עמוס הנביא

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עמוס היה נביא בימי בית ראשון, מנביאי התרי עשר. נבואותיו מרכיבות את ספר עמוס. שם אביו לא מפורש במקרא, וישנה מחלוקת בחז"ל האם גם אביו היה נביא או לא (דרוש מקור). עמוס היה משבט אשר והתגורר בעיר תקוע בנחלת שבט אשר (רד"ק עמוס ז י). נקרא עמוס על שם שהיה עמוס בלשונו (מגמגם), וליצני דורו צחקו על נבואותיו וכינו אותו פסילוס (ויקרא רבה י ב).

קיבל את תורתו מהושע בן בארי, והתנבא על ממלכת ישראל וממלכת יהודה בימי עוזיהו בן אמציה וירבעם בן יואש, "שנתיים לפני הרעש" (ראה להלן). בתקופתו, התנבאו עוד שלושה נביאים גדולים: הושע, ישעיהו ומיכה.

עמוס היה עשיר גדול ועסק בגידול שקמים (עמוס ז יד). כמו כן, עסק ברעיית צאן, ואף חז"ל מסבירים במדרש תנחומא: "הקב"ה בוחן את הצדיקים במרעה. דוד נבחן במרעה, עמוס נבחן במרעה שנאמר (עמוס ז טו): 'ויקחני ה' מאחורי הצאן ויאמר אלי לך הנבא על ישראל' ".

בספר סדר הדורות כתוב כי עמוס נהרג על ידי עוזיה ששם קרן על מצחו והרגו, ואולם מדברי רש"י (רש"י פסחים סז א) משמע שעמוס האריך ימים עד ימי חזקיהו.

בגמרא (בבלי סוכה נב ב) עמוס נמנה בין "שמונה נסיכי אדם": ישי, שאול, שמואל, עמוס, צפניה, צדקיהו, משיח ואליהו הנביא.

בימיו ישבו ישראל בשלווה על אדמתם, שכן עוזיהו כבש את עמי הפלשתים שסבבו את ארץ יהודוה, וכן ירבעם בן יואש הרחיב את גבולות ממלכת ישראל, ועמי הסביבה העלו לישראל מס. בשל כך נוצר מצב, כי כוחם של העשירים גדל, והם החלו לעשוק את העניים והמסכנים, והמצוות שבין אדם לחברו היו נרמסות והרמה המסורית היתה ירודה.

בתקופה זו, נכנס עוזיה המלך להקטיר קטורת שלא כדין ונצטרע על כך עד יום מותו. כאשר עוזיה עשה חטא זה, "נעו אמות הסיפים" (ישעיה פרק ו). וזהו "הרעש" הגדול המוזכר בתחילת הספר (פרק א פס' א[1]. עמוס מנבא על רעש בהמשך נבואתו בפרק ג, טו - (ספר עמוס פרק ג יד-טו) "כִּי בְּיוֹם פָּקְדִי פִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל עָלָיו וּפָקַדְתִּי עַל מִזְבְּחוֹת בֵּית אֵל וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ: וְהִכֵּיתִי בֵית הַחֹרֶף עַל בֵּית הַקָּיִץ וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻם ה'". [2] וראה זכריה יד ה).

עמוס לא התנבא על ישראל ויהודה בלבד, אלא התנבא גם נבואות רבות על דמשק, עזה, צור, אדום, עמון ומואב, בהן הנתבא על חורבנם הקרב ונקמה על מעלליהם.

את יהודה הוכיח עמוס שמאסו בתורת ה', ואת ישראל הוכיח על הפגיעה במצוות שבין אדם לחברו. הוא מסביר כי כל קרבנותיהם ועבודת בית המרדש אינה חשובה לפני הקב"ה כאשר הם ממשיכים במעשי הגזל והחמס. הוא מנבא להם כי על אף שכרגע הם יושבים בשלווה, השקט הזה הוא זמני ובעתיד האומות ילחצו אותם לחץ גדול ויחזירו את השטחים שנכבשו.

הנביא רועה הצאן

בניגוד לנביאים אחרים, עמוס איננו מציג את עצמו כמי שעוסק בנבואה אלא דווקא כרועה צאן- "נוקד" או "בוקר", ו"לא נביא אנוכי ולא בן נביא". האברבנאל הביא את נבואתו של עמוס כדוגמא לכך שאין הנבואה דבר טבעי שצריך להתכונן אליו, אלא היא דבר ניסי, וממילא איננו קשור בהכרח אל הכנות הנביא אלא רק לרצון ה'. בדבריו, חלק האברבנאל על שיטתו של הרמב"ם חלק ב לב הסובר, בדומה לפילוסופים, כי על מנת להגיע לנבואה על הנביא לזכך את מחשבתו ורוחו כהכנה לה, ורק לאחר מכן ה' עשוי להביא עליו נבואה (בניגוד לפילוסופים שטוענים כי מדובר בתהליך טבעי לחלוטין שאיננו שייך לאלוקות).

המלבי"ם מפרש בדרך ביניים כי ישנו הבדל בין נביא המתנבא כחלק משלמותו לבין נביא הנשלח מאת ה'. לפירושו, דברי הרמב"ם מכוונים רק לנביא המתנבא לצורך עצמו ושלימותו, והוא שצריך לזכך את מחשבותיו קודם לכן, אך במידה וה' נדרש לשלוח נביא לדבר עם העם- הרי הוא לוקח את מי שהכי מתאים לכך אף ללא הכנה מצד הנביא.

נבואותיו

על שלושה ועל ארבעה

נבואתו הראשונה של עמוס בנויה במבנה של "על שלושה חטאי ועל ארבעה לא אשיבנו" כאשר הוא מביא ארבעה חטאים שעושים עמים שונים. עמוס מפרט את חטאיהם של בני דמשק, עזה, צור, אדום, עמון, מואב ויהודה ולבסוף מגיע גם לחטאי ישראל עצמם אליהם הוא מתנבא. האברבנאל פירש כי עמוס בכוונה מציין את עמים אלו משום שהם נלחמו בישראל בעבר, בין אם אלו דמשק שנלחמו בגלעד או עזה וצור שעזרו לאדום כנגדם וכן בני עמון שגרמו למלחמה באדום ‏[3].

הרמב"ם הלכות תשובה ג ה מפרש כי החשיבות בכך שהחטא נשנה ארבעה פעמים הוא בכך שכאשר שוקלים עוונות אדם עם זכויותיו אין מחשבין עליו עוון שחטא בו תחילה אלא משלישי ואילך. אמנם, מאז החטא הרביעי תולים עליו עוון ראשון שני ושלישי כפי שנאמר אצלנו ‏[4].

חטאי ישראל

חטאי ישראל המפורטים בדברי עמוס כוללים גם חטאים בין אדם לחברו, וגם בין אדם למקום. כך למשל, מתוארת מכירה של צדיק לעבדות בעבור שוחד וכן מכירת אביון בעבור כסף פעוט. העם לבושים ב"בגדים חבולים"- בגדים שנלקחו כמשכון בצורה אסורה- ליד מזבח לעבודה זרה ואף שותים יין לידו. השופטים מוגדרים כמי שרומסים את הדלים, ומטים את הדין לרשעים, ואיש ואביו הולכים אל הנערה יחד לזנות. אמנם, מהמשך הספר נראה כי עיקר תוכחתו של עמוס מופנית כלפי אלו השומרים על מצוות שבין אדם למקום אך לא במצוות חברתיות מוסריות. לדוגמא, ניתן לראות את תוכחתו על אלו השומרים את השבת אך מחכים לרגע בו היא תצא ויוכלו לעוות את מאזניהם ("שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ") וכן תוכחתו על השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם אך עדיין מדמים עצמם לדוד המלך "הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר".

כעונש על חטאי ישראל, וכן על כפיות טובתם על שלא שמרו טובה לה' שהעלה אותם מארץ מצרים וכן שלא שמעו לנביאים שהקים להם ה' להחזירם בתשובה- יעיק ה' על עם ישראל ויענישם כך שאף אחד לא יוכל להימלט מעונשו.

רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה

בפתח דבריו, עמוס מדגיש כי "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם". המפרשים הסבירו כי דווקא מפני שה' "יודע", כלומר אוהב רש"י, בוחר רד"ק או משגיח מלבי"ם, הם קרובים אליו יותר. כתוצאה מכך עם ישראל גם מכעיסים יותר כאשר הם חוטאים- "כי המלך יכעוס על עבדיו העומדים לפניו אם יעברו מצוותיו, יותר ממה שיכעס על אחרים הרחוקים ממנו" רד"ק.

על מנת להדגיש את דבריו, הנביא אומר סדרת משלים הנפתחת ב"הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ". רש"י הסביר כי משלים אלו הינם מענה לבני ישראל שזלזלו בנביאים ולא שמעו להם. וממילא, כשם ששניים ההולכים יחדיו כנראה נועדו לפני, וכן אריה השואג ביער ככל הנראה השיג את טרפו, כך הקב"ה איננו שם את רוח הקודש בפי נביאיו אלא אם הפורענות כבר נגזרה מלפניו. מנגד, המלבי"ם מפרש את המשלים כאומרים שעל בני ישראל לראות את עונשם כהשגחה מאת ה' ולא רק כיד המקרה. כך, שכאשר האריה ישאג על בני ישראל, וכן שהם ייפלו בפח אף ללא מוקש- שידעו שדברים אלו אינם יד המקרה אלא עונש מכוון בעקבות מעשיהם.

כעונש על חטאיהם, יבוא ה' ויחריב את ארמונות יהודה ורק מתי מעט יוותרו "כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן".

פרות הבשן

עמוס מתנבא כנגד " פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן" שהן נשות יהודה העשירות המתנהלות בחוסר מוסריות "הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה". נשים אלו מתעמרות בחלשים מהן ומפצירות בבעליהם להביא להשיג להן עוד רכוש על מנת שיוכלו להמשיך ולחיות באופן נהנתני.

הנביא אף לועג להן ומפציר בהן להמשיך ולעבוד עבודה זרה " בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ" עד שתתמלא סאתו של הקב"ה עליהם והם ייענשו בחומרה. עמוס מנבא כי יבוא רעב על הארץ יחד עם בצורת ניסית אך למרות סימנים מקדימים אלו העם לא חזר בתשובה וראו דברים אלו כיד המקרה ולא כסימן משמיים. כל שנשאר לעם הוא "להתכונן למלחמה" כנגד עונשיו של הקב"ה ואולי כך יוכלו להינצל מהחורבן העתיד ליפול עליהם.

נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל

עמוס פותח בקריאה כי "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ", אך עדיין מציג לעם ישראל את הדרך בה הם יכולים לשרוד "דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ". הנביא קורא לעם ישראל לדרוש את ה' במקום לדרוש את העבודה הזרה, וכן לעסוק במשפט צדק במקום בעוולות אותן הם עושים.

יום ה'

עמוס קורא כנגד המון העם המחכה ליום ה' ומאמין שהוא יהיה יום טוב בשבילו "הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה', לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר". העם מאמין כי ביום ה' עתיד הקב"ה להתנקם ברשעים, אך עמוס אומר לעם כי אל להם לחכות ליום זה- משום שיום זה הוא בשבילם חושך משום שהם הרשעים וממילא הם אלו שייענשו.

גם כאן הנביא מוכיח את העם על הניתוק הנעשה בין עבודת ה' על ידי הקורבנות, לבין העמדת פולחן הקורבנות כדבר עצמאי, עד כדי שה' אומר "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם, וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם". ה' אינו רוצה מועדים וחגים שהפכו ל"מועדיכם" ו"חגיכם" בהם העיקר הוא העם הנהנה, ומעדיף שהעם יסיר מעליו את השירים ויתמקד בעשיית צדק "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן"[5].

הערות שוליים

  1. רש"י עמוס פרק א פסוק א - "שנתים לפני הרעש - שנתים קודם שנתנגע עוזיה יום שנתנבא ישעיה שנא' וינועו אמות הסיפים (ישעיה ו) ואומר כאשר נסתם מפני הרעש וגו' (זכריה יד)".
  2. אבן עזרא על עמוס פרק א פסוק א - זה הנביא היה בימי הושע וכל נבואתו על ירבעם בן יואש ורובי המפרשים אמרו כי הרעש היה בהכנס עוזיה להקטיר קטרת ואין ראיה מהמקרא רק מהקבלה כי הכתוב אומר כי בימי עוזיהו היה הרעש ודבר גדול היה ולחשבון הזה הוא ובעוד ששים וחמש שנה כי אם היתה זאת הנבואה בתחילת מלכות אחז הנה אחר עשרים ושתים שנה חת אפרים מעם אשור כי כן כתוב וטעם הרעש להזכירו כי התנבא לפני היותו שיבוא רעש ויכה בית החורף על בית הקיץ ומלת נוקדים רועים כמו ומישע
  3. יש שכתבו שמטרתו של עמוס הייתה למשוך את תשומת ליבו של העם בדברו על חטאי עמים שונים שהיו שנואים עליהם, ורק לאחר שהקשיבו לו פירט גם את חטאיהם
  4. ועיין שם שדברים אלו אמורים בציבור, אבל ביחיד מתחילים רק מהרביעי ולא מוסיפים עליו את החטאים הקודמים
  5. עיין במדרש רבה- שאל גוי אחד את רבי עקיבא: למה אתם עושים מועדות? לא כך אמר לכם הקב"ה: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי? אמר לו רבי עקיבא: אילו אמר חודשי ומועדי שנאה נפשי- היית אומר, לא אמר אלא- חדשיכם ומועדיכם