שיטת פסיקה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שיטת פסיקה של רב פוסק, היא מערכת הכללים שלפיה הוא מוציא את הפסק הסופי מתוך מקורות הפסיקה. שיטת הפסיקה אמורה להיות יציבה - ככל שמדובר באותו פוסק, אך היא עשויה להשתנות - מפוסק לפוסק: למשל, לא הרי שיטת הפסיקה של רבי עקיבא (שמבוססת על שבע מידות שהתורה נדרשת בהן) כהרי שיטת הפסיקה של רבי ישמעאל (שמבוססת על י"ג מידות כנ"ל) כהרי שיטת הפסיקה של רבי יוסי הגלילי (שמבוססת על ל"ו מידות כנ"ל); כיוצא בכך, לא הרי שיטת הפסיקה של חז"ל (שמבוססת בעיקר על מידות שהתורה נדרשת בהן, על אסמכתאות מהכתובים, על סברות תלמודיות, על אוקימתות במשניות ובברייתות, ועל כללי הכרעת מחלוקות שבין תנאים), כהרי שיטת הפסיקה של הראשונים ושל האחרונים (הנזקקת למשל לקביעת כללי עדיפות שבין פסיקות לכאורה-סותרות של פוסקי דורות קודמים, וכל כיוצא בכך).


דוגמאות לשאלות שהכרעתן תלויה בבחירה בין שיטות פסיקה

דוגמאות לשאלות מרכזיות, שסוגית הכרעתן מופנית כיום לכל מערכת כוללת של שיטת פסיקה, הן:

  • שאלת המקורות (הכתובים) של הפסיקה: מהי - בעיני הפוסק דהיום - מידת תוקפו וסמכותו של פסק קודם, שנתגלה רק לאחרונה בכתבי יד של גאונים ושל ראשונים - ואשר לא היה לנגד עיני האחרונים; והאם - כאשר לא עולה ביד הפוסק להכריע את הדין מדברי הפוסקים הקודמים - מרשה לעצמו הפוסק דהיום (כדרכם של הגאונים ושל הראשונים) לפסוק מהתלמוד לבדו (בבלי או אף ירושלמי), או אף ממקורות הלכתיים אחרים של חז"ל (תוספתא, מדרשי הלכה), או אף מתוך ה"אגדתא"; והאם - כאשר לא עולה ביד הפוסק להכריע את הדין מדברי חז"ל ומספרי הפוסקים - מרשה לעצמו הפוסק דהיום (כדרכם של חז"ל) לפסוק ישירות מהחומש (בין ישירות, ובין ע"י מידות שהתורה נדרשת בהן - כגון ע"י קל וחומר וכדומה).
  • שאלת ההיררכיה בפסיקה: מהי ההיררכיה שבה נוקט הפוסק בהעדפת פסיקות סותרות שמהדוֹרוֹת הקודמים (למשל יש לשאול: איך ראוי לפסוק כשיש סתירה בין השולחן ערוך לכתבי האר"י, וכל כיוצא בזה).
  • שאלת השיקולים הרלבנטיים: עד כמה - אם בכלל - משתמש הפוסק בסברה למדנית או בכללי הספיקות או בשיקולים קבליים או ב"נבואה" (עצמית או מפיהם של "מגיד" או של בת-קול וכדומה) או בגזירות חדשות ל"גדירת-פרץ" או ב"השקפה" (דעת תורה) או במנהג או בשיקולים חברתיים או בשיקולים חוץ-הילכתיים, בדרך אל הפסק הסופי; והאם כל שימוש כזה - אם הוא בכלל נעשה - מותנה בכך שהפוסק לא מצליח להכריע את הדין בדרך סטנדרטית.
  • שאלת הפרשנות שעליה מבוססת הפסיקה: עד כמה נוטה הפוסק לקרב אותה לכלל: "אין להוציא דברים מידי פשוטם" - לעומת מידת ההתחשבות בכלל ההפוך: "טוב לסבול דוחק הלשון מלסבול דוחק הענין".
  • שאלת דרך ההסק: האם הדרך שבאמצעותה מגיע הפוסק - מתוך מקורות הפסיקה - לפסק הסופי, נשענת בעיקר על: דדוקציה (כלומר: על הוצאת דבר מתוך דבר - כדי להגיע מן הכללים הישנים אל הפרט המחודש), או שמא על: אינדוקציה (כלומר: על דימוי פרט מחודש לפרטים ישנים, או על דימוי של פרטים ישנים - זה לזה - כדי להגיע מהם אל הכלל המחודש), או שמא על "פילפול".

ועוד שאלות כיוצא באלו.

חשיבות הכרת שיטת הפסיקה של הפוסק

הכרת שיטת הפסיקה של הפוסק, חיונית - בראש ובראשונה - בהקשר לדבריהם של יהושע בן פרחיה ושל רבן גמליאל (אבות א ו,טז): "עשה לך רב", ובהקשר לדברי רבי יוחנן (חגיגה טו ע"ב, מועד קטן יז ע"א): "אם דומה הרב למלאך ד', יבקשו תורה מפיהו": מדבריהם יוצא אפוא, כי הרב הפוסק, נבחר על ידי תלמידיו לעתיד - לא באופן שרירותי - אלא בעקבות התחקותם המוקדמת אחרי דרכו; בעוד שדרך זו של הרב מאופיינת - לא רק במידת יראת השמים שלו (שהיא כרגיל סוביקטיבית ונתונה להתרשמותו האישית הבלתי אמצעית של התלמיד-לעתיד) - אלא גם במקורות הפסיקה של הרב ובשיטת הפסיקה שלו, כאשר את אלו האחרונות - יכול התלמיד (הבא לבחור את הרב) לבדוק מראש - אף מבלי לפגוש אישית את הרב, אלא למשל ע"י קריאה מוקדמת בספריו, או ע"י קריאת תיאור אוביקטיבי חיצוני מוקדם - אודות מקורות הפסיקה של הרב - ואודות שיטת הפסיקה שלו.

מידגם שיטות-פסיקה מקרב אלו של אחרוני האחרונים

שם הפוסק מקורות פסיקה עיקריים מאפייני שיטת פסיקה
הרב אהרן ליכטנשטיין ש"ס, רמב"ם, שולחן ערוך ונושאי כליו. מקפיד להיצמד באופן הדוק ושמרני לפסיקות הקלאסיות, אם כי תוך התחשבות משמעותית ביותר (ככל שההלכה הקלאסית מאפשרת זאת) בשיקולים מוסריים - הנחשבים לדעתו כחלק בלתי נפרד מההלכה עצמה (לפי הכתוב: "ועשית הישר והטוב"). מתנגד מובהק ל"שטחיות" (כלשונו), ולפשטנות - הננעלת באופן עוור על אחת ממגוון אפשרויות - מתוך קיבעון המתעלם ממיכלול הפרמטרים של התמונה המורכבת השלמה: הן העובדתית והן ההילכתית. מייצג מובהק של הגישה ה"אנליטית", ותומך נלהב בשילוב למדנות לתוך מארג הפסיקה; הוא אף הביע את ייחולו ליום שבו הפוסקים יתחילו להתחשב גם ב"סברות למדניות"; לדעתו (בעקבות רבו), לשם הקמתה של סברה למדנית - די להישען על התושב"ע ועל רמב"ם, ובלבד "שלא ליפול בשולחן ערוך".
הרב בן ציון אבא שאול מנהג ישראל, ופוסקים - במיוחד אחרונים. פסיקתו מייצגת באופן מובהק את הגישה המעדיפה "הלכה אחרונה" על פני "הלכה ראשונה"; למשל: מעדיף את פסיקת השולחן ערוך - על פני פסיקת ראשונים שקדמו לשולחן ערוך, במקום לטעון (כפי שלמשל טוען הרב עובדיה יוסף) ש"אילו מחברי השולחן ערוך היה יודעים שכך פסקו ראשונים - היו מחברי השולחן ערוך חוזרים בהם"; מעדיף פסיקה שבבית יוסף - אפילו אם לא נזכרה בשולחן ערוך - על פני פסיקת ראשונים אשר מוזכרת בבית יוסף ואשר כנגדה נפסק בבית יוסף, במקום לטעון (כפי שלמשל טוען הרב עובדיה יוסף) ש"אילו מחבר השולחן ערוך היה מתכוון לחלוק על פסיקת הראשונים - שאותה ציין בבית יוסף ושכנגדה פָּסַק שם - אז היה פוסק נגדה גם בשולחן ערוך"; מעדיף (שלא כמו הרב עובדיה יוסף) מנהג מאוחר, על פני פסיקה שקדמה למנהג - אפילו אם היא נפסקה בשולחן ערוך.
הרב חיים קנייבסקי תושב"ע, רמב"ם, שולחן ערוך, חזון איש, משנה ברורה. בפסיקתו מופגנת בקיאות מפליגה - לא רק בשולחן ערוך וברמב"ם - אלא בכל ספרות חז"ל: כולל תלמוד ירושלמי ומדרשים. באופן יחודי (ושלא כדעת הרב יוסף שלום אלישיב), הוא מרשה להכריע את הדין - גם בלבדית מתוך מדרשי הלכה של חז"ל - כשלא עולה בידו להכריע מתוך ההלכה הפסוקה (דהיינו כאשר הפסיקה שאותה הוא מסיק מתוך מדרשי חז"ל אינה מתנגשת עם הפסיקה של רמב"ם ושל השולחן ערוך).
הרב מרדכי אליהו תושב"ע, זוהר, שולחן ערוך, כתבי האר"י, בן איש חי. מתחשב בשיקולים קבליים - בנוסף על השיקולים ההילכתיים הקלאסיים של "בעלי הפשט"; וּבִפְרַט: מעדיף את פיסקיהם של רבי יצחק לוריא (האר"י) ושל רבי יוסף חיים (ה"בן איש חי") - על פני פיסקי השולחן ערוך. נחשב בציבור הכללי כפוסק "מחמיר", יחסית לפוסקי דורו.
הרב עובדיה יוסף תושב"ע, כל הפוסקים לדורותיהם - ובראשם השולחן ערוך. מתנגד לפסיקה המתבססת על "פילפול". תומך - בראש ובראשונה - בפסיקה דדוקטיבית, או אף אינדוקטיבית - ובלבד שתתבסס על "דימוי דבר לדבר לפי סברה ישרה" [להוציא "סברת-כרס" שרירותית או דחוקה או מפולפלת]. מוחה כנגד אלו, אשר מתחשבים רק בדברי הפוסקים הראשונים, ואשר מתעלמים מטענותיהם של פוסקים אחרונים; כִּכְלל, בפסיקתו מופגנת בקיאות מפליגה בכל סיפרות הפסיקה לדורותיה, תוך השתדלות מירבית להתיחס לכלל דברי הפוסקים - כולל האחרונים ואחרוני-האחרונים, שבפסיקותיהם (ככל שלא נדחו על ידיו) הוא משתמש בעיקר כ"סניף" וכתוספת - לאישוש מסקנותיו שלו - שאותן הוא משתית בעיקר על פסיקת השולחן ערוך; זאת לאור דרכו הכללית שאותה ניסח בשתי אימרות-כנף שלו: "לכו [בני-ספרד] אל יוסף [קארו] - אשר יאמר לכם תעשו" (כפאראפרזה על בראשית מא נה), "ובני ישראל [שבאשכנז] - יוצאים ביד רמ"א" (כפאראפרזה על שמות יד ח); בפרט, מעדיף (שלא כמו הרב מרדכי אליהו) את פיסקי השולחן ערוך (ואת שיטת פסיקת השולחן ערוך כפי שפורטה בהקדמת השולחן ערוך) - אפילו על פני פיסקיהם של רבי יצחק לוריא (האר"י) ושל המקובלים (אם כי לא על פני פיסקי הזוהר; זאת עקב דברי מחבר השולחן ערוך עצמו בבית יוסף), ומעדיף (שלא כמו הרב בן ציון אבא שאול) את פיסקי השולחן ערוך - על פני מנהג המאוחר לשולחן ערוך (אם כי לא על פני מנהג המוקדם לשולחן ערוך; זאת עקב גילוי דעת של מחבר השולחן ערוך עצמו). חורג מפיסקי השולחן ערוך רק באותם תנאים נדירים ומוגדרים, שצויינו - על ידי רבי חיים יוסף דוד אזולאי - בתור כאלו המצדיקים חריגה כזו; למשל: משתמש (שלא כמו הרב בן ציון אבא שאול) בַּכּלל: "אילו מחברי השולחן ערוך היה יודעים שכך פסקו ראשונים - היו מחברי השולחן ערוך חוזרים בהם", וּבַכּלל: "אילו מחבר השולחן ערוך היה מתכוון לחלוק על פסיקת הראשונים - שאותה ציין בבית יוסף ושכנגדה פָּסַק שם - היה פוסק נגדה גם בשולחן ערוך". כִּכְלל, מערכת "כללי הפסיקה" אצלו - מפותחת ביותר; במיוחד, דומיננטי אצלו מאד (שלא כמו אצל מרבית פוסקי דורו) - השימוש ב"כללי הספיקות", ובראשם הכללים: "ספק אחד בדאוריתא - לחומרא (מדאוריתא - במצוות עשה, ומדרבנן - באיסורי לא תעשה)"; "ספק ספיקא להקל (בדאוריתא וכל שכן בדרבנן) - לקולא"; "ספק ספיקא להחמיר (וכל שכן ספק אחד) בדרבנן - לקולא"; "ספק ברכות - להקל, אפילו נגד פסק השולחן ערוך"; "בדיני קידושין וגיטין, יש לנקוט כדעת הפוסקים המחמירים נגד שולחן ערוך"; ועוד. נחשב בציבור הכללי כפוסק "מקל", יחסית לפוסקי דורו. נחשב בקרב תלמידיו כמייצג מובהק של הגישה השוללת כל התחשבות בשיקולים חוץ-הילכתיים, בין לקולא בין לחומרא.