פרשני:בבלי:עירובין פח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין פח ב

חברותא[עריכה]

אבל כשהחצר פחות מארבע על ארבע אמות, שקטנה היא ואינה ראויה לתשמיש של כבוד (ריטב"א), אין אדם רוצה לזלפה, אלא אדם רוצה לשופכן לחוץ, ועל דעת כן שופכן לחצר כדי שיצאו לרשות הרבים, וכי נפקי המים מתקיימא מחשבתו, וגזרו חכמים שמא יבוא להתיר לזרוק חפץ לרשות הרבים, (גאון יעקב בהבנת רש"י).
ולפיכך: אי עביד עוקה - שמחזקת סאתים שופכין שלו - שרי.
אי לא עביד עוקה, אסור.
רבי זירא אמר: כיון ששיעור שופכין של אדם ביום אחד הוא סאתים, הרי בחצר רחבה ארבע אמות תיימי (נבלעים) מים כשיעור זה ואינם נעשים רפש וטיט, ואם יוצאין לחוץ לא נתקיימה מחשבתו.
פחות מארבע אמות לא תיימי מים בשיעור כזה.
וכדי שלא יעלו רפש וטיט, רוצה הוא שיצאו לחוץ ונתקיימה מחשבתו כשיצאו, ולפיכך אסור. דגזרינן, שמא יזרוק חפץ לכתחילה מרשות היחיד לרשות הרבים.
מאי בינייהו בין רבה לרבי זירא?
אמר אביי: חצר אריך וקטין (ארוכה יותר מארבע אמות, וצרה מרוחב ארבע אמות) ששטחה אינו עולה על שש עשרה אמה מרובעות (כשטחה של חצר ארבע על ארבע אמות), איכא בינייהו:
לרבה, דסבר בעינן חצר שתהא חשובה וראויה לזילוף, הכא כיון שאין ברחבה ארבע אמות אין משתמשין בה תשמיש של כבוד ואינו רוצה בזילוף, ואי לא עביד עוקה, אסור.
אבל לרבי זירא, דסבר בעינן חצר הראויה שייבלעו בה סאתים מים, סגי אף באריך וקטין, כיון ששטחה כחצר של ארבע על ארבע אמות.
ומקשינן: תנן במשנתנו: חצר ואכסדרה מצטרפין לארבע אמות (לעשותן כחצר שיש בה ארבע אמות) שהיא פטורה מן העוקה.
וקא סלקא דעתין "שהאכסדרה הוא מן הצד האחד, והשלים החצר למידת שני אמות על שמונה אמות וכיוצא בו" (ריטב"א, וראה רש"י).
וכיון שכן, תיקשי: בשלמא לרבי זירא, שאפילו חצר ארוכה וצרה פטורה מן העוקה כל שיש בה שטח של ארבע אמות על ארבע אמות, ניחא.
אלא לרבה, דבעי ארבע על ארבע אמות בריבוע, קשיא!
תרגמה (פירשה) רבי זירא למתניתין, אליבא דרבה בר פלוגתיה, דמיירי באכסדרה מהלכת על פני כל החצר כולה, והאכסדרה משלמת לריבוע של ארבע אמות על ארבע אמות (ריטב"א).
תא שמע מברייתא לסיועי לרבה: חצר שאין בה "ארבע אמות על ארבע אמות", אין שופכין לתוכה מים בשבת, והיינו דבעי ריבוע.
ובשלמא לרבה ניחא.
אלא לרבי זירא, קשיא!
אמר לך רבי זירא: הא מני הך ברייתא - רבנן היא.
ורישא דמתניתין דידן, רבי אליעזר בן יעקב - דסיפא - היא.
כלומר: פליגי רבי אליעזר בן יעקב וחכמים בסיפא דמתניתין, אם מותר לשפוך מים לתוך ביב קמור ברשות הרבים, דלרבי אליעזר בן יעקב מותר, ולרבנן אסור.
ויסוד פלוגתתם: רבי אליעזר בן יעקב סבירא ליה כסברת רבי זירא, דשרינן לשפוך בחצר גדולה היכא שראויים המים ליבלע בלא לצאת לחוץ. ולהכי מותר לשפוך בביב שיש בו שיעור שייבלעו בו המים.
אבל רבנן לא סבירא להו הך סברא, והא דשרינן בחצר שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות, היינו דוקא משום שהיא ראויה לזילוף וכסברת רבה, והא לא שייכא אלא בחצר, אבל כששופכן לביב הרי גלי דעתיה שאינו רוצה בזילוף, ולפיכך אסור.  61  ומפרשינן: ומאי דוחקיה דרבי זירא לומר דמתניתין סבירא ליה דאף בחצר שאין בה ארבע אמות בריבוע מותר לשפוך בלי עוקה, ולדחוק מתוך כך ולאוקמה לרישא דמתניתין כרבי אליעזר בן יעקב?

 61.  נתבאר על פי רש"י וריטב"א כאן, וריטב"א במשנה. ואמנם רש"י במשנה כתב טעם אחר בהא דאסרו חכמים לשפוך לביב, ואף שראויין המים ליבלע, והדברים צריכין תלמוד. ובגאון יעקב האריך בזה, והסיק שם: דהא דאמרינן דרבי אליעזר בן יעקב וחכמים פליגי בסברות רבה ורבי זירא, היינו לדעת רבי זירא. אבל רבה לא סבירא ליה הכי, ומפרש פלוגתייהו באופן אחר. והוא, דביב עדיף מחצר, ואף על גב דבחצר לא שרי היכא דיש בו שיעור דתיימי מיא לסברת רבה, היינו משום דבחצר אי לאו דרוצה בזילוף חייש לקלקול חצירו, ולא ניחא ליה שייבלעו המים, (ולפיכך בחצר שאין בה ארבע אמות בריבוע, כיון דבזילוף לא ניחא ליה, חושש הוא לקלקל חצירו ומתקיימת מחשבתו כשיצאו המים, ואסור). אבל בביב, כיון דראויין המים ליבלע, ניחא ליה בזה, והיינו טעמא דשרי רבי אליעזר בן יעקב, לשפוך לביב. וחכמים סבירא להו: בביב אסור מטעמא שכתב רש"י במשנה (והשלימה בגמרא), שכיון ששופך הוא בתוך הביב, יוצאין הן להדיא ובכח לרשות הרבים, וחושבין הרואין ששפכן סמוך לרשות הרבים, ורוצה שיצאו לחוץ (יאמרו: "צינורו של פלוני מקלח מים בשבת"), ומתוך כך יאמרו: מה לי צינור, מה לי לשפוך בהדיא לרשות הרבים, ראה שם. וראה מה שהאריך התוספות יום-טוב בדברי חכמים.
לימא דמתניתין סבירא ליה דבעי ארבע אמות בריבוע, ואתיא שפיר כחכמים?  62 

 62.  ביאר הריטב"א: קשיא ליה, משום דאי מוקמת לה כרבי אליעזר בן יעקב, צריך לדחוק דחסורי מחסרא מתניתין, כדלקמן.
אמר ומפרש לה רבא: לישנא דמתניתין קשיתיה לרבי זירא, ודחקתו!
כי מאי איריא דתני: חצר שהיא "פחותה" מארבע אמות, דמשמע "שנחסר" שיעורה משיעור ארבע אמות על ארבע אמות,
ליתני: חצר "שאין בה" ארבע אמות (על ארבע אמות מחקו הגר"א, וראה רש"י) דמשמע "שאין בה" ריבוע של ארבע על ארבע אמות, ואריך וקטין לא מהני?!
אלא לאו, שמע מינה, דאף אריך וקטין מהני. ומתניתין דרבי אליעזר בן יעקב היא.
ומסקינן: שמע מינה! ומקשינן לרבי זירא, דמוקי לרישא דמתניתין כרבי אליעזר בן יעקב:
והא מדסיפא דמתניתין - גבי ביב - רבי אליעזר בן יעקב היא. משמע, דרישא לאו רבי אליעזר בן יעקב היא?!  63 

 63.  נראה לפרש: מדקתני בסיפא "רבי אליעזר בן יעקב אומר: ביב וכו"', משמע, דרישא לאו דברי רבי אליעזר בן יעקב הן.
ומשנינן: כולה מתניתין רבי אליעזר בן יעקב היא!
וחסורי מיחסרא, והכי קתני:
חצר שהיא "פחותה" מארבע אמות, אין שופכין לתוכה מים בשבת.
הא אם יש בה כשיעור ארבע אמות על ארבע אמות, ואף שאינן בריבוע, שופכין לתוכה מים בשבת, כיון שהמים נבלעין בה!
שרבי אליעזר בן יעקב אומר: ביב הקמור ארבע אמות ברשות הרבים, שופכין לתוכו מים בשבת!
שנינו במשנה: רבי אליעזר בן יעקב אומר: ביב הקמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכים לתוכו מים בשבת. וחכמים אומרים: אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב, אבל שופך הוא לגג והמים יורדין לביב:
ומפרשינן: מתניתין - דשרו חכמים לשפוך על הגג, ונשפך מן הגג לביב החקוק בגג, ומשם לרשות הרבים - דלא כחנניה!
דתניא: חנניה אומר: חצר מותר לשפוך לה, ואף שנופל ממנה לביב, ומשם לרשות הרבים.
אבל בגג, אפילו היה אורך הגג מאה אמה לא ישפוך, לפי שאין הגג - שהוא חלק - עשוי לבלוע כמו חצר, אלא לקלח, ונופל בכח לרשות הרבים, ויאמרו ששופך סמוך לרשות הרבים כדי שיצאו.
ויבואו לומר: מה לי צינור, מה לי לשפוך בהדיא לרשות הרבים.
תנא: במה דברים אמורים - שאסור לשפוך לחצר קטנה, כל שאין בה עוקה - בימות החמה שאין אדם רוצה ללכלך שדהו ברפש וטיט, וניחא ליה שיזובו המים להלאה מחצירו אל רשות הרבים.
אבל בימות הגשמים, שופך בחצר, ושונה לשפוך, ואינו נמנע!  64 

 64.  על פי רש"י כאן, והיא מסקנת הגמרא לקמן. אבל רב נחמן מפרש לברייתא - לקמן - באופן אחר.
ומפרשינן: מאי טעמא? אמר רבא: בימות הגשמים ששדהו מלוכלכת ברפש וטיט, אדם רוצה לא איכפת ליה שיבלעו מים במקומן, ולא יצאו לרשות הרבים. וכיון שלא נתקיימה ביציאת המים לרשות הרבים - מחשבתו, שהרי לא נתכוין לה, מותר.
אמר מתמה ליה אביי: והרי אף שופכין הנשפכין לביב דאדם רוצה שיבלעו במקומן, שהרי לא איכפת ליה שם ברפט וטיט, ומכל מקום קתני במתניתין לדעת חכמים, שלא ישפוך לביב.
הרי חזינן, דאפילו הכי אסור?!  65 

 65.  וביאר בגאון יעקב: אביי לא הוה סבר דטעמא דחכמים כדפירש רש"י במשנה, אלא כדאסברה לה רבי זירא לעיל, ולפיכך הקשה, ראה שם.
אמר ליה רבא:  66 

 66.  ביאר בגאון יעקב: שעיקר תירוצו של רבא, לומר: טעמייהו דרבנן בביב, משום שמא יאמרו "צינורו של פלוני מקלח מים בשבת", וראה רש"י וריטב"א.
התם כלומר: בחצר בימות הגשמים - למאי ניחוש לה?
אי משום קלקול חצירו שמכח זה רוצה שיצאו - הא בימות הגשמים מיקלקלא וקיימא, ולא איכפת ליה.
ואי משום גזירה שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת, וכי הא דאסרי חכמים בביב - סתם צנורות בימות הגשמים מקלחים הם, ולפיכך שרי, אבל בביב, שייך שפיר הך גזירה, ולפיכך אסור.
אמר רב נחמן: הא דאמרינן בברייתא דבימות הגשמים שופך ושונה, לאו למימרא דלא בעי עוקה, אלא הכי קאמרינן: בימות הגשמים: עוקה מחזיק סאתים נותנין לו סאתים, עוקה שאינו מחזיק אלא סאה נותנין לו לשפוך שם סאה.
בימות החמה: עוקה מחזיק סאתים נותנין לו סאתים, מחזיק סאה, אין נותנין לו כל עיקר!
כלומר: אין חילוק בין ימות החמה לימות הגשמים, אלא, שבימות החמה אם העוקה מחזקת סאה אין אומרים שישפוך סאה, וישנה, וישפוך סאה אלא אסור לשפוך כלל. ובימות הגשמים מקילינן לשפוך סאה ולשנות ולשפוך סאה.
וזהו שאמרו בברייתא: שופך כדי מדת העוקה, ושונה.  67 

 67.  כן היא שיטת רש"י, ראה בריטב"א. וראה שם, שתמה על פירוש זה.
ותמהינן: בימות החמה נמי, היכא דהעוקה מחזיק סאה - ניתיב ליה (ניתן לו), סאה?!
ומשנינן: גזירה, דילמא אתי ליתן ליה סאתים, כשעור כל שופכין שלו.
ומקשינן: אי הכי בימות הגשמים נמי ליגזור?!
ומשנינן: התם (בימות הגשמים) באמת לא היה לנו לאסור לשפוך לשם אפילו סאתיים, דמאי ניחוש לה?
אי משום שרוצה הוא שיצאו לחוץ משום קילקול חצירו, ויבואו להתיר אף לשפוך בהדיא לרשות הרבים - הא מיקלקלא וקיימא מחמת הגשמים.
ואי משום גזירה שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת, הרי בימות הגשמים סתם צנורות מקלחין הן. וכיון שכן, אף דמכל מקום אסרינן לשפוך סאתים, לא גזרינן שלא לשפוך בעוקה מחזקת סאה, שמא ישפוך סאתים.
אמר אביי: הלכך - דאנת גופיה מודית דליכא למיחש למידי - מותר באמת לשפוך בימות הגשמים אפילו כור ואפילו כוריים, ואפילו בלא עוקה כלל.
שנינו במשנה: וכן שתי דיוטאות זו כנגד זו, מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה, את שעשו עוקה מותרין, את שלא עשו עוקה אסורין:
אמר רבא: לא תימא דמיירי מתניתין שלא עירבו את החצר המשותפת לבני שתי הדיוטאות, וטעם האיסור הוא משום דילמא יוציאו אותם שלא עשו עוקה מביתם לחצר, (וכדמפרשינן במסקנת הגמרא, ושם יתבאר יותר).
אלא מתניתין מיירי אפילו עירבו את החצר, ואפילו הכי אסורין.
אמר תמה עלה אביי: אי בעירבו - מאי טעמא ליתסר?!
אילימא משום נפישא דמיא (שרבים המים) לבני שתי הדיוטאות יותר מסאתיים שמחזקת העוקה, ולפיכך אסור.
הא ליכא למימר.
כי התניא דלא קפדינן בכי האי גוונא:
דתניא: אחת לי שמותר לשפוך, אם עשו עוקה, ואחת לי אם שמו בחצר גיסטרא (חצי כלי חרס) שמחזקת סאתים, או בריכה (חריץ רחב), ועריבה ספינה (סירה) קטנה.
ואף על פי שנתמלאו - אחד מכל הנזכרים - מים מערב שבת - שופכין לתוכן מים בשבת.
כיון שמדאורייתא ליכא איסורא כי אם בשופך בהדיא לרשות הרבים, רק שתקנו חכמים עוקה זכר לשבת שלא ישכח וישליכם להדיא לרשות הרבים.  68 

 68.  וכיון דאיכא הכירא על ידי עשיית הגומא, שרי (משנה ברורה). וכיון דשרינן אפילו בנתמלא מים מערב שבת, מהאי טעמא יהא מותר נמי לשפוך כל מה שירצה, אף שהגומא מחזקת רק סאתים, ובודאי יצאו הנותרים לחוץ, וניחא ליה בזה כדי שלא יתטנף חצרו. דמכל מקום, זכור הוא על ידי עשיית הגומא ולא גזרו ביה (משנה ברורה).
אלא אי איתמר הכי איתמר:

דרשני המקוצר[עריכה]