חסידות חב"ד

From ויקישיבה
(Redirected from חב"ד)
Jump to navigation Jump to search

חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת) הוקמה לפני למעלה ממאתיים שנה על ידי רבי שניאור זלמן מליאדי, הנקרא בפי חסידי חב"ד אדמו"ר הזקן, וידוע בעולם היהדות כבעל התניא והשולחן ערוך (הרב), או סתם הרב.

כיום נחשבת חסידות חב"ד לכוח הדינאמי ביותר בחיים היהודיים בעולם כולו.

עד להקמת חסידות חב"ד, היו מנהיגי החסידות הכללית רבי ישראל בעל שם טוב וממשיך דרכו רבי דוב בער – המגיד ממזריטש.


ייסוד חב"ד[edit]

[מיסד שיטת חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, נולד בח"י אלול ה'תק"ה (1745) בעיירה ליאוזנא שברוסיה הלבנה לאביו רבי ברוך, שהשתייך לעדת ה"נסתרים" והיה מחסידיו של הבעש"ט.

אל עולם החסידות הגיע בהיותו בן 20-18. הוא נסע אז לעיירה מזריטש בה הנהיג את החסידות תלמידו של הבעש"ט וממלא מקומו – רבי דוב בער, המכונה "המגיד ממזריטש", והפך במהרה לאחד מתלמידיו.

לאחר פטירת המגיד ממזריטש, בשנת תקל"ג (1773), נתמנה רבי שניאור זלמן לאחראי על צורת עבודתם ורשת פעולותיהם של החסידים. כעבור שלוש שנים נוספות, באסיפה הכללית של תלמידי המגיד ממזריטש, הוחלט למנות את רבי שניאור-זלמן לנשיא החסידות במדינת ליטא, היות שההתנגדות לחסידות שם היתה חזקה מבכל מקום אחר, ותלמידי המגיד ראו בו כמתאים ביותר, וגם בשל שיטתו השכלתנית - שהתאימה לאופיה הלמדני של ליטא. רבי שניאור זלמן אכן הצליח מאוד בעבודתו, ורבים מגדולי התורה באזור הצטרפו לתנועת החסידות.

כבר בשנת תקל"ב, ייסד רבי שניאור זלמן את שיטת החב"ד. במשך שנות מנהיגותו הראשונות נתגלה כיוון זה כמיוחד במינו, ולא עבר זמן רב והכל ידעו, כי בשיטת החסידות נולד זרם חדש – הזרם החב"די.

חסידות חב"ד הפכה מעתה למטרה העיקרית שאליה כוונו התקפותיהם של המתנגדים - מזה ושל המשכילים - מזה. רבי שניאור זלמן סבל רבות בשל כך, ובשנת תקנ"ט (1799) אף נאסר על-ידי השלטון הצארי, בעקבות הלשנה של המתנגדים והמשכילים. הוא ישב 53 יום במאסר, כאשר עונש מוות - המיועד למורדים במלכות - מרחף מעליו. אולם בסופו של דבר הצליח להוכיח את חפותו ויצא בכבוד ובניצחון גדול. יום צאתו לחירות, י"ט בכסלו, הפך מאז לחג-הגאולה בקרב חסידי חב"ד והקרובים אליהם.

ההתנגדות לחסידות[edit]

עם התפשטות החסידות גדלה ההתנגדות לתנועה (תקמ"א) ובראשה עמד "הגאון מווילנה". בין הפעולות שנקט כדי להשקיט את המחלוקות, הוא נפגש עם גדולי ה"מתנגדים" כדי לשכנעם באמיתות החסידות. כך גם ביקש מייסד חב"ד להפגש עם "הגאון מווילנא", אבל הוא סירב לראות את פניו. הגאון אף יצא מהעיר לשלושה ימים באותה עת, מכיוון שראשי הקהילה הפצירו בו לקיים את הפגישה. לפי המסופר הוא אף אמר עליהם בעקבות הדיווחים מקהילת שקלוב: "המשפחה הנ"ל המה אפיקורסים ומורידים ולא מעלים (ורמז בכך להלכה האומרת שאפיקורס שנמצא בסכנה לא רק שאין מצילין אלא גם חובה לדחפו)". למרות זאת, לאחר מותו נפגש בכיר תלמידיו, רבי חיים מוולוז'ין, עם רבי שניאור זלמן מלאדי . ומאוחר יותר אף הסכים עם החסידות במספר נושאי מחלוקת, כשאחד הבולטים שבהם הוא נושא הצמצום באור למעלה שכ' האר"י ז"ל שאירע לפני סדר ההשתלשלות שלפני בריאת העולם, שהחסידים פירשו זאת שלא כפשוטו, והגר"א פי' כפשוטו, והמתנגדים לחמו בענין זה מלחמת חורמה בחסידים. אך ר' חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים הסכים עם אדה"ז שהצמצום אינו כפשוטו (אם כי מ"מ עדין יש חילוק בינו לבין אדה"ז בנושא זה, כמ"ש כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זיע"א) .[דרוש מקור]. ניתן לראות מחלוקות שונות בספריהם "נפש החיים" לרבי חיים מוולוז'ין, ו"תניא" לאדמו"ר הזקן (ידועה מחלוקתם בנושא הקבלה בנוגע לצמצום הקב"ה בבריאה).

בעקבות הדפסת ספר התניא נשלחה לקהילות היהודיות אגרת מיוחדת בשמו של הגאון מווילנה ובה הוראה "להודפם ולרודפם בכל מיני רדיפות עד מקום שיד ישראל מגעת". כעת הוסרו הכפפות, ונעשה שימוש גם בנשק של הלשנה והסגרה לשלטונות, כאשר חסידי חב"ד מוקעים כמתנגדי השלטון.ואכן, כעשרים ממנהיגי חב"ד עם מייסד חסידות חב"ד נאסרו והושמו בכלא הרוסי. לאחר שהוברר שהייתה זאת עלילת שוא, שוחרר הרבי מהכלא, ואת יום שיחרורו, בי"ט בכסלו, חוגגים ומכנים חסידי חב"ד עד היום בשם חג הגאולה.

בהקשר לחג זה מסופר כי כאשר בשנת תרס"ב, שיגר כ"ק אדמו"ר הרש"ב איגרת לקראת חג הגאולה י"ט בכסלו, ובה כתב על החג: "היום הזה הוא ראש השנה לדא"ח (=דברי אלוהים חיים)", כשהגיעה האיגרת לווילנה, התאספו חסידי העיר להתוועדות גדולה בבית-הכנסת אפאטוב. בעיר התגורר רב, שנהג להקל בכמה ענייני הלכה, והוא לעג לחסידים לפני הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי (מנהיג ליטאי בדור שלפני השואה), באמרו: "במשנה נזכרו ארבעה ראשי-שנה, ואילו החסידים הוסיפו ראש-שנה חמישי". השיבו הגאון בשנינות: "אצלם מתווסף ואצלנו פוחת" (רמז לקולות של אותו רב בענייני הלכה).

ספר היסוד התניא[edit]

במשך עשרים שנה משנת תקל"ה (1775) כתב רבי שניאור זלמן את הספר בו הוא פורש את משנתו, משנת חסידות חב"ד. כמו כן כתב בו עצות ותשובות רבות על שאלות בענייני עבודת ה' ששאלוהו חסידיו ביחידות. בשנת תקנ"ה (1795) סיים את כתיבתו, ואישר להעתיקו. הספר הופץ בקרב החסידים שקיבלוהו בשמחה.

מתנגדי החסידות חששו מהשפעת הספר, ועל כן הטילו בו זיופים מכוונים על מנת להציגו כספר "כפרני". עם זיופים כאלה הציגוהו בפני הגאון מוילנה, ומשום כך הורה לשרפו. כשנודע לרבי שניאור זלמן על כך, הורה להדפיסו ובכך למנוע את המשך זיופו.

בשנת תקנ"ז (1797) שלח רבי ש"ז את הספר לבית הדפוס בסלאוויטא, כשהוא מבקש מחבריו, תלמידי המגיד ממזריטש, ר' זושא מאניפולי ור' יהודה לייב הכהן לצרף את הסכמתם. הללו התפעלו מאד מהספר וצרפו את הסכמותיהם החמות. העותקים הראשונים הגיעו לידי רש"ז ב-כ' כסלו תקנ"ז.

בתחילה היו מראשי החסידות שלא קיבלו את הספר, עקב האלמנט האינטלקטואלי שבמשנת חסידות חב"ד, אך לבסוף הוא אומץ בחום גם על ידם. כיום, הספר נחשב לראשון בחשיבות מבין ספרי היסוד של תנועת החסידות, נערץ על ידי כל זרמיה ונלמד בכל תפוצות ישראל.

בספר זה מצויים יסודותיה של תורת חב"ד ופנימיות התורה. הספר מבאר בהרחבה את מבנה נפש האדם ואת מערך הכוחות הפועל בקרבו; הוא חודר לעומקן של בעיות פילוסופיות מקיפות, כמו היחס בין הבורא לעולם, בריאת יש מאין, אחדות ה', מטרת התורה, המצוות והבריאה וכדומה, והוא סולל לפני האדם דרך בטוחה וקלה להגיע לדרגות נעלות ולעבוד את ה' כראוי.

ספר התניא השפיע השפעה מכרעת על האמונה היהודית. עד הבעש"ט היו דעות גדולי ישראל חלוקות בענין אופן השגחתו של הקב"ה על עולמו. הבעש"ט חידש שההשגחה של הקב"ה הינה השגחה פרטית על כל פרט ופרט ביקום. אדמו"ר הזקן, בביאורו את שיטת הבעש"ט בספרו, הפך את אמונה זו לרווחת בכל קהילות ישראל.

השפעתו היתה רבה כל כך עד שאפילו תלמידו של הגר"א, ר' חיים מוולוז'ין, חזר בו מתפיסת רבו, בעקבות הלימוד בתניא, והודה בספרו 'נפש החיים' שהאמת כשיטת החסידות בענין "צמצום לא כפשוטו".

כיום משתתפים ברחבי העולם כולו, יהודים רבים, חסידים וליטאים, חרדים ואף כאלה שאינם מגדירים עצמם כשומרי תורה ומצוות, בשיעורים הנלמדים בספר זה ואשר להם השפעה מכרעת על חייהם של אנשים רבים. חסידים רבים הצטרפו לחסידות חב"ד בעקבות לימוד התניא. אכן, נכרת בהשפעתו של ספר זה שהוא היסודי בחסידות, הבטחתו של המשיח לבעש"ט "יפוצו מעינותיך חוצה".

מתורת חב"ד[edit]

האלוהות היא הכל ומטרת הבריאה[edit]

אחד מהנושאים הבולטים בתורתה של חב"ד, החל מספר התניא וכלה במאות ספריהם של שאר האדמו"רים החב"דיים, הוא נושא ה"ביטול", (זוהי בעצם תפיסת החסידות בצורתה הטהורה ביותר) נקודת מבט על היחס בין אלוקים לבריאה בה האלוקים הוא המציאות האמיתית היחידה והאדם וכל הבריאה כולה בטלים לחלוטין לבורא יתברך והינם אין ואפס "..יבין לאשורו איך שכל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש..." (תניא שער היחוד והאמונה פרק ג'). ביטול זה של הבריאה לבוראה תופס מקום רב בכתבי חב"ד, ומתבאר בשלל אופנים, בחלוקה לדרגות, מצבים ועוד. למרות זאת, התפיסה לפיה העולם הוא דמיון נשללת לחלוטין בתורת החסידות,ואדרבה - מדגישים מאוד את הצורך לפעול עם העולם ובתוכו.

ע"פ יסודות האמונה של תורת החסידות החב"דית, הקב"ה יצר את העולם - "עולם" מלשון "העלם" - כדבר שמסתיר על האמת האלוקית החבויה בו עצמו, ומטרת הבריאה היא שהאדם בכלל והיהודי בפרט יפעל לגלות בעולם את האמת האלוקית, ובכך יהפוך את העולם ל"דירה" לקב"ה (כלשון המדרש[1] המובא בכל כתבי החסידות כמקור וביאור לסיבת הבריאה: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", כלומר שהעולם הגשמי והנחות ["תחתונים"] יהפוך ל"ביתו" של הקב"ה, מקום בו הוא יכול להתגלות ["דירה"]). מטרה זו תושלם ותגמר בגאולה ובימות המשיח, כמ"ש "ונגלה כבוד ה'", ולפ"ז עבודת האדם כולה היא אמצעי להגיע למטרת הבריאה - הגאולה.

יש ללמוד בצורה עמוקה ושיטתית את תורת חב"ד על מנת להבין אל נכון את התיאולוגיה שלה ואת ההשלכות הלוגיות והפרקטיות של תורתה.



מרכזיות הצדיק בקהילה[edit]

הצדיקים הם הראש והמוח של ההמון, וההמון יונק כוחו ודבק דרכם בחכמה העליונה של האלוהות. או בלשונו של בעל התניא:

"הצדיקים המועטים שנשתלים בכל דור, הם ראשי אלפי ישראל והם בבחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארצות...
ויניקתם וחיותם של נפש רוח ונשמה של עמי הארצות הם מנפש רוח ונשמה של ראשי בני ישראל שבדורם...
ועל ידי הדביקה בתלמידי חכמים קשורות נפש ורוח ונשמה של עמי הארצות ומיוחדות במהותם הראשון ושרשם בחכמה עילאה"
- תניא פרק ב

על פי התאולוגיה החבדי"ת (מבוסס על דברי התקוני זוהר שיש "אתפשטותא דמשה בכל דרא"), לכל דור ודור בדברי ימי עם ישראל החל מימי משה רבינו ועד ימינו ישנו מנהיג יהודי לדור - נוסף על שאר הצדיקים שבדור - המשמש כ"נשיא הדור" וממשיך דרכו של משה רבינו, חסידי חב"ד מאמינים כי מאז ייסוד חסידות חב"ד (על ידי האדמו"ר הזקן בעל התניא) כל אדמו"ר מאדמור"י חב"ד שימש בזמנו כנשיא הדור שבהתייחס לדור נחשב ל"ראש הדור" וקיים בינו לבין הקדוש-ברוך-הוא קשר בלתי אמצעי ונעלה אף מצדיקים אחרים בדורו.

בעקבות רעיון זה האדמו"ר תופס מקום מרכזי בקהילה, ובכל דבר שהחסיד רוצה לעשות הוא מתייעץ עם האדמו"ר (ביטוי שמבטא קשר זה, ראשי תיבות של אדוננו מורנו ורבנו). ההתייעצות היא לא רק בעניינים פרקטיים, אלא יש ערך לעצם הדבקות הנפשית בצדיק, לכן עוסקים בחסידות רבות בלימוד והפצת תורתו של הרבי, הבאת יהודים אליו או לקברו וכיו"ב.

רשימת אדמו"רי חב"ד[edit]

הדור השביעי של חסידות חב"ד[edit]

בין המאפיינים הבולטים של הדור השביעי - ייסוד מפעל השליחות. העבר מרכז חב"ד ל770 - מרכז חב"ד העולמי.

האדמו"ר השביעי[edit]

הרבי מליובאוויטש[edit]

ראה ערך מורחב: רבי מנחם מנדל שניאורסון.


בראשם של חסידי חב"ד עומד החל משנת תש"י (ובאופן רשמי - החל משנת תשי"א), רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי לשושלת חב"ד מאז היווסדה, הידוע בכינוי "הרבי מליובאוויטש" (או "הרבי"). מאז עלותו על כס הנשיאות, תבע הרבי מחסידיו שלא יתעסקו רק בעבודת ה' הפרטית שלהם כי אם יפיצו את עקרונות היהדות והחסידות לכל יהודי ובכל מקום. לשם כך קרא לחסידיו לצאת ל'שליחות' בכל מקום בו מתגוררים יהודים ברחבי העולם, ולעזור להם לגלות, לשמר ולהתחזק ביהדותם. כך גם ייסד מספר "מבצעים" ספציפיים - כך קרא הרבי למיזמים הממקודים שהפעילו ומפעילים את החסידים ברחבי העולם להפיץ יהדות - בהם הושם דגש על קיום מצוות ספציפיות, כגון תפילין, מזוזה, צדקה, נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות ועוד ועוד.

יצויין כי הרבי מעולם לא דיבר על עצמו בפומבי כנשיא הדור או מלך המשיח, ותמיד התייחס וכינה את חותנו - האדמו"ר הקודם (הריי"צ) - כ"נשיא הדור" ו"חותני הרבי". על בקשות הברכה של החסידים ושל כלל ישראל היה עונה בתחילה "אזכיר על הציון" - קברו של חמיו, ורק לאחר מכן ענה על הבקשה. הוא היה עולה על קברו של חמיו באופן קבוע (תקופות מסויימות - פעמיים בחודש ותקופות מסויימות - פעמיים בשבוע) ועמד על גביו שעות, לעתים בקור מקפיא, כשהוא מקריא את פתקיהם הרבים של החסידים, ולאחר מכן קורעם ומשליכם מעל גבי המצבה. למעט מספר מקרים ורמזים חריגים, הוא התייחס אל עצמו רק כ"זרוע ארוכה" של חמיו.

הרבי ומשיח[edit]

החל מהשנים הראשונות לנשיאותו, עסק הרבי בנושא ביאת המשיח הקרבה, והצהיר כי כל פעולות הפצת היהדות והחסידות שהוא מארגן מטרתם הוא הבאת הגאולה. למרות זאת, סרב הרבי להכיר במדינה כתחילתה של גאולת עם ישראל [כקודמיו בשושלת], ונהג לצטט את הרמב"ם בסוף ספרו משנה תורה, שקובע שלא תיתכן גאולה בלי משיח.

בשנות השמונים, נשא הרבי שיחות רבות, חלקם מתוך בכיות עצומות, בהם קרא לחסידיו ולכלל היהודים לבקש, להתפלל, לזעוק ואף לתבוע מהקב"ה את הגאולה, שלדבריו כבר אמורה ומוכרחת להגיע. כמו"כ קרא לרבנים לפסוק בכח התורה שעל הגאולה לבוא מייד[2].

בראשית שנות החמישים, החל להכריז כי הגאולה כבר ממש כאן, ו"יש רק לפתוח את העינים ולראות שהיא נמצאת כבר כאן בעולם!". בכ"ח בניסן תשנ"א [שנה אותה ראה הרבי כשנת נפלאות וגאולה] נשא הרבי 'שיחה' מיוחדת לחסידיו במהלכה הרים את קולו וזעק: "עשו כל שביכולתכם להביא את המשיח!". רושמה של 'שיחה' זו עדיין נטוע בלבבות החסידים, והם פועלים בהשראתה.

תקופת מחלת הרבי[edit]

בערוב ימי הרבי, בכ"ז באדר ה'תשנ"ב נפל הרבי באהל קברו של חמיו ולקה בשבץ מוחי, מאז ועד פטירתו בג' בתמוז ה'תשנ"ד, הפכה האמונה במשיחיותו, לאמונה דומיננטית ברוב חלקי החסידות. הרבי יצא מדי פעם לחסידיו במרפסת שבנו במיוחד בגלל מחלתו ב770 היוצאת מחדרו לכיוון בית המדרש הגדול. חסידיו שרו אז את השיר "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" והוא עודד את השירה.


לאחר פטירת הרבי[edit]

אהל קברו של הרבי מליובאוויטש שהרבי נפטר בשנת ה'תשנ"ד -. פטירתו היכתה בהלם את חסידיו.

מאחר שנהוג בכל תנועה חסידית שהרבי הוא האישיות הדומיננטית והרוח החיה של התנועה, שעל פיו ישק כל דבר, העובדה שחסידי חב"ד לא מינו אדמו"ר חדש מעידה על השבר הגדול בפטירתו, ומצד שני על האמונה הגדולה, של תנועה זו. לאי מינוי היורש תרמה גם העובדה שלרבי לא היו ילדים ולא היה לו ממשיך טבעי (תנועה חסידית דומה שעברה שבר והתחזקות היא חסידות ברסלב לאחר פטירת רבי נחמן מברסלב). כמו כן, בכל שנות חסידות חב"ד נהגו אדמור"י התנועה לדאוג למחליפם הבא אחריהם, לעומת זאת הרבי לא מינה תחתיו .

חסידי חב"ד נוהגים לומר, ש"מורשתו" של הרבי משמשת נר לרגליהם, והם חשים בהמשך מנהיגותו. הם הולכים לפי שיטתו, ולומדים את משנתו ותורתו הענקית, הפרוסה על פני מאות ספרים שהשאיר, ומחנכים לפיה.

אחר פטירתו התפלגה חסידות חב"ד לשתי קבוצות.

הזרם המתון[edit]

קבוצה מתונה בקרב החסידים שהשלימה עם פטירתו של רבם, מתנהגת לפי כללי השולחן ערוך, כלומר, ביום פטירתו אומרים קדיש ועולים לקברו וכדומה. הקבוצה מאמינה בהנהגתו גם לאחר הפטירה - ה"הסתלקות", אך מכירה בחסר שנוצר עם פטירתו ומצפה לשובו בתחיית המתים.

כבכל חסידות, גם היום פונים חסידי חב"ד אל הרבי באמצעות כתיבה ו"השתטחות" על קברו, בכל דבר רציני בחיים, כגון נישואין, בעיות רפואיות, עבודה, מקום מגורים וכדומה, תוך התחזקות במילוי הוראותיו הרבות (בעיקר שמירה על לימוד חת"ת (חומש יומי עם רש"י, תהילים יומי, ותניא יומי) ורמב"ם (ג' פרקים ברמב"ם)) חסידי חב"ד נכנסים לאהל ל"יחידות" כמו לפני פטירת הרבי.

לפי אמונתם ב"נשיא דור" קבוע לכל דור, לכל דור ישנו גם תפקיד אותו עליו להשלים ובתחומו לפעול בהשמת דגש מיוחד, כחלק מהעבודה הכללית של היהודים בעולם, כנ"ל שע"פ החסידות עבודת ה' כולה היא אמצעי להבאת הגאולה, לכן אף החסידים המתונים מאמינים כי האדמו"ר ממשיך להנהיג אף לאחר פטירתו בג' תמוז תשנ"ד, שהרי כשם שאין אדם יכול להתקיים ללא ראש כך עם ישראל אינו יכול לתפקד ללא נשיא דור. המשימה של הדור השביעי על פי הוראות הרבי היא הבאת המשיח והגאולה וכל עוד לא הושלמה משימה זו נותר הרבי מליובאוויטש נשיא הדור ומנהיגו .


המשיחיסטים[edit]

קבוצה ה"משיחיסטית" המכנה אתו "מלך המשיח שליט"א". קבוצה זו מכירה ברבי בוודאות כמשיח וסבורה כי הוא עדיין "חי ממש", זאת ע"פ ביאורו של הרבי אודות נשיא הדור שבכל דור - שמוכרח להיות חי בגוף גשמי, ולכן הקבוצה מתייחסת ומתנהגת אליו ככזה. אנשיה לא הולכים לקברו, ואף מאמינים כי נמצא בתפילות בגופו. קבוצה זו הינה גודלת ומתפתחת ביחס לכלל חסידי חב"ד.קבוצה זו מתבלטת בפעילותה בשטח . בדר"כ עקב אופיים האקטיבי יותר.

ה"משיחיסטים" שואלים את הרבי שאלות באופן הדומה לגורל הגר"א, כלומר הכנסת המכתב עם השאלה לספר אגרות קודש, המורכב ממכתבים ששלח הרבי, ו"פתיחה" בעמוד מסוים, לאתר את התשובה. אמצעי כתיבה זו ידוע ומפרוסם בתורת ישראל, זהו אמצעי בו שאלו גדולי ישראל מכל הדורות. כתיבה זו הוכיחה את עצמה ע"י ריבוי מופתים גדולים שנעשו דרכה.

לעומת הזרם ה"מתון", המשיחיסטים מאמינים כי תקופת המשיח והגאולה כבר החלה להתגלות בעולם, ומסיבה זו מתירים לעצמם לכתוב על הרבי בפירוש את התואר "מלך המשיח" - תואר השמור לאדם שכבר משמש בפועל כמלך משיח.

מאפייני חסידות חב"ד[edit]

מרכז התנועה[edit]

מרכז חסידות חב"ד

מרכזה של חסידות חב"ד נמצא בשכונת קראון הייטס שברובע ברוקלין בניו יורק, מקום מגוריו של הרבי מליובאוויטש, מנהיגה האחרון של חסידות חב"ד. בית המדרש המרכזי נקרא 770 (מספר הבית שבו שוכן בית המדרש ברחוב איסטרן פארקווי), או "בית משיח" (בגימטריה 770) או "בית חיינו" או "בית רבינו שבבבל".


התערותה בחברה[edit]

בית חב"ד, שליח חב"ד

חסידי חב"ד מעודדים הנחת תפיליןמאפיין חשוב של חב"ד הוא המעורבות הרבה שלהם בחיי הציבור, והניסיון להפיץ את התורה לכל קצווי תבל. כמעט בכל נקודה נידחת בעולם אפשר למצוא נציגות של תנועה זו, הקרויה "בית חב"ד" (בדיחה מפורסמת אומרת, כי ישנם שני דברים שניתן למצוא בכל מקום: חב"ד וקוקה קולה). חסידי חב"ד מנהלים בתי ספר יהודיים במדינות רבות בעולם, בראש ובראשונה במדינות ברית המועצות לשעבר. התנועה דוגלת בשימוש בטכנולוגיה מודרנית, כשידורי לווין או אתרי אינטרנט, כמו גם שימוש במסעי פרסום חוצות נרחבים כאמצעי להפצת המסרים שלהם. חסידי חב"ד מעורים בציבור הכללי הרבה יותר מאשר חרדים אחרים, ולפיכך חסידות זו נחשבת לפתוחה.


התערבותה בפוליטיקה[edit]

עד קום המדינה הייתה חב"ד אחת המתנגדות הגדולות לציונות, אולם הרבי האחרון היה תומך נלהב בהתיישבות בארץ ישראל ובמנהיגי המדינה וצמרת צה"ל, תוך הפרדה בין "ציונות" כתחליף לדת, לבין מדינה יהודית בארץ ישראל שתשמש מסגרת טכנית כבית ליהודי העולם וככלי נצרך ומוכרח לשמירה על ביטחונם. תמיכה זו של חב"ד עוררה עליה את חמתה של חסידות סאטמר.

בסוגיית ההתיישבות ביש"ע הציגה חב"ד קו ניצי עקבי, שסיבתו המוצהרת היא פיקוח נפש ולא רק אידאולוגיה לאומית.

כתנועה א-פוליטית נמנעה חב"ד מלהתערב באופן רשמי בבחירות לכנסת. יוצאות מן הכלל היו שתי מערכות בחירות: מערכת הבחירות של 1988, אז הורה הרבי לחסידיו להצביע לאגודת ישראל מאחר שהרב שך, שייסד אז את תנועת דגל התורה התנגד לחב"ד באופן מוצהר, וזו הייתה אף אחת הסיבות לפילוג בין אגודת ישראל לדגל התורה ; הבחירות בשנת 1996, שבהן נבחר בנימין נתניהו לראשות ממשלת ישראל. בבחירות אלו רוב אנשי חב"ד יצאו מגידרם בשל עמדתה של חב"ד שראתה בהסכמי אוסלו סכנה מדינית, טבעה את הסיסמה "נתניהו. זה טוב ליהודים", ותמכה וסייעה לבחירת נתניהו לראשות הממשלה. מעורבות של תנועה שהייתה אמורה להיות א-פוליטית, עוררה את קצפם של תומכי העבודה והשמאל, בפרט לנוכח המעורבות של המיליונר האוסטרלי יוסף יצחק גוטניק, יהלומן חסיד חב"ד, שמימן את הקמפיין.

בסוף 2008, לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה הקים הרב שלום דב וולפא, רב המזוהה עם "הפלג המשיחי" בחב"ד, את מפלגת ארץ ישראל שלנו שהשתלבה בהמשך ברשימת האיחוד הלאומי.


מנהגים אופייניים[edit]

לחסידות חב"ד מספר מנהגים ייחודיים האופייניים רק לה ובהוראת הרבי הודפס בשנת תש"ד ספר המלקט את כל המנהגים המיוחדים של חב"ד. (כמובן שאחכ ברבות השנים ניתוספו מנהגים נוספים)



התוועדות חסידית[edit]

התוועדות

בחסידות חב"ד עורכים התוועדויות חסידיות (פַ‏ארברֶ‏יינגֵען יידיש: להביא, לקרֵב,בילוי) פעמים רבות בשנה.

התוועדות חסידית היא טקס הכולל בעיקר סעודה המלווה בדרך כלל בשתיית משקאות חריפים. יש לציין שהרבי אסר על בחורים ואברכים מתחת גיל 40 לשתות יותר מכמות של רביעית. על תלמידי ישיבות מתחת לגיל 18 אסר הרבי לשתות מכל וכל והעדיף שישתו "סודה" (מגילת אסתר ומנהגי חב"ד לפורים). את ההתוועדות החסידית מנחה אדם המכונה "משפיע" או "מתוועד", הוא בדרך כלל רב או מחנך שמשוחח במהלך ההתוועדות, עם יתר החסידים המשתתפים.

תפקידו העיקרי של המתוועד הוא לחנך, או להעביר מסר חינוכי-חסידי למשתתפים. ההתוועדות יכולה להיות ציבורית והמונית עם הדרכות לכולם בעבודת ה' או אינטימית העוסקת בהתקדמות אישית אינדיבידואלית של החסיד.

תפקיד המתוועד דורש ידע רב וכישרון ונחשב בתוך חסידות חב"ד לאומנות העומדת בזכות עצמה. המתוועד נדרש להשתמש בתחכום ובערמומיות כדי להחליט אילו דרכים יגרמו לכמה שיותר מתוועדים להתעלות והתקדמות בעבודת ה' שלהם. לעתים עשוי המתוועד למתוח ביקורת על התנהגותו של חסיד מסוים שהינו ידוע כתלמיד מצטיין או כבעל מידות טובות. בצורה כזו, משתתפים אחרים בהתוועדות החסידות מבינים כי הביקורת נמתחת למעשה עליהם.

ההתוועדות החסידית כוללת לעתים ביקורת אישית מודגשת ודיונים נוקבים, זו הסיבה ששימוש בשתייה חריפה הכרחי בעת ההתועדויות החסידיות וזאת כדי להפחית את המתח בתוך הקהילה החסידית.


משפיע משפיע


מספר דוגמאות ממנהגים[edit]

חסידות חב"ד שמה דגש על תפילה באריכות (התפילה בכללה, שכן תפילת שמונה עשרה נעשית אצלם דווקא בתכליתיות הכוונה ובקצרה), תוך התבוננות מעמיקה בגדלותו האינסופית של הבורא, ואפסות האדם. התפילה מלווה לעתים בנגינה חרישית של ניגון חב"די, כדי לעורר את הלב. עם זאת, בשונה מפלגים אחרים בחסידות, הם מקפידים שלא להבליט זאת בתנועות חיצוניות, ומרחיקים זאת מאוד. תפילה באריכות נקראת בעגה החב"דית "תפילה בעבודה", וחסיד הידוע בכך מכונה "עובד", מאחר וזהו הפן המעשי יותר בתורת חב"ד. עיסוק בהשכלת חב"ד לבד ללא שימת דגש על "עבודה" נחשב לעוון. נוסח התפילה בחב"ד הוא נוסח התפילה שתיקן רבי שניאור זלמן מלאדי, הקרוי נוסח האר"י כיוון שהוא נתקן באופן שיתאים לכוונות האר"י. נוסח זה הוא שונה במקצת מנוסח ספרד הנהוג אצל מרבית החסידים, ובחלקו קרוב יותר לנוסח אשכנז. יש לציין שחסידויות אחרות יוצאי רוסיה, כגון סלונים מכנות גם הן את נוסח התפילה שלהן בשם "נוסח האר"י". בשונה מרוב חצרות החסידים, בחב"ד אין מקפידים על בגד עליון וכובע מסוים (אבל מקפידים שיהיה כזה), מלבד בשבת. כיום החסידים לובשים ז'קט אופנתי ומגבעת. בכך הם דומים לליטאים. בעבר, בזמן שהחסידות שכנה עדיין ברוסיה, היה הכובע הנפוץ שונה, והחסידים התלבשו בהתאם לכך. בשבת המלבוש העליון הוא סירטוק - בגד עליון ארוך המגיע עד הברכיים. חסידי חב"ד אינם נוהגים לישון בסוכה במהלך חג הסוכות. חסידי חב"ד בדרך כלל סועדים סעודה שלישית בשבת ללא לחם. זמן זה, לקראת סוף השבת, מכונה "רעוא דרעוין" (רצון הרצונות - זמן אידאלי לבקש ולהתחנן). בזמן זה נהוג לשורר ניגונים חסידיים (מנהג הקיים ברוב החסידויות, וגם בקהילות נוספות), ואף להשמיע "מאמר חסידות" ברבים (מקובל לחזור בעל-פה דווקא). אדמו"רי חב"ד לדורותיהם חדשו מספר לימודים יומיים ביניהם לימוד "תניא" יומי, "רמב"ם יומי" (פרק או שלושה פרקים ליום), קטע יומי מפרשת השבוע עם רש"י ותהילים כפי שנחלק לימי החודש, התקנה נקראת "חת"ת" - ראשי התיבות של חומש, תהלים ו-תניא. בחסידות חב"ד אין טיש ולא נהוג בה לחלק לחסידים "שיריים" מסעודת האדמו"ר.

קישורים חיצונים[edit]

(חלק מהחומר בערך זה נלקח מתוך חב"דפדיה)
  1. תנחומא פרשת נשא
  2. בין היתר דיבר על כך כמה פעמים בפגישותיו עם הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שאף ביצע את בקשתו ופסק יחד עם רבנים נוספים פסק כזה, ולפי בקשתו נטמן הפסק יחד איתו לאחר פטירתו.