פרשני:בבלי:חגיגה יח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה יח ב

חברותא[עריכה]

מתניתין:
א. עשו חכמים "מעלות", זו למעלה מזו, בשמירת טהרה של מעשר שני, תרומה, בשר קודש, ומי חטאת של פרה אדומה (להזות מהם על טמאי מתים).
המעלות שעשו הן בשלשה תחומי טהרה:
האחד, טהרת הידים.
השני, כוונת הטהרה של האדם בטבילה.
השלישי, טהרת הבגדים של האנשים האוכלים תרומה, מעשר וקדשים, והעוסקים במי חטאת.
"מעלות" אלו כולן - מדברי סופרים הן.
והזכירה משנתנו את מעלות הטהרה האלו כאן, גבי הלכות הרגל, היות ויש חילוקי דינים בדיני הטהרה הללו בין ימות הרגל לשאר ימות השנה, וכפי שיתבאר בפרק הבא.
ב. שלמה המלך גזר על הידים שיהיו "טמאות", ויהיו טובלין אותן לאכילת קודש.  1 

 1.  מלשון רש"י במשנתנו נראה, כי אפילו סתם ידים צריכות טבילה לאכילת דבר קודש. אך יש ראשונים שחולקים עליו, וסוברים שלא נאמרה טבילת ידים לקודש אלא רק באדם שבודאי נגע בידיו בדבר המטמא את הידים.
ג. בדורות מאוחרים יותר, גזרו חכמים בכמה דברים שיהיו מטמאין את הידים הנוגעות בהם (ומפורטים הם בפרק ראשון של שבת דף יג ואילך).
ובדורות מאוחרים יותר, גזרו טומאה אפילו על סתם ידים, ואפילו אין ידועה להן טומאה כל שהיא, מפני שהידים "עסקניות הן".
(רש"י במסכת שבת יד א, ביאר שהידים נוגעות במקומות המסואבים, כגון בבשרו ובמקום הטינופת, וגנאי הוא לטומאה שתאכל בידים מסואבות, ולכן גזרו עליהן טומאה כאילו נגעו בטומאה).
ד. כל טומאות הידים, עשאון חכמים כדין "שני לטומאה", שהוא פוסל את התרומה שהוא נוגע בה, ומטמא את הקודש לעשותו שלישי לטומאה. וכשיגע הקודש שנעשה "שלישי לטומאה" בקודש אחר, הוא יעשה אותו "רביעי לטומאה בקודש", ובכך יפסלנו.  2 

 2.  לקמן כ א, כתבו התוספות (ד"ה רבי), שאין שלישי בתרומה עושה רביעי בקודש, אלא רק שלישי בקודש עושה רביעי בקודש. אבל התוספות בפסחים יד ב ד"ה ואילו, כתבו, שאף שלישי של תרומה עושה רביעי בקודש, ולאו דווקא שלישי של קודש (וציין רבינו עקיבא איגר לדבריהם בגליונו). ולשיטתם כאן, מבואר יותר למה נקטו בכל מקום את הלשון: שני לטומאה "פוסל" את התרומה, ו"מטמא" את הקודש. כיון שהתרומה, רק נפסלה בעצמה מנגיעת שני לטומאה, אך אינה מטמאה כלל את אחרים. מה שאין כן קודש שלישי, שנטמא מנגיעת שני לטומאה, אשר בכח טומאתו כשלישי לטומאה הוא אף מטמא קודש אחר. אבל לשיטתם בפסחים אין חילוק בכח של "שלישי לטומאה" בכוחו לטמא אחרים בין תרומה לבין קודש. וכל החילוק ביניהם הוא בכך שבתרומה אין אלא שלישי לטומאה, ואילו בקודש יש גם רביעי לטומאה.
ה. עוד יתבאר בסוגייתנו, דין מעשר שני: האם הוא כתרומה, להפסל בנגיעת שני לטומאה (או להפסל מנגיעת ידיים שיש להם דין שני לטומאה), או שהוא כחולין, ואינו נטמא מנגיעת שני לטומאה או מנגיעת ידיים.
א. ואלו הן המעלות שעשו חכמים לענין טהרת הידים:
נוטלין לידים, זה שאפשר לטהר את הידים על ידי נטילתן במים בלבד, בלי צורך בהטבלתן במקוה של ארבעים סאה, הוא רק לענין חולין, ולענין מעשר שני ולענין תרומה.  3 

 3.  בסוגיית הגמרא יתבאר, אם המדובר בנטילה לענין נגיעה בתרומה ובקודש, שצריך ליטול את הידיים כדי שלא יטמאו הידים את התרומה והקודש בנגעם בהם. או שמדובר בחיוב נטילת ידים לפני האוכל. ומסקנת הגמרא היא, שבחולין ובמעשר שני מדובר בנטילה לפני אכילת פת, ואילו בתרומה מדובר בנטילת ידים הן לנגיעה והן לפני אכילה.
ואילו לפני אכילת (רש"י) קודש אין די בנטילת הידים, אלא מטבילין את הידים במקוה של ארבעים סאה.
וטבילת ידים לקודש, היא "מעלה בקודש" שעשו חכמים בענין טהרת הידים.  4 

 4.  מלשונו של רש"י נראה, שלענין נגיעה בקודש אין צורך בטבילה, אלא די בנטילה בעלמא.
ואילו לענין נגיעה במי חטאת (מים המקודשים באפר פרה אדומה כדי להזות מהן על טמאי מתים), עשו חכמים מעלה חמורה יותר  5  -

 5.  רבינו חננאל לקמן כ א, מפרש "חטאת" שלא כפירושו של רש"י, אלא "קודש" הוא קדשים קלים, ו"חטאת" הם קדשי קדשים.
שאם נטמאו ידיו - בטומאת ידים בעלמא, שאינה מטמאת אלא את הידים - נטמא כל גופו לענין נגיעה במי חטאת. שאם נגע בגופו במי החטאת - פסלם, עד שיטבול את כל גופו. ואין די בטהרת ידיו.  6 

 6.  משמע כי דוקא אם ידוע שנטמאו ידיו אז אמרינן שנטמא כל גופו, אבל אם היו ידיו בגדר "סתם ידים", שלא ידענו להם שנגעו בדבר טמא, הרי אף על פי שגזרו חכמים עליהם טומאה, והצריכו לנוטלן, מכל מקום אין טמאים אלא הידים לבדם ולא כל הגוף, אפילו לא לענין פסול מי חטאת. וכתב השפת אמת, שכך משמע מלשון המשנה: אם נטמאו ידיו נטמא גופו. ולא אמר התנא: ולחטאת - טובל כל גופו ! אלא ודאי שדוקא בידוע שנטמאו ידיו אז טמא כל הגוף.
ב. ואלו הן המעלות שעשו חכמים לענין כוונה בטבילה:
אם טבל אדם לחולין, והוחזק (התכוין) להטהר לשם חולין, שנתכוין בטבילתו להעמיד גופו בטהרה לשם חולין - הרי זה אסור למעשר שני! שאין די בטבילה שנעשתה בכוונה שכזו, לטהרו לענין מעשר שני.  7 

 7.  הטורי אבן דן בשאלה: האם דין זה של כוונה להטהר לחולין שייך גם בטהרה של טומאת ידים דרבנן. בד"ה טבל לחולין.
ואם טבל למעשר שני והוחזק להטהר רק למעשר שני - אסור לתרומה, לפי שמעלתה של התרומה היא מעלה יותר חמורה מן המעלה של המעשר שני.
ואם טבל לתרומה והוחזק לשם תרומה, הרי זה אסור לקודש, לפי שהקודש במעלה חמורה מן התרומה.
ואם טבל לקודש והוחזק לשם קודש, הרי זה אסור למי חטאת, היות והחטאת היא במעלה חמורה הימנו.
אבל להיפך:
אם טבל לחמור והוחזק לו - הרי הוא מותר לקל. וכגון שטבל והוחזק למי חטאת הרי הוא מותר לקודש.  8 

 8.  כתב השפת אמת, שעיקר החידוש הוא בטבל למי חטאת, שנהיה טהור גם לקודש. כי היה מקום לדון, ולומר אחרת: כיון שמי החטאת הם חולין, ורק חכמים הם שהחמירו לעשות בהם מעלה יותר מקודש, לא תועיל הטבילה למי חטאת (שהם כאמור חולין) לקודש. ולכן קא משמע לן שבכל זאת מועילה הטבילה, כיון שכל המעלות הללו, מעלות דרבנן הן, ולפי דרגת המעלות שהם התקינו - נמצאים מי החטאת במדריגה יותר גבוהה מקודש, לכן טבילה למי חטאת תועיל גם לקודש.
ואם טבל ולא הוחזק כלל, שנתכוין לרחיצה בעלמא בלבד - דינו הוא כאילו לא טבל.
ובגמרא יבואר מה משמיענו התנא בדין זה.
ג. ואלו הן המעלות שעשו חכמים לענין טהרת הבגדים:
א. יכול אדם לאכול מאכלי חולין בין כשהוא טמא ובין שהמאכלים טמאים, אך אדם הנוהג כן נקרא "עם הארץ".
ב. ה"פרושים" נקראים אותם אנשים שהיו מקפידים לאכול אף את חוליהן בטהרה. והיינו, הקפידו שהמאכלים עצמם יהיו טהורים, והקפידו שגופם יהיה טהור.
מתוך כך היו הפרושים נזהרים בטהרת כל אשר להם, כדי שלא ייטמאו מאכלי חוליהן.
ג. אך יש שנוהגים בדרגת טהרה גבוהה מזו, ואוכלים את חוליהן "על טהרת תרומה".
והיינו, שנזהרים בטהרת האוכל שלהם, אפילו הוא חולין, כאילו הוא היה תרומה. ואם על הצד שהוא תרומה היה האוכל הזה טמא, אין הם אוכלים אותו, על אף שמצד היותו חולין הוא טהור לגמרי.
וכגון מאכל שנגע בו שני לטומאה, שאם הוא תרומה הרי הוא נעשה שלישי לטומאה, ואם הוא חולין אינו נעשה שלישי לטומאה, כי אין מושג של שלישי לטומאה בחולין, אלא הוא טהור לגמרי. ובכל זאת היו הללו שאוכלים את מאכליהם על טהרת תרומה נמנעים מלאוכלו, כאילו הוא היה תרומה טמאה.
והיו עושין כן, כדי להרגיל עצמם בטהרת תרומה, ומתוך כך היו נזהרים בטהרת כל אשר להם, שלא ייטמאו אפילו בטומאה שאינה פוסלת אלא את התרומה.
ד. יש שהיו מוסיפים טהרה, ומקפידים לאכול חוליהן על טהרת הקודש, שטהרתו חמורה יותר מן התרומה (כגון: אוכל שנגע בשלישי לטומאה, שאינו נפסל להיות רביעי לטומאה, אלא אם היה בשר קודש, והם לא אכלו חוליהן שנגעו בשלישי לטומאה).
בגדי עם הארץ, שאינם מקפידים לאכול את חוליהן בטהרה, הרי הם נחשבים כאילו הם טמאים בטומאת "מדרס" לגבי פרושין (האוכלים את חוליהן על טהרת חולין בלבד).
"טומאת מדרס" מן התורה, נוהגת בדבר שזב או נדה ישבו או שכבו עליהם, והיא הטומאה החמורה ביותר מבין "אבות הטומאה" (להוציא מת, שהוא "אבי אבות הטומאה"), לפי שהיא מטמאת את האדם לטמא את בגדיו. והיינו, שמטמאה את האדם הנוגע בה בצורה כזאת, שלא רק הוא עצמו נטמא, אלא שהוא מטמא אף את בגדיו!
ואילו שאר "אבות הטומאה", מטמאים רק את האדם הנוגע בהן, והוא נעשה "ראשון לטומאה", אך אינו מטמא בגדיו, אלא רק אוכלים ומשקים שיגע בהם.
והטעם שבגדי עם הארץ נחשבים כטמאים בטומאת מדרס לפרושים, היא מפני שאנו חוששים שמא ישבה אשתו של העם הארץ כשהיא נדה על אותם הבגדים, ונעשו למדרס הנדה, שהוא אב הטומאה.
ואילו בגדי פרושין - כטמאים בטומאת מדרס הן לגבי כהנים אוכלי תרומה.
ומעלה היא בתרומה, שחוששים על בגדי הפרושים שנעשו מדרס לנדה, על אף שהפרושים האוכלים חוליהן בטהרת חולין משמרים את בגדיהם ממדרס הנדה, שמטמא אף את החולין.  9  בגדי אוכלי תרומה מדרס הן לגבי אוכלי קודש.

 9.  דין האוכל חולין על טהרת התרומה או על טהרת הקודש דינו כדין אוכלי תרומה או קודש, בין לענין טהרת בגדיו, ובין לענין טהרת החולין, שצריך ליזהר בטהרתם כמו בתרומה או בקודש אף לענין הדין השנוי במשנתנו, וכמבואר בהמשך המשנה ובגמרא.
בגדי אוכלי קודש מדרס הן לגבי מי חטאת.
וכל האמור כאן הן מעלות מדברי סופרים, שאמרו: אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו. ומתוך שהם מצויים אלו אצל אלו, הרי זה כאילו לא שמרוה, ולכן גזרו בהם, בבגדיהן, שמא ישבה עליהם אשתו נדה, והרי הן מדרס הנדה.
ומוסיפה המשנה ומבארת, שבדבר זה אין חולקין כבוד לשום אדם (מאירי), ולפיכך:
יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, ואוכל תרומות בטהרה, (ואף היה נשיא. מאירי), ומכל מקום היתה מטפחתו - טמאה בטומאת מדרס לקודש.
יוחנן בן גודגדא, היה אוכל חוליו על טהרת הקודש כל ימיו. ומכל מקום היתה מטפחתו נחשבת כטמאה בטומאת מדרס למי שנוגע במי חטאת; (אבל לקודש לא, שאין חילוק בין אוכל חולין על טהרת הקודש לקודש גמור, כמבואר בגמרא).  10 

 10.  לקמן, יט ב, רש"י בד"ה שנעשו על טהרת הקודש, פירש רש"י את ענין אכילה על טהרת הקודש: אדם הרגיל לאכול קדשים מקבל עליו לאכול גם חוליו בטהרת הקודש, כדי שיהיו בני ביתו זהירין ובקיאין בטהרת הקודש. אך המאירי כאן כתב שרבי יוחנן בן גודגדא ישראל היה, ואם כן מצינו גם ישראל שאוכל חוליו על טהרת הקודש, אף שלא שייך בו הטעם לפי שהוא רגיל לאכול קודש.
גמרא:
שנינו במשנה: נוטלין לידים לחולין ולמעשר:
ותמהינן: וכי חולין ומעשר שני - מי בעו נטילת ידים כלל?!
והרי טומאת ידים, בגדר שני לטומאה היא, ואין שני לטומאה מטמא אלא קודש ותרומה בלבד, וכמבואר במשנה שמביאה הגמרא, ומה צורך יש בנטילת הידיים לחולין ולמעשר שני!?  11 

 11.  התוספות מבארים כי עתה סברה הגמרא שמשנתנו אינה מדברת באכילת פת. שהרי ודאי היה ידוע לגמרא הדין שכל אכילת פת, ואפילו של חולין, טעונה נטילת ידים.
ורמינהי סתירה לכך מהמשנה במסכת בכורים:
דתנן התם: התרומה והביכורים:
א. חייבין זרים עליהן - אם אכלום במזיד - מיתה בידי שמים.  12 

 12.  בתרומה כתיב "ומתו בו כי יחללוהו" ונסמך לו הכתוב "וכל זר לא יאכל קודש", והיינו תרומה, לפי שכל הענין מדבר בה. ודין הבכורים הוא כדין התרומה משום שנאמר בביכורים "ותרומת ידך", הרי שקראן הכתוב לביכורים בלשון "תרומה".
ב. וחייבים הזרים שאכלום לתרומה ולביכורים בשוגג, בתשלום הקרן, ובתוספת תשלום של חומש על הקרן שמשלמים.  13 

 13.  זר האוכל תרומה בשוגג, הרי זה משלם קרן וחומש מפירות של חולין, והם נעשים תרומה, ונותן את התשלומין לכהן, דכתיב "ואיש כי יאכל קודש בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקדש". ודין הבכורים הוא כתרומה, לפי שנאמר בביכורים "ותרומת ידך".
ג. ואסור לזרים לאכול את התרומה והבכורים באיסור לאו, שנאמר "וכל זר לא יאכל קודש".
ד. והן - התרומה והבכורים, משניתנו לכהן - הרי הם נכסי כהן, שהם נחשבים ממונו הגמור, לקדש בהן את האשה, וליקח בדמיהן עבדים, קרקעות, ובהמה טמאה (רש"י).
ה. ועולין (מתבטלין כשנתערבו בחולין) רק באחד ומאה (מאה של היתר כנגד אחד של איסור). אבל בפחות מכאן אין עולין, אלא כל החולין אסורים לזרים, ואינם כשאר איסורים שבטלים ברוב רגיל, של אחד בשניים.
ו. וטעונין - התרומה והבכורים - נטילת ידים קודם שיגע בהן, שהרי גזרו חכמים עלהידים שיהיו שני לטומאה. וכל שני לטומאה פוסל את התרומה.
ז. וטעון מי שנטמא בטומאה דאורייתא, וטבל, הערב שמש של אותו יום שטבל בו, כי רק משחלף והעריב אותו היום הוא נטהר לאכול בתרומה ובכורים.  14 

 14.  רש"י ביאר את הענין רק ביחס לאכילת תרומה ובכורים. אך הדבר נוגע גם לנגיעה, כי טבול יום הטעון הערב שמש הרי הוא פוסל את התרומה במגעו.
הרי אלו, כל הדינים האמורים, נוהגים אך ורק בתרומה ובכורים, מה שאין כן במעשר שני.
מעשר שני נאכל לזרים, ולכן לא שייכת בו מיתה וחומש על אכילתו. והחומש שצריכים להוסיף כשפודה מעשר שני אינו מענינה של ברייתא זו, שהרי תרומה ובכורים אינן נפדים כלל.
וכן אין מעשר שני נכסי בעליו לקנות בהן כל מה שירצה, היות ולא ניתן מעשר שני אלא לאכילה ושתיה וסיכה.
וכמו כן טמא שטבל ובא לאכול מעשר שני אינו טעון הערב שמש, אלא משטבל, הוא אוכל מעשר שני.
הרי לנו שסוברת המשנה הזו, כי אין מעשר שני טעון נטילת ידים לאכילתו, וכל שכן בחולין אין צריך עבורם נטילת ידים. וכיון שכן:
קשיא מעשר, שבמשנתנו מבוא שצריך נטילת ידים, אמעשר במשנה בבכורים, שמבואר בה שאינו צריך?!
וכן קשיא חולין, שבמשנתנו הצריכה בהם נטילת ידים, אחולין שבאותה משנה משמע שפטורים מנטילה?!
ומפרשינן: בשלמא מעשר אמעשר לא קשיא, כי יש לחלק:
הא - המשנה בבכורים, שאינה מצריכה נטילת ידים למעשר שני - רבי מאיר היא.
והא - משנתנו המצריכה נטילת ידים למעשר שני - רבנן היא, שלשיטתם כל שני לטומאה, ובכלל זאת הידים, פוסלים אף מעשר שני, ולא רק תרומה וקודש (כדעת רבי מאיר. תוספות).  15 

 15.  ומיהו, בהמשך הסוגיא, חוזרת בה הגמרא מהבנת דברי חכמים שאפילו בנגיעה נאסר מעשר שני, אלא לאכילה בלבד יש צורך ליטול ידים (אבל מלשון הסוגיא משמע לתוספות שכך סוברת הגמרא עתה). ובזה ביארו התוספות, למה לא העמידה הגמרא את שתי המשניות כדברי חכמים, אלא שמשנתנו עוסקת באכילת מעשר שני, שבזה לדעת חכמים צריך נטילת ידים, ואילו המשנה בבכורים שחילקה בין תרומה למעשר היא לענין נגיעה.
ומצינו את שיטת רבי מאיר, שאינו מצריך נטילת ידים למעשר, במסכת פרה, דתנן בה:
כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים,
כל אדם הטמא בטומאה שהיא רק מדברי סופרים, ואינה טומאה מן התורה, וחכמים הם שהצריכוהו לבוא במים וליטהר, ובכלל זה מי שידיו טמאות בטומאת ידים, שאינה אלא מדברי סופרים, הרי דינו הוא בגדר "שני לטומאה". ולפיכך הוא:
א. מטמא את הקודש לעשותו שלישי לטומאה, ומשיגע השלישי לטומאה בקודש אחר הוא יפסלנו.
ב. ופוסל את התרומה (אבל אין אותה תרומה מטמאת תרומה אחרת, שאין בתרומה אלא שלישי לטומאה, ולפיכך הוא קרוי "פוסל" ולא "מטמא").
ג. ומותר אפילו באכילה לחולין ולמעשר שני, דברי רבי מאיר.
וחכמים אוסרים - במי שנטמא טומאה מדברי סופרים, ובכלל זה ידים - במעשר שני, אפילו בנגיעה.
ומשנתנו שהצריכה נטילה למעשר שני - היא כחכמים. והמשנה במסכת ביכורים שאינה מצריכה נטילת ידים למעשר שני, היא לפי רבי מאיר.
אלא מה שהקשינו את סתירת המשניות מחולין אחולין - עדיין קשיא?!  16 

 16.  אי אפשר לפרש: חולין במשנתנו על חולין במסכת בכורים קשיא. שהרי באותה משנה בבכורים לא נאמר דין נטילת ידיים לחולין כלל, אלא שלמדנו לדין חולין מדין מעשר שני. וכיון שביארנו שמשנתנו חולקת על המשנה בבכורים בדין מעשר שני, וסוברת כי למעשר שני כן צריך נטילה, אם כן, שוב לא קשה כלל מאותה משנה. וצריך לבאר, דהכי מקשה: הואיל ובמשנה במסכת פרה לא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא לענין מעשר, הרי משמע שסוברת אותה המשנה כי לחולין כולי עלמא מודים שאין צריך נטילה, ויקשה ממשנה זו על משנתנו הסוברת שצריך נטילה.
ומשנינן: לא קשיא:
כאן - משנתנו שהצריכה נטילה לחולין - מיירי באכילה, ואפילו לאכילת פירות של חולין, ולאו דוקא פת, צריך נטילת ידים.
כאן - המשנה במסכת פרה, שאינה מצרכת נטילה לחולין - מיירי בנגיעה בעלמא.
מתקיף לה רב שימי בר אשי:
הרי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר - במשנה בפרה - אלא ב"אכילה" דמעשר! כי אף לדעת חכמים אין איסור באכילה בלי נטילת ידים אלא באכילת מעשר שני, למי שנטמא בטומאה של חכמים, ובכללן ידים - (כאן חוזרת בה הגמרא, מהבנתה הקודמת בדעת חכמים לענין מעשר, שהוא אף לענין נגיעה.)
אבל בנגיעה דמעשר שני, ובאכילה דחולין - כולי עלמא לא פליגי שאין טומאת הידים מעכבת.
שהואיל ולא נאמר במשנה וחכמים "פוסלים" במעשר שני, אלא וחכמים "אוסרים" במעשר שני, הרי משמע שאף לענין מעשר שני לא אסרו חכמים אלא באכילה, ולא דיברו על פסול של נגיעה.
ומשמע מכל שלא אסרו אכילה אלא במעשר שני, שבחולין אפילו אכילה מותרת.
וכיון שכן, משנתנו, שהצריכה נטילה לחולין, אפילו אם תפרשנה באכילה, יקשה: כמאן היא?!
אלא  17 !!!

 17.  ישוב הגמרא מתבאר על פי דברי רש"י ודברי הב"ח. ביאור אחר מתבאר בהערה בהמשך.
יש לומר כי אידי, זאת משנתנו, ואידי, וזאת המשנה במסכת פרה, מדובר בשתיהן באכילה: וחוזרת בה עתה הגמרא מן התירוץ על הקושיה ממעשר אמעשר שתירצה בתחילת הסוגיא: הא רבי מאיר והא רבנן.
אלא משנתנו כרבי מאיר היא, הסובר במשנה במסכת פרה שלא צריך נטילה למעשר שני אפילו באכילה, וכל שכן בחולין.
ומה שאמרה משנתנו שכן צריך נטילה למעשר ולחולין - לא קשיא!
כאן - משנתנו שהצריכה נטילה לחולין ולמעשר שני - מדברת באכילה דנהמא (פת), שהצריכו חכמים נטילת ידים לפני אכילת פת, אפילו של חולין, משום "סרך תרומה", כדי שירגילו אוכלי תרומה ליטול את ידיהם לפני אכילת תרומה (חולין קו א).  18 

 18.  נתבאר על פי פשטות משמעות רש"י שהנידון הוא בכל אוכל חולין, אך המאירי מפרש משנתנו לענין מי שאוכל חוליו בטהרה.
כאן - המשניות במסכת בכורים ובמסכת פרה, שלא הצריך בהן רבי מאיר נטילה למעשר ולחולין - מדברות באכילה דפירי (אכילת פירות).  19  דאמר רב נחמן: כל הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מ"גסי הרוח",

 19.  יש לעיין בתירוץ הגמרא - כפי שנתבארה בפנים על פי הב"ח - בכמה נקודות. האחת: למה הוצרכנו לומר תירוץ אחר על הקושיא "מעשר אמעשר", ולא ניחא לנו לפרש שמשנתנו כחכמים וכפי שתירצנו בתחילת הסוגיא, ולחלק בין נהמא לפירי רק לענין חולין, וכן כתב במאירי לדחות מטעם זה פירושו של רש"י. השניה: הואיל והקדימה הגמרא "אידי ואידי באכילה" והיינו לאפוקי שלא תאמר שדיברו חכמים בנגיעה כפי שחשבנו מתחילה, אם כן משמע שאנו באים ליישב את משנתנו עם דברי חכמים, ולא עם דברי רבי מאיר וכפי שנתבאר בפנים על פי הב"ח. השלישית: לפירוש זה, מסיקה הגמרא בפירוש המשנה שהיא אליבא דרבי מאיר, שהרי לדעת חכמים אי אפשר לומר לגבי מעשר "כאן באכילה דפירי", כיון שלדעת חכמים אפילו אכילה דפירי טעונה נטילת ידים במעשר, וראה בסוגיית הגמרא לקמן יט ב שאין נראה כן. אכן, בדברי המאירי יש ללמוד הבנה אחרת בשיטת רש"י בביאור תירוץ הגמרא, ודלא כהב"ח, (והוא ממה שכתב המאירי בשיטת רש"י, שלדעת חכמים אין צריך נטילה אפילו לפירי, אלא שהוא חלק עליו, ראה דבריו בדיבור הראשון שאחר ביאור המשנה). והביאור הוא: לפי מסקנת הגמרא שלא אמרו חכמים אלא לאכילה, אף חכמים לא אמרו כן אלא במי שטעון טבילה מדברי סופרים, כי הואיל וגופו טמא אסור הוא באכילת מעשר שני האסור לטמאים, אבל מי שאינו טעון אלא נטילת ידים, הרי אין גופו טמא שיהא אסור באכילה מחמת איסור אכילת מעשר שני בטומאה, (ומה שנקטה הגמרא בתחילה שדין חכמים הוא אפילו במי שטעון רק נטילה, היינו דוקא לפי ההוה אמינא, שטעם חכמים הוא משום ששני עושה שלישי במעשר שני אפילו לענין נגיעה, ואם כן הוא הדין במי שטעון נטילה. אך למסקנת הגמרא, שלא אמרו חכמים אלא לאכילה, אם כן יש לומר שלא דיברו אלא במי שטעון טבילה). ולפי זה, מאחר שחזרה בה הגמרא, ומבינה בדעת חכמים שלא אסרו אלא באכילה, שוב לא שייך לתרץ קושית "מעשר אמעשר" כפי שיישבנו בתחילה: הא רבי מאיר והא חכמים. כי המשנה בבכורים, העוסקת בנטילת ידים - ממנה הקשתה הגמרא בתחילה - אינה תלויה כלל במחלוקת רבי מאיר וחכמים, ולפי כולי עלמא היא, וקשה מאותה משנה למשנתנו. ולפיכך מתרצת הגמרא תירוץ אחר, דנהמא בעי נטילה בין לחולין ובין למעשר, ולפירי לא בעי נטילה בין לחולין ובין למעשר. ובביאור זה סרו כל התמיהות שנזכרו לעיל. ולפירוש זה, ביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים הוא: כולי עלמא סבירא להו שטומאות אלו מדברי סופרים אינן אלא מעלות שעשו חכמים, ולדעת רבי מאיר מעלות אלו אינן אלא לענין תרומה וקודש, אבל מעשר שני כמוהו כחולין ואין הם נחשבים כטמאים לגביו כלל. ולפיכך מותרים הם באכילת מעשר שני. ואילו חכמים סבירא להו שמעלת המעשר גדולה מן החולין, וכשעשו חכמים מעלות, אף לענין מעשר שני עשו. והואיל ושני לטומאה הם, והטמא אסור באכילת מעשר שני, הרי הם אסורים באכילת מעשר שני. והיינו שבגמרא לקמן יט ב השוו מחלוקת רבי מאיר וחכמים במשנה זו דמסכת פרה, לשאר מעלות שעשו חכמים אם עשאום לענין מעשר, ראה שם. ואמנם מן הסוגיא בחולין לג ב - שאף היא חילקה לדעת חכמים בין אכילה לנגיעה - מבואר, שאף כשנטמאו ידיו בלבד אסור הוא באכילת מעשר שני לדעת חכמים, וכן פירש רש"י שם, וכבר הקשה במאירי על רש"י מן הסוגיא שם. וראה עוד בהבנת תירוץ הגמרא: בתוספות, במאירי, בטורי אבן ובחזון איש בסימן קכט על דף זה, ובתחילת סימן כה.
שמתיימר לנהוג עצמו בצדקות, בדבר שאין בו חובה.
תנו רבנן: הנוטל ידיו:
אם נתכוון בנטילתן לטהר אותן הרי ידיו טהורות. אבל לא נתכוון לטהרן, הרי ידיו ממשיכות להיות טמאות.
וכן המטביל ידיו במקוה של ארבעים סאה:
אם נתכוון לטהרן, הרי ידיו טהורות, ואם לא נתכוון לטהרן, הרי ידיו טמאות.
ותמהינן: והתניא: בין נתכוון בין לא נתכוון - ידיו טהורות?!
אמר רב נחמן: לא קשיא:
כאן - דקתני אפילו לא נתכוון ידיו טהורות - לאכילת פת של חולין.

דרשני המקוצר[עריכה]