין בעה"ב יכול לכבד את האורח לבצוע), אך רב הונא אמר ש"הבוצע מברך" והוא מדיני כבודו של בעה"ב (ויכול לכבד אחר). ויתכן שזו היתה טענת רבי אבהו לרבי זירא, שלדעת רבי יוחנן אין בעה"ב יכול לכבד אורח לבצוע (ועל כך תמהו הראשונים שהרי רבי אבהו סבר כרבי יוחנן, והוכיחו מכך שהחשיב את רבי אבהו כבעה"ב), וכשרצה לכבדו בברכה אמר לו שלשיטתו שסובר כרב הונא, כיון שבצע צריך גם לברך. וראה בשו"ע ומ"ב (קסז יד) שהאחרונים נחלקו אם בעה"ב יכול לכבד לגדול, אך לכו"ע הגדול יכול לכבד כהן, והיינו משום שהגדול בוצע מפני כבודו, ויכול למחול עליו לכבוד הכהן, אך בעה"ב בוצע לטובת האורחים, ועל כך אין בידו למחול, ואילו הסוברים שיכול למחול, נקטו כי הטעם "שיבצע בעין יפה" ניתן רק כדי להקדים את כבודו לכבוד הגדול, אך יכול לכבדו. והגר"א ביאר להיפך, שרבי זירא נמנע מלבצוע כי שמע הלכה פסוקה שבעה"ב בוצע, והגמרא מבארת שרבי אבהו כבדו, כי ידע שהטעם הוא כדי שהבעה"ב יבצע בעין יפה, אך כיון שאינו מחויב לבצוע בעין יפה, יכול לתת לאורח לבצוע.   5.  כיון שמעיקר הדין רק המזמן מברך ומוציא את כלם, נמצא שאם האורח יברך יוכל להוסיף ברכה לבעה"ב בברכת המזון (אך אם בעה"ב יברך לא יוכל להוסיף ברכה לעצמו), וראה להלן (נה א) שמטעם זה אסור לאורח לסרב לזמן, אך בזמנינו שכל אחד מברך לעצמו, וכל אורח צריך לומר ברכת בעה"ב, אין האורח חייב לזמן (אליהו רבה רא ד, ע"פ שעה"צ רא יד וכף החיים אות כו). והגרי"ש אלישיב העלה מכך שהמסובים צריכים לשמוע מהמזמן גם את "הרחמן". ויתכן שהטעם לכך כדברי האבן האזל (ברכות ב ז) שברכת האורח אינה ברכה בפני עצמה אלא היא המשך ברכת הטוב והמטיב, ולכן צריך לאמרה מיד אחר "אל יחסרנו" ולא יענה אחריו אמן ולא יאמר שאר "הרחמן" קודם כדי שלא להפסיק, ודייק כן מלשון הרמב"ם "כשמברך האורח אצל בעה"ב מוסיף בה (בהטוב והמטיב) ברכה לבעה"ב". אך הטור (קפט) כתב שהמקור לומר "הרחמן" - ולא לחשוש להפסק בין ברהמ"ז לברכת הגפן של המזמן - נלמד מברכת האורח, ומשמע שזה וזה אינם מהברכה.
מאי מברך? -
"יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה, ולא יכלם לעולם הבא".
ורבי מוסיף בה עוד דברים  6 : "ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו (בקרקעות) מוצלחים וקרובים לעיר, שיוכל לראותן תמיד ולהשגיח על צרכיהם, ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם".

 6.  ביאר הגרי"ש אלישיב שרבי הוצרך לתוספת ברכה לפי שהיה בעל נכסים רבים (כמובא בסוף כתובות), וכמו שכתב הרמב"ם (שם) שכל אורח מוסיף דברים לפי מה שרואה אצל בעה"ב.
עד היכן נחשבת "ברכת הזמון" שנאמרת רק בשלשה מסובים ומעלה, ולא ביחיד או שנים? -
רב נחמן אמר, עד "נברך", דהיינו עד סוף עניית המזמן "ברוך שאכלנו". ומשם ואילך מתחילה "ברכת המזון".
ורב ששת אמר, עד סוף ברכת "הזן", ויחיד או שנים אינם מתחילים אלא מ"נודה לך".  7 

 7.  ע"פ רש"י (ד"ה ברכת, ובע"ב ד"ה למקום), ותמהו תוס' (ד"ה עד) איך יפטר יחיד מברכת "הזן" שהיא מדאורייתא, ולכן פירשו שנידון זה נסוב על האמור לעיל (מה ב) שאחד מפסיק לשנים, ונחלקו אם די שאותו אחד יפסיק רק לברכת הזימון, או ש"נברך" בפני עצמה אינה ברכה, ורק אם שמע עד סוף "הזן", נחשב שהשתתף בברכת הזימון. וגם הרי"ף והרשב"א נקטו שהנדון באחד העונה לשנים, אך ביארו שמדובר באחד משלשה שרוצה לצאת ואינו רשאי להחלק, או באחד שיצא לשוק וקורין לו לענות עמהם, והנדון עד היכן צריך לשמוע עמהם כדי לצאת ידי חובת זימון. וביאר המ"ב (ר סק"ח) כי אף ש"הזן" היא ברכה בפני עצמה, שהרי יחיד אומר אותה, בכל זאת היא חלק מהזימון, כי "נברך" אין בה שם ומלכות, אלא נסובה על מה שמברך המזמן אחריה "הזן", ויתכן שכוונתו שעצם הזימון הוא בברכת "הזן" ברוב עם ו"נברך" הוא כהקדמה לה וכעין ברכת המצוות.
דנה הגמרא: נימא מחלוקת זו כמחלוקת תנאי:
דתני חדא, ברכת המזון יש בה לפעמים שנים ולפעמים שלשה ברכות.
ותניא אידך, יש בה שלשה וארבעה ברכות.
סברוה בני הישיבה לבאר את מחלוקת הברייתות כך: דכולי עלמא ברכת "הטוב והמטיב" לאו דאורייתא היא, ושתי הברייתות לא חישבו אותה, ואם כן, מאי לאו, בהא קמיפלגי, מאן דאמר "שתים ושלש" קסבר כרב ששת, שברכת הזימון עד סוף ברכת "הזן", ונמצא שבמקום זימון יש שלש ברכות (הזן, הארץ, בונה ירושלים), ובלא זימון יש רק שתים, ואילו מאן דאמר "שלש וארבע" קסבר כרב נחמן שברכת הזימון היא עד "נברך", ובלא זימון יש שלש ברכות (כולל "הזן") ועם זימון נוספת ברכה רביעית שהיא ברכת הזימון עצמה. ונמצא שרב ששת ורב נחמן נחלקו במחלוקת התנאים ששנו ברייתות אלו. דוחה הגמרא: לא בכך נחלקו התנאים, אלא רב נחמן מתרץ לטעמיה מבאר במה נחלקו לפי דרכו, וגם רב ששת מתרץ לטעמיה:  8 

 8.  ביאור הסוגיא כפירוש רש"י, אך להרי"ף ותוס' הברייתות עוסקות במסובין שאינם יודעים לברך את כל ברהמ"ז, ויוצאים בשמיעה מחבריהם. (ודייק המג"א (קצד ג) כי מי שאינו יודע את כל בהמ"ז, אינו מברך כלום, וראה הערה 16). ונחלקו לכמה אנשים אפשר לחלק את ברהמ"ז, כי היות ואי אפשר לחלק ברכה לחצאין, אין להם צירוף אלא אם כל אחד יודע לפחות ברכה אחת. (וראה שו"ת רע"א ז חזו"א ל ב וקה"י יא, שהשומע חצי ברכה יכול להשלימה בעצמו, ורק אינו יכול לשמעה משני אנשים לחצאין). וסברה הגמרא שלמאן דאמר שברכת הזימון עד "נברך", אפשר לחלק לארבעה אנשים (נברך, הזן, הארץ, ירושלים), ולמאן דאמר שהיא עד "הזן" אין לחלק ליותר משלשה (כי אי אפשר לחלק בין נברך להזן, משום שלדעתו "נברך אינה ברכה"). ודחתה, שאף אם הזימון עד "נברך", בפועלים לא נותרו אלא שתי ברכות, ומאידך, אף אם הזימון עד "הזן" יתכן שיש לחלק עוד שלש ברכות, למאן דאמר שהטוב והמטיב דאורייתא (ולביאורם גורסים "שנים ושלשה" או "שלשה וארבעה" כי מדובר על מספר האנשים המברכים, ולא על הברכות).
רב נחמן מתרץ לטעמיה כך: דכולי עלמא ברכת הזימון רק עד סוף "נברך", מאן דאמר שבברכת המזון יש "שלש וארבע ברכות" שפיר, כי בלא זימון יש שלש ברכות (כולל "הזן") ועם זימון נוספת ברכה רביעית שהיא ברכת הזימון עצמה, ואילו מאן דאמר שיש בברכת המזון רק "שתים ושלש ברכות" אמר לך, הכא בברייתא בברכת המזון של פועלים עסקינן, דאמר מר (לעיל טז א) שפועל שאכל ומברך ברכת המזון באמצע מלאכתו, פותח ב"הזן" וכולל ברכת "בונה ירושלים" בברכת הארץ, כי הם ברכות דומות, ונמצא שפועל מברך רק שתי ברכות.
רב ששת מתרץ לטעמיה כך: דכולי עלמא ברכת הזימון נמשכת עד סוף ברכת "הזן", מאן דאמר שבברכת המזון יש רק "שתים ושלש ברכות" שפיר, כי במקום זימון יש שלש ברכות (הזן, הארץ, בונה ירושלים), ובלא זימון יש רק שתים, ואילו מאן דאמר שבברכת המזון יש "שלש וארבע ברכות" קסבר שברכת "הטוב והמטיב" דאורייתא היא.  9 

 9.  וראה בדרכי משה (קצג ג) שלרב ששת צריך לצאת ידי ברכת המזון בשמיעה מהמזמן, ורק במקום הצורך יוצא בשמיעה עד "הזן" בלבד, והיינו כנ"ל, שזימון הוא כשמברכים ברוב עם, וצריך שיברכו יחד לפחות עד "הזן", אך "נברך" בלבד אינו זימון. (ויתכן שאחר שברכו יחד עד הזן, מצטרפים אח"כ אף אם כל אחד ממשיך בפני עצמו). ואכן גם השו"ע שפסק (ר ב) כרב נחמן שאינו צריך להפסיק אלא עד סוף "נברך", כתב (קפג ז) שראוי לכל אחד לומר כל ברהמ"ז בלחש עם המזמן, שמא יפנה לבו באמצע הברכה. והיינו שלכולי עלמא הזימון הוא הברכה ברוב עם, ורק נחלקו אם הצירוף בפועל באומרם יחד, נצרך רק בעצם ברכת "הזן" או די בצירוף ב"נברך".
אמר רב יוסף: תדע (ראיה) דברכת "הטוב והמטיב" לאו דאורייתא, שהרי פועלים עוקרים אותה, כי חכמים לא חייבום לאומרה בברכת המזון בשעת מלאכתם. אך אם היתה מן התורה, היו חייבים לאומרה.  10 

 10.  הרשב"א תמה, הרי בונה ירושלים היא מהתורה ובכל זאת עוקרים אותה הפועלים. וביאר שאינה נעקרת כי נכללת בברכת הארץ, וראה לחם משנה (ברכות ב ב). והגרעק"א תמה מכאן על תוס' לעיל (טז א) שכתבו שחכמים עקרו בונה ירושלים אף שהיא מן התורה, כי הפועלים טרודים במלאכת בעה"ב. ובזכרון שמואל (כא) תירץ ש"בונה ירושלים" לא נעקרה אלא תקנו לכוללה בברכת הארץ, כי הם ברכות דומות, ואילו ראית רב יוסף היא מ"הטוב והמטיב" שנעקרת לגמרי, ובהכרח אינה מהתורה.
אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: תדע ד"הטוב והמטיב" לאו דאורייתא, שהרי פותח בה ב"ברוך אתה ה'" ואין חותם בה ב"ברוך".
והראיה מכך שאינה דאורייתא, היא משום שכל ברכה דאורייתא פותחת ב"ברוך", כדתניא: כל הברכות כולן פותח בהן ב"ברוך אתה ה'", וחותם בהן ב"ברוך", חוץ מברכת הפירות הנאמרת לפני אכילתן, וברכת המצות הנאמרת לפני עשייתן, וברכה הסמוכה לחברתה,  11  וברכה אחרונה שבקריאת שמע, שבברכות אלו יש מהן שפותח בהן ב"ברוך" ואין חותם ב"ברוך", כגון ברכת הפירות והמצוות, שמודה בהן לה', ולכן הן ברכות קצרות,  12 

 11.  דעת תוס' (ד"ה כל) ורבינו יונה והרא"ש שברכות קצרות פותחות בברוך אפילו אם הן סמוכות לחברכתן. אולם רש"י (כתובות ח א ד"ה שמח) והרמב"ם (תפלה ז) נקטו שגם ברכות קצרות הסמוכות לחברתן אין פותחות בברוך, אלא אם הן ענין חדש (כגון בברכת נשואין שצריך להזכיר ב' יצירות, ראה הערה 13).   12.  פסחים (קה א), והיינו שרק בברכות שמוסיף בהן תפלה או הזכרת המאורע צריך לחתום בשם, אך בברכות אלו שרק מודה על חלקו, אינו צריך לומר שוב בסופן "ברוך אתה ה"'.

דרשני המקוצר[עריכה]