פרשני:בבלי:פסחים קיח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קיח א

חברותא[עריכה]

והוינן בה: מאי ברכת השיר?
ומשנינן: רב יהודה אמר: "יהללוך ה' אלהינו" שאומרים תמיד אחר הלל, וחותם ב"מלך מהולל בתשבחות", וברכת השיר היינו ברכת השבח.
ורבי יוחנן אמר: "נשמת כל חי" זו היא ברכת השיר המוזכרת במשנה. ולא "יהללוך", שהרי אומרים את "יהללוך" בכל פעם שאומרים הלל, ומה באה המשנה להשמיענו. אלא ודאי שצריך להוסיף עוד ברכה, מלבד "יהללוך".
תנו רבנן: כוס רביעי, גומר עליו את ההלל, ואומר  42  הלל הגדול (ולקמן מפרש לה), דברי רבי טרפון.

 42.  בענין הלל הגדול נחלקו הראשונים, הבעל המאור לומד שזה מחלוקת בין המשנה ובין רבי טרפון, שרבי טרפון סובר שיש חיוב של חמש כוסות, ועל כוס חמישי אומרים את ההלל הגדול, ואילו המשנה סוברת שחייבים רק ד' כוסות ואין חיוב לומר הלל הגדול והלכה כמשנתנו. הרמב"ן והר"ן סוברים שאין חיוב לשתות כוס חמישי, אלא אם רוצה, שותה ואומר עליו הלל הגדול, והר"ן מוסיף, שאף שזה רשות, מכל מקום זה מצוה מן המובחר. ואילו דעת רש"י והרשב"ם שאין כוס חמישית, והלל הגדול אומרים על כוס רביעית וכן פסק השלחן ערוך להלכה בסימן ת"פ סעיף א', אולם כותב הרמ"א בסימן תפ"א סעיף א' שמי שמאד צמא יכול לשתות כוס חמישית ויאמר עליו הלל הגדול, ובמשנה ברורה מבאר שם שהכוונה היא שכשאמר את ההלל בכוס רביעית, לא בירך אחריו, ולכן יכול להוסיף כוס חמישית להלל הגדול ולברך עליו מלך מהולל בתשבחות. אולם אם גמר את ההלל כדין ובירך עליו מלך מהולל בתשבחות על כוס רביעית, שוב אינו יכול לחזור ולומר הלל הגדול על כוס חמישית, שהרי לא יוכל לחזור ולברך עליו מלך מהולל או ישתבח, שתקנו רק ברכה אחת, ולשתות כוס חמישית על ידי אמירת הלל הגדול בלי ברכה אין היתר. אולם בביאור הלכה הוא מסתפק בזה ומביא פוסקים שמותר לשתות כוס חמישית על ידי אמירת הלל הגדול ואף שלא יברך אחריו. אולם גם בזה נחלקו הדעות יש אומרים שזה רק בתנאי שלא אמר הלל הגדול על כוס רביעי, ויש אומרים שאפילו אמר כבר הלל הגדול, יכול לחזור ולאומרו ובלי ברכה בסופו ולשתות עליו כוס חמישי (ועיין עוד בטור שהאריך הרבה בזה).
ויש אומרים: שאומר "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר", להודות על המזון שאכלו.
והוינן בה: מהיכן הלל הגדול?
ומשנינן: רבי יהודה אומר: מ"הודו לה' כי טוב" עד "נהרות בבל" (תהלים קלו).
ורבי יוחנן אומר: מ"שיר המעלות" עד "נהרות בבל".
רב אחא בר יעקב אמר, מ"כי יעקב בחר לו יה" (שם קל"ה) עד "נהרות בבל".
ולמה נקרא שמו הלל הגדול?
אמר רבי יוחנן: מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה, והיינו דבר גדול. ולכן נקרא הלל הגדול לפי שכתוב שם "נותן לחם לכל בשר".
אמר רבי יהושע בן לוי: הני עשרים וששה "הודו" שבהלל הגדול (שיש שם עשרים וששה פסוקים ומשמעות כל פסוק ופסוק היא כאילו כתוב בו "הודו" בתחילתו), כנגד מי? כנגד עשרים וששה דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה, שהתורה ניתנה רק אחר עשרים וששה דורות מאדם הראשון, וזן אותם בחסדו אף שלא היו ראויים לכך בלי תורה.
אמר רב חסדא: מאי מהו הביאור בהאי דכתיב "הודו לה' כי טוב"? ביאורו: הודו לה', שגובה חובתו של אדם אם חטא, בטובתו, בטובה שהשפיע עליו. עשיר, בשורו, ואת עני, בשיו, יתום, בביצתו, ואלמנה בתרנגולתה! שמפסידים ממון ומכפר בכך על גופם.
והכי קאמר: "כי טוב, כי לעולם חסדו", שחסד הוא עושה לעולם ב"כי טוב", בטוב שנתן לו לאדם, בכך שלוקחו ממנו תמורת גופו.
אמר רבי יוחנן: קשין מזונותיו של אדם כפליים כיולדה, שצער הטירחה אחר מזונות כפולה מצער הלידה.
דאילו ביולדה כתיב "בעצב תלדי בנים", ובמזונות כתיב "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך", ו"בעצבון" משמע לשון רבים (מהרש"א).
ואמר רבי יוחנן: קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה.
דאילו בגאולה כתיב "המלאך הגואל אותי מכל רע", מלאך בעלמא. ואילו במזונות כתיב "האלהים הרועה אותי", דהיינו הקב"ה בעצמו.
אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שאמר הקב"ה לאדם "וקוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: רבונו של עולם! וכי אני וחמורי נאכל באבוס אחד? שחשב אדם הראשון כי גם הוא יאכל קוצים ודרדרים.
כיון שאמר לו הקב"ה "בזיעת אפך תאכל לחם", נתקררה דעתו.
אמר רבי שמעון בן לקיש: אשרינו אם עמדנו בראשונה, שבכל זאת לא שוה לנו מה שאמר "בזיעת אפך". שיותר טוב אילו היינו כקודם החטא של אדם הראשון, שהיתה פרנסתנו מצוייה בלא טורח (מהרש"א). אמר אביי: (גירסת מהרש"א) ועדיין לא פלטינן מינה, איננו מופקעים לגמרי מכך. דקא אכלינן עיסבי דדברא, עשבי השדה בלי טורח כלל, כלומר, נשאר לנו קצת מהמצב של אדם הראשון לפני החטא. אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. כלומר, שנס גדול עושה הקב"ה למי שהוא נותן לו מזונות כאשר עשה לישראל שקרע להם ים סוף (והנפקא מינה מזה כדי שיבקש אדם רחמים על מזונותיו, רשב"ם). דכתיב "נותן לחם לכל בשר", וסמיך ליה "לגוזר ים סוף לגזרים".
אמר רבי אלעזר בן עזריה: קשין נקביו של אדם כשהוא עצור, כיום המיתה, וכקריעת ים סוף.
שנאמר "מהר צועה (לשון עצור) להפתח, ולא ימות", וכתיב בתריה "רוגע הים ויהמו גליו".
ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדות,  43  שעושה מלאכה בחול המועד, כאילו עובד עבודה זרה.

 43.  הרשב"ם מפרש שעושה מלאכה בחולו של מועד, וכן גם מפרש רבינו יונה במסכת אבות פרק ג' משנה י"א. אולם רש"י במסכת אבות מוסיף עוד פירוש שנוהג בהם מנהג חול באכילה ושתיה. והרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ו' הלכה ט"ז מפרש מבזה את המועדות שאינו מקיים דין כבוד יום טוב, ומשמע שמפרש דין זה רק על יום טוב עצמו ולא על חול המועד, ומבאר הזכרון שמואל שהלשון "מבזה" הכריח את הרמב"ם לפרש שדין זה נאמר על יום שיש בו דין כבוד דהיינו יום טוב, ורבינו יונה שמפרש את המשנה על העושה מלאכה בחול המועד, מאריך להסביר מדוע זה נחשב מבזה, ומבאר משום שכשעושה מלאכה מראה בכך שמחשיב את חול המועד ליום חול ולכן נחשב מבזה, והרמב"ם סבר שלשון מבזה שייך רק ביום שיש בו דין כבוד, ורש"י שמפרש במסכת אבות שמבזהו באכילה ושתיה דרך יום חול, אפשר לפרש שסובר שיש גם בחול המועד דין כבוד יום טוב וחייבים לאכול סעודת לחם בחול המועד, ועוד אפשר לומר שאף אם אין מצוה לאכול לחם, על כל פנים יש מצוה לקדשו באכילה ושתיה כמפורש במכילתא, והיינו לאכול בו ארוחה מכובדת יותר מכפי הנהוג בימות החול, ולכן נקרא מבזה, מפני שמתנהג בו כאילו הוא יום חול.
שנאמר "אלהי מסכה לא תעשה לך", וכתיב בתריה "את חג המצות תשמור". (ומפסוק זה אנו לומדים איסור מלאכה בחול המועד. רשב"ם).
ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המספר לשון הרע,  44  וכל המקבל לשון הרע שמאמין לדברים (ומכל מקום לחשוש צריך, רשב"ם). וכל המעיד עדות שקר בחבירו, ראוי להשליכו לכלבים.

 44.  כתב החפץ חיים בשער הזכירה פרק ה' שאדם שמדבר לשון הרע, נגרע על ידי זה ממדרגת מין האנושי ונעשה גרוע יותר מכלב, כמו שאמרו בפסחים כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, והטעם הוא פשוט כמו שכתב המהר"ל מפרג, כי הכלבים היו שומרים את עצמם בעת הצורך מלחרוץ לשונם, כמו שכתוב "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" והאדם אשר חלק לו ה' בינה ודעת, לא יוכל לעצור את יצרו מזה, על כן הוא גרוע ממנו.
שנאמר "לכלב תשליכון אותו", וכתיב בתריה "לא תשא שמע שוא", שלא תקבל לשון הרע וקרי ביה "לא תשיא", שלא תגרום לאחרים לקבל לשון הרע.
והוינן בה: וכי מאחר דאיכא הלל הגדול שהוא משובח יותר. כפי שהתבאר לעיל שכתוב בו "נותן לחם לכל בשר", אנן, מאי טעמא אמרינן במועדים ועל כל צרה שלא תבא האי, את ההלל שלנו?
ומשנינן: משום שיש בו חמשה דברים הללו של גאולה,
א. יציאת מצרים.
ב. וקריעת ים סוף.
ג. ומתן תורה.
ד. ותחיית המתים.
ה. וחבלו של משיח.
ומבארת הגמרא: א. יציאת מצרים, דכתיב "בצאת ישראל ממצרים".
ב. וקריעת ים סוף, דכתיב "הים ראה וינוס".
ג. מתן תורה, דכתיב "ההרים רקדו כאלים", בשעת מתן תורה.
ד. תחיית המתים, דכתיב "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".
ה. חבלו של משיח, דכתיב "לא לנו ה', לא לנו". ואמר רבי יוחנן: "לא לנו ה', לא לנו", זו שעבוד מלכויות. (שדבר זה אין אנו מבקשים בזכותנו. מהרש"א).
איכא דאמרי: אמר רבי יוחנן: "לא לנו ה' לא לנו", זו מלחמת גוג ומגוג.
רב נחמן בר יצחק אמר: הטעם שאנו אומרים את ההלל שלנו, מפני שיש בו מילוט נפשות של צדיקים מגיהנם.
שנאמר "אנה ה', מלטה נפשי".
חזקיה אמר: הטעם הוא מפני שיש בו ירידתן של צדיקים (חנניה מישאל ועזריה) לכבשן האש, ועלייתן ממנו.
ירידתן: דכתיב "לא לנו ה' לא לנו", אמר חנניה בירידתו לכבשן האש.
"כי לשמך תן כבוד", אמר מישאל.
"על חסדך ועל אמיתך", אמר עזריה.
"למה יאמרו הגויים", אמרו כולן.
עלייתן מכבשן האש: דכתיב "הללו את ה' כל גויים", אמר חנניה.
"שבחוהו כל האומים", אמר מישאל.
"כי גבר עלינו חסדו", אמר עזריה.
"ואמת ה' לעולם הללויה", אמרו כולן.
ויש אומרים: ואמת ה' לעולם", גבריאל אמרו.
שבשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש. אמר גבריאל לפני הקב"ה: רבונו של עולם! אני ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיק מכבשן האש.
אמר לו הקב"ה: אני יחיד בעולמי, והוא אברהם, יחיד בעולמו! ונאה ליחיד להציל את היחיד! כלומר, שהקב"ה בעצמו הצילו.
ולפי שהקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. אמר לגבריאל: תזכה ותציל שלשה מבני בניו של אברהם אבינו מכבשן האש. דהיינו, חנניה מישאל ועזריה.
וכשקיים הקב"ה את הבטחתו לגבריאל והציל גבריאל אותם מכבשן האש, אמר "ואמת ה' לעולם", שהוא מקיים הבטחתו.
דרש ר"ש השילוני: בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, עמד יורקמו, שר הברד, לפני הקב"ה, ואמר לפניו: רבונו של עולם! ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש.
אמר לו גבריאל ליורקמו: אין גבורתו של הקב"ה בכך! שהרי אתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש!

דרשני המקוצר[עריכה]