בושם האפרסמון

בושם האפרסמון מקורו מעץ האפרסמון אשר גדל באגן דרום ים המלח, מצוער בדרום, דרך עין גדי ועד יריחו בצפון. פליניוס הרומאי כותב בספרו "תולדות הטבע" ^[1] "אין מכל הבשמים מי שידמה לאפרסמון (balsamum). הארץ היחידה שלה הוענק צמח זה היא יהודה". נראה שחבל ארץ יהודה שאליו הם מתכוונים הוא "עמק יהודה", הכולל בתקופת המשנה את האזור 'מעין גדי ועד יריחו' (תוספתא, שביעית פ"ז ה"י; ירושלמי, שביעית פ"ט ה"ב; לח ע"ד).

השם המדעי המעודכן של ה'אפרסמון' הוא Commiphora gileadensis , הכולל בו את שם חבל הגלעד. בעבר הוא כונה Commiphora Opobalsamum.מיכאל זהרי, בוטנאי ישראלי, סבור כי הצמח גדל בר באזור עין גדי ובגלעד ‏‏שגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>.

על איכות הפרי העיד התלמוד הבבלי אשר מספר כי האפרסמון של בית רבי הועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית וכך כתוב : "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר" מסכת ברכות מ"ג , ע"א).

עוד על סגולותיו של הבושם מובא המדרש באיכה רבההמתאר את התנהגותן של בנות ציון, אשר הביא לחורבן בית המקדש:" ר' יוסי אומר שהיתה צרה צורת דרקין על מנעליה ורבנן אמרין שהיתה מביאה זפק של תרנגול וממלא אותו אפרסמון ונותנת אותו בין עקיבה למנעלה וכשהיתה רואה כת של בחורים היתה דופקת עליו והיה אותו הריח מפעפע בהן כארס הזה של עכנא (הנחש) ( פ"ד ,י"ח).

קיימת השערה כי האפרסמון היה בראש סממני הקטורת שהוקרבן במשכן - הנטף ובבית המקדש- הצרי. דר' זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן כי "זיהוי הצרי המקראי הוא מעורפל"

אין מדובר באפרסמון של ימינו ששמו המדעי הוא : Diospyrus_Kaki.

זיהוי העץ במקרא

לאפרסמון שמות נרדפים :ה"נטף" ‏‏^[2], "צרי" , "קטף" ו"בושם" . רבן שמעון בן גמליאל כתב כי :"הצרי אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף" (מסכת כריתות, ו' א'). אונקלוס מתרגם שה"נטף" הוא "בוסמין" ותרגום יונתן כותב: "בוסמי קטף". ה"בשם" המוזכר בשיר השירים אף הוא מיוחס לצמח בושם מפורסם ‏‏^[3]. במדרש בראשית רבה שחובר בארץ ישראל ונערך במאה החמישית או השישית מזוהה הצרי עם "בלסם-קטף" ‏‏^[4]. הצרי ניתן לזיהוי עם האפרסמון עקב היותו גם בחומר דליק ועל כך מעיד התלמוד בבלי מסכת שבת כ"ה - כ"ו ש"אין מדליקים בצרי" בערב שבת. רש"י בעקבות ספר יוסיפון זיהה את האפרסמון עם "פנג" (ספר יחזקאלכ"ז, י"ז)‏ ובשם "בלשמא".

בספר מלכים א' כתוב :"וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר-נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. (י','). כַבֹּשֶׂם הַהוּא מיוחס לבושם האפרסמון.

השימוש בעצים או במופק מהם

לפי המקורות הבושם הופק על ידי קליפות העץ. חוקר הצמחים תיאופרסטוס (371 לפנה"ס - 286 לפנה"ס כותב: "אומרים כי השרף נאסף על ידי חריצת הקליפה בחתיכות ברזל מאונקלות בעונה החמה (שך השנה)". בשיטה זו הכמות שניתן לאסוף היא קטנה, ריח הבושם עז מאד ולמעשה מערבבים אותו עם סממנים שונים. לכן, ההנחה היא שנעשה שימוש בענפים של העץ, שגם הם ריחניים ונמכרים במחיר גבוה.

עדות לשימוש בבלסם-העץ התגלתה במצדה. בתוך קובץ פפירוסים במחנה הלגיון הרומי העשירי, בשתי פיסות שונות, נכתבה המילה Xylobalsamo. בלסם-העץ היה כנראה בשימוש הצבא הרומי ‏לצרכים רפואיים או לקטורת ‏‏^[5]

זוהר מעלה את האפשרות שבמקדש לא הקטירו את הבושם שנטף מקליפת העץ, אלה את "עצי-הקטף" עצמם שהיו רוויות בשמים, "בלשם העץ" (Xylobalsamo) מהם מיצו את השמן או השתמשו במקלות.

ההיסטוריון הרומי, פליניוס הזקן מביא את התיאור המלא והמפורט ביותר" הפקת המוהל מהענפים נעשה על ידי חיתוך (הקליפה) בעזרת זכוכית, אבן או סכין העשויה עצם...המוהל הנוטף מהחתך נקרא אופובלסטום (Opobalasamon) הוא מתוק ונוטף נטיפות זעירות. הנטף נספג בעזרת פקעיות צמר לכלים העשויים מקרני בעלי-חיים, ומועבר מהן לאיחסון בכלי חרס חדשים. הנטף דומה לשמן זית סמיך. תחילה בגוון לבן ואחר כך צבעו נוטה לאדום ומתקשה...קיים גם שוק לענפים. חמש שנים מאז כיבוש יהודה (על ידי פומפיוס 63 לפנה"ס) הכניסו הזמורות והמוהל המופק מהן 800,000 ססטרציות (לאוצר רומא). זמורות אלו נקראות "בלסם-העץ" (Xylobalsamo). מרתיחים אותם בשמנים ריחניים והם באו במקום המוהל. אפילו הקליפות נמכרו לתרופות. וכך: נטף היה המוצר היקר ביותר, אחריו - העלים, אחריו - הקליפות והאחרון "

עצי הבשמים כמקור

המקורות התלמודיים מצביעים על כך כי במקדש השתמשו בעצי אפרסמון ולא בשמן האפרסמון. המקורות התלמודיים מצביעים על כך כי במקדש השתמשו בעצי אפרסמון ולא בשמן האפרסמון.

• במסכת ברכות מוזכר "המונמר" - הוא קטורת של חומרי בושם הנשרפים באש ומעלים ריח ניחוח להנאה ולצרכים אחרים^[6]. ושם נאמר: "כל המוגמרות מברכים עליהן "בוקר עצי בשמים" (מ"ג,א')
• כפי שכבר הבאנו לעיל: "אין מברכין בורא [[עציףף בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".(מסכת ברכות מ"ג , ע"א) -
• רש"י" מפרש "שהעץ עצמו בא לפנינו".

בין ה"שרף" לבין השמן

מובא בשם רבן שמעון בן גמליאל כתב כי :"הצרי אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף" (מסכת כריתות, ו' א') ולפי התלמוד הירושלמי : "של עצי הקטף". אפשר כי הצרי שהוקטר בבית המקדש היה מהשרף שבתוך עצי הקטף ולא מתוך השמן שנטף מחוץ לקליפת העץ לאחר פציעתו ‏‏^[7]. הדיוק מדברי רשב"ג מביא אותנו למסקנה שהצרי שבקטורת היא "בלסם-העץ". גם רבי סעדיה גאון והרמב"ם ‏‏^[8] זיהו את ה"נטף" ואת ה"צרי" עם עוד בלסם - כאשר המונח "עוד" משמעותו מקל או ענף.

רבי יוסף קארו סבור אחרת, לדעתו, הצרי הוא השרף הנוטף מן הקטף ולא מעץ עצמו. אך להלכה, לא הפסק כמוהו^[6], כלומר העץ עצמו ולא השרף הושם בקטורת.

מוצקים או נוזלים בייצור הקטורת

המהל המופרש מן האפרסון הוא צמיג, כפי שמעיד שמו הלטיני: Opobalasamon, מיץ האפרסמון - מדובר בשמן סמיך או משחה טבעית. האפרסמון הטהור היה מוצר יקר ערך ונמכר כטיפות נוזליות . הגאונים קבעה לה ברכה מיוחדת: "שנא מכל משח בשמי הנך מעצר להו וריחא, דהאי מאילנא נפיק"

מרכיבי הקטורת הידועים היו עשויים מחומרים מוצקים יבשים, אשר עברו תהליך כתישה לאבק. הכנסת בושר אפרסמון כנוזל אינו מתאים לעריכת תערובת הקטורת. פרופ' יהודה פליקס חוקר הבוטניקה במקרא ובתלמוד סבור כי במשכן השתמשו במוצרי אפרסמון מוצק שהובאו החצי האי ערב. אבל, כאשר הגיעו לארץ ישראל, והכירו את מיץ האפרסמון אכן השתמשו בו לפיטום (להכנת) הקטורת.

חומר דליק

השימוש בבושם האפרסמון במצב צבירה נוזלי מהוה סכנה. מובא מעשה באישה שהתקשתה בשמן האפרסמון והדליקה נר שבת ואחזה בה האש ונשרפה‏‏^[9]. מסקנה אפשרית מכאן שבמקדש נמנעו מלהשתמש בשרף האפרסמון. מה עוד שגם שאר מרכיבי הקטורת היו דליקים. כך פחתה הסכנה לבהן. במשנה מודגש כי הכהן היה מקבל הוראת מדוייקות איך חהקטיר את הקטורת ו"מעולם לא שנה אדם בה" (מסכת תמיד, ו'ג'). נקבע כי קודם עליו לפזר את הקטורת רחוק ממנו ורק לאחר מכן להתקרב לכיוון עצמו. הרמב"ם מציין כי פיזור הקטורת על האש נעשה :"בנחת כמי שמרקד סולת" (הלכות תמידין ומוספין נ'ח').

הסתייגויות

זהר עמר מביא הסתייגויות אפשריות לדעתו כי ה"צרי" שהוקטר במקדש הוא בלסם העץ ולא שמן האפרסמון או השרף היבש.

• לא סביר שישתמשו בחומר נחות לפיטום הקטורת. על כך הוא משיב כי בחירת התערובת נעשת מטעמים מקצועיים ולכן נכללת "לבונה שריחה רע (מסכת כריתות ו',ב') ודבש למרות מעלותיו, שכן "אילו נותן לתוכה מעט דבש, לא היה העולם כולו יכול לעמוד בריחה (תלמוד ירושלמי,מסכת יומא, פרק ד' הלכה ה' - מ"א ד')
• כתישת בלסם- העץ אינה מלאכה קלה שכן הוא עשוי מסיבים דקים, שקשה לפורר אותם לאבקה. הבעיה נפתרה על ידי כך שהכנת הקטורת בוצעה רק על ידי אומנים לכך. אחת המיומניות שנדרשו מהרוקח המוסמך היה ידע בשחיקת הסממנים השונים, בהתאם לקשיותם ושאר תכונותיהם.

התנהגות מגדלי האפרסמון

בחפירות הארכאולוגיות בבית הכנסת העתיק בעין גדי התגלתה כתובת העשוי לשפוך אור על טיבם של מגדלי עץ האפרסמון. הכתובת מוצגת היום במוזיאון רוקפלר. בסיומה מופיעה כתובת ארוכה, המתייחסת לכללי התנהגות בקהילת עין גדי. לפיה, כל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, יספר לשון הרע על חברו לגויים, יגנוב או יגלה את סודה של הקריה - סוד הכנת אפרסמון , עליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר יצוא חשוב תחול עליו הקללה הבאה ""זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה" מקור=צבי אילן

שאול ליברמן במאמר בתרביץ, כתב עת מדעי במדעי היהדות, מנסה לבחון את טיבה של חלק זה בכתובת והקשר האפשרי בין חלקיה ומדוע דווקא היה צריך לכתוב אותה בבית הכנסת. לכתובת זו אין דמיון לתוכנם של כתובות אחרות בבתי כנסת. עד כדי כך שכותביה היה מוכן לכלול בה קללה נמרצת, בארמית:

"יתן אפוה בגברה ההוא ובזרעוה" - כלומר, שיתן פניו באיש ההוא ובמשפחתו. בנוסף לכך, הקללה תחול על כל מי שמטיל מחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שאומר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה את סוד הפרי לגויים.

ה"סוד הכפר" הוא כנראה גידול עץ האפרסמון, טיפולו והתקנת שמנו. לפי הספרות העתיקה, היה דרוש לשם כך מומחיות ואומנות שנמסרה במשפחות אומנים , מדור לדור. בתלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה כתוב "א"ר יוסא הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות כהדא תרתין אומנוון הוון בגירו זגגייא וקובטרייא זגגייא לא אלפין וקמון קובטרייא אלפון ואיתעקרון (כאותן שתי משפחות אומנים שהיו בגירו, זגגים וצעיפנים. הזגגים לא לימדו אומנותם לנכרים והתקיימו, הצעיפנים לימדו ונעקרו" (פרק ב', הלכה א' גמרא)

אין פלא שהאומנים היו מקללים את חבריהם כדי שלא יגלו את סוד הכפר לגויים. אך היות וכרמי האפרסמון והתעשייה היו נכסי הקיסר והיהודים היו אריסים, יש להניח כי נציגי השלטון סיפקו להם כלים שונים כדי לשפר את הטיפול ולהגביר את התפוקה. וכאן באה ההזהרה מפני גניבת החפצים, שהרי החפצים של המלכות, ולעיתים עולה על הדעת להשתמש בחפצים של אחרים , שהרי כולם שייכים לקיסר.

אשר ללשון הרע, בתלמוד ירושלמי מסכת פאה נאמר כי מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת (פרק א' הלכה ה'). בהנחה שמגדלי האפרסמונים היו מתכנסים ובינהם היו גם נציגי הקיסר. שם דנו במכסות שעל כל אחד לספק. לא מן הנמנע שהיו מעלים - אפילו בסמוי - טענות אחד כנגד השני , כמו שאלמוני משתמט ממילוי חובתו באספקת המכסה המשותפת. מן הסתם רבו תושבי המקום ובהזדמנות של מפגש ציבורי יכלו לומר לשון הרע, בפני נציגי השלטון, אולי זה היה אפילומביא להם תועלת.

" סוף דבר, מסתבר מאוד, שלפנינו תקנון של איגוד הכורמים בעין-גדי שנכתב על פסיפס של בית הכנסת למען יראו וייראו. וזכורים לטוב שלושת האחים בני חלפי, שהיו כנראה מראשי האיגוד, שנתנו את התקנות בבית הכנסת שלהם " תרביץ

בנימין מזר כותב באותו נושא: סודות הייצור היו נשמרים בקרב הגילדות של מגדלי בשמים ורקחים שהיו בדרך כלל מאוגדים על בסיס משפחתח והיוו מעמד כלכלי סגור.

מטעי האפרסמון אחרי חורבן הבית

בעת הלחימה בעין גדי ניסו היהודים, לדברי ההיסטוריון הרומי, פליניוס הזקן, לעקור את מטעי האפרסמון לבל ייפלו בידי הרומאים, אך אלה שמרו והגנו על כל שיח. אחרי דיכוי המרד, הרומאים ניסו לשקם את מטעי האפרסמון. פלינוס מספר:" כעת מגדלים אותו שם על חשבון המדינה ומצב התפתחותו טוב מקודם" ‏‏^[10]

אוסביוס מקיסריה במאה ה-3 - מאה ה4 שגידול האפרסמון בעין גדי התקיים גם בזמנו, אולי עד למאה ה-8 כאשר ירד הביקוש לבושם (בעקבות התפתחות נתיבי דרך המשי) והירידה בפעילות החקלאית באזור ‏‏^[11].

במפת מידבא

במפת מידבא מופיעים שלושה איורים של צמח בעל עלים תלתניים בסביבות יריחו. צמחים אלה מזוהים עם האפרסמון, הן בשל הדמיון לצמח הפיגם( Ruta)) שבו הוא תואר במקורות הקלאסים והן בשל מיקומם. במפה ניתן להבחין בענף הנושא עלי תלתן ממזרח לישוב ארכלאיס, ושניים במזרח בעבר הירדן באזור של רמתא. כך מקבל התיחום הצפוני המופיע בתלמוד משמעות ברורה יותר: "מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" (בבלי, שבת כו, ע"א). כלומר, רוב מטעי האפרסמון, לאחר חורבן הבית , לפחות בתקופה הביזנטית, היו כנראה דווקא בעבר הירדן.

באזור יריחו, ניתן למקם את מטעי האפרסמון בתחום אחוזת ארכלאיס (כנראה חרבת אלביודאת), שקיבלה את מימיה מאמה שהגיעה מעין אלעוג'ה. באתר זה נחשפו שרידים מראשית המאה הראשונה לפנה"ס ועד לשלהי התקופה הביזנטית, ובהם מבנה מונומנטלי הבנוי אבני גזית ושהתנשא לגובה רב מעל סביבתו. כנראה שמדובר במגדל ועליו סולם המופיע במפת מידבא מזרחית ליישוב ארכילאיס, ובניהם איור הצמח. כלומר, מדובר במגדל שמירה שצפה על מטעי האפרסמון שהיו במקום.

מפת מידבא גם רומזת אולי למועד האחרון שבו גידלו את האפרסמון בארץ-ישראל. לדעת רוב החוקרים מפה זו מתוארכת למחצית המאה השישית, ולפי הצעה אחרת – למחצית השנייה של המאה השביעית, לאחר הכיבוש הערבי. יש בכך לאשש את האפשרות שגידולו נמשך באזור עד התקופה האומיית - המאה השמינית.

בארצות חוץ

קיים זיהוי של האפרסמון מימי הביניים בזכות המסורת הסורית-ערבית אשר מתעדות אותה בהרחבה, כולל איורים. החל מהמאה השביעית-שמינית, האפרסמון מוגדל במצרים בעין אלשמס הסמוכה לקהיר העתיקה. יש על כך עשרות רבות של תיאורים, עד לראשית המאה השבע-עשרה. השימוש השמן אפרסמון היה נסחר ומקובל גם בפרמקפאות אירופאיות עד המאה השמונה עשרה.

הערות שוליים

לקריאה נוספת

• זהר עמר‏, "עץ האפרסמון שבקטורת", תחומין י"ז, תשנ"ז, והספרות המובאת שם.
• זהר עמר, אפרסמון והלכותיו, תחומין כ"ח, תשס"ח
• שאול ליברמן, "הערה מוקדמת לכתובת בעין גדי", (בספר מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973. פורסמה בתרביץ שנה מ' חוברת א'
• בנימין מזר, נוה עין גדי ותולדותיו, (בספר מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973.
• צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל – משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991
• זאב ארליך, יריחו היהודית לדורותיה, ירושלים, תשנ"ד
• זהר עמר, ספר הקטורת, הוצאת רנרט ללימודי ירושלים, אוניברסיטת בר אילן והוצאת ארץ, אוניברסיטת תל אביב, 2002 - מידע אודות הקטורת המקראית

קישורים חיצוניים

• זהר עמר, אזור גידולו של האפרסמון לאור מפת מידבא - שיח שדה- כתב עת למקום, סביבה ויהדות - כולל רשימת מקורות עניפה