רבי עבדאללה סומך

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חכם הכולל‏[1] רבי עובדי' אברהמ יוספ סומך[2] (ידוע בכינויו עבדאללה סומך) (ה'תקע"ג, 1813 - י"ח באלול חודש הרחמים והסליחות ה'תרמ"ט, 13 בספטמבר 1889) היה פוסק, איש חינוך, ראש ישיבה ומנהיגה של יהדות בבל של המאה ה-19.

ביוגרפיה[עריכה]

רבי עובדיה אברהם יוסף סומך, ידוע בכינוייו: עבדאללה סומך, עבדאל אברהם סומך, אסתאיי[3].

נולד בבגדאד לכאתון ולרב אברהם יוסף יחזקאל, שהיה עשיר ותלמיד חכם, בן למשפחת צאצאי רבנו נסים. למד תורה והתחנך אצל הרב יעקב בר יוסף הרופא בבית המדרש ראובן מנשה, שהיה אחד מגדולי הדיינים בעיראק בדור שלפניו, ובספרו "חלק יעקב" כינה את תלמידו "תלמידי המובהק והנבון", בבית מדרש זה למד עם רבי אליהו יהושע עובדי'ה, ועם רבי נוריאל שלום‏[4].

בהגיעו לפרקו נישא לשרח, בת דודו יצחק יוסף סומך. בתקופה שלאחר נישואיו, בין לימוד תורה למשנהו, החל לעסוק במסחר כשותף עם הסוחר הבגדאדי רבי משה כבאזה. כשראה כי החינוך ולימוד התורה מתחיל להתמעט בקרב הצעירים בבגדאד, החליט לעזוב את עסקי המסחר כדי להתמסר לדור הצעיר. הוא אסף עשרה אברכים ולימד אותם במשך ימות השבוע ללא תמורה. כשראה זאת הגביר הבגדאדי יחזקאל ראובן, החליט להקים בית מדרש בו יוכלו התלמידים ללמוד באופן מסודר. בשנת 1840 (ה׳ת"ר) רכש הגביר חצר ובנה בשטחה מבנה בית מדרש לו קרא "מדרש אבו מנשי" (שהתפתח בהמשך למדרש בית זלכה) והקדישו ללימוד בידי הרב ותלמידיו, כשהוא מקציב לתלמידים משכורות חודשיות. הרב עבדאללה עמד בראש הישיבה עד לפטירתו.

הרב שלמה בכור חוצין כתב בהצפירה בשנת ה'תר"ן (1889) על הרב עבדאללה סומך:

"היה גדול בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים, והוא אשר השיב העטרה ליושנה, עטרת התורה לישיבת בבל, אחר אשר הוסרה מאתה זה כמה מאות בשנים, כי הוא יסד בית מדרש גדול ורחב, והעמיד תלמידים הרבה, והרביץ תורה בישראל וכמעט כל החכמים והרבנים והמו"ץ (והמורי צדק) אשר במדינות בבל פרס ומדי וארץ הודו יצקו מים על ידו ושתו מבאר מים אשר חפר. ורוב ככל אחינו בית ישראל שבמדינות האלו קוראים אותו בשם אסתאיי (מלמדי), היינו רבי ומארי, כדרך שהיו קוראים לרבנו הקדוש בשם רבי סתם..."
אהרן סורסקי, אורות ממזרח; תולדות רועים רוחניים ליהדות הספרדית, תשל"ד, עמוד עא.

קובצי השו"ת שחיבר מכילים שאלות שנשלחו אליו מרחבי עיראק, מהודו ומפרס. השאלות מעידות על תקופה של שינויים רבים בחייהם של השואלים, שנבעו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים, שיטות חדשות של ארגון חברתי ותרבותי ועוד. מתשובותיו, במיוחד לקהילה הבגדאדית שהיגרה להודו, עולה כי הרב סומך קיבל בצורה לא מאיימת את חידושי המודרנה, ואפשר לשואלים להשתלב בנורמות המקובלות בעולם בו הם חיים, כל זאת מבלי לזנוח את דרך התורה. חלק קטן מתשובותיו נדפסו בסוף ספרו "זבחי צדק" ומאות תשובות אחרות היו מכורכים בשני כרכים ומונחים בחדר ישיבתו עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, ומאז לא נודע בידי מי נפלו.

בשנת תרמ"ז (1887) נכתב בעיתון דער איזראעליט על השאלות שהופנו לרבי עבדאללה:

"בדרך כלל הקהילות בפרס ובאסיה התיכונית מתחילים שוב פעם לפנות לבגדאד בשאלות דת ודין וראש הישיבה שלנו עסוק מאד בתשובות על שאלות אלו. כך מתאמת הפתגם של יהודי ארם-נהריים כי מבגדאד תצא תורה ודבר ה' מישיבותיה. השאלות נוגעות בעיקר בהלכות גטין וקידושין, שבהן אין רבני פרס בקיאין. בדרך כלל כותבים אותם בעברית או בארמית, אבל לפעמים גם בערבית, בפרסית או בתורכית"
– אברהם בן-יעקב, תולדות הרב עבדאללה סומך, ירושלים תש"ט, עמוד 23.

פטירתו ואירועי קבורתו[עריכה]

כשפרצה מגפת הכולרה בעיראק בשנת 1889, נדבק בה הרב עבדאללה בהיותו בכפר "גרארה" הסמוך לבגדאד, וראשי הקהילה החזירוהו לבגדאד כדי שיתרפא, אולם ב-13 בספטמבר 1889 (י"ח באלול ה'תרמ"ט, ליל מוצאי שבת) הלך לעולמו. בשל המגפה, הוצא צו מטעם הממשלה האוסר קבורת מתים בבית הקברות הסמוך לבגדאד. נכבדי הקהל, הרב אברהם הלל והרב ששון סמוחה, ביקשו היתר ממושל בגדאד לקבור את הרב עבדאללה בבית הקברות הסמוך לעיר, אולם נענו בשלילה. במקום זאת אישר המושל לקבור את הרב בחצר "יהושע כהן גדול", לצד קברו של רבו, הרב יעקב הרופא, שנמצא מעברו השני של נהר החידקל.

כשהחל מסע הלוויה וההספדים, הופיעה קבוצת פורעים ובראשם מוכתר מחוז "אל-כרך", ודרשו ממשתתפי הלוויה לעזוב את המקום בטענה שחל עליהם איסור לקבור במקום. כשהוצג בפניהם האישור ממושל העיר, החלו להכות את משתתפי הלוויה. משלחת נכבדים מהקהילה היהודית נשלחה אל המושל, וזה האחרון שלח פלוגת פרשים, כדי לאפשר ליהודים לקבור את רבם. המוכתר מנגד, הביא עמו למקום המון מוסת, ומהומה פרצה במקום. בין המהומה והמולת האנשים, הצליחו לטפס ששה יהודים מעל לחומה שהקיפה את חצר הקבורה, פתחו את שער הכניסה, שדרכו הכניסו את מיטת הרב וקברוהו בזריזות.

בימים שלאחר מכן, הפיץ המוכתר ידיעות על משתתפי הלוויה היהודים שכביכול הכו מוסלמים, ובשל כך מושל בגדאד התכחש לאישורו, והורה לעצור את נכבדי הקהילה היהודית - הרב אברהם הלל, הרב ששון סמוחה, הגביר יחזקאל עיני ועוד. בימים שלאחר מכן תקף המון מוסלמי את התושבים היהודים בבגדאד, ובעקבות כך שלחו רבני העיר מברקים אל קהילות יהודיות ברחבי העולם, בבקשה שישפיעו על הפסקת הפרעות. כשנודע לממשל בבגדאד על המברקים שנשלחו, נעצרו גם הרבנים.

לבסוף התערב הממשל הבריטי ושלח התראה לסולטן טורקיה, עבדול חמיד, בבקשה להורות על הפסקת הפרעות, ואף איים כי יערב כוח צבאי שיישלח לבגדאד, באם יתעלמו מבקשתו. הסולטן הטורקי נענה לבקשה והורה לשליח מטעמו לחקור את התנהלותו של מושל בגדאד. לאחר חקירה ובדיקה הודח המושל והוחלף, וחיי הקהילה היהודית שבו למסלולם.

מושל בגדאד החדש פרסם צו האוסר על הכאת יהודים, ונכבדי הקהילה היהודית ורבניה שוחררו ממעצר. כדי להביא להרגעת הרוחות בין ההמון המוסלמי לקהילה היהודית, הוציא המושל צו פשרה שבו הורה להעביר את קברו של הרב לבית העלמין הסמוך לבגדאד.

לאחר כשלושה חודשים מהקבורה הראשונה, הועברה גופתו של הרב לבית הקברות היהודי הסמוך לבגדאד. שוב נערכה הלוויה מחדש, בהשתתפות יהודים ומוסלמים כאחד, ובראשם ראש הצבא ושרי הממשלה. הלוויה יצאה לעבר מדרש בית זילכה, בין הקברנים היה רבי משה צדקה (הראשון) שהיה גם סופר סת"ם ואחראי על השחיטה‏[5], שם הספידו הרב יוסף חיים, ומשם המשיכה לבית הקברות.‏[6]

תלמידיו הבולטים[עריכה]

חיבוריו[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

הערות שוליים

  1. תואר מיוחד אצל חכמי הספרדים למי שכולל כל החכמות, והבן איש חי העיד עליו בהספדו שהיה נשמת אחז מלך יהודה ותיקן האזכרות שהיה מנקב
  2. ככה העתיקוהו וחתם בכמה חתימותיו, בן יחזקאל וכתון
  3. הכוונה המורה והמלמד, ככה כונה בפי כל גלילות עיראק, הודו, פרס, כורדיסטאן, וסינגאפור שלמדו ממנו, ועוד
  4. נולד ה'תקמ"ח נפטר ה'תרנ"ה (זבחי צדק הנדמ"ח במבוא עמ' 58)
  5. נפטר בה'תרע"ז, מקורות: ראה בזבחי צדק הנדפס מחדש במבוא חלק א
  6. תבנית:Cite book
תקופת חייו של רבי עבדאללה סומך על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן

תבנית:אחרונים


תבנית:בקרת זהויות