פרשני:בבלי:חגיגה כה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה כה ב

חברותא[עריכה]

א. חבר שבא לידו דרך ירושה או כיוצא בזה תרומה מעם הארץ שהיא בחזקת טמאה לגבי החבר, הרי לא די שאסור לו לאוכלה, אלא אפילו למוכרה או ליתנה לאחר אסור, מפני שהוא מכשילו באיסור אכילת תרומה טמאה ועובר על "ולפני עור לא תתן מכשול"; ובכלל זה שלא יחליף עם אחיו עם הארץ את חלקו.  8  ב. אחים שחלקו ירושה, יש להגדיר את חלוקתם בשני אופנים:

 8.  מרש"י שכתב כאן שעובר על "ולפני עור לא תתן מכשול", משמע בפשוטו שהאיסור הוא מפני שמכשילו באיסור אכילת תרומה טמאה, וכן נראה מדברי רש"י לקמן שמפרש משנתנו לענין תרומה. ואולם ברש"י לקמן כו א ד"ה טמאה היא, מבואר שאין לחבר למכור דבר טמא ואפילו שאינה תרומה, ראה שם, ולפי זה אין צריך לפרש משנתנו בתרומה.
האחד: כל חלק שבא לאחד האחים הוא חלקו שירש מאביו, כי מדין "יש ברירה" אומרים אנו שעל ידי החלוקה הוברר הדבר למפרע כי זה הוא חלקו מתחילה.
השני: אין אומרים שהוברר הדבר למפרע כי זה הוא חלקו שירש מאביו, אלא שמא חלקו של אחיו הוא, וכשחלקו החליף כל אחד את חלקו עם אחיו.
ג. נמצא, שאם ירשו חבר ועם הארץ מאביהם עם הארץ תרומה (שהיא בחזקת טמאה, שהרי בידי עם הארץ היתה) וחולין, ובא החבר ליטול את החולין ולהשאיר ביד אחיו עם הארץ את התרומה הטמאה, יהיה דינו תלוי בספק הנזכר.
שאם מניחים כי התרומה שנטל עם הארץ היא היא חלקו שירש מאביו, הרי שלא עשה החבר ולא כלום בהותירו ביד אחיו את התרומה.
אבל אם אין הדבר ברור שהתרומה היא חלקו של עם הארץ, ואפשר כי של החבר היתה, נמצא כשחלקו, שהחליף החבר את תרומתו הטמאה עם אחיו, ועבר על "ולפני עור לא תתן מכשול".
ד. שיטת התנא של המשנה שלפנינו, ש"יש ברירה" לומר כשחלקו שהוברר הדבר למפרע שחלקו של כל אחד הוא זה שבא לידו, ולא החליפו זה עם זה.
ולפיכך: חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ תרומה, שחלקה ודאי טהורה היא, ואילו חלקה האחר כשאר תרומת עם הארץ:
יכול החבר לומר לו לעם הארץ:
טול אתה חיטין שבמקום פלוני, שאין אני יודע מה טיבן ובחזקת טמאין הן, ואילו אני אטול חיטין שבמקום פלוני, הידועים לי שהם בחזקת טהרה.
כי "יש ברירה", ונמצא שלא החליף החבר עם אחיו תרומה טמאה.
או שיאמר לו החבר לעם הארץ כשירשו יין של תרומה שחלקו ודאי אינו טמא, וחלקו כשאר תרומה שבידי עם הארץ:
טול אתה יין שבמקום פלוני שהוא בחזקת טמא, ואילו אני אטול יין שבמקום פלוני שהוא טהור (על פי מאירי).  9 

 9.  נתבאר על פי המאירי שהוא על דרך שיטת רש"י בביאור המשנה; ואולם רש"י גופיה פירש לגבי חיטין, שחלקם הוכשרו וחלקם לא הוכשרו. ותמה בטורי אבן, הרי זה אינו שייך לגבי יין? ! וראה עוד שם שהרבה לתמוה על כל פירושו של רש"י במשנה זו, ראה שם.
אבל לא יאמר לו החבר לעם הארץ כשירשו שני מינים שהאחד טהור והשני טמא: טול אתה דבר לח מן התרומה שירשו שהוא טמא, ואני אטול יבש שהוא טהור, או טול אתה חיטין שהם טמאים, ואני אטול שעורים שהם טהורים.  10 

 10.  כתב המאירי לפרש: לח ויבש ממש ואפילו במין אחד הרי הוא כשני מינין וצריך שומא בחלוקתם, שהיבש משתמר ביותר.
אלא יחלקו כל מין ומין בין שניהם.
והטעם: מפני שאין אומרים "ברירה" בחלוקת שני מינים של ירושה, שהרי ודאי כשמת אביהם נפל כל מין לזה ולזה יחדיו, וכשחלקו את שני המינים זה מין אחד וזה מין אחד, אין כאן אלא החלפת החלקים, ואסורה.
ותני עלה בברייתא:
אותו חבר - שנטל בעל כרחו חצי מתרומת הלח הטמאה, וחצי מתרומת היבש הטהורה - שורף הוא את הלח כדין תרומה טמאה, ומניח לעצמו את היבש שהרי טהור הוא.  11  ומפרשת הגמרא את הראיה מברייתא זו לספק שנסתפקו בני הישיבה:

 11.  א. נתבאר על פי שיטת רש"י. ואולם משנה זו במסכת דמאי היא שנויה, ויש מן הראשונים (הובאו דבריהם במאירי) שמפרשים אותה לענין דמאי, ולפי שיטתם לא דיברו לענין טומאה אלא בברייתא דתני עלה, ומשם הראיה, וראה בטורי אבן. ב. כתב רש"י "שורף את הלח, אם כהן הוא ויש שמן לתרומה מדליקו לנרות", ולא כתב כן רש"י אלא לפרש את האמת שמותר ליהנות ממנה דרך שריפתה, ואין זה שייך לגוף ראיית הגמרא.
ואם תמצי לומר: חבר שבאה לידו תרומה של עם הארץ הרי זה מניחה לשעת הגת ואוכלה, אם כן אמאי שורף החבר את הלח?!
יניחנה החבר לגת הבאה, ויאכלנה בחזקת טהורה.
הרי למדת: הואיל ומת אביו שלא בשעת הגיתות והבדים, ובאותה שעה באה לידו התרומה, שוב אין הוא מותר באכילתה אפילו בשעת הגיתות והבדים.  12 

 12.  א. יש להוכיח מדברי הגמרא, כי בשעת הגיתות והבדים תרומתו של עם הארץ טהורה היא אף על גב שלא העיד עליה עם הארץ שהיא טהורה, כיון שעושים הם על פי חברים, שהרי האב עם הארץ שמת, לא שמענו שיעיד עליה שהיא טהורה. ב. בטורי אבן לקמן כו א צידד לפרש בעיית הגמרא אם יניחנה לגת הבאה, שהוא משום דקנסינן ליה על שעבר וקיבלה. ולכאורה לפי זה צריך ביאור מאי סלקא דעתיה דהגמרא, בבן שירש את אביו שלא יניחנה לגת הבאה, כיון שלא עבר כלום? ! וצריך לפרש לפי דעתו, כי החלוקה שמחלק עם אחיו ואינו מניחה בתפוסת הבית, חשובה כמי שעבר וקיבל.
דוחה הגמרא את ההכרח ממשנה זו, שהרי יש לומר שמשנתנו עוסקת בדבר שאין לו גת, כגון שכר תמרים של תרומה.  13  ואכתי תמהינן: ויניחנו לרגל, שהרי ברגל מותר אפילו בדבר של עם הארץ, וכפי שיתבאר במשניות הבאות?!

 13.  כתב רש"י: והאי "שורף" לשון איבוד הוא, כלומר: כי שכר של תמרים אין מדליקין בו.
ומשנינן: הכא במאי עסקינן בדבר שאינו משתמר לרגל.
שנינו במשנה: ואם אמר (עם הארץ לחבר) הפרשתי לתוכה (של חבית התרומה) רביעית של קודש נאמן:
תנן התם:
שדה שנחרש בה קבר היא הנקראת "שדה בית הפרס", ומן התורה אין חוששין בה לטומאה; אבל חכמים טימאו את ההולך בה, שמא נשאר בשדה עצם בגודל של שעורה שהיא מטמאת את הנוגע בה ואת הנושאה או המסיטה (ובאוהל אינה מטמאה), ויש לחוש שמא דרך הליכתו הסיט בה עצם כשעורה.  14 

 14.  מן התורה אין השדה בחזקת טומאה, כיון שהמחרישה כותשת את העצמות עד שלא נשאר שם עצם המטמא באוהל, ואם תמצי לומר עצם כשעורה נשאר בו ושמא נגע בו, אין חוששין למגע, שטמונין הן בתוך העפר, מאירי.
מודין בית שמאי ובית הלל, שבודקין - בית הפרס, ומפרש ואזיל באיזה אופן בודקין - לעושי פסח, העוברים בבית הפרס כדי לעשות פסח, הרי אלו סומכין על הבדיקה, ואין חוששין שמא טמאים הם ואינם יכולים לעשות פסח.
ואין בודקין בית הפרס לאוכלי תרומה, אין אוכלי תרומה - האסורים באכילתה כשהם טמאים - יכולים לסמוך על בדיקה כדי לאכול בתרומה.
ומפרשינן לה: מאי "בודקין", כיצד בודקין אותה?
אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס, והולך, כלומר: עושי פסח מנפחים בפיהם את העפר ובודקים אם יש בה עצם כשעורה.  15 

 15.  ביאר רש"י: "לפיכך בודק בנפיחה, שלא יסיטנו ברגלו"; ונפיחה זו צריך שיעשנה בנחת שלא יסיט ברוח פיו עצם כשעורה וייטמא.
ורבי חייא בר אבא משמיה דעולא אמר לפרש הבדיקה:
בית הפרס שנידש ברגלי אדם (רש"י ברכות כ ב) הרי הוא טהור, כי מאחר שנדוש ונתהדק שוב אין לחוש שמא יסיטנו העובר בו תוך כדי הליכה, ועושי הפסח בודקין היכן נידוש בית הפרס ועוברים בו.
ומפרשינן: בודקין לעושי פסח, כי לא העמידו חכמים את דבריהן במקום כרת, כלומר: לענין פסח טיהרוהו אף על גב שיש כרת באכילתו בטומאה.
ואין בודקין לאוכלי תרומה, כי העמידו חכמים את דבריהן במקום מיתה בידי שמים, כלומר: העמידו חכמים את דבריהם ולא טיהרוהו, אף על גב שאין אלא מיתה בידי שמים לאוכל תרומה בטומאה, (נתבאר על פי תוספות בעירובין לו ב, ופסחים צב ב).  16 

 16.  כתב רש"י הטעם שהעמידו דבריהם לאוכלי תרומה ולא לאוכלי פסח, דכיון דאין זמן קבוע לאכילה, ימתין שבעה ימים ויזה שלישי ושביעי ויטבול, אבל גבי פסח הואיל ובית הפרס דרבנן לא העמידו דבריהם במקום כרת; משמע שאינו מפרש כהתוספות המפרשים "כרת" שהוזכר כאן דהיינו כרת לאוכל בטומאה, אלא הכוונה לכרת של הנמנע מעשיית פסח. ואולם לענין תרומה שאמרו: העמידו דבריהן במקום מיתה בידי שמים, פירש רש"י: כגון טמא האוכל בתרומה, ונמצא לדעת רש"י אין כרת ומיתה שנזכרו בגמרא דנים בענין אחד, וצריך תלמוד שיטת רש"י. במאירי הביא גירסא: העמידו דבריהן במקום עשה, שלא התירו לסמוך על בדיקה זו לתרומה שאין במניעת אכילתה אלא עשה ד"ואחר יאכל מן הקדשים"; וראה שם שהביא גם גירסתנו.
איבעיא להו: אם בדק אדם את בית הפרס לפסחו - מהו שיאכל בתרומתו על סמך אותה בדיקה שעשה בשביל פסח?
עולא אמר: בדק לפסחו מותר לאכול בתרומתו.
רבה בר עולא אמר: בדק לפסחו אסור לאכול בתרומתו.
אמר ליה ההוא סבא לרבה בר עולא: לא תפלוג עליה דעולא כיון דתנן כוותיה (אל תחלוק על דברי עולא, כי יש סיוע לדבריו ממשנה), שהרי שנינו במשנתנו:
ואם אמר עם הארץ הפרשתי לתוכה של חבית התרומה רביעית של קודש הרי הוא נאמן גם על התרומה.
אלמא הרי שאנו אומרים: מדמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה.  17  הכא נמי, גבי בית הפרס, יש לנו לומר: מדמהימן, הואיל ומועילה בדיקה (טורי אבן) אפסח - מהימן נמי אתרומה.

 17.  כתב רש"י: שגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקודש יקרב למזבח. נראה מדבריו, שאף גבי בית הפרס מטעם זה הוא שמועלת הבדיקה כדי לאכול בתרומה, שאם לא כן גנאי הוא לפסח שתהא התרומה אסורה לו ויהיה מותר בעשיית פסח.
שנינו במשנה: כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים:
תנא בברייתא: אין נאמנים עמי הארץ לא על הקנקנים עצמם ומפרש לה ואזיל, ולא על התרומה שלא בשעת הגיתות והבדים.
ומפרשינן לה: קנקנים דמאי (באיזה קנקנים עוסקת הברייתא)?
אי קנקנים דקודש (שהביא בהם קודש ונאמן על הקודש), הרי ודאי נאמנים הם, כי מיגו דמהימן עם הארץ אקודש שבתוך הקנקנים, מהימן נמי אקנקנים עצמם?!  18 

 18.  כתב רש"י בסוף הסוגיא: גנאי הוא לקודש שיהיו הקנקנים שעירו את הקודש מהן בחזקת טומאה, והקודש קרב.
אלא קנקנים דתרומה, והרי פשיטא שאין נאמנים, כי השתא אתרומה לא מהימן, אקנקנים מהימן?!  19  א. בקנקנים ריקנים דקודש, אחר שעירה מהן את הקודש, ובשאר ימות השנה. כלומר, כל ימות השנה אינו נאמן על שמירת טהרתם משנתרוקנו.

 19.  פירוש, ואפילו בשעת הגיתות והבדים שנאמנים על התרומה, מכל מקום אין נאמנים על הקנקנים, ואינו דומה לקודש שאנו אומרים: מיגו שנאמן על הקודש הרי הוא נאמן על
ב. וכן אינו נאמן בקנקנים עצמן, אפילו כשהן מלאין דתרומה, ובשעת הגיתות (שעל התרומה עצמה הרי הוא נאמן), והכהן יערה את התרומה לתוך כליו.
ומקשה הגמרא על מה שאמרנו, שבתרומה אפילו בשעת הגתות אין נאמנים על הקנקנים:
והרי תנן במשנתנו: כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים, וקודם לגיתות שבעים יום -
ומאי לאו פירוש מה ששנינו "מדומעות", היינו: מדומעות דתרומה (נתערב בהן תרומה), ושנינו: נאמנין עמי הארץ אף על טהרת הכדין הואיל ויש בהן תרומה בשעת הבדים שנאמן עם הארץ עליהם.
הרי למדת: שאף בתרומה בשעת הגיתות והבדים אנו אומרים מתוך שנאמן על התרומה נאמן אף על הכדים?! אמרי דבי רבי חייא: לא תפרש "מדומעות דתרומה", אלא מדומעות דקודש.
קודש היה מעורב בהן, ומתוך שנאמן על הקודש נאמן על הכדים.
ומי איכא "דימוע" לקודש, וכי מצינו לשון "דימוע" בקודש, והרי לא מצאנוהו אלא בתרומה שנתערבה בחולין (רבינו חננאל)?!  20 

 20.  בתוך דברי רש"י נדפס בשם התוספות: ומי איכא דימוע לקודש, טבל שלא נתקן מדומע בתרומה, אבל קודש לא הוזקקנו לפרוש בתוכה שיהא הטבל מדומע בתוכו. ביאור דבריהם: "דימוע" לדעת התוספות פירושו "טבל" שהרי בכל טבל מעורב תרומה, ולפיכך ביארו שאין לשון דימוע נופל על קודש המעורב בו, הואיל ואין חיוב להפריש מתוכו קודש כשם שחייבים להפריש תרומה מן הטבל.
אמרי דבי רבי אלעאי: משנתנו עוסקת במטהר את טבלו שלא הפריש ממנו תרומה, והיה בדעתו ליטול ממנו נסכים כשיצטרך ממנו, והכניסם בכדים.  21 

 21.  כתב רבינו חננאל: ושנינן: אין, איכא דימוע בקודש, כגון דמשמר טבלו להפריש ממנו נסכים לקודש, כי האי גוונא משכחת לה דימוע בקודש. ומבואר מדבריו כי לפי תירוץ הגמרא אין לשון דימוע מחמת התרומה שבתוך הטבל, אלא מחמת הקודש שבו.
והואיל ויש בכדים נסכים שעומדים להיות קודש, ותרומה וחולין, מתוך שנאמן על הקודש נאמן אף על התרומה ועל הקנקנים (נתבאר על פי תוספות בהבנת רש"י).  22 

 22.  ואם תאמר, למה אמרו במשנה: בשעת הגיתות והבדים וקודם לגיתות שבעים יום, והרי על הקודש נאמן כל ימות השנה, ומתוך שנאמן על הקודש יש לנו להאמינו אף על התרומה ועל הקנקנים? ! ביארו התוספות לפי שיטת רש"י: הואיל ועדיין לא הקדיש את הקודש אלא ייחדו לנסכים, לפיכך לא האמינוהו אלא בשעה זו, וראה מה שכתבו בתפארת ישראל ובחזון איש סימן קכט לדף זה תוספת ביאור בדבריהם. וראה מאירי בפירוש המשנה שביאר כל הענין באופן אחר.
שנינו במשנה: וקודם לגיתות שבעים יום:
אמר אביי: שמע מינה ממשנתנו, שהאמינוהו לגבי הכדים שבעים יום קודם לגיתות, והטעם הוא, משום שדרך העולם להזמין את הכלים ולטהרם שבעים יום קודם הגתות (רע"ב): דינא היא דעילויה אריסא למיטרח אגולפי שבעין יומין מקמי מעצרתא (חייב האריס העובד בגת או בבית הבד לטרוח ולהשיג כדים החל משבעים יום קודם שעת הבדים).
מתניתין:
ועוד חומר בתרומה מבקודש:
אין עושין כבשונות לכלי חרס בירושלים מפני העשן, ולכן צריכים בני ירושלים להביא כלי חרס הנצרכים להם מחוץ לירושלים. ואין רוב הציבור יכול לעמוד בגזירה שגזרו חכמים טומאה על עמי הארץ, ולהמנע מקניית כלי חרס מהם, לפיכך האמינו חכמים את הקדרים עמי הארץ שסביבות ירושלים על טהרת כלי חרס דקים, כגון כוסות וקערות שהם עושים (רש"י), ולא האמינום אלא לענין קודש, (גמרא).  23  ועד היכן נאמנים הקדרים:

 23.  כתב המאירי: המשנה הבאה מבארת מעלה שניה שיש לתרומה על הקודש, וענינה, שהקילו חכמים בכלי חרס הדקין, כגון קדרות כוסות וצלוחיות, ללוקחן מעם הארץ, שאי אפשר בלא כלי חרס הרבה לבשל את הקדשים ולאפות את המנחות, ושהיו צריכין לשוברן ביומן משום נותר. כדכתיב: וכל כלי חרס אשר יבושל בו ישבר. ולא היו קדרים חברים מספיקים להם בכל זה, ובירושלים לא היו עושים כבשונות. ומתוך כך אמרו במשנה זו, שכל זמן שהקדר עם הארץ מן המודיעים ולפנים לצד ירושלים נאמן אותו קדר על כלי חרס שבידו לומר טהורים הם, ורשאים חברים ליקח מהם עד ירושלים, וכל שכן בירושלים עצמה. ודוקא לקודש, אבל לתרומה, שאין שעת אכילתה עוברת, אין נאמנין אפילו בירושלים, וימתין עד שימצא מקדר חבר, וזו היא מעלה שיש לתרומה על הקודש.
מן המודיעים (כרך השוכן ט"ו מיל ליד ירושלים) ולפנים לצד ירושלים, הרי הקדרים עמי הארץ נאמנין על כלי חרס לומר שהם טהורים.
ומן המודיעים ולחוץ אין נאמנין.
ודין העיר מודיעים עצמה, יתבאר בברייתא שהובאה בגמרא.  24 

 24.  בטורי אבן כתב, דמסתברא שאף לשאר רוחותיה של ירושלים הרי הם נאמנים, וכשיעור מרחק מודיעים מירושלים, וראה מה שכתב שם.
כיצד:
הקדר שהוא מוכר הקדרות הבא מן המודיעים ולחוץ, ונכנס לפנים מן המודיעים, הרי זה נאמן, כשנתקיימו שלושת התנאים הבאים:
א. הוא בעצמו הקדר של הקדרות הנקנים.
שלא מסרם למכירה על ידי תושב המקום, אלא הוא בעצמו מוכרם.
ב. והן הקדרות עצמן שהביא מחוץ למודיעים. ואינו נאמן על קדרות אחרות שמסר לו תושב המקום כדי למוכרם.  25 

 25.  כתב המאירי בטעם הדבר: שלא הותר אלא באותם שטרחו להביא מרחוק שלא תהא מכשילן שלא להביא מהם.
ג. והן - החברים שראוהו מביא את הקדרות ויודעים שהוא בעל הקדרות - בעצמם הלוקחים, הרי זה נאמן לגביהם, אבל לוקחים אחרים אין יכולים לסמוך עליהם שהוא אכן בעל הקדרות.
ואם יצא אותו קדר מן המודיעים, שוב אינו נאמן.  26 

 26.  המאירי הביא פירוש אחר במה שאמרו הוא הקדר: כלומר: אף על פי שזהו הקדר בעצמו שהיחה חוץ למודיעים, והן הם אותם הקדרות, והן הם לוקחים אלו ולא נשתנה בהם דבר, אף על פי כן מדת חכמים כך היא, כל זמן שהוא מן המודיעים כלפי ירושלים נאמן, יצא מן המודיעים אינו נאמן.
גמרא:
תנא בברייתא:
העיר מודיעים עצמה, פעמים שדינה כלפנים ונאמנים בה, ופעמים שדינה כלחוץ ואין נאמנין בה.
כיצד?
אם קדר יוצא מלפנים מן המודיעים, ונכנס לעיר על דעת לצאת לו אל ארצו, ואין דעתו לחזור עכשיו (מאירי), וחבר בא כנגדו מחוץ למודיעים ונכנס אליה -
הרי היא כלפנים, ויכול החבר לקנות מן הקדר, הואיל והקדר שוב לא יחזור אל לפנים מן המודיעים כדי שיקח החבר שם ממנו, ולפיכך קונה הוא במודיעים עצמה, שאם לא יקנה עכשיו - אימתי.
שניהן, החבר והקדר באים מחוץ למודיעים, ונכנסין אליה, ודעת שניהם ללכת לירושלים (מאירי), שיכול החבר להמתין עד שייכנסו לפנים מן העיר ולקנות שם ממנו;

דרשני המקוצר[עריכה]