פרשני:בבלי:פסחים לא א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים לא א

חברותא[עריכה]

ולכך, אתי מלוה ופריק (פודה) אותה מן ההקדש בדבר מועט, ואחר כך טורפה.
וכדקיימא לן: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה, הרי הוא מחולל.
ואף דבעלמא אסור לעשות לפדות את ההקדש בפחות משוויו, משום גזל ההקדש, הכא שאני. שהרי זכותו של המלוה להוציא את הקרקע מידי ההקדש מחמת שעבודו אף בלא פדיון, כשם שטורפה מלקוחות. ורק משום שלא יאמרו "הקדש יוצא בלא פדיון", מחייבים אותו לפדותה. הלכך די לו בפדיון כל דהו.
וכדתנן: לוה שהקדיש את כל נכסיו שהם בשווי תשעים מנה, והיה חובו בשווי מאה מנה, מוסיף המלוה ומלוה ללוה עוד דינר, שבו הוא פודה את כל הנכסים האלו, וגובה אותם בחובו! ואף שמעיקר הדין יש למלוה לגבותן בלא פדיון כלל, אסור לעשות כן. כדי שלא יאמרו, "הקדש יוצא בלא פדיון"!
וכן הוא לכולי עלמא. ולא תליא דין זה בפלוגתא דאביי ורבא דלעיל.
כי פליגי, היכי דזבין מלוה או קדיש (הקדיש) המלוה את קרקע הלוה (בשיעור דמי החוב) קודם שגבאה בשיעבודו, ולבסוף הגיע זמן הפירעון ולא פרעו. ולאחר שגבה את הקרקע מן הלוה, רוצה המלוה לחזור בו מן ההקדש.
לאביי דאמר "בעל חוב למפרע הוא גובה", כבר חלה מכירת המלוה או הקדשו, ושוב אינו יכול לחזור בו. דכיון דמטא זמניה של הפירעון, ולא פרעיה, איגלאי מילתא למפרע, דמעיקרא (משעת ההלואה) ברשותיה דמלוה הוה קאי קרקע זו שגובה השתא בחובו. ונמצא דבשעה שמכרן הקדישן היו שלו, ושפיר אקדיש, ושפיר זבין.
ולרבא דאמר "בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה", אין המלוה יכול למכור ולהקדיש את קרקע הלוה קודם שגבאה. כיון דאילו הוו ליה ללוה זוזי בזמן הפירעון, הוה מסליק להו למלוה את חובו בזוזי  1 . נמצא דקודם זמן הפירעון, עדיין לא התברר לנו שתגיע קרקע זו אי פעם לידי גביה. אישתכח (נמצא), דרק השתא בשעת הגביה, קא קני המלוה את הקרקע, ולא קודם לכן. הלכך, אין במכרו והקדשו כלום.

 1.  ובאופן שאינו יכול לסלקו בזוזי, אף רבא מודה דלמפרע הוא גובה. תוספות. גיטין מא א. המבואר מזה, דכל היכא שזכות המלוה בחפץ לקנותו לאחר זמן מוחלטת, כבר מעתה יש לו בו קנין על תשמישי הזמן שלאחר מכן. ודוקא משום שבידו לסלקו בדמים, סבר רבא, דהזכות שיש לו בחפץ לא נחשבת לקנין גמור, אלא לשעבוד בלבד. ואביי סבר, דזכות זו נחשבת לקנין גמור כבר מהשתא. מיהו, אף לאביי אין קנוי לו החפץ אלא לזמן שלאחר הגביה. שאם לא כן, היה מן הדין שאם הלוה מכר את הקרקע, יגבה המלוה מהלוקח את כל הפירות שאכל עד הגביה. שהרי איגלאי מילתא למפרע, שהיתה הקרקע קנויה לו משעת ההלואה. אלא בהכרח, שתשמישי הזמן שעד הגביה היו בבעלות הלוה. ועל זה שפיר אהני מכירתו. מערכת הקנינים, סימן י"א. ויעוין שם עוד במה שביאר, למה לא תליא בפלוגתא דברירה.
(ודוקא כשהקדיש את הקרקע, לא עשה כלום. אבל אם הקדיש או מכר את החוב, זכה בו הלוקח או ההקדש  2 , והם גובים אותו).

 2.  רש"י. אבל תוספות בבבא בתרא עו א הסיקו מסוגיין, דאינו יכול להקדיש את שעבודו. שהרי מכירת שטרות לא מהני, אלא מתקנת חכמים. ולא תקנו אלא למכור, ולא להקדיש. וכבר תמה בדבריהם קצות החושן סימן סו סק"ב, מה הכריחם לזה? והלא סוגיין לא איירי אלא בהקדיש המלוה את גוף הקרקע, ולא את השעבוד. ויעוין במערכת הקנינים סימן יא, בביאור דבריהם.
ומקשינן: ומי אמר רבא הכי? והאמר רמי בר חמא: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות (שאם יטרפו בעלי החוב של המוכר את השדה מהלקוח, יפצהו המוכר בדמים), ולא היה לשמעון לשלם את דמי הקרקע למוכר, ולכך זקפן עליו במלוה  3 , וכתב לו עליהן שטר חוב, ושיעבד לו את נכסיו לחוב זה - הרי יש כאן חוב כנגד חוב. המוכר חייב ללקוח את דמי אחריות, והלוקח חייב למוכר את דמי הקרקע.

 3.  ואם מכר לו שלא באחריות, בכל מקרה חייב לפרוע ליורשים, ואפילו לא זקפן במלוה. אבל אם מכר באחריות, אילו לא זקפן במלוה, היה יכול לעכב את המעות בידו לחוב האחריות. דכיון שמיד נתחייב את המעות לאביהם, ועיכבן אצלו לצורך פרעון האחריות, דינו כתפס מחיי האב. דבכהאי גוונא, הוא גובה אף לאחר מיתתו. אבל אם זקפן לדמי המכירה במלוה, הרי הוא מעכב את המעות אצלו, משום דאכתי לא מטי זמן הפירעון. ולא חשיב כתופס לצורך גבית חוב אחריותו. תוספות, על פי רבינו פרץ.
ואחר כך מת ראובן. ואחר כך אתא בעל חוב דראובן וטריף ליה לקרקע זו משמעון בחובו. ואתא שמעון ופייסיה (פייס) את הבעל חוב בזוזי כדי שיחזיר לו את הקרקע.
דינא הוא, דאתו בני ראובן המוכר, וגובים מידי שמעון את חוב דמי המכירה שנתחייב לאביהם. ואין הלוקח יכול לעכב דמים אלו משום חוב האחריות שאביהם נתחייב לו. ואף אינו יכול לומר, את המעות שנתחייבתי לאביכם, נתתי לבעל חובו (תוספות).
משום דאמרי ליה בני ראובן ללוקח: אנן, מטלטלי שבק אבון גבך. שהרי היית חייב לו דמים. והוא הוריש לנו את הזכות לגבות את המטלטלין שבידך בחוב זה. ולעומת זאת, לך אין את הזכות לגבות ממטלטלין אלו לפירעון החוב שנתחייב לך אבינו. שהרי מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי! שאין בעל חוב טורף אלא מקרקעות שנפלו ליתומים בירושה מאביהם הלוה. לפי שכבר חל שעבוד על הקרקעות בחיי האב. אבל מטלטלין, דאין בהם תורת שעבוד נכסים, לא מצי לגבותם אלא מהלוה עצמו, מדין שעבוד הגוף  4 .

 4.  עוד הוסיף רש"י, "אבל על מעות שלא היו בעין, לא חל שיעבודו מחיים. וכשהן בעין, אין כאן לוה. ולבעלי המעות דהיינו יתומים, לא הלוה זה כלום".
ואמר רבא: כל זה אינו אלא כשפרע הלוקח ליתומים מטלטלין. אבל אי פקח הוא שמעון הלוקח, יאמר להם אין לי מעות. ומגבי להו קרקע לפירעון חוב דמי המקח. והדר גבי לה חזרה לאותה קרקע מינייהו, בעבור החוב שאביהם חייב לו. שהרי קרקע שפיר משתעבדא לבעל חוב.
וכדאמר רב נחמן: יתומים שגבו קרקע מהלוה של אביהם, בעבור חובת אביהן, והיה אביהם חייב חוב לאדם אחר, אותו בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן בחובו! ואף שלא הגיעה הקרקע מעולם ליד אביהם.
והכא נמי, יוכל הלוקח לגבות חזרה מן היתומים את הקרקע שגבו הם ממנו בחוב אביהם, בעבור חוב האחריות שחייב אביהם לו.
ומסקינן לקושיין: אי אמרת בשלמא, "בעל חוב למפרע הוא גובה", אמטו להכי (לכן) הבעל חוב חוזר וגובה אותה (את הקרקע שגבו היתומים מהלוה) מהן, בעבור חוב אביהם. דהא כמאן דגבו אותה מחיים דאבוהון דמי. משום דאיגלאי מילתא למפרע, שמשעה שהלוה אביהם, כבר היתה קנויה לו הקרקע הזו של הלוה. וממילא נשתעבדה עוד בחייו לבעל חובו  5 .

 5.  ודוקא קרקע דלא מחסרא גוביינא, חשיבא כמאן דגבו בחיי אבוהון. אבל מטלטלי לא. ואף דגם במטלטלין אמרינן דלמפרע הוא גובה, אין זה אלא לענין איסורא, כגון חמץ. אבל לענין גבית יתומים לא אמרינן הכי, אלא בקרקע. מהרש" א. וצריך עיון בדבריו, הרי אף לקולא אמרינן "למפרע הוא גובה", וכגון בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו. ואף דמטלטלין נינהו, דמחסרי גוביינא. קרני ראם.
אלא אי אמרת דכל הגובה קרקע בחובו, "מכאן ולהבא הוא גובה", אמאי בעל חוב של אביהם חוזר וגובה אותה, מהן? והרי מעולם לא היתה קרקע זו של אביהם, ולא נשתעבדה לבעל חובו. דהא הוי כמאן דזבין (שקנו) יתמי נכסי דמי, ולא בירושה מאביהן נפלו להם. ואילו קני יתמי נכסי, מי קא משתעבדי לבעל חוב?! הלא פשיטא דאין משתעבדות אלא קרקעות שהיו של הלוה בחייו.
אם כן קשיא, איך סבר רבא ד"יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם, בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן"? והרי אית ליה, "בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה".
ומשנינן: שאני התם, דשמעון חוזר וגובה את הקרקע שגבו ממנו היתומים, לאו משום דלמפרע הוא גובה. אלא משום דאמר להו הבעל חוב ליתומים: כי היכי דאנא משתעבדנא ליה לאבוכון, אנא משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון (שהוא אני בעצמי) מדינא דרבי נתן!
דתניא: רבי נתן אומר: מנין לראובן שנושה חוב בשמעון חבירו, ושמעון חבירו נושה חוב בלוי חבירו (שראובן הלוה לשמעון, ושמעון הלוה ללוי), שמוציאין מזה (מלוי) ונותנין לזה (לראובן)? - שנאמר: "ונתן לאשר אשם לו"! דמדלא כתיב"לאשר הלוה לו", אלא "לאשר אשם לו", משמע שנותנים למי שהקרן שלו. כלומר, למי שהמעות הראשונות היו שלו. ד"אשם" היינו קרן. שכיון שלוי משועבד לשמעון, ושמעון משועבד לראובן, משתעבדים נכסי לוי ישירות לראובן  6 .

 6.  ודן הרשב"א (בסוף קידושין), ביסוד דין שעבודא דרבי נתן. האם הוא מדין שעבוד הכללי. שכשם שמשתעבדים כל נכסי הלוה למלוה, כן משתעבד לו גם השעבוד שיש ללוה אצל אחרים. או דדין בפני עצמו הוא (והוא מעין סברת "אפוכי מטרתא למה לי". שבמקום שיגבה השני מהשלישי, ויחזור הראשון ויגבה ממנו, יש לו לראשון לגבות ישירות מהשלישי. קובץ שיעורים). ומתחלה נטה להכריע כצד הב'. אך הוכיח מסוגיין, דמשמע דמדין שעבוד הוא. וכדקאמר הכא, "כי היכי דמשתעבדנא ליה לאבוכון, משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון".
הלכך, גובה הבעל חוב של האב מן היתומים את הקרקע שגבו מהלוה של אביהם. ואף שלא היתה קרקע זו ברשות האב מעולם, הרי היא משתעבדת לבעל חוב של האב, גם כשהיא עדיין ברשות הלוה של האב. שמשום שהלוה נשתעבד לאב, והאב נשתעבד לבעל חוב, משתעבד הלוה השני ישירות לבעל חוב הראשון, כדאמרן.
והכי נמי בלוקח ומוכר. שכיון שקרקע הלקוח משועבדת למוכר לתשלום דמי המקח, והמוכר משועבד ללוקח לתשלום דמי האחריות, אומר הלוקח ליתומים: מאחר ואני נושה באביכם, הרי כל מי שמשועבד לו, משתעבד לי ישירות. ואם אני הוא זה שמחויב לאביכם, נכסי משתעבדים לעצמי, אף שמעולם לא נכנסו לרשות אביכם. דמה לי אם הלוה של הלוה הוא אדם שלישי, או שהוא המלוה עצמו  7 .

 7.  והקשו תוספות, אם כן יגבה המלוה גם מטלטלין שגבו היתומים מהלוה של אביהם. ומסוגיין מוכח, דדוקא אי מגבה להו קרקע חוזר וגובה אותה מהם. ותירצו, דדוקא גבי קרקע שייך למימר הכי. משום דבת שעבוד היא. וכשהקרקע משועבדת לראובן, חשבינן לה כאילו היא כבר בידו. ולכך משתעבדת נמי לבעל חוב דידיה. אבל מטלטלין, אין להחשיבם כאילו הם כבר בידו, כדי שישתעבדו למלוה שלו. אבל אם הלוה הראשון עדיין חי, איכא לדין שעבודא דרבי נתן אף במטלטלין. וגובה אותם המלוה השני. דלענין שלא יוכל לומר הלוה השני למלוה הראשון "לאו בעל דברים דידי את", אין נפקא מינה בין קרקע למטלטלין. מהרש" א. וביאור הענין הוא, דבקושייתם הבינו התוספות, דעל ידי שעבודא דרבי נתן נעתק גוף החיוב של השלישי מהמלוה השני למלוה הראשון. ותירצו, דאינו כן. אלא שהראשון גובה מהשלישי את החיוב שהוא חייב לשני. ולכך, כשמת השני, וכבר אין חייב השלישי לו אלא ליורשיו, שוב אין יכול הראשון לגבות מהשלישי. שהרי אין יורשי השני חייבים לו כלום, אלא אביהם היה חייב לו. מיהו, הקרקע של השלישי שנשתעבדה לשני בחייו, משועבדת לראשון. ולא חשיבא כקרקע שקנו לאחר מיתת אביהם. שהרי מחיי אביהם כבר נשתעבדה לו. ולולא דין שעבודא דרבי נתן, לא היתה משתעבדת לו. שהרי אם יכול היה השלישי לומר לראשון בחיי השני, "לאו בעל דברים דידי את", לא חשיב שעבוד. שכל שאינו יכול לבוא לידי גביה, לא מתחיל השעבוד כלל. קהלות יעקב, סימן יב. ויעוין ברבינו דוד, שכן נראה ממשמעות דבריו. אכן, הריטב"א בכתובות יט א העלה, דהשלישי מתחייב לראשון לגמרי בחיוב הגוף. ונפקא מינה, דאין השני יכול למחול לשלישי את חובו. ולפי זה תקשה שוב קושית התוספות, אמאי לא גובה מטלטלין מהשלישי, אף לאחר מיתת השני. ויעוין בקצות החושן סימן פה סק"ה, שכתב להוכיח משיטת הפוסקים, כסברה הנ"ל בגדר שעבודא דרבי נתן. וביאר את תירוץ התוספות בדרך אחר, באופן שיהלום שיטה זו. ודבריו צריכים ביאור. ויעוין עוד בקהלות יעקב שם, במה שכתב ליישב בזה.
ותו מקשינן על רבא: תנן: נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח מותר החמץ בהנאה! וקא סלקא אדעתין, שלא מסר לו הישראל את החמץ אלא הוא עדיין בבית הישראל. ושעבד לנכרי את החמץ, שאם לא יפרענו עד הזמן, יבוא ויגבנו  8 .

 8.  רש"י. ואף דמטלטלי לא משתעבדי בשעבוד נכסים (ובלא שעבוד לא שייך למימר "למפרע הוא גובה", שהרי יכול להפקיע את השעבוד על ידי שימכרנו), צריך לומר דאיירי בשעבד לו את המטלטלין אגב קרקע, וכדאיתא בפרק חזקת הבתים. מלחמות ה'. עוד כתב, דמאחר ושעבודא דאורייתא בין במלוה על פה ובין במלוה בשטר, בין בקרקע ובין במטלטלין, מוקמינן לה לאיסור חמץ אדאורייתא. וישראל שהלוה לנכרי על חמצו, כיון דמדאורייתא משתעבד החמץ לישראל, הרי הוא נאסר. (ולא אתי שפיר, למאי דכתבו תוספות בגיטין נ א, דאביי סבר שעבדוא לאו דאורייתא). ולפי זה צריך לומר, דאף לקולא אוקמוה אדאורייתא. שהרי נכרי שהלוה לישראל על חמצו, מותר בהנאה. ואף דרק מדאורייתא הוא קנוי לגוי, ולא מדרבנן. רבינו דוד. אלא שלבסוף דחה תירוץ זה. שהרי קיימא לן "הפקר בית דין הפקר". ואחר שבטלו חכמים את השעבוד ממטלטלין, שוב אינו משועבד אף מדאורייתא. ויש ליישב, דאפשר סבירא ליה לרמב"ן כדעת כמה פוסקים, שכל זמן שעדיין המטלטלין ברשות הלוה, לא הפקיעו מהן את השעבוד. ותקנו רק שעל ידי המכירה נפקע השעבוד. המגיה שם. ויעוין בקובץ שיעורים שכבר עמד על סברה זו.
אי אמרת בשלמא, "בעל חוב למפרע הוא גובה, נחשב חמץ זה לחמץ נכרי שעבר עליו הפסח  9 . שכיון שלבסוף לא פרע לו הישראל את החוב בדבר אחר, איגלאי מילתא למפרע, שמשעת הלואה קנה הנכרי את החמץ  10 . ואמטו להכי (ולכן) מותר החמץ בהנאה  11 .

 9.  ועדיין צריך עיון, שהרי אף לאביי, אין קנוי לו החפץ על הזמן דהשתא. והראיה, שאין הבעל חוב גובה מהלוקח את הפירות שאכל עד הגביה. אלא קנויה לו משעת ההלואה רק בעלות החפץ שלאחר זמן (יעוין בהערה 1) ואם כן, סוף סוף בימי הפסח אכתי של ישראל הוי. וצריך לומר, שהחמץ כאילו כבר חלוק משעת ההלואה. שלענין הזמן דהשתא, חשוב הישראל כבעלים. ולענין הזמן שלאחר הגביה, חשוב הנכרי כבעלים. ואם כן, מעיקרא לא חל איסור חמץ שעבר עליו הפסח אלא על חלק הישראל. אבל חלק הנכרי מותר. מערכת הקנינים, סימן יב. (ולדבריו לא איירי מתניתין אלא לענין היתר ואיסור הנאה. אבל ב"בל יראה" ודאי יעבור. ואתי שפיר לפי זה, למה לא נקט רש"י, דאיירי ברייתא דמייתי לקמן לענין "בל יראה". ויעוין בהערה 13).   10.  ומכאן הוכיח הרשב"א בגיטין (מא א), דאביי פליג ארבא, ולא סבירא ליה דחמץ מפקיע מידי שחרור. דאם לא כן, למה לאביי אתי שפיר הא ד"נכרי שהלוה את הישראל על חמצו מותר בהנאה"? הרי איסור החמץ מפקיע את השעבוד. ויעוין בפני יהושע (שם כאן), שנתפלא עליו. שהרי אין זה אלא להוה אמינא דסוגיין. ואפשר דאליבא דאמת, אף אביי יעמיד את משנתנו כמסקנה דרבא, דאיירי בהרהינו אצלו. אכן תוספות שם נקטו בפשיטות, דלאביי אין הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי השעבוד. דאדרבה, כיון דלמפרע הוא גובה, מעיקרא לא חייל האיסור.   11.  ויעוין בפני יהושע שתמה, הא סוף סוף באחריות הישראל הוא. שאם ייאנס החמץ, יצטרך לפורעו ממקום אחר. וכתב, דאיירי הכא לאחר שביטל. וזהו שלא כדברי השאגת אריה סימן עז, דפשיטא ליד דלחיוב אחריות לא מהני ביטול. (ולכאורה אף דגורם לישראל ממון, אין זה כחיוב אחריות ממש. ולא דמי אלא למי שגזל חמץ. שכל זמן שהוא בעין, אומר לו "הרי שלך לפניך". ואם "אבד החמץ יצטרך לפורעו דמים. וכבר נחלקו הראשונים בזה, אם עובר הגזלן ב"בל יראה". ולכאורה, הוא הדין לעניינינו. ויעוין להלן עמוד ב בהערה 9).
אלא אי אמרת "מכאן ולהבא הוא גובה", אמאי הוא מותר בהנאה? והרי הוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. דהא ברשותא דישראל הוה קאי עד שעת הגביה. ואינו נקנה לנכרי אלא משגבאו לאחר הפסח  12 .

 12.  ומדברי רש"י בגיטין מב נראה, דאף לרבא, אי לאו דהחמץ מפקיע מידי השעבוד, לא היה הישראל עובר עליו. וצריך עיון, הא אית ליה לרבא, "מכאן ולהבא הוא גובה". וצריך לומר, דכדי שיעבור עליו, בעינן שיחשב החמץ ל"מצוי בידו". וכיון שהוא משועבד לנכרי, חשיב כאינו מצוי בידו. והוא מעין מה שכתבו תוספות לקמן בעמוד ב גבי משכון. קובץ שיעורים. (ולמה שכתב רש"י לעיל ל ב, דאף לרבא חשיבי נכסי הלוה כאינם ברשותו, מחמת השעבוד (יעוין בהערה 15, בשם קצות החושן), אתי שפיר טפי).
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, כשהרהינו (משכן) הישראל את החמץ אצלו (אצל הנכרי), והוא מונח בבית הנכרי משעת ההלואה! וקא סליק אדעתין השתא, דבתורת משכון הניחו אצלו. ואף על פי שאם יפרע לו בדבר אחר יחזיר לו את המשכון, מכל מקום, כל זמן שהוא בידו הרי הוא נחשב כבעלים עליו. וכמבואר לקמן, דבעל חוב קונה את המשכון. ומשום כן הוא נחשב לחמץ נכרי.
והוינן: לימא פלוגתא דאביי ורבא, כפלוגתא דתנאי היא.
דתניא: ישראל שהלוה לנכרי מעות על חמצו (ששיעבד לנכרי את חמצו לישראל עבור החוב), אם נהנה ממנו הישראל לאחר הפסח אינו עובר על איסור חמץ שעבר עליו הפסח. משום דלאו חמץ דישראל הוא.
משום רבי מאיר אומר: אם נהנה ממנו, הרי הוא עובר על איסור זה  13 .

 13.  רש"י. ונקט כן, ולא פירש כפשוטו דעובר ב"בל יראה", משום שאם יפדה הנכרי את החמץ ויסלקו בזוזי, לא יעבור. ואף אם לבסוף לא פדאו, לא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע דעבר. מהרש" ל. והמהרש"א כתב, דנקט רש"י דאיירי לענין איסור הנאה, ולא לענין "בל יראה", משום ד"לאחר הפסח" קתני. דתו לא שייך ביה איסור "בל יראה". מיהו שורש הדין תליא באיסור "בל יראה". שאם עבר עליו למפרע, נאסר החמץ. ואי לא עבר, אינו נאסר. דהא כרבי שמעון אזלא סוגיין, דלא אסר חמץ לאחר הפסח אלא משום קנס. ודוקא חמץ של ישראל נאסר, משום שעבר עליו ב"בל יראה".
מאי לאו, בשלא הרהינו הנכרי לחמץ אצל הישראל. אלא ברשות הנכרי היה מונח בפסח. ובהא קמיפלגי. מר (רבי מאיר) סבר, בעל חוב למפרע הוא גובה! ואף שהיה ברשות הנכרי, כיון שבא לבסוף לידי גבית הישראל, קנוי הוא לו למפרע, כבר משעת ההלואה.
ומר (תנא קמא) סבר, בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה! וכיון שבזמן הפסח עדיין לא בא לידי גביה, הרי זה חמץ נכרי המותר בהנאה.
ודחינן: ותסברא, הא ליכא למימר הכי. דאימא סיפא: אבל נכרי שהלוה לישראל על חמצו - אם נהנה ממנו לאחר הפסח, לדברי הכל הוא עובר על איסור חמץ שעבר עליו הפסח!
ואי פליגי באם למפרע הוא גובה או לא, הא איפכא מהרישא מיבעי ליה לומר בסיפא.
למאן דאמר התם (ברישא, בדין ישראל שלוה לנכרי) דאינו עובר אחר הפסח, הא אית ליה "מכאן ולהבא הוא גובה", ומשום כן חשיב בימי הפסח כחמץ נכרי. ואם כן, הכא (בסיפא, בדין נכרי שהלוה לישראל) יש לו לומר דעובר עליו אחר הפסח! שהרי בימי הפסח עדיין היה של הישראל.
ולמאן דאמר התם (בישראל שהלוה לנכרי) דעובר, הא אית ליה "למפרע הוא גובה". ואם כן, הכא (בנכרי שהלוה לישראל) יש לו לומר, דאינו עובר לאחר הפסח. שהרי קנוי הוא לנכרי משעת ההלואה.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |