פרשני:בבלי:עירובין לג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין לג א

חברותא[עריכה]

ונתכוין לשבות בעיקרו של אילן ברשות הרבים.
ונמצא, שהעירוב מונח חוץ לארבע אמות שיש לכל מי שנותן את עירובו (כי ארבע אמות שנותנים לו כמוקף מחיצות הן במקום שביתתו, ולא במקום עירובו).
ולפיכך: אם הניחו על הנוף למעלה מעשרה, שאין יכול להביאו למקום שביתתו, שהרי אם יורידנו למטה, הוי ליה מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אינו עירוב.
אבל כשהעירוב נמצא למטה מעשרה, ואינו ברשות היחיד, יכול להביאו עד עיקרו של אילן על ידי שיורידנו למטה לרשות הרבים, ויביאנו עד מקום שביתתו על ידי טלטול פחות פחות מארבע אמות, והוי עירוב  64 .

 64.  וכתב הריטב"א: אם היה מניחו שלא על האילן אלא על הארץ, והיה מתכוין לשבות במרחק של יותר מארבע אמות ממקום עירובו לא היה מועיל, אפילו אם יכול לטלטלו ולהביאו לשם על ידי טלטול פחות פחות מארבע אמות. שאינו בדין שיקנה לו העירוב במקום זה, כשהעירוב רחוק ממנו. והכא שאני "דכיון שהאילן אחד הוא, האילן עושה אחד מקום שביתתו עם מקום עירובו, כיון שיכול להביאו אצלו פחות פחות מארבע אמות". וראה עוד שם, דמכל מקום עד שמונה אמות שפיר דמי. (וראה גם בריטב"א לקמן דף לד. ד"ה למעלה שכתב כעין מה שכתב פה). עוד כתב הריטב"א לבאר שיטת רש"י: דאף על גב דלטלטל פחות פחות מארבע אמות ברשות הרבים הוי שבות דרבנן, מתניתין רבי היא, וכיון דשבות היא לא גזרו עליו בין השמשות. וראה מה שכתב על זה הריטב"א. עוד כתב רש"י: אין לאסור להביאו מרשות הרבים חוץ לארבע אמותיו שנתכוין לשבות שם, אל תוכם, אף למאי דאמרינן הנותן עירובו יש לו ארבע אמות דהוו להו רשות היחיד. ומשום "דאף על גב דמשוינן להו ניהליה רשות היחיד לגבי קנית עירוב להקל, לאו רשות היחיד גמורה היא ! דהא לאו מחיצה איכא, ולא חילוק רשות איכא, ומאן קא משוי ליה בית, עירוב הוא דמשוי ליה, וכי איכוון, לבית דהתירא איכוון, ולא לשוויה בית דאיסורא". לשון רש"י).
ותמהינן למאי דאמרן שהעירוב הוא על הנוף:
ומאי למעלה ומאי למטה?! הא כיון שהעירוב הוא על הנוף, שהוא נוטה הצידה בצורה שוה, אם כן "למעלה" היינו אם הנוף גבוה, ו"למטה" היינו אם הנוף נמוך, ואם כן הוה ליה למיתני "גבוה ונמוך" ולא "למעלה ולמטה". שלשון זה שייך רק בדבר זקוף שיש בו מעלה ומטה  65 .

 65.  (כן פירש רש"י. ובעל-המאור תמה: והרי בנוף נמי יש לחלק בעובי בין הניחו "למעלה" בעוביו, להניחו "למטה" בעוביו, וראה שם ביאור אחר בסוגיין).
ומפרשינן: אמנם הנוף נוטה כולו הצידה, אך לפעמים, בסוף נטייתו - הדר זקיף, הוא מזדקף, כלפי מעלה.
וכאן המדובר שהיתה נטייתו של הנוף הצידה למטה מעשרה טפחים, ולאחר ארבע אמות הזדקף הנוף, וטיפס אל למעלה מעשרה טפחים.
ולכן, אם הניחו בנטייתו, או בתחילת זקיפתו, למטה מעשרה טפחים - היינו הנחה "למטה". ואם הניחו למעלה בזקיפתו מעל עשרה טפחים - היינו למעלה.
ותמהינן: אף אם הניחו למעלה מעשרה, ליהוי עירוב.
שהרי אף שאינו יכול להביאו לעיקרו אם יורידנו ממקום שהעירוב שם למטה, דהוי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. מכל מקום:
והא אי בעי, מייתי לה מביאו לעירובו דרך עליו (שיקחנו תחילה מהמקום שהוא נמצא (למעלה מעשרה טפחים באילן, שהוא רשות היחיד), ויביאנו דרך ענפי האילן, במקום הנטייה של הענף (ששם אין זה רשות היחיד לפי שאינו גבוה עשרה טפחים, ואין זה רשות הרבים) בלא שיורידנו למטה, עד כנגד עיקרו של האילן.
ושם, הא הוה ליה המקום שכנגד עיקרו של האילן רשות אחת עם מקום שביתתו שלמטה. דכיון שיש למערב מסביב מקום שביתתו בעיקר האילן ארבע אמות, וכרשות היחיד הן נחשבות, והיא עולה עד לרקיע, חשוב הדבר כאילו הוא ועירובו במקום אחד, ויקנה לו עירובו?!
ומשנינן: הכא מיירי, כשבמקום נטייתו - רבים מכתפין עליו (בני רשות הרבים מתקנין את משאם שעל כתפיהם במקום נטיית האילן), דהוי ליה התם רשות הרבים.
וכדעולא. דאמר עולא: עמוד גבוה תשעה טפחים הנמצא ברשות הרבים, ורבים מכתפין עליו, וזרק חפץ ממרחק ארבע אמות ברשות הרבים, ונח על גביו - חייב, דהוי ליה מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, ומניח ברשות הרבים.
(אך אם לא היו מכתפין עליו הוא היה "מקום פטור" באם אינו רחב ארבעה טפחים, ואם רחב ארבעה טפחים הוי לה כרמלית).
וכיון שכן, אין יכול להביא את העירוב דרך הנטייה, דהוי מוציא מרשות היחיד (ששם מונח עירובו) לרשות הרבים.
והוסיף רש"י: אף אינו יכול להביאו דרך אויר אותו מקום לכנגד מקום עיקרו, משום דהוי ליה "מושיט" מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים, שאסור אף אם מושיטו למעלה מעשרה טפחים מרשות הרבים עצמה (ואף דלא הוי רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים), וכמבואר בשבת דף צו.
והשתא מפרשינן: מאי רבי - שאמר: דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות - ומאי רבנן?
דתניא: נתנו לעירוב באילן, אם נתנו למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב. למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, וכדפרישנא לה לעיל.
ואסור ליטלו מן האילן, דהוה שימוש באילן, שאסור משום שבות.
ומכל מקום הוי עירוב, דכל שבות לא גזרו עליו בין השמשות.
אבל אם היה בתוך שלשה טפחים, סמוך לקרקע, מותר ליטלו, דכל למטה משלשה טפחים, אפילו באילן לא גזרו עליו, דהוי כארעא סמיכתא, וכדתנן לקמן דף צט.
ואם נתנו לעירוב בכלכלה (סל) ותלאו באילן (מן הצד, ופי הכלכלה שוה לראש האילן, ותחתיתה רחוקה שלשה טפחים מראש האילן, כדרך תלית כלכלות באילן, תוספות וריטב"א) - אפילו נתנו לעירוב בכלכלה שלמעלה מעשרה טפחים - עירובו עירוב, דברי רבי. ומפרשינן לה בסמוך.
וחכמים אומרים: כל מקום שאסור ליטלו לעירוב משם - אין עירובו עירוב, כדמפרש לה ואזיל על מה פליגי.
ועל כל פנים, טעמם של חכמים הוא: כיון שאסור ליטלו - אף שאינו אלא שבות - גזרו עליו בין השמשות, ורבי מתיר.
והיינו רבי והיינו רבנן.
והוינן בה: זה ששנינו "וחכמים אומרים"
- אהייא (על מה) קאי דברי חכמים?
אילימא אסיפא, דקאמר רבי שאם נתנו בכלכלה אפילו למעלה מעשרה טפחים, עירובו עירוב. ואהא פליגי חכמים וסברי דכיון דאסור ליטלו משם - דהוי שימוש באילן - אינו עירוב.
הא ליכא למימר הכי.
כי האם לימא שקסברי רבנן שעל אף "דאינו משתמש באילן עצמו (כשנוטלו משם) אלא בכלכלה הוא דמשתמש, שהוא צידי אילן" (לשון רש"י. והר"ח כתב: "שהכלכלה התלויה באילן - בצידי האילן היא"), אפילו הכי אסור ליטלו משם, היות שגם צדדין של האילן אסורין בשימוש בשבת?!
אם כן, יהא מכאן סייעתא למאן דסבר בשבת דף קנד ב שאפילו צדדים של האילן אסורין, וכמו דפסקינן בשבת שם (וראה בסוגיא שם מה מיקרי "צדדין").
אלא, חכמים - ארישא הוא דפליגי.
דקתני בה: למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, ואסור ליטלו. ואהא פליגי חכמים וסבירא להו דכיון דאסור ליטלו - אף שהוא משום שבות - אינו עירוב. כי אפילו על זמן בין השמשות, שהוא זמן ספק, נמי גזרו שאסור ליטלו.
והשתא מפרשינן לרישא דברייתא:
האי אילן - דמיירי הכא בברייתא - היכי דמי?
אי דלית ביה רוחב ארבעה טפחים בראש האילן, תיקשי: אמאי אין עירוב עירוב כשנתנו למעלה מעשרה - ומשום דהוי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, וכדאמרן - והא כיון שאינו רחב ארבעה אינו רשות היחיד אלא מקום פטור (דמגובה שלשה טפחים מהקרקע, הוי מקום פטור, כשאינו רחב ארבעה טפחים).
ואי דאית ביה בראש האילן ארבעה טפחים, ונמצא דלמעלה מעשרה טפחים הוי ליה רשות היחיד - כי נתנו לעירוב בכלכלה, מאי הוי?!
שהרי הכלכלה התלויה בצידי האילן יש לה תורת "חורי רשות היחיד", כיון שפי הכלכלה מגיע עד ראש האילן, ואסור להוציא ממנה לרשות הרבים, ואמאי הוי עירוב?! (תוספות).
אמר מפרש לה רבינא:
רישא דאמרינן שאם נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב, ומשום שעומד העירוב ברשות היחיד, מיירי דאית ביה באילן עצמו רוחב ארבעה טפחים. וכשהוא בגובה עשרה אסור להוציאו משם, ולפיכך אינו עירוב.
אבל סיפא, דאמרינן בה שאם נתנו בכלכלה, שרי, מיירי דלית ביה באילן ארבעה טפחים ברוחב האילן עצמו, אלא שהכלכלה היא שמשלימתו לארבעה.
כלומר: עובי האילן באמצעו עם שטח תחתית הכלכלה מצטרפים לשטח של ארבעה טפחים. דהשתא אין לכלכלה תורת "חורי רשות היחיד", כיון שהאילן עצמו אינו רשות היחיד, וממילא אין לו חורין.
וגם אין ליתן לאילן עם הכלכלה - שהם רחבים כאחד ארבעה טפחים - דין רשות היחיד, כיון שמתחת הכלכלה ליכא רוחב ארבעה טפחים. וכל כי האי גוונא אין זה רשות היחיד. ולהכי שפיר הוי עירוב, לפי שאין איסור הוצאה מהתורה מן הכלכלה אל מקום שביתתו ברשות הרבים.
ומדנקט רבי שאם העירוב מונח בכלכלה שפיר דמי, ולא אמר שאם העירוב נתון באילן שהוא רחב בגובהו ארבעה טפחים, ובתחתיתו של אילן אין ברוחבו ארבעה טפחים, הוי עירוב, על כרחך אתא לאשמועינן איזהו חידוש בזה (תוספות).

דרשני המקוצר[עריכה]