פרשני:בבלי:פסחים קיב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קיב ב

חברותא[עריכה]

לפי  שאין כל אצבעות (אבר תשמיש) שוות, ומתוך שאין תשמישו של זה נוח לה כשל ראשון, תזלזל בו ותשנא אותו.
ד. מצוה וגוף גדול, אם תרצה לעשות מצוה וגם להרויח בה שיגדל ממונך - אוכל פירות, ולו (גירסת יעב"ץ ורש"ש) שכר.
הלוה לחבירך מעות לעשות בהן עסק, ותקח במשכון את שדהו, ותאכל פירותיה תמורת ניכוי סכום מועט מההלואה (שאין בכך חשש ריבית, כיון שזוהי "משכנתא דסורא" המותרת, כמבואר בבבא מציעא סז ב), ובאופן הזה יש למלוה ריוח גדול, שאוכל פירות בזול, וגם מצוה היא, שיש ללוה שכר (רווח), בכך שהוא מרויח בעסקיו על ידי המעות שהלוהו.
ה. מצוה וגוף טהור - נושא אשה, ולו בנים. שגם מקיים מצות פריה ורביה, וגם גופו טהור מטומאה הבאה על ידי אונס.
ארבעה דברים צוה רבינו הקדוש את בניו.
א. אל תדור בשכנציב (שם מקום) משום דליצני הוו, ומשכו לך בליצנותא. שמא תמשך אחריהם להתלוצץ כמותם.
ב. ואל תשב על מטת ארמית.
וכמה דיעות נאמרו בביאור הדברים:
איכא דאמרי: דלא תיגני שלא תשכב לישון בלא קרית שמע,  1  שזה מנהג הארמאין.

 1.  המהרש"א במסכת ברכות (ח ב) שואל, מדוע הזהיר רבינו הקדוש שלא יישנו לפני שקוראים קריאת שמע, ומדוע לא הזהיר אותם על כל המצוות, שישמרו לעשותם כדי שלא יהיו כארמאים. וגם קשה מדוע דוקא במצוה זו דימה אותו רבינו הקדוש לארמי? ומתרץ המהרש"א, שבקריאת שמע של ערבית, הדין הוא שאפשר לקרותה בכל לשון ושפה שמכיר, וכמו-כן תפילה בציבור מותר להתפלל בכל לשון. אבל אדם שמתפלל ביחידות, לא יתפלל בארמית, לפי שהמלאכים אינם רוצים להביא את השפה הזו לפני הקב"ה, ולכן בקריאת שמע שעל המיטה שהיא ביחיד, ועוד, שמתפללים בה שישמרוהו המלאכים מהמזיקים, כפי שאומרים "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך", משום כך אמר רבי אל תשב על מיטת ארמית, והכוונה שלא יקרא קריאת שמע על המיטה בארמית, שזה נחשב כאילו לא קרא.
ואיכא דאמרי: דלא תינסב שלא תשא אשה גיורתא.  2  כי (סנהדרין צז א) הגר עד עשרה דורות אין לבזות גוי בפניו, שעדיין מרגיש עצמו קרוב אליו.

 2.  המאמר הזה מובא גם במסכת ברכות בשם רבא. והקשה השואל ומשיב, שברש"י בחולין קלג א מבואר שרבא היה כהן, ואם כן, בניו אסורים לשאת גיורת מעיקר הדין, שכהן אסור לישא גיורת. ומתרץ המהרש"ם, שרש"י במסכת ראש השנה (יח א) אומר שרק אמא שלו היתה כהנת, אבל מצד אביו לא היה כהן. ועוד אפשר לתרץ, שהרשב"ם הסביר הטעם מדוע לא לשאת גיורת מפני שגר עד עשרה דורות אסור לבזות גוי בפניו, ודבר זה שייך גם בדור שני ושלישי של גרים, וכגון שאשה התגיירה והתחתנה עם יהודי ונולדה להם בת, ובת זו מותרת להנשא לכהן. ועל זה בא רבא ואמר, שיזהרו מכך מפני שעד עשרה דורות אסור לבזות גוי בפניו.
ואיכא דאמרי: ארמאית ממש. שלא תשב על מטה של גוייה, ומשום מעשה דרב פפא, שגוייה אחת היתה חייבת לו כסף, והיה נכנס אליה יום יום לגבות את חובו. יום אחד חנקה את בנה והניחה אותו על המטה, וכשנכנס רב פפא אמרה לו שיישב על אותה מטה עד שתביא את הכסף. וכשחזרה, אמרה לו: אתה הרגת את בני! ונאלץ רב פפא לברוח מן המדינה בשל כך.
ג. ואל תבריח עצמך מן המכס, דילמא משכחו לך,  3  יתפשוך, ושקלי מינך כל דאית לך, יטלו ממך כל אשר לך.

 3.  ואף על פי שבלי זה אסור להבריח מן המכס כי "דינא דמלכותא דינא", כפי שנפסק בגמרא בבא קמא (יג א), אלא פה מדובר במוכס שאין לו קצבה, שלוקח כפי שעולה בדעתו ולא כפי מה שציוה המלך, ובזה אין דינא דמלכותא דינא, ובכל זאת הזהירם רבי שלא יבריחו, מפני שעתיד להפסיד את כל מה שיש לו.
ד. ואל תעמוד בפני השור בשעה שעולה מן האגם, מפני שהשטן מרקד בין קרניו, כלומר, שהוא משוגע אז.
אמר רבי שמואל: דוקא בשור שחור וביומי ניסן, שאז הצמחים עולים ודעתו זחוחה עליו ונוגח.
תני רב אושעיא: מרחיקין משור תם, חמשים אמה. משור מועד, כמלא עיניו.
תנא משמיה דרבי מאיר: ריש תורא בדיקולא, כשהשור ראשו נתון בתוך הסל שאוכל בו, כלומר, אפילו כשהוא טרוד באכילתו, סק לאיגרא, עלה לגג, ושדי דרגא מתותך סלק את הסולם מתחתיך, שמא יעלה אחריך.
אמר רב: ניזהא דתורא, לחש שאומרים על השור שלא יגחנו (פירוש אחר, גערה שגוערים בשור להבריחו מעליו, או כדי שיעשה מלאכה. רשב"ם): הן הן.
ניזהא דאריה, זה זה.
ניזהא דגמלא, דא דא.
ניזהא דארבא ספינה, הילני הייא הילא והילוק הוליא  4  (לפירש"י היינו לחש. ולפי הרשב"ם הוא קול לעורר את האנשים המושכים את הספינה בחבל כדי להכניסה לנהר).

 4.  המשך חכמה (שמות יב, כא) מבאר שכתוב פה חילוק יסודי בין כוחות נפש האדם לנפש הבהמה. שבבהמה צריך לחזור על אותה מילה כמה פעמים עד שקולטת אותה הבהמה, ואילו לגבי אדם צריך לומר מילים שונות. והנלמד מזה, שכאשר מתעורר אצל האדם אחד מהרצונות הבהמיים, שמתאוה לדבר עבירה מצד התאוה, ילחם נגד הרצון הזה וישברנו על ידי שיחזור על מאמר חז"ל העוסק בגנות התאוה, כגון "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", וכך יחזור וישנן לעצמו בהתרגשות פעמים רבות, ועל ידי זה תתבטל התאוה. אבל כשצריך לישר את הדעות שבאדם, החלק האלוקי שבאדם, בזה צריך להתחכם ולטעון טענות מטענות שונות, כדי לקבוע את הדברים בצורה נכונה בדעתו.
אמר אביי: עור, דג, וכוס, חמין, וביצים, וכנים לבנים, כולן קשין לדבר אחר (צרעת).
ומבארת הגמרא: עור, מאן דגני אמשכא דצלא, שישן על עור בבית העבדנים, קודם שתגמר מלאכת עבודו.
דג, שיבוטא שאוכל דג שיבוטא ביומי ניסן.
כוס, שאוכל שיורי "כסא דהרסנא".
(מין מאכל עשוי מדגים קטנים)
חמין, חמימי דחמימי משדרו עילויה שרגיל לשפוך על עצמו מים חמים מאד.
ביצים, מאן דמדרך אקליפים שדורך על קליפות ביצה.
כינים לבנים, מאן דמחוור לבושיה מכבס בגדיו ולא נטיר ליה תמניא יומי לא המתין שמונה ימים משהפשיטן עד שכבסן (פירוש אחר לא המתין שמונה ימים משכבסן עד שלבשן. רשב"ם), והדר לבוש לה, בריין הנך כינים, חוזרות, והן אוכלות בבשרו, וקשין לדבר אחר (צרעת).  5 

 5.  כתב בספר שמירת הגוף והנפש סימן עג אות ג, שכיום אין נזהרים בזה, והטעם שהכיבוס שלנו מבער את הכנים כליל ואין חשש שיחזרו. אולם בספר טעמא דקרא בהנהגות החזון איש מביא שהחזון איש היה מקפיד להמתין ח' ימים אחר הכיבוס, ורק בשעת הדחק, כשלא היו לו בגדים אחרים לשבת, היה לובשם לפני שעברו שמונה ימים.
אמר רב פפא: ביתא דאית ביה שונרא חתול, לא ניעול בה איניש בלא מסני לא יכנס לשם ללא נעליים.
מאי טעמא? משום דשונרא קטיל לחיויא ואכיל ליה, החתול הורג את הנחש ואוכלו.
ואית ביה בחיויא גרמי קטיני ולפעמים יש בנחש עצמות קטנות, ואי יתיב לה גרמא דחיויא אכרעיה, אם תיכנס ברגלו עצם מהנחש לא נפיק, אינו יוצא, ואסתכן ליה. וזה מסכן אותו.
איכא דאמרי: ביתא דלית ביה שונרא, לא ניעול ביה איניש בהכרא בחושך.
מאי טעמא? דילמא מיכריך ביה חויא, שמא יכרך עליו נחש, ולא ידע, ומסתכן. אבל בבית שיש חתול הוא הורג את הנחשים.
שלשה דברים צוה רבי ישמעאל ברבי יוסי את רבי.
א. אל תעש מום בעצמך.
מאי היא? לא תיהוי לך דינא בהדי תלתא, שלא יהא לך דין ודברים עם שלשה אנשים, שמא מתוך שנאתם יעשו עליך קנוניא, דחד הוי בעל דינך, ותרי מהם יהיו סהדי עדים נגדך. ואחר כך יחלקו הכסף ביניהם.
ב. ואל תעמוד על המקח לבדקו בשעה שאין לך דמים לקנות המקח, לפי שאתה מפסיד  6  למוכר בכך, שהרי אדם אחר לא יקננו, מאחר והוא רואה שאתה מהפך ומחזר לקנותו.

 6.  המהרש"א מקשה, שכאן משמע שזו רק הנהגה טובה, ואילו בבבא מציעא (נח ב) מבואר שיש בזה איסור אונאה ואסור מן התורה. ואפשר לומר שכאן מדובר שהודיע למוכר שאין לו כסף ואינו מתכוין לקנות, ולכן מצד אונאה, אין חשש. אבל גורם לו נזק שבינתיים לא יבואו לקוחות אחרים.
ג. אשתך טבלה, אל תזקק לה לילה הראשונה.
אמר רב: ודין זה הוא דוקא ב"נדה דאורייתא". שמדין תורה אשה שרואה דם בזמן הראוי להיות נדה, אפילו ראתה את הדם במשך שבעה ימים רצופים, אם פסקה ביום השביעי לפני השקיעה, יכולה היא לטבול מיד בלילה, והיא טהורה.
וחכמים החמירו, שאפילו אם לא ראתה אלא פעם אחת טפת דם, ואפילו קטנה כחרדל, צריכה לישב שבעה ימים נקיים כדין "זבה", ומתחילה את ספירתם של שבעת הימים הנקיים למחרת היום שפסקה לראות בו דם, ורק לאחר שבעת הימים הנקיים היא טובלת, ונטהרת.
אך בזמן שהיו נוהגים לפי דין תורה, היה מותר לה לטבול מן התורה עם סיום שבעת ימי הנידה, מיד בלילה, אור ליום השמיני, אפילו אם ראתה דם במשך כל שבעה ימים הימים, עד סמוך לשקיעת החמה של היום השביעי. ובכל זאת, גם אז היה ענין להחמיר ולא להיזקק לאשה בליל שמיני, לאחר טבילתה, הואיל והוחזק ביום השביעי "מעין פתוח", שגם היום עד לפני השקיעה עדיין ראתה דם, לכן, יש להחמיר ולחשוש דילמא משכה זיבה, שמא תמשיך לראות דם בלילה שלאחר היום השביעי, שהוא זמן הראוי לזיבה, על אף שפסקה מלראות דם לפני שקיעת החמה. ולכן יש להמתין ולהווכח שלא ראתה דם גם אור ליום השמיני, ואז היא מותרת לבעלה ללא חשש.
שלשה דברים צוה רבי יוסי ברבי יהודה את רבי: (מק"ש סימן)
א. אל תצא יחידי בלילה.
ב. ואל תעמוד בפני הנר ערום.
ג. ואל תכנס למרחץ חדש, שמא תפחת, תתמוטט קרקעית המרחץ, ותיפול לתוך החלל המלא מים רותחים שמתחת.
ומבארת הגמרא: עד כמה נחשב המרחץ ל"חדש"?
אמר רבי יהושע בן לוי: עד שנים עשר חדש.
והא דאמרן ואל תעמוד בפני הנר ערום, טעמו הוא משום דתניא: העומד בפני הנר ערום הוי נכפה, חולה במחלת הנפילה.  7 

 7.  הרמ"א פוסק באורח חיים סימן ער"ה סעיף י"ב שצריך לכסות את הילדים הקטנים שלא יהיו ערומים לפני נרות שבת משום שיש בזה ביזוי למצוה. והקשו האחרונים, שהרי יש בזה גם סכנה כמבואר כאן. ותירץ האליהו רבה, שהסכנה האמורה בגמרא היא רק ביחס לגדולים. והרמ"א מוסיף, שגם קטנים צריכים להזהר בפני נרות שבת משום כבוד המצוה. וכף החיים מתרץ שהסכנה היא רק אם הוא ערום לגמרי. והרמ"א הוסיף, שמפני כבוד הנרות צריך להזהר אפילו אם התינוק ערום רק במקצת. אדחלא אכרעיך, בעוד החול על רגליך כשבאת מן הדרך, זבינך זבין, מכור מה שהבאת, כדי שתחזור ותקנה מיד, ותמכור שוב. כל מילי זבין ותחרט, כל דבר שמכרת והתייקר לאחר מכן, יכול אתה להתחרט על שמיהרת למכור. בר מחמרא יין, דזבין ולא תחרט. כי שמא אילו לא מכרת הוא היה מחמיץ. שרי כיסך, קודם פתח ארנקך וקבל המעות, ורק אחר כך פתח שקיך ותן התבואה לקונים. קבא מארעא, עדיף ללכת למקום קרוב ולהרויח מעט, ולא כורא מאיגרא, להרויח הרבה במדינת הים. תמרי בחלוזנך, אם יש לך תמרים בכלי המיועד לכך, לבית סודנא רהיט, רוץ לבית עושה השיכר לעשות מהם שיכר, כי אחרת אתה תאכל אותם ותפסיד (כי משיכר היו מרויחים הרבה, כדלקמן). ועד כמה, מאיזה כמות תמרים ומעלה מדובר? אמר רבא: עד תלתא סאה. אמר רב פפא: אי לא דרמאי שכרא, אם לא הייתי עוסק בעשיית שיכר, לא איעתרי לא הייתי מתעשר ! איכא דאמרי: אמר רב חסדא: אי לא דרמאי שכרא, לא איעתרי. מאי סודנא, למה נקרא השיכר סודנא? אמר רב חסדא: "סוד נאה", עצה טובה היא, שהרי מתעשרים ממנה, וגמילות חסדים שיכול לתת מהשיכר מתנה לעניים, ולעשות צדקה וחסד (לפי שאינו משקיע הרבה בקרן, והרווח מעשיית השיכר הוא גדול. רשב"ם). אמר רב פפא: כל "אגב", כל דבר שצריך לכתוב עליו שטר, כגון הלואה, גביא בעי! עדיין הוא צריך לגבותו, ויש טורח בדבר. כל אשראי, ספק אתי ספק לא אתי. ספק אם ישלמו המעות או לא. ודאתי, גם מה שיבוא לידך בשעה שישלמו, מעות רעות נינהו, שמשלמים מעט מעט בתשלומים. שלשה דברים אמר רבי יוחנן משום אנשי ירושלים: א. כשאתה יוצא למלחמה, אל תצא בראשונה אלא תצא באחרונה, כדי שאם תנוס, תכנס בראשונה. ב. ועשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות. ג. והוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו, לסחור ולעשות שותפות עמו. שלשה דברים אמר רבי יהושע בן לוי משום אנשי ירושלים: א. אל תרבה בגגות (גירסת מהרש"א בגימ"ל). אל תרבה לעשות מעשיך בפרהסיא במקום מגולה, משום מעשה שהיה, מעשה דוד ובת שבע שרחצה על הגג. ב. בתך בגרה, שחרר עבדך ותן לה! היינו שימהר להשיאה, ואפילו לעבדו. ג. והוי זהיר באשתך מחתנה הראשון. מאי טעמא? רב חסדא אמר: משום ערוה, שלא תזנה עמו. רב כהנא אמר: משום ממון, שהיא תבזבז עליו את ממונך. ואומרת הגמרא: הא והא איתנהו, שני הטעמים נכונים. אמר רבי יוחנן: שלשה מנוחלי העולם הבא הן. אלו הן: א. הדר בארץ ישראל. ב. והמגדל בניו לתלמוד תורה. ג. והמבדיל על היין במוצאי שבת. ומבארת הגמרא: מאי היא? מה טורח יש בכך שמבדיל על היין? דמשייר מקידושא לאבדלתא. כשיש לו רק מעט יין, מה שנשאר לו מיין הקידוש מניחו להבדלה, ואינו שותהו בסעודתו. אמר רבי יוחנן: שלשה מכריז עליהן הקב"ה בכל יום לשבח: א. על רווק הדר בכרך, ואינו חוטא. ב. ועל עני המחזיר אבידה לבעליה. ג. ועל עשיר המעשר פירותיו בצינעה, ואינו ממעט מהמעשרות, על אף שהוא הפסד מרובה לגביו. רב ספרא, רווק הדר בכרך הוה. ק י ג - ב תני תנא (שנה האמורא השונה את הברייתות) קמיה דרבא ורב ספרא את הברייתא דלעיל, ששלשה הקב"ה מכריז עליהן בכל יום, וביניהם רווק הדר בכרך ואינו חוטא. צהבו פניו דרב ספרא, שמח על כך, שהרי הוא רווק הדר בכרך. אמר לו רבא: לאו כגון מר! אלא כגון רב חנינא ורב אושעיא, דהוו אושכפי סנדלרים בארעא דישראל, והוו יתבי בשוקא דזונות, ועבדי להו מסאני היו עושים נעלים לזונות. ועיילי להו, ומביאים להם. אינהו, הזונות, היו מסתכלי בהו. ואינהו, רב חנינא ורב אושעיא, לא מדלן עינייהו, לא היו מרימים עיניהם לאיסתכולי בהו. ומומתייהו, והיו הזונות רגילות לישבע בחיי רב חנינא ורב אושעיא הכי: בחייהן, בחיי "רבנן קדישי דבארעא דישראל" ! שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן: א. מי שאינו כועס. ב. ומי שאינו משתכר. ג. ומי שאינו מעמיד על מדותיו לגמול רע למי שציערו. שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן: א. המדבר אחד בפה ואחד בלב. ב. והיודע עדות בחבירו שיכולה להועיל לו, ואינו מעיד לו. ג. והרואה דבר ערוה בחבירו, ומעיד בו יחידי. כי הא דטוביה חטא בדבר ערוה, ואתא
והמשמש מטתו לאור הנר, הויין לו בנים נכפין.
תנו רבנן: המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה, אותו תינוק נכפה.
ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא, שהוא פחות מבן שנה. אבל הוי בר שתא, לית לן בה.
ולא אמרן אלא דגני להדי כרעיה, שהתינוק ישן לצד הרגלים. אבל גני להדי רישיה, אם שוכב לצד ראשו, לית לן בה.
ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עילויה, שלא הניח ידיו עליו. אבל מנח ידיה עילויה, לית לן בה.
וזה שאמרנו אל תצא יחידי בלילה, טעמו משום דתניא: לא יצא יחידי בלילה, לא בלילי רביעיות, ולא בלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת (שם שידה), היא ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה, יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו.
מעיקרא, הוו שכיחי כולי יומא, בכל יום. זמנא חדא, פעם אחת, פגעה השידה ברבי חנינא בן דוסא.
אמרה ליה: אי לאו דמכרזן עלך ברקיע: "הזהרו בחנינא ובתורתו"! - סכנתיך, הייתי מזיקה אותך.
אמר לה רבי חנינא בן דוסא: אי חשיבנא ברקיע, אם באמת אני חשוב בשמים, גוזר אני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם!
אמרה ליה: במטותא מינך, בבקשה ממך, שבק לי רווחא פורתא, השאר לי זמן מועט שבו אוכל לעבור ביישוב.
שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות.
ותו חדא זמנא פגעה ביה אותה השידה בא ביי.
אמרה ליה: אי לאו דמכרזי עלך ברקיע: "הזהרו בנחמני ובתורתו!", הוה סכנתיך.
שמו של אביי היה "נחמני". אלא, לפי שגידלו רבו (רבה בר נחמני), לא רצה רבה בר נחמני לקוראו בשמו "נחמני", שהוא גם שם אביו, ולכן קראו "אביי".
אמר לה אביי: אי חשיבנא ברקיע, גוזרני עלייכי שלא תעבורי ביישוב לעולם!
והוינן בה: הא קא חזינן דעברי?

דרשני המקוצר[עריכה]