פרשני:בבלי:חגיגה ד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה ד ב

חברותא[עריכה]

אמר רבא: לאתויי  מפנקי (מפונקים), שאינם יכולים להלך יחפים ללא מנעלים, ואין אדם רשאי להכנס במנעליו שברגליו בהר הבית (רש"י), ולכן אינם יכולים לעלות.
וזה שאין אדם נכנס להר הבית במנעליו, למדנו מדכתיב: כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם "רמס חצרי". ומשמע שאין רצונו של ה' ברמיסת חצרות ה' במנעלים.  1 

 1.  הקשו התוספות: הרי דין זה נלמד ממה שאמר הקב"ה למשה: "של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", וראה מה שתירצו. המאירי במשנה פירש "מפנקי" שלא כדברי רש"י, אלא: המעונגים ביותר שלא הורגלו בדריסת הרגל, שלא חייבה תורה לעלות על ידי רכיבה ; וכן הוא ברמב"ם (חגיגה ב א): "הרך והענוג מאד". ולדעתם מתבאר הסיוע שמביאה הגמרא מן הפסוק, באופן כזה: הרי הכתוב אומר: מי בקש מידכם לעלות ולהיראות, כיון שמאס הקב"ה בראייתם, כמבואר בהמשך הגמרא בעמוד זה, וכיון שנקט הלשון "רמוס חצרי", משמע שעליית הרגל היא על ידי רמיסה ולא על ידי רכיבה.
תנא בברייתא: הערל (אפילו מחמת אונס, וכגון שמתו אחיו מחמת מילה, רש"י  2 ), שאינו רשאי להכנס לעזרה, כדמפרש הגמרא לקמן.

 2.  דין זה במחלוקת ראשונים הוא שנוי, ודעת רבינו תם (הובאה בתוספות ד"ה דמרבה), שאין הנידון אלא במי שלא מל מפני שהוא דואג מחמת הצער, אבל לא כשמתו אחיו מחמת מילה, כי הרי הוא אנוס.
והטמא, שאינו רשאי ליכנס לעזרה.
הרי אלו פטורין מן עולת הראייה, שאין הם חייבים לשלוח את עולת ראייתם על ידי שליח (רש"י).
והוינן בה: בשלמא טמא - שאינו יכול להכנס לעזרה - ניחא שהוא פטור מהבאת עולת ראייה, משום דכתיב "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם, לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה", וסמך הכתוב: "והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם".
ללמדך: כל שישנו בביאה לעזרה, ישנו בהבאה של עולת ראייה (תוספות).
וכל שאינו בביאה, כגון שהוא טמא - אינו בהבאה של עולת ראייה.  3 

 3.  מתבאר לכאורה מן הסוגיא, כי בלא הלימוד מ"ובאת שמה", או מי שאינו מתראה בעזרה מחמת אונס כל שהו והוא מותר בביאה ("ישנו בביאה"), הרי הוא חייב לשלוח עולת ראייתו. ולכאורה היה מקום לומר, שהיות ובכתוב המחייב עולת ראייה נאמר "ולא יראו פני ריקם", אין לחייב אלא את מי שנראה בעזרה, שעליו אמר הכתוב שיביא קרבן ולא יראה ריקם, אבל מי שלא נראה בעזרה, אין עליו חיוב קרבן כלל. ואכן הטורי אבן כתב, כי כל שאינו נראה אינו צריך להביא קרבן, ונידון סוגייתנו הוא רק במי שהותרה לו הכניסה לעזרה בטומאה, כגון ציבור, שהותרה בהם הטומאה, או במי שהתראה בעזרה בלי קרבן, ונטמא קודם שהביא את קרבנו (וראה בשפת אמת שדחה דבריו). אמנם מדברי רש"י מוכרח לכאורה להיפך, שביאר את הנידון בגמרא להביא את קרבנותיו על ידי שליח, ומשמע שהוא עצמו אינו יכול להכנס כלל.
אלא ערל - מנלן שהוא פטור?!
ומפרשינן: הא ברייתא זו מני - רבי עקיבא היא, דמרבי (ליה) (ב"ח) לערל שהוא אסור באכילת קדשים ותרומה כטמא.
דתניא: רבי עקיבא אומר: כתיב: "איש איש מזרע אהרן, והוא צרוע או זב - בקדשים לא יאכל", חזר הכתוב פעמיים על המילה "איש" כדי לרבות את הכהן הערל כטמא, שאינו אוכל בתרומה.
והוא הדין לכל עניני גבוה שווה הערל לטמא, כגון שפטור ממצות ראייה, ואינו ראוי לביאת המקדש, ולעבודת הקרבנות (מאירי).
תנו רבנן: טמא פטור מן עולת הראייה. דכתיב: "ובאת שמה", וסמיך ליה: "והבאתם שמה".
ללמדך: כל שישנו בביאה למקדש ישנו בהבאה של קרבן, וכל שאינו בביאה למקדש כגון טמא אינו בהבאה של קרבן.
רבי יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן מצות הראייה במקדש.
שנאמר במצות הראייה "יראה" (בחיריק) וקרינן "יראה" (בצירי), ללמדך: כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה בא לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו (וכבר הובא דין זה לעיל בגמרא ב א).
רב הונא כי מטי להאי קרא, לדרשה של "יראה את הקב"ה" ו"יראה לפני הקב"ה", הוה בכי (כשהגיע לדרוש את הפסוק הזה היה בוכה).
אמר רב הונא להסביר את בכיו:
עבד שהוא חביב כל כך לרבו, עד שרבו מצפה לו לראותו, וכמו שנאמר: "יראה יראה", האיך הגיע יום שנהפך לו רבו לשונאו עד שיתרחק ממנו וצוה שלא יראהו?!
דכתיב בישעיה: "למה לי רב זבחיכם יאמר ה'. כי תבאו לראות פני, מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצרי!" (לרמוס את חצרי, אחרי שאין לבבכם שלם עמי, רש"י ישעיה).  4 

 4.  ביאר הטורי אבן: לפיכך הביא גם את הקרי, שלפיה, יראה את ה', וגם את הכתיב, שפירושו ה' רואה אותו, כדי להגדיל ולהפליג הדבר. כלומר, עבד שהיה חביב לרבו כל כך עד שרבו מצפה לראותו, איך גדלה השנאה כל כך שלא רק שאינו מצפה עוד לראותו, אלא אפילו שיהיה העבד רואה אותו אינו חפץ. והעיר עוד בטורי אבן, שהגמרא כאן מפרשת את הפסוק "כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" באופן אחר מן הגמרא לעיל, שפירשוה על כניסה במנעלים. ולפי פירוש הרמב"ם והמאירי שהובא לעיל, הכל דבר אחד.
רב הונא כי מטי להאי קרא, בכי: "וזבחת שלמים, ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלהיך".
אמר רב הונא: עבד שהוא חביב כל כך לרבו, עד שרבו מצפה לאכול על שולחנו, כדכתיב "וזבחת שלמים ואכלת שם", האיך הגיע יום שיתרחק רבו ממנו!
דכתיב (בישעיה שם): "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה'. שבעתי עולות אילים וחלב מריאים. ודם פרים וכבשים ועתודים - לא חפצתי!" (שהיות ואתם עוברים על תורתי - הרי "זבח רשעים, תועבה". רש"י ישעיה).
רבי אלעזר כי מטי להאי קרא, בכי: "ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף! העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו ".
אמר רבי אלעזר: ומה תוכחה של בשר ודם (יוסף) כך (לא יכלו אחיו לענות אותו), תוכחה של הקב"ה - על אחת כמה וכמה!  5 

 5.  יש לדקדק: מה התוכחה שיש כאן לשבטים? הלא הם רק נבהלו מההודעה הפתאומית שלא עלה על דעתם כלל שזהו יוסף? ! וכעין זה במדרש רבה (בראשית צג י): אמר אבא כהן ברדלא: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף, קטנן של שבטים, לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבא הקב"ה, ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים) "אוכיחך ואערכה לעיניך" - על אחת כמה וכמה ! ובספר בית הלוי על התורה פרשת ויגש האריך בביאור המאמר ההוא, והדברים מתאימים גם למאמר זה. ובספר "מראש אמנה" (עמוד קנ) מבאר הגרא"מ ש"ך כי הפתאומיות שבהכרת האמת, שהיתה אצל אחי יוסף, ותהיה אצל כל אדם בהתייצבו לפני הקב"ה, ממחישה לאדם את גודל טעותו. רק האמירה הפתאומית "אני יוסף" המחישה לאחים עד כמה טעו בהכרעת הדין שלהם שיוסף הוא "רודף", וגרמה להם בושת פנים עצומה. ורק הפתאומיות שתהיה לאדם בהתייצבו לפני הקב"ה תמחיש לו איזה עולם של שקר הוא בנה לעצמו, וכמה יש לו להתבייש במערכת האשליה העצמית השקרית שלפיה הוא נהג כל חייו.
רבי אלעזר כי מטי להאי קרא, בכי.
כתיב: "ויהי בימים ההם ויקבצו פלשתים את מחניהם לצבא להלחם בישראל. וירא שאול את מחנה פלשתים, וירא, ויחרד לבו מאד. וישאל שאול בה', ולא ענהו ה'. ויאמר שאול לעבדיו: בקשו לי אשת בעלת אוב, ואלכה אליה ואדרשה בה. ויאמר (שאול): קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אמר אליך. ותאמר האשה: את מי אעלה לך? ויאמר את שמואל העלי לי.
ותרא האשה את שמואל, ותזעק בקול גדול. ותאמר האשה אל שאול: אלהים ראיתי עולים מן הארץ!
ויאמר לה מה תארו? וידע שאול כי שמואל הוא, ויקד אפים ארצה וישתחו.
ויאמר שמואל אל שאול: למה הרגזתני להעלות אותי".
שהיה מתיירא שמואל שמא קוראים לו לדין.
ולפיכך בכה רבי אלעזר, ואמר:
ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין, אנו, על אחת כמה וכמה שיש לנו לירא ממנו.
ומפרשת הגמרא: שמואל מאי היא (מנין אנו יודעים שמתיירא היה שמואל מן הדין)?
משום דכתיב: "ותאמר האשה אל שאול: אלהים ראיתי עולים מן הארץ".
והרי עולים שהוא לשון רבים, תרי אנשים משמע, ואלו הם, חד: שמואל, ואידך השני: דאזל שמואל, ואתייה למשה בהדיה (הלך שמואל והביא את משה רבינו אתו).
וכך אמר ליה שמואל למשה בבקשו ממנו לעלות עמו: דלמא חס ושלום לדינא מתבעינא (שמא נתבע אני לעמוד בדין), ולפיכך קום בהדאי (בוא עמי) ותעיד עבורי דליכא מילתא דכתבת באורייתא דלא קיימתיה (שאין דבר שכתבת בתורה ולא קיימתיו).  6 

 6.  ביארו התוספות: לא בעי למימר שיעיד לו משה שקיים הכל, כי מאין למשה לדעת, והא לא היה בדורו, אלא היה אומר: כך וכך דרשתי ועשיתי מעשה, בוא והעידני שכן למדת גם אתה. וראה עוד ביאור ב"עיון יעקב".
רבי אמי כי מטי להאי קרא, בכי: "ישב בדד וידום כי נטל עליו. יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה".
אמר רבי אמי: כולי האי כל היסורים הללו יקבל, ורק "אולי" יש תקוה, שאינה ודאית (ראה תוספת ביאור בהערות).  7 

 7.  ביאור הפסוקים על פי התרגום הוא כך: ישב לבדו וישתוק ויסבול היסורים הבאים עליו בשביל יחוד שם ה', שנשתלחו היסורים כדי להיפרע ממנו על עבירה קלה שעשה בעולם הזה, כדי שירחם עליו ה', ויבוא שלם לעולם הבא. יתן בעפר פיהו, וישתטח לפני הקב"ה שמא תהא תקוה (וכן פירש באבן עזרא: יתן בעפר פיהו, ישתחוה לעושהו עד בוא העפר בפיו). וכתב מהרש"א כי מלשון רש"י משמע שהיסורים הם "יתן בעפר פיהו" (אולי כוונתו שמתוך רעב לא יאכל אלא עפר). והמהרש"א עצמו נראה לו לבאר שהיסורים הם כל האמור בפסוקים לעיל.
רבי אמי כי מטי להאי קרא, בכי: "בקשו צדק, בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף ה'",
אמר רבי אמי: כולי האי, אחר שירכשו לעצמם מדות חשובות שכאלה, ורק אולי תסתרו ביום אף ה'.
רבי אסי כי מטי להאי קרא, בכי: "שנאו רע, ואהבו טוב, והציגו בשער משפט - אולי יחנן ה' אלהי צבאות".
אמר רבי אסי: כולי האי כל הדברים האלו יעשו, ורק אולי יחנן ה'.
רב יוסף כי מטי להאי קרא, בכי: "ויש נספה בלא משפט". יש כלה מן העולם ואין עוון בידו, ולא היה משפט לספותו (רש"י), ומת קודם שהגיע זמנו (מהרש"א).
ותמהה הגמרא: מי איכא דאזיל בלא זמניה (וכי יש מי שנפטר מן העולם קודם זמנו)?!
ומתרצת: אין, אכן יש מי שנספה קודם זמנו.  8  כי הא דרב ביבי בר אביי, הוה שכיח גביה מלאך המות (מלאך המות היה שכיח בביתו, ומספר לו מעשיו, תוספות).

 8.  ראה בדברי הר"ח מה שכתב על מעשה דרב ביבי, וסיים: ואין סומכין עליו, ופתרון "יש נספה בלא משפט", כגון אדם שהרג חבירו.
ויספר לו מלאך המות: פעם אחת אמר ליה מלאך המות לשלוחיה: זיל אייתי לי מרים מגדלא שער נשייא (לך הרוג והבא לי את נשמת מרים, קולעת שער הנשים)!
אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי (הלך השליח, ובטעות הרג את מרים מגדלת התינוקות) כי נתחלף לו "מגדלא שער נשייא" ב"מגדלי דרדקי".
משראה כן מלאך המות, אמר ליה לשלוחו: הרי אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך (הרי את מרים קולעת שער הנשים אמרתי לך להרוג) ולא את מרים זו.
משנוכח השליח בטעותו, אמר ליה השליח למלאך המות: אי הכי, אהדרה (אחזיר לה נשמתה)?
אמר ליה מלאך המות לשלוחו: לא תחזיר, כי הואיל ואייתיתיה (והבאת אותו) - ליהוי למניינא, למנין הנשמות שאני צריך לאסוף.
אלא, היכי יכלת לה!? (אבל כיצד היית יכול להורגה, הואיל ולא הגיע זמנה למות)?! אמר לו השליח למלאך המות: הוה נקטא מתארא בידה (אוחזת היתה בידה אוד של תנור),

דרשני המקוצר[עריכה]