איסור אכילת מצה בערב פסח
|
|
 |
יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה. |
אסור לאכול מצה בי"ד ניסן (היום שלפני חג המצות), המכונה 'ערב פסח'.
מקור
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: חסר המקור שהביאו חלק מהמפרשים מהפסוק "בערב תאכלו מצות", ודיון בתוקפו ובמשמעותו.
האיסור לאכול מצה בערב פסח אינו מוזכר במשנה ובתלמוד הבבלי, אך מקורו בתלמוד הירושלמי (פסחים פ"י ה"א): "אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו - לוקה.". הפוסקים הראשונים הביאו את דברי הירושלמי להלכה[1].
טעם האיסור
מצאנו בדברי הראשונים שני טעמים לאיסור לאכול מצה בערב פסח:
- יש אומרים שטעם האיסור כדי שתהא המצה חביבה עליו בשעת קיום מצות אכילת מצה בלילה - אור לט"ו בניסן (ספר הלכות גדולות, סימן יא - הלכות פסח, פרק כל שעה, עמ' קעג[2]).
- יש אומרים שהטעם הוא "כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב"[3] (רמב"ם הלכות חמץ ומצה ו, יב).
- ויש שכתבו שכיוון שהמצה עתידה להיות מִצוה עליו, אסרו חכמים לאוכלה בערב פסח, כדי שיתחיל באכילת מִצוה (אגרות משה או"ח חלק א סימן קנה).
ההשוואה לבועל ארוסתו בבית חמיו
מצאנו כמה הסברים להשוואה של האוכל מצה בערב פסח – "כבועל ארוסתו בבית חמיו":
- באופן פשוט זוהי דוגמה רחוקה המראה שדבר שהוא מצוה גדולה בשעתו, עשוי להיות איסור ועבירה קודם זמנו(דרוש מקור).
- הכוונה לומר שהוא גרגרן (אור זרוע ח"ב פסחים סי' רנו ריבב"ן), שממהר לאכול המצה קודם זמנה (תוספות הרשב"א משאנץ), "שאינו מושל ברוחו מעט... עד עת ההיתר" (כלבו, סימן מח)[4].
- מפרשים רבים[5] כתבו [בדרך רמז] שכשם שארוסה אסורה לבעלה עד שיברכו שבע ברכות (כדברי חז"ל (מסכת כלה א, א): "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה" (רש"י כתובות ז: ועוד)), כך אסור לאכול מצה עד שיברכו שבע ברכות של ליל הסדר[6] [ויש שגרסו: תשע ברכות[7], או: עשר ברכות[8]].
- יש ראשונים[9] שפירשו שהכוונה לומר שאיסור אכילת המצה הוא בזמן שאסור לאכול חמץ (או בזמן ביעור חמץ), והרי זה דומה לארוסה שאסורה לכל אדם כי היא אשת איש (ומיוחדת לבעלה), אך עדיין לא הגיע הזמן להתחבר לבעלה, וכך בערב פסח כבר נאסר לאדם מישראל לאכול חמץ (ומבערים אותו), אך עדיין לא הגיע הזמן של אכילת המצה.[10]
- הריטב"א (פסחים נ.) כתב שהמצה נמשלה לארוסה, "כי היא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל".
זמן האיסור
מצאנו שלוש דעות בפוסקים לגבי זמן האיסור[11]:
- דעת רבנו זרחיה הלוי, בעל המאור (המאור הקטן פסחים טו, ב), ועוד ראשונים[12], שהאיסור לאכול מצה בערב פסח הוא רק משער איסור אכילת חמץ [מהתורה][13], דהיינו רק מחצות היום (בסוף שש שעות זמניות).
- אך הרמב"ן (מלחמות ה' פסחים טו, ב) כתב להוכיח מהירושלמי שהאיסור בכל יום י"ד בניסן, וכך משמע בדברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ו, יב) (מגיד משנה שם). וכך דעת ראשונים נוספים(דרוש מקור), וכן פסק הרמ"א (או"ח תעא, ב). וכתבו האחרונים (חק יעקב או"ח תעא, ז), שלדעה זו בפשטות האיסור הוא מעלות השחר (באר היטב או"ח תעא, ה), ולא בלילה (אליה רבה תעא, ו), וכן פסקו החיי אדם (קכט, יג), רבי זלמן מלאדי (שולחן ערוך הרב או"ח תעא, ד), המשנה ברורה (שם ס"ק יב), הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת ו, כז) ועוד.
- ויש שכתבו[14] שהאיסור כבר בליל ערב פסח (בן איש חי, שנה ראשונה פרשת צו סעיף כו), אור לי"ד בניסן, זמן בדיקת חמץ[15] (שו"ת רב פעלים חלק ג או"ח סימן כז) (בשנים רגילות, מלבד כשחל ערב פסח בשבת). וכך משמע בדברי הרמב"ן[16] והמגן אברהם (מגן אברהם תעא, ו). ויש שכתבו שראוי לחוש לשיטה זו (פסקי תשובות סי' תעא הערה 29 בשם האגרות משה ועוד, ע"ש).
מנהג רבים וטובים (שיירי כנסת הגדולה, ס"ס תעא) להימנע מאכילת מצה כבר מראש חודש ניסן (משנה ברורה תעא, יב). ויש שנהגו (פסקי תשובות שם הערה 54) להימנע מאכילת מצה כבר שלושים יום קודם הפסח (אהלי הלכה - פסח, עמ' 59 הערה 7 ).
איזו מצה אסור לאכול בערב פסח?
בערב פסח שחל בשבת
- ערך מורחב - ערב פסח שחל בשבת#סעודה שלישית
הערות שוליים
- ↑ כך כתבו הפוסקים הראשונים – בעל הלכות גדולות ספר הלכות גדולות, סימן יא - הלכות פסח, פרק כל שעה, עמ' קעג, הרי"ף (רי"ף פסחים טז, א), הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ו, יב), הרא"ש (פסחים פ"ב סי' יג, ופ"ג סי' ז, ופ"י סי' א, וכן בתשובותיו), הטור או"ח סי' תעא, הבית יוסף (שם) והרמ"א (או"ח תעא, ב) [וכך עולה גם מדברי השולחן ערוך שם ובעוד מקומות].
האיסור לאכול מצה בערב הפסח מופיע בדברי ראשונים נוספים, ובהם: תוספות (פסחים לה: סוף, וכן בפרק ערבי פסחים - צט:), ערכי תנאים ואמוראים, ר' חיים פלטיאל בראשית יח, ה, המאירי (בית הבחירה פסחים יג., ובפרק ערבי פסחים - צט:), הריטב"א (פסחים לה. נ. וצט:), דרשת רבי יהושע אבן שועיב לשבת הגדול, מהר"ם חלאווה, ועוד.
כמו כן, האיסור מוזכר גם בשאר ספרי הפוסקים הראשונים, ובהם: רבי יצחק אבן גיאת הלכות רי"צ גיאת, הלכות פסחים, עמ' שיד, ספר האורֶה [המיוחס לרש"י ובית מדרשו] חלק ב סי' לה - אכילת מצה מבעוד יום [וכן הוא בעוד ספרים מבית מדרשו של רש"י, ראה איסור והיתר לרש"י (סי' יט) וסידור רש"י (סי' שע)], מחזור ויטרי הלכות פסח סי' כ [גם הוא מאותו בית מדרש], בעל העיטור (ספר העיטור - עשרת הדברות, הלכות ביעור חמץ, דף קכא טור ד ) (הדברים מופיעים גם בספר העיטור שער ב - הלכות ברכת חתנים, דף סג טור א), ספר 'אבי עזרי' לראבי"ה (סי' תקכה, וראה סי' תנב), ספר המנהיג (הלכות פסח, ריש עמ' תסד), ספר הרוקח (הלכות פסח, סי' רסז) ובדרשתו לפסח, סמ"ג (עשה מ), שיבולי הלקט (סדר הפסח, סי' רח וריג), תניא [רבתי] (סי' מד ופט), סמ"ק (מצוה ריט), שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סי' ריא (תתרא)), ספר הנייר, ספר המנהגים, מרדכי (ערבי פסחים רמז תריא), פסקי ריא"ז (פרק ערבי פסחים ה"א דין א), אורחות חיים (ח"א הלכות חמץ ומצה אות עט וקיד), כלבו (סי' מח), רבנו ירוחם ועוד.
מרשימה זו עולה שדין זה מוסכם בקרב הפוסקים הראשונים, אכן בתוספות רי"ד (פסחים צט:) משמע שנקט שהתנא של המשנה חולק על רבי לוי (וראה בהערות לפסקי רי"ד, הערה 12). - ↑ דברי בעל הלכות גדולות הועתקו בראשונים נוספים, כדוגמת ספר האורה, איסור והיתר לרש"י וסידור רש"י (הנ"ל בהערה הקודמת). כך גם הובא בטור (או"ח סימן תמד) לגבי ערב פסח שחל בשבת, שרש"י הורה לבער הכל [דהיינו את כל החמץ] מלפני השבת, ולהשאיר [מהחמץ, לשבת] מזון שתי סעודות [בלבד], ולא לאכול מצה [בערב פסח (שחל בשבת)], כדי שיאכל אותה בלילה לתיאבון [וכעין זה במחזור ויטרי (הלכות פסח, ס"ס יט): "...ואסור לאכול מצה מבעוד יום, קודם שיקדש ויאמר הגדה והלל, שנאמר: בערב תאכלו מצות, – שיהא חביב עליו"].
- ↑ ישנו דמיון מסוים בין טעם זה לקודמו, אך יש ביניהם הבדל – הטעם הקודם עוסק בהנאה שיש לאדם בשעת האכילה (שיש בזה קיום מצוה מהודר יותר אם נהנה באכילת המצה), ואילו טעם זה עוסק ב"היכר", כלומר, ביצירת הבחנה והבדלה בין אכילת מצה שאין בה מצוה לבין אכילה של מצוה, שיהיה ניכר שהוא עוסק במצוה. כיוצא בדבר מצאנו שלא תוקעים בשופר בכ"ט אלול, ערב ראש השנה (רמ"א או"ח תקפא, ג), כדי להפסיק בין תקיעות רשות לתקיעות של מצוה (משנה ברורה שם ס"ק כד). [כמובן, בתקיעות אין הנאת הגוף, והכוונה רק ליצור הבחנה והבדלה בין תקיעות של מצוה לתקיעות של רשות.]
- ↑ וכן הוא בלבוש(לבוש או"ח תעא, ב - בקצרה): "שכמו שהבועל ארוסתו בעודה בבית חמיו לוקה על שמראה גודל תאוותו ושהוא להוט ושטוף בזימה ולא יוכל להתאפק עד שמכניסה לחופה - כך האוכל מצה בערב פסח מראה תאוותו ורעבתנותו שאינו יכול להתאפק להמתין עד הלילה".
- ↑ ראה אבי עזרי לראבי"ה (ח"ב פסחים סי' תקכה): "ולכך נדמית לבועל ארוסתו, שהיא אסורה עד שיברכו שבע ברכות ועל מצה שייך גם כן שבע ברכות". וכעיז זה בתשובות בעלי התוספות (נספח א' סעיף 23): "בעלמא אמרינן האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו. ואמאי דמיה לאותה העבירה טפי משאר עבירות? אלא כשם שהכלה צריכה שבע ברכות קודם שתהא מותרת לבעלה, כך המצה צריכה שבע ברכות קודם היתר אכילה. מצאתי בשם ר' מנחם הזקן זצ"ל" (וכן הוא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג, סימן ריא (תתתא)). וכן הובא באור זרוע (הלכות פסחים סי' רנו) בשם "מה"ר מאיר מפרובינש". וכן בספר הנייר: "האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, דמה כלה אסורה אם לא לאחר שבע ברכות אף מצה כן". וכן הוא במנהגי מהר"ש מנוישטט (סימן מח ס"ק ד): "ואסור לאדם לאכול מצה בערב הפסח עד שתחשך, והוי כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו דהוי כאילו בועל נידה, והטעם כי מצה יש לפניה שבע ברכות וברכת נישואין שבע ברכות". ודבריו הובאו במנהגי מהרי"ל (סדר ההגדה אות ג).
נימוקי יוסף (פסחים מט.): "ויש מפרשים שעשו דמיון שיש שבע ברכות על ענין אכילת מצה בליל פסח, והארוסה ג"כ מותרת לארוס בשבע ברכות". צרור המור פרשת ויצא: "...ולכן אמרו האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו. כלומר שלא המתין לברך שבע ברכות. כן האוכל מצה ערב הפסח לא המתין שיברכו עליה שבעה ברכות, כי ז' ברכות אנו מברכים בליל פסח קודם שנאכל מצה..." עטרת צבי (סי' תעא ס"ק ג): "והאוכל כבועל ארוסתו בבית חמיו ולוקין עליו. והטעם לפי שיש למצה לפניה שבע ברכות, וברכות נישואין גם כן שבע ברכות".
וכעין זה בכלבו שם: "...ויש נותנין טעם למה המשילו לבועל ארוסתו לפי שכמספר הברכות אשר יעשו לארוסה קודם שהותרה לו ככה מספר ברכות סדר הפסח קודם שיאכלו מצה". [יש לציין שבכלבו לא הזכיר מניין הברכות, וראה להלן שיש גורסים "תשע ברכות", או: "עשר ברכות".]
הסבר זה מוזכר במקורות רבים, ובהם גם מפורטים שבע הברכות שצריך לברך קודם אכילת המצה, כמובא בהערה הבאה. וראה בשו"ת הרדב"ז (ח"ו סימן ב' אלפים שכו). - ↑ ראה ספר שיבולי הלקט (סדר הפסח, סימן רח): "ומה שהשווה האוכל מצה בערב פסח לבא על ארוסתו בבית חמיו שמעתי עליו טעם וכשם שהבא על ארוסתו בבית חמיו קודם שנכנסה לחופה הקדים ביאתו לפני שבע ברכות שמברכין עד שתהיה ראויה להתייחד עמו... כן האוכל מצה בערב פסח מקדים לאכול ממנה קודם שיברך שבע ברכות שטעון לברך עד שלא יאכל ממנה, ואלו הן: כוס ראשון מברך עליו שלוש ברכות: יין, קידוש וזמן; אכילת ירקות ['כרפס'] שמברך 'בורא פרי האדמה' לאחר קידוש הרי ארבע; כוס שני שמברך עליו לאחר ההגדה הרי חמישה; והיא [- המצה] טעונה המוציא ועל אכילת מצה הרי שבע ברכות. ונטילת ידיים לא חשיב שאי אפשר שלא נטל ידיו באכילה. וטעמו כצפיחית בדבש". וכן כתב בתניא רבתי (סי' מד). [הם לא מנו את ברכת על נטילת ידיים, מפני "שאי אפשר שלא נטל ידיו באכילה", – ונימוק זה לכאורה איננו מובן, ואם הכוונה שתמיד אי אפשר לאכול פת בלא נטילת ידיים, עדיין קשה מדוע ברכת המוציא כן מנה? וכבר בספר מטה משה (מטה משה, דיני חלה, עמ' תרא) שתמה בזה.] גם בדרשות רבי יהושע אבן שועיב (תלמיד הרשב"א), לפרשת צו ושבת הגדול, ובאבודרהם מנו אותן שבע ברכות (ולא נימקו למה לא מנו ברכת על נטילת ידיים). [כמו כן, צריך ביאואר למה מנו מפרשים אלו את ברכת היין שבסוף ה'מגיד' (למנהג האשכנזים), ולא את ברכת 'גאל ישראל' שבסוף המגיד (לכולי עלמא), וצ"ע.]
מניין אחר של שבע הברכות מצינו בחידושי מהר"ם חלאווה (פסחים מט.): "...דכי היכי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה ומיחסרא שבע ברכות האי נמי מיחסרא שבע ברכות: שלש של קדוש ובורא פרי האדמה ולאכול מרור הא חמש והמוציא ולאכול מצה הא שבע. ונטילת ידים לא חשיב דלאו מעניין אכילה ממש היא". בשונה מקודמיו, הוא לא מונה את הברכות שבסוף ה'מגיד' (אולי מאותו טעם שלא מנה את ברכת נטילת ידיים "דלאו מעניין אכילה ממש היא"), ומאידך מונה את ברכת אכילת המרור (אף שהמרור נאכל לאחר המצה).
בספר מנורת המאור (לר"י אלנקאוה) מנה מניין אחר לשבע הברכות: "א' בורא פרי הגפן, על קידוש שיש בו שם ומלכות. ב' שהחיינו. ג' על נטילת ידים, ראשונה לטיבול ומשקה. ד' בורא פרי האדמה, על אכילת הכרפס. ה' אשר גאלנו. ועל כוס שני אין צריך לברך, על דעת רבי יונה ז"ל ורבני צרפת והרא"ש ז"ל, שפסקו שאין טעון ברכה אלא כוס ראשון... ו' על נטילת ידים שנייה. ז' על אכילת מצה". [השמיט ברכת הקידוש עצמה (למה?), וברכת המוציא לחם מן הארץ (שיש בכל אכילת פת), והוסיף ברכת על נטילת ידיים לפני אכילת הכרפס, כדעת הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח, א-ב) שיש לברך על נטילה זו.]
בשו"ת מהר"י ווייל (סימן קצג,) מציעו מניין שלישי לשבע הברכות שלפני אכילת המצה: "ונראה לי ששבע ברכות הם: בורא פרי הגפן א', קידוש ב'. שהחיינו לא קחשיב דאומרו אפילו בשוק (בבלי עירובין מ, ב), וברכה דטיבול ראשון [= 'כרפס'] לא קחשיב דחיובא לדרדקי, ואשר גאלנו ג', בורא פרי הגפן ד', על נטילת ידיים ה', המוציא לחם ו', אכילת מצה ז'. ו[לדעת] האשר"י [=הרא"ש] דאינו מברך בורא פרי הגפן אכוס שני שמא חשיב אשר גאלנו [כ]שתי ברכות תחלה וסוף. ברכת הלל לא קחשיב אפילו לדברי רבותינו המצריכין לברך משום דיש מקומות שלא נהגו לומר הלל על השלחן". [יש לתמוה, שהרי למנהגנו ברכת ההלל היא אחרי אכילת המצה וברכת המזון.] וראה מאמר מרדכי (או"ח תעא, ז).
מניין רביעי של הברכות מצינו בספר צרור החיים (הדרך התשיעי סי' ג, מובא בקובץ שיטות קמאי פסחים צט:): "כל האוכל מצה בערב הפסח כאלו בעל ארוסתו בבית חמיו, כלומר שבא עליה קודם שבע ברכות - וכן יש שבע ברכות קודם אכילת מצה: נטילת ידיים, ובורא פרי הגפן, ובורא פרי האדמה, ונטילה, ועל אכילת מרור, והמוציא, ועל אכילת מצה". [צריך ביאור מדוע לא מנה ברכת הקידוש וברכת הזמן (אולי ברכת הזמן לא מנה מאותו טעם שהמהר"י וייל לא מנה). ומאידך, מנה על נטילת ידיים הראשונה (קודם כרפס), ועל אכילת מרור.]
מניין חמישי של הברכות מצינו בלבוש (או"ח תעא, ב) ובעולת שבת: "יין, קידוש, זמן, בורא פרי האדמה דירקות (='כרפס'), על נטילת ידיים, המוציא ועל אכילת מצה" (טעמי המנהגים תצה). [לא מנה ברכת גאל ישראל, וכן ברכות השנויות במחלוקת הפוסקים (על נטילת ידיים ראשונה, ברכת הגפן של כוס שני).]
ויעויין חק יעקב (או"ח תעא, ו) שכתב: "...ולעניות דעתי, אין מן הצורך לכל הדחוקים אלו, אף שיש כאן יותר משבע ברכות, אפילו הכי קאמר 'שבע ברכות' כדי לדמות ולהשוות לשבע ברכות דארוסה, דאף שכאן הם יותר, מכל מקום יש בכלל שבע ברכות, כמו שיש בכלל מאתיים מנה, וק"ל". וראה בהערה הבאה שיש שגרסו תשע (או עשר) ברכות. - ↑ ראה אורחות חיים (ח"א, הלכות חמץ ומצה אות קיד): "למה המשילו אותו כבועל ארוסתו בבית חמיו?... ויש אומרים טעם אחר, לפי שכשמספר הברכות אשר יעשו לארוסה [כן הוא מספר הברכות שצריך לברך] קודם שיאכלו מצה, שבחתן יש תשע ברכות: בורא פרי הגפן וברכת האירוסין, בורא פרי הגפן ושש ברכות דנישואין, וכן מברכין תשע ברכות קודם אכילת המצה ודוק ותשכח" (וראה מחזיק ברכה או"ח סי' תעא ס"ק ג). וכן היא גרסת תלמיד הרשב"א (וכן הובא במכתם בשם יש אומרים) מובא בקובץ שיטות קמאי. וכן מביאים בשם חידושי הר"י מנרבונא (עמ' 56) שכתב: "האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, דימו אותן זו לזו, משום דמה ארוסה אסורה לו עד שיברך תשע ברכות, שנים דאירוסין ושבע דנישואין, אף מצה מברך תשע ברכות: היין, וקידוש, וזמן, ובורא פרי האדמה דירקות (= כרפס), וגאל ישראל, וברכת היין שלאחר הגדה, ונטילת ידיים שלפני המוציא, והמצה, והמוציא".
- ↑ מעשה רוקח סימן לב מובא בקובץ שיטות קמאי [אך לא בא בדבריו פירוט העשר ברכות, ואולי סבר כדעת הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח, א-ב) שיש לברך על נטילת ידיים שלפני הכרפס, ולאכול כזית כרפס (ואז מניין הברכות: א. יין, ב. קידוש, ג. זמן, ד. על נטילת ידיים, ה. בורא פרי האדמה, ו. אשר גאלנו, ז. בורא פרי הגפן, ח. על נטילת ידיים, ט. המוציא לחם מן הארץ, י. על אכילת מצה. – או שמוציא אחת מאלו, ומונה על אכילת מרור או על ההלל – וראה בהערה הקודמת). כמו כן, צריך ביאור איזה עשר ברכות יש אצל חתן עד שיהא מותר בארוסתו? ואולי מנה גם ברכת מעין שלוש (על הגפן), וצ"ע].
- ↑ ראה להלן (בפרק 'זמן האיסור'), מדברי בעל המאור, הרא"ש, רבנו ירוחם, המאירי, אורחות חיים ועוד. וכן כתב המהר"ל מפראג (גבורות ה' פרק מח): "...והטעם הוא מפני שמחצות נאסר בחמץ ועדיין לא הגיע שעת מצות מצה עד הערב, ודמיא לארוסה שנתארסה לאיש אחד ועדיין לא הגיע הזמן להיות מותרת לו עד שעת נישואין; לכך לא אמר היושב בסוכה בערב סוכות דהוה כבועל ארוסתו, דהתם שאני, שהרי אין שם ארוסה שלא נאסר הבית מלישב שם [בערב סוכות], אבל בערב פסח שנאסר החמץ ולא הגיע הזמן למצה, זה הוי כבועל ארוסתו בבית חמיו".
- ↑ מהסבר זה משמע (אם לא מדובר על דמיון בעלמא, אלא על קשר ענייני), שאכילת מצה בפסח מצריכה חיבור ושייכות למצה, ואיסור חמץ הוא חלק מהחיבור וההתייחדות עם המצה (שאין לאדם פת אחרת), אך עדיין לא הגיעה שעת החיבור הגמור, שעת קיום המצוה (ואולי הכוונה שיש צורך בציפייה ובהמתנה והשתוקקות לקיום המצוה, מכוח מה שהתייחד עמה ופרש משאר פת).
- ↑ ראה שו"ת יחוה דעת (חלק ו סימן כז) שהביא עיקרי המקורות בסוגיה זו [ושנה דבריו בספרו חזון עובדיה (פסח ח"א, הלכתו ערב פסח אות ה).], וכן במקורות המוזכרים בהמשך הפסקה.
- ↑ תרומת הדשן (תשובה קכה) שכתב בתוך דבריו: "דאסרו חכמים לגדול אכילת מצה בערב פסח מזמן איסור חמץ ואילך". והעירו שמקורו מדברי הרא"ש (פסחים פ"ג סימן ז), שהביא דברי הירושלמי שהאוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה, והוסיף הרא"ש: "ונראה דדווקא מזמן איסור חמץ ואילך" [וכן כתב תלמידו רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק א דף לט טור ב): "ודווקא מזמן איסור חמץ ולמעלה"]. ובפשטות כוונת הרא"ש [ורבנו ירוחם] שאין איסור לאכול מצה בערב פסח אלא מזמן שאסור לאכול חמץ, אך יתכן שכוונתו שאין חייב מלקות על איסור זה אלא משעת איסור אכילת חמץ, אך איסור אכילתו מתחילת היום (דרישה או"ח תעא, א). וראה בהערה הבאה בשם הריטב"א.
והרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יחוה דעת ו, כז) כתב שכן דעת רבינו יצחק בן גיאת, הובא בשו"ת תמים דעים (סימן רמה), שכתב, שאם חל ארבעה עשר להיות בשבת מבערין את הכל [- כל החמץ] מלפני השבת, ואופה מצה מערב שבת, והיינו כדי לאכול בשבת. ע"ש. (וכן הובא בדברי הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור שבדפוס וילנא בפרק קמא דפסחים יג וע"ש שהשיג עליו). וכן דעת רבינו אפרים, שהובא בספר העיטור (הלכות ביעור חמץ, דף קכא ע"ד). ע"ש. [ומבואר שבערב פסח שחל בשבת עושה סעודה על מצה, וצריך לומר שהיינו לפני זמן איסור החמץ.] - ↑ שיטה דומה יש לרבנו הריטב"א (ריטב"א פסחים נ, א) שכתב שהאיסור לאכול מצה בערב פסח "לא נאמר אלא משעת איסור החמץ... נמצא דעד ארבע שעות מותר". – ומבואר מדבריו, שמארבע שעות, שאסור מדרבנן לאכול חמץ, אסור גם לאכול מצה.
- ↑ באורחות חיים (ח"א, הלכות חמץ ומצה, אות קיד) הביא דעת הרז"ה (בעל המאור) הנ"ל שהאיסור רק משעת איסור אכילת חמץ, והביא שיש דעה אחרת: "ויש אומרים שאסור כל היום י"ד והלילה עמו". – ומבואר מדבריו שלדעת החולקים על בעל המאור, גם הלילה (שלפני יום י"ד) בכלל האיסור. וראה בהערות הבאות.
- ↑ הרמב"ן (מלחמות ה' פסחים טו, ב) סובר שאיסור אכילת מצה בכל יום י"ד, ולא רק משעת איסור אכילת חמץ, והוא מסביר: "...והטעם לזה שכיון שביעור חמץ בלילה נעשית לו מצה כארוסה בבית חמיו". [דברים דומים כתב באורחות חיים שם (ח"א, הלכות חמץ ומצה, אות קיד): "ויש נותנין טעם למה המשילו אותו לבועל ארוסתו בבית חמיו, לפי שמאחר שהתחיל לבער החמץ בלילה נעשית לו המצה כארוסה בבית חמיו".] מנימוק זה משמע שאיסור אכילת מצה הוא גם בליל י"ד.
- ↑ ראה בהערה הקודמת