צום עשרה בטבת
|
צום עשרה בטבת הוא ה"צום העשירי". הוא חל בי' בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים. תלמוד ירושלמי במסכת תענית מונה את הצומות כדלקמן: "צום הרביעי - זה י"ז בתמוז, שנשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. צום החמישי - זה ט"ב (ט' באב), שבו חרב הבית בראשונה ובשנייה. צום השביעי - זה ג' בתשרי, יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. צום העשירי - זה י' בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלם. " (דף כג,ב פרק ד הלכה ה גמרא).
זכריה הנביא מנבא לשבים מבבל, אחרי חורבן הבית הראשון:"וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת, אֵלַי לֵאמֹר. כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ"(ח',י"ח). ועל יסוד כך קבע הרמב"ם: "כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ, עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ; וְלֹא עוֹד, אֵלָא שְׁהֶם עֲתִידִים לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמָר (ראו לעיל) (זכריה ח,יט)".(רמב"ם הלכות תעניות פרק ה',י"ט)
דבר הרב הראשי
הרב שלמה משה עמאר הראשון לציון, הרב הראשי לישראל פירסם בשנת תשס"ט את ההודעה הבאה:"יום העשרה בטבת, נקבע ליום תענית ציבור עפ"י חז"ל, וכנזכר בגמרא ובראשונים ובשלחן ערוך.
לאחר השואה הנוראה, קבעה הרבות הראשית לישראל, שיום עשרה בטבת, יהיה "יום הקדיש הכללי", לזכרם של הקדושים שנספו בשואה ויום מותם לא נודע.
וכן תיקנו להדליק נר לעילוי נשמתם בליל עשרה בטבת, וללמוד משניות לעילוי נשמתם, וכמובן יאמרו קדיש לעלוי נשמה. ואחרי קריאת התורה, יאמרו תפלת אזכרה לעלוי נשמתם, שנתקנה לזכר חללי השואה.
וכל איש בישראל יראה לןבה לעצמו לקיים הנהגה חשובה זו. ונוסיף תפלה לא-ל נורא עלילה, לשמור את עמו ואת נחלתו, והיה המחנה הנשאר לפליטה.
על התעניות
בעשרה בטבת חלים כל דיני תענית ציבור: איסור אכילה ושתיה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, קריאת התורה, הוספת תפילת "עננו" בשמונה עשרה ועוד.
בשולחן ערוך נאמר: "מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו. ותכלית התענית היא, כדי לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשי אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות, ובזכרון הדברים האלה נשוב להיטיב, כמו שנאמר והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם. ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותם הימים לפשפש במעשיו. כי אין העיקר התענית. כמו שנאמר באנשי נינוה . וירא האלהים את מעשיהם, ואמרו רבותינו ז"ל וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר, אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ואין התענית אלא הכנה לתשובה. לכן אותם אנשים שכשמתענים הולכים לִטַּיֵּיל, ומבלים את היום בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר. (מתוך ספר ש"ע המקוצר סי' ק"ב)
מקורו של הצום
עשרה בטבת יום צום, בו החל המצור על ירושלים על ידי צבא נבוכדנאצר מלך בבל. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. וכך מתואר מהלך האירועים בספר מלכים:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב.וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ"
והמשך הים בצוםתשעה באב :"בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ.ד וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל-גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל-הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה" (ב',כ"ה, א'-ג').
יום הקדיש הכללי
הרבנות הראשית קבעה את היום כיום הקדיש הכללי לנספים בשואה אשר מועד פטירתם אינו ידוע.
מועצה אזורית שומרון הנהיגה כי ביום זה עולין ציונו של כלב בן יפונה זי"ע, שלא נודע יום פטירתו, ולהתפלל עבור כל נשמות ישראל הקדושים שלא נודע יום פטירתם ושמסרו נפשם על קדושת השם העם והארץ. [1]
מקום מנוחתם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה בתמנת חרס, סמוך לאריאל.