הר הבית

מודל בית המקדש - מלאכת יד של מיכאל אוסניס מקדומים

הר הבית הוא הר המוריה, הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים. על ההר נבנו בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך ובית המקדש השני על ידי זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק. בשנת (70 לספירה) נחרב בית המקדש על ידי הרומאים ומאז הוא עומד בשממנו. בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, שוחרר ההר על-ידי צבא הגנה לישראל. לפי החלטת ממשלת ישראל הוא הופקד בידי הערבים. היהודים מורשים לעלות להר במגבלות שנקבעות על ידי המשטרה במקום, כמו כן הרבנות ממליצה ליהודים שלא לעלות אך יש קבוצת רבנים שמתירה לעלות תוך כדי הקפדה על כללי ההלכה במקום.

הר הבית נכבש על דוד המלך בשנת ב"א תתצ"ט (2,891 לבריאת העולם. עליה נבנו את בתי המקדש. הבית נחרב בתשעה באב . מאז עם ישראל שאף לשוב לציון ושלוש פעמים ביום הוא מתפלל:"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" ובסיום כל סעודה הוא מברך: "וְתִבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה', בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם". ובכל הזדמנות היהודי מצפה לשיבה לציון. לפי-כך הוא נשבע: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. ותִּדְבַּק לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי: אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" ([[ספר תהילים]], קל"ז,ה'-ו').

קדושת הר הבית מתחלקת לשני חלקים: הר הבית והעזרה של המקדש. קדושת העזרה היא קדושת מחנה שכינה ואילו קדושת הר הבית היא קדושת מחנה לוויה.

תיאור ההר

שטחו של ההר מתואר במשנה:"הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, רבו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מעוטו מן המערב. מקום שהיה רב מדתו, שם היה רב תשמישו" ^[1]. דהיינו ריבוע, אלא שבתוך השטח הזה היה כידוע את בית המקדש, אז המשנה מונה איפה היה פנוי ממקדש והיה רק הר הבית, וזה מה שאומרת שבצידו הדרומי היה את השטח הפנוי הגדול ביותר, כנראה בגלל שזו הייתה הכניסה של הציבור להר הבית (שם היו שני שערים, בניגוד לשאר הצדדים שהיה שער אחד).

תאור סביבתו : ה"סורג", "המעלות" ו"פתחים והשערים"- אף הוא מובאים במסכת:

• בחלק המקיף את בית המקדש מוצב הסורג - "גבוה עשרה טפחים. ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון. חזרו וגדרום, וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות. לפנים ממנו, החיל עשר אמות.
• לעלייה אל במת ההר היו ושתים עשרה מעלות - "רום המעלה חצי אמה, ושלחה חצי אמה. כל המעלות שהיו שם, רום מעלה חצי אמה, ושלחה חצי אמה, חוץ משל אולם."
• בהר היו הפתחים והשערים - "גבהן עשרים אמה, ורחבן עשר אמות, חוץ משל אולם. כל הפתחים שהיו שם, היו להן דלתות, חוץ משל אולם.כל השערים שהיו שם, היו להן שקופות, חוץ משער טדי, שהיו שם שתי אבנים מטות זו על גב זו. כל השערים שהיו שם, נשתנו להיות של זהב, חוץ משער ניקנור, מפני שנעשה בהן נס. ויש אומרים, מפני שנחשתן מצהיב."^[2]

הכתליםמסביב להר לא היו שווים. הכותל למזרח, לכיוון הר הזיתים היה נמוך, כדי שהכוהן הגדול יוכל לצפות אל ההר בעת הכנת אפר הפרה האדומה. ןכך מובא במשנה :"כל הכתלים שהיו שם, היו גבוהים, חוץ מכתל המזרחי, שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה, ומתכון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזאת הדם." ^[3]

עזרת הנשים

בהר הבית היה אזור שכונה "עזרת נשים". היה זה אזור שהיה פתוח לציבור: חלקו התחתון לגברים וחלקו העליון לנשים. וכך התארו במשנה: "עזרת הנשים היתה ארך מאה ושלשים וחמש על רחב מאה ושלשים וחמש. וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה, של ארבעים ארבעים אמה. ולא היו מקרות (תקרה)."

בעזרת הנשים היו הלשכות הבאות:

• לשכת הנזירים - בה הנזירין היו מבשלין את שלמיהן, ומגלחין את שערן, ומשלחים תחת הדור.
• לשכת העצים - במקום זה, הכהנים, בעלי מומין היו מתליעין העצים:"וכל עץ שנמצא בו תולעת, פסול מעל גבי המזבח.^[4]
• לשכת מצורעים.
• "מערבית דרומית, אמר רבי אליעזר בן יעקב, שכחתי מה היתה משמשת. אבא שאול אומר, שם היו נותנין יין ושמן, היא היתה נקראת לשכת בית שמניה."

שמה של העזרה בא מהעובדה שהנשים יכלו לצפות בנעשה בה מלמעלה, כפי שמובא במשנה:" שהנשים רואות מלמעלן, והאנשים מלמטן, כדי שלא יהו מערבין".

עזרת ישראל

המרחב הגדול שהיה גלוי לציבור היה "עזרת ישראל" - " ששם הלוים נותנים כנורות ונבלים ומצלתים וכל כלי שיר."

מידותיה היו: מאה אמה ושלשים וחמש על רחב אחת עשרה. וכן עזרת כהנים היתה ארך מאה ושלשים וחמש על רחב אחת עשרה. וראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים...עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה. כל העזרה היתה ארך מאה ושמונים ושבע על רחב מאה ושלשים וחמש. ושלש עשרה השתחויות היו שם.

שערי העזרה היו:

• דרום סמוך למערב - שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות, שער המים.^[5]
• צפון סמוך למערב - שער יכניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר. ^[6]
• מזרח - שער ניקנור.

ושני פשפשים היו לו, אחד מימינו ואחד משמאלו. ושנים במערב, לא היה להם שם.^[7]

מקום הר הבית בעיר העתיקה

שרידים מקוריים בהר הבית

מקור התמונות: ויקישיתוף

• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

  אבן השתיה - תרם:Msisson

• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

  הכתובת אל בית התקיעה התגלתה בכותל הדרום-מערבי של הר הבית - תרם:Talmoryair

• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

  הכתובת ביוונית

הר הבית בחורבנו

מקור התמונות: ויקישיתוף

• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

  מודל הר הבית - משוער למאה ה-7 - תרם:דניאל צבי

• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

  מבט מדרום - תרם:Thomazzo

• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

  החומה המזרחית - משמאל: מבנה שנבנה על ידי הערבים - תרם:Yaakov_Shoham

עליה להר הבית בזמננו

מעיקר הדין, טמא מת (ואפילו מת עצמו) מותר להיכנס במחנה לוויה (בבלי פסחים סז, א), ואסור לו להיכנס במחנה שכינה (רש"י במדבר כד, לא); אך אדם שנטמא בטומאות היוצאות מגופו (כגון: זב, זבה, בעל קרי, נדה, יולדת ועוד) - נאסר להיכנס גם במחנה לוויה (בבלי פסחים סח, א). החלוקה בין המחנות נותרה גם כאשר עם ישראל התיישב בארצו (רמב"ם הלכות בית בחירה ז, יא): ירושלים דינה כמחנה ישראל, הר הבית דינו כמחנה לוויה‏^[8], והעזרה (= עזרת ישראל) דינה כמחנה שכינה (רש"י סנהדרין מב, ב).
לכן, טמא שנטמא בטומאות היוצאות מגופו - אסור להיכנס להר הבית (רש"י פסחים סז, א), אך טמא מת מותר להיכנס להר הבית, ואסור להיכנס לעזרה. מדברי חכמים אסור לטמא מת להיכנס גם לעזרת נשים ואף לחיל (משנה כלים א, ח). וכן פסק הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ז, טו): "הר הבית מקודש מירושלים, שאין זבים וזבות נִדות ויולדות נכנסים לשם. ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם. החיל מקודש מהר הבית, שאין גוי וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם"‏^[9].

בזמננו, שאין לנו אפר פרה אדומה, אין בידינו להיטהר מטומאת מת. אולם מטומאה היוצאת מגופו ניתן להיטהר על ידי טבילה כהלכתה‏^[10] (כלומר, טבילת כל הגוף, לאחר חפיפה והסרת כל החציצות).

אם כן, לכאורה לאחר טבילה כהלכה ניתן להיכנס להר הבית אף בזמננו, אך למעשה נהגו שלא להיכנס לכל שטח מתחם הר הבית (מעבר לכותל המערבי), כדברי רבי יעקב חי זריהן (רבה של טבריה בימי הראי"ה קוק): "גדר גדול הוא אצל עם ישראל לבל יקרב איש מישראל לדרוך כפות רגליו לפנים מן הכותל המערבי, ואף תינוקות של בית רבן יודעים דבר זה, וחלילה לעשות חדשה בארץ נגד המקובל והמוסכם בלב כל ישראל". לדעת הרב צבי פסח פרנק‏^[11] ועוד, מנהג זה (שלא להיכנס להר הבית) קדום הוא עוד מימות הכפתור ופרח והרמב"ן (מקדש מלך, עמ' לד-לה); מאידך, יש הטוענים שבתקופת הגאונים והראשונים יהודים עלו להר הבית והתפללו שם‏^[12], ורק בדורות האחרונים נמנעו מכך מסיבות שונות‏^[13]. מאוחר יותר (בשנים ה'תרע"ד-ה'תרצ"ה), כאשר נפרץ המנהג (שלא לעלות להר הבית) על ידי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות ויהודים מחו"ל שאינם בקיאים בהלכות ירושלים והמקדש (אשר נכנסו להר הבית וטיילו בו), עמדו חכמי ירושלים ופרסמו מודעות המזכירות את האיסור להיכנס להר הבית‏^[14].

לאחר מלחמת ששת הימים בה נכבשה ירושלים העתיקה (כולל הר הבית והכותל המערבי) וחזרה סוף-סוף לשלטון ישראל, פרסמו מועצת הרבנות הראשית לישראל וחברי בית הדין הרבני הגדול שיש להימנע מלעלות להר הבית. חודשים ספורים לאחר מכן, בחודש אלול ה'תשכ"ז, פרסמו הרבנים הראשיים לישראל, הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק ניסים, יחד עם רבים מגדולי התורה שבאותו דור‏^[15], מכתב הקורא להימנע מלעלות להר הבית:

"...מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו, פן ניכשל ח"ו באיסור חמור בפגיעה בטהרת המקום הקדוש הזה.
זאת ועוד, ברבות הימים נעלם מאיתנו המקום המדויק של המקדש, וכל הנכנס אל שטח הר הבית עלול להיכנס מבלי יודעים אל מקום המקדש וקודש הקודשים, ואז ייכשל באיסור חמור של כרת ח"ו.
לפיכך אנו חוזרים ומזהירים... שבל יהין איש ואשה להיכנס לכל שטח הר הבית, בלי הבדל דרך איזה שער נכנסים בו. ומלבד עצם הזהירות מאיסור חמור זה של פגיעה בטהרת מקום הקודש והמקדש, יש גם מצוה רבה של מורא המקדש ושמירתו."

במקביל, חתמו גדולי תורה אחרים‏^[16] (שלא מחוגי הרבנות הראשית) על כרוז מקביל, הקורא שלא לעלות להר הבית [המפורט בסגנון הלכתי עם ציוני מקורות] (אורחות רבנו ב, עמ' קנה-קנט, ובמהד' חדשה עמ' קצ-קצה). גם רבני בד"צ העדה החרדית בירושלים פרסמו כרוזים מטעמם להדגיש את האיסור לעלות להר הבית.

מאידך, רבנים בודדים התירו לעלות להר הבית, והמפורסם שבהם הוא הרב שלמה גורן, שכיהן אז כרב הצבאי הראשי, ואירגן תפילות (ומדרשה מטעם הרבנות הצבאית) בהר הבית (הרב שלמה גורן, הר הבית, ירושלים תשנ"ב, מבוא, עמ' יב-טז, כז, ועוד). הרב גורן כתב: "שחרורו של הר הבית במלחמת ששת הימים בחסדי ה' יתברך על ידי צה"ל, עורר בלב כל יהודי נאמן לעמו, לתורתו ולארצו, ציפיות למהפך רוחני דתי ולאומי, להחזרת העטרה של הר הבית ליושנה... פתיחת הר הבית לתפילת יהודים מהארץ ומתפוצות הגולה, הייתה ממלאת את רגשות הלב שעוררו שחרור ירושלים והכותל המערבי, באשר עיני כל ישראל תמיד נשואות בתפילה להר המוריה..."

במשך השנים מאז, רבים מגדולי הפוסקים והמשיבים הביעו דעתם לאסור עלייה להר הבית‏^[17], והקונצנזוס הרבני האוסר עלייה להר הבית הלך והתעצם. מאידך, רבנים בודדים הביעו את דעתם להתיר לעלות להר הבית (הרב חיים דוד שלוש, רב העיר נתניה, בספר 'בני עמי', עמ' רכג-רלד; ועוד)‏^[18].

בדברי הרבנים האוסרים מצויים שלושה טעמים עיקריים לאיסור העלייה לכל שטח הר הבית:

• חוסר ידיעת גבולות העזרה והחשש שטמא מת הנכנס להר הבית יכנס בטעות לשטח העזרה
• חשש מכשול – שמא לא יזהרו כדין בפרטי הלכות הטבילה או בכניסה לשטח העזרה או בדיני מורא מקדש (למשל, אסור מהתורה לדבר בהר הבית דיבורי חולין), וכן קיים חשש שגם אם פלוני לא נכשל באיסור, אדם אחר ילמד ממנו שמותר להיכנס להר הבית, ולא יקפיד על ההלכות
• חששות בדיני טומאה היוצאת מגופו: חשש זיבה, חשש למים חלוקים ועכורים, חשש לטבול יום, ועוד

מסביבות שנת ה'תש"מ, החלו רבנים מסוימים מהציונות הדתית להתיר לעלות למקומות מסוימים בהר הבית (בעיקר בעקבות תנועת 'נאמני הר הבית' בראשות גרשון סלומון, והתנועות שבאו בעקבותיה), כאשר במשך השנים הצטרפו עוד ועוד רבנים ממגזר זה, להתיר את העלייה להר הבית, ואף לעודד אותה. בין הרבנים המתירים: הרב דב ליאור, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב יצחק שילת, הרב צפניה דרורי, הרב ישראל אריאל ועוד.

שלושה מניעים עיקריים לעליה להר הבית מובילים את המתירים:

• ריבונות – החשש שהעדר נוכחות יהודית בהר הבית תביא לאובדן הריבונות הישראלית בהר הבית, ואילו נוכחות יהודית משמעותית על הר הבית תביא לחיזוק הריבונות (כאשר לדעתם ריבונות ישראלית בכל ארץ ישראל, ובפרט בהר הבית, הינה מצוה מהתורה)
• תפילה – מעלת התפילה בהר הבית (והרגש והחוויה המיוחדים המלווים אותה)
• ציפייה למקדש ולקורבנות – התקווה שהעלייה להר הבית תזרז את בניית המקדש ואת החזרה להקרבת הקורבנות, או לפחות תעורר ותחזק את הציפייה, התקווה והרצון לחזרת המקדש והקורבנות

במקביל, החלו רבים מהאוסרים (ובהם: הרב עובדיה יוסף ותלמידיו, הרב אברהם שפירא ותלמידיו, הרבנים הראשיים לישראל, הרב אביגדור נבנצל, ועוד) לשוב להדגיש את האיסור החמור לעלות להר הבית. כמו כן, רבנים מסוימים (הרב צבי ישראל טאו, הרב שלמה אבינר ועוד) החלו לבאר את הנזק הרוחני שיש לדעתם כתוצאה מעלייה להר הבית ואיבוד היחס המרומם, הנשגב, הנבדל והמקודש, כלפי הר הבית. בנוסף, רבנים אחרים (הרב יעקב עדס, הרב אבי סילבצקי ועוד רבים) החלו לבאר את הנימוקים ההלכתיים של האוסרים.

למעשה הפולמוס ההלכתי בזמננו לגבי העלייה להר הבית מתמקד בעיקר בארבעה מוקדים:

• שאלת מיקום העזרה וגבולותיה – האוסרים טוענים שקיים ספק על מקום העזרה. בין המתירים ישנן שתי גישות בנקודה זו: יש הסוברים‏^[19] שניתן לסמוך על המסורת שמקום המקדש בכיפת הסלע (וכדברי הרדב"ז (בתשובה תרצא) שסמך על מסורת זו), ובפרט בהסתמך על חיזוקים טופוגרפיים וארכאולוגיים המסייעים לזיהוי זה‏^[20]; ויש הסוברים‏^[21] שלא ניתן לסמוך על כך, אך ניתן למצוא חלקים בהר הבית שבהם בוודאי לא הייתה העזרה (וממילא מותר לטמא מת להיכנס בהם), על פי המשנה (מידות ב, א): "הר הבית רובו מן הדרום" וכולי^{[דרושה הבהרה]}.
  האוסרים משיבים על טענות המתירים שלא ניתן לסמוך על 'מסורת' זו שאיננה מסורת הלכתית מובהקת (והם מציינים שבתשובת הרדב"ז מצויות גם קביעות סותרות, וכן שהמנהג היה שלא להיכנס להר הבית, וגם שמדברי כמה פוסקים נראה שחולקים על קביעת הרדב"ז)‏^[22]. [לדיונים אלו מתלווים גם דיונים ארכאולוגיים ותורניים על תוקפם של הראיות לזיהוי של כיפת הסלע כמקום המקדש, ועל זיהויים אחרים למקום המקדש (בתוך מתחם הר הבית)‏^[23].] האוסרים גם מפקפקים על חשבון השטחים שבהם בוודאי לא הייתה העזרה בשל מחלוקת בפרשנות המשנה "רובו מן הדרום"‏^[24]. בנוסף, האוסרים טוענים [שיש ראיות] ששטח ה'חיל' {{{2}}} היה רחב יותר מעשר אמות מסביב לעזרה, וממילא עדיין קיים חשש של כניסה לשטח ה'חיל'‏^[25] (ואולי אף לשטח ה'עזרה')‏^[26].
• שאלת המשקל של הרווח מהעלייה להר הבית לעומת המכשולות השונים הנגרמים מהעלייה להר הבית – יש מהאוסרים הטוענים שהעלייה להר הבית מביאה עמה מכשולות הן בדיני מורא מקדש והן בדרכי הטהרה; לעומתם יש מהמתירים המשיבים הטוענים שהתועלת מהעלייה להר הבית מצדיקה התעלמות מ'תקלות' אלו.
• בדיני טומאות היוצאות מגופו – האם צריך לחשוש לטומאת זיבה, למים חלוקים ועכורים, לטומאת הבגדים ולחששות נוספים‏^[27].
• תוקף המנהג ודעת גדולי התורה – יש מהאוסרים הטוענים שלא ניתן להתיר לעלות להר הבית, הן מפני שהמנהג היה להימנע מכך, והן מפני שגדולי התורה בדורות הקודמים אסרו זאת, ואין בדורנו מי שיכול לחלוק עליהם. לעומת זאת, יש מהמתירים המשיבים על כך בטענות שונות (מטילים ספקות אם האיסור והמנהג שלא לעלות להר הבית היו כה גורפים, מוסכמים ומוחלטים; טוענים שניתן לחלוק על גדולי התורה שאסרו; או טוענים שבנסיבות שהשתנו יתכן שהיו מהאוסרים שהיו חוזרים בהם).

גם המתירים לעלות להר הבית, מתירים זאת רק לגברים, אך הם מתנגדים לעליית נשים להר הבית. ועל אף שניתן למצוא מצבים נדירים בהם אשה טהורה מטומאות היוצאות מהגוף (כגון אשה נשואה, שטבלה שוב בימי טהרתה, לאחר שנטהרה מטומאת 'פולטת שכבת זרע'), אך בדרך כלל הן אסורות לעלות, ועליית נשים תהיה ברובה שלא כדין. יש מיעוט מהמתירים שהתירו לנשים נשואות לעלות להר הבית בימי טהרתן, ובודדים מהם אף העלו צדדים להתיר אפילו לרווקות לעלות להר הבית בתנאים שונים. למעשה, גדולי המתירים לא קיבלו היתרים אלו, ואסרו לנשים (ובפרט לרווקות) לעלות להר הבית.

הערות שוליים

הערות שוליים