פרשני:בבלי:שקלים י א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים י א

חברותא[עריכה]

והרי אף אתה מודה ואומר שהעומר ושתי הלחם אין באין אלא  משל ציבור. ואם התנדב אדם לשמור על הספיחים שהם הפקר נמצא שזכה בהם, ואין הקרבן קרב משל ציבור אלא משל יחיד.
ורבי יוסי סובר, כיון שנותנם לשם הציבור נעשה של כל הציבור, ותו לא הוי קרבן יחיד.
וחכמים סוברים, שכלל הוא, שאין קרבן יחיד משתנה לשם ציבור.
גמרא
במשנה במסכת תענית איתא, שהיו תשעה זמנים בשנה שהיו הכהנים ומשפחות מסוימות בישראל מתנדבים עצים להביא למערכה על גבי המזבח.
ואותם זמנים היו להם יום טוב, שאסור להם בהספד ובתענית.
ומקשה הגמרא: מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות במשנה באופן מיוחד בזמנים מיוחדים? והרי כל אחד יכול להתנדב ולהביא עצים למערכה, ומתי שירצה, ואם כן, מה הוא המיוחד באותם הזמנים?
אלא, שבשעה שעלו ישראל מן הגולה בימי עזרא, ולא מצאו עצים בלשכה לאש המערכה, ועמדו אלו (אותם משפחות) ונתנדבו עצים משל עצמן, ומסרום לציבור, וקרבו מהן קרבנות ציבור.
ובשכר זה התנו עמהן נביאים שביניהם (כגון חגי זכריה ומלאכי, עזרא ונחמיה) שמעתה, לעולם באותם תשעה זמנים המנויים במשנה במסכת תענית, אפילו הלשכה מליאה עצים, ועמדו בני המשפחות האלו ונתנדבו עצים משל עצמן, שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחילה.
ולכן הם נמנו במשנה, להודיעך שהעצים שלהם, באותם זמנים המנויים שם, קודמין לכל שאר עצים שבלשכה.
אמר רבי אחא הא דאמרינן שעצים לקרבנות ציבור באין משל יחיד - דרבי יוסה היא.
דרבי יוסה אומר במתניתין: אף הרוצה - מתנדב מעצמו להיות שומר חנם. ואף שזכה בתבואה על ידי שמירתו, מכל מקום כיון שמוסרה לציבור הוי קרבן ציבור.
אבל לחכמים אי אפשר להביא עצים משל יחיד, כי גם אם ימסרם לציבור, הא סברי שאין קרבן יחיד משתנה לשל ציבור.
רבי יוסי בשם רבי אילא אמר: דברי הכל היא.
שכולי עלמא מודו שעצים - גם היחיד יכול להביא ולמסור לציבור.
במה פליגין, דווקא בגופו של קרבן, שהוא חייב לבוא משל ציבור, וחששו שהיחיד לא ימסרם יפה יפה.  54 

 54.  החזון איש מבאר שמבחינת הקנין אין חשש שמא לא ימסור היחיד לציבור, שהרי משהקדישו חל ההקדש ושוב אין ליחיד שום שייכות ממונית אליו, אלא שעדיין שמו של המקדיש קרוי עליו, והמסירה "יפה יפה לציבור" משמעותה שהוא מנתק את שמו ואת התייחסותו לדבר שהקדיש, לחלוטין.
אבל במכשירי קרבן, כגון עצים, שאינם קרבן עצמו - כל עמא מודיי (כולי עלמא מודו) שהוא משתנה מקרבן יחיד לקרבן ציבור.
כלומר, מכשירי מצוה אינם צריכים כלל להיות משל ציבור.
ומצינו שנחלקו רבי אחא ורבי יוסי גבי דין נוסף, האם מודו רבנן במכשירי קרבן שבאין משל היחיד:
דתני: אשה, שהיא אמו של הכהן הגדול, שעשתה כתונת לבנה, עבור בנה הכהן הגדול, לשרת בה בקדש ביום הכיפורים, כשירה.
ובלבד שתמסרנה לציבור.
אמר רבי אחא: משנה זו - דרבי יוסי היא.
דרבי יוסי אומר: אף הרוצה - מתנדב להיות שומר חנם על התבואה, ושוב מוסרה לציבור, וכשירה היא לעומר ולשתי הלחם, דהוו קרבנות ציבור.
אבל לרבנן חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. ולכן גם כתונת זו אינה כשירה לרבנן, דבעינן שתהא משל ציבור, וחיישינן שמא לא תמסרם יפה יפה.
ואילו רבי יוסי בשם רבי אילא אמר: דברי הכל היא.
ובמה פליגין רבנן על רבי יוסי - דווקא בגופו של קרבן, שצריך לבוא משל ציבור.
אבל במכשירי קרבן - כל עמא מודיי שהוא משתנה מקרבן יחיד לקרבן ציבור.
כלומר, מכשירי קרבן ציבור כשרים גם אם הם באים מן היחיד.
ואמרינן: מתניתא משנתנו פליגי על רבי אחא. כי ממשנתנו מוכח שגם לרבנן קרב קרבן עצים משל יחיד. וכדאמר רבי יוסי בשם רבי אילא, שמכשירי קרבן כשירין אף כשהביאם יחיד.
דתניא בברייתא במגילת תענית: אותן הימים של הבאת העצים, נוהגין בהם אותן המשפחות יום טוב, בין בשעה שהמקדש קיים, והקריבו קרבן, ובין שלא בשעת הקרבת הקרבן. אלא אפילו אחר חרבן בית המקדש היה זה יום טוב שלהם.
רבי יוסי אומר: אינן נוהגין בימים אלו יום טוב, אלא בשעת קרבן בלבד. אבל אחר החרבן, שכבר לא הקריבו קרבנות, ושוב לא הביאו עצים - לא נהגו באותם הימים יום טוב.
אמר רבי אליעזר בי רבי צדוק: אנו היינו מבני סנאה בן בנימין, מאחת המשפחות שהביאו עצים לקרבן. וזמן משפחתנו היה קבוע להביא עצים בי' באב.
ואירע שחל תשעה באב להיות בשבת, ודחינו אותו למוצאי שבת.
דהיינו, שהתענו צום תשעה באב ביום ראשון, כדין תשעה באב נדחה. והיינו מתענין באותו היום, ולא משלימין את התענית, אלא אכלנו לפני סוף היום, כדי שלא להיות בכל אותו היום בתענית. לפי שאותו היום עשרה באב הוא, ויום טוב שלנו היה.
ורצה רבי אליעזר בי רבי צדוק להוכיח מכך שאפילו בזמן שאין בית המקדש קיים (שהרי הוא היה אחר החרבן, שהרי התענו בתשעה באב), ואין מקריבין קרבן, מכל מקום נהגו אותו יום טוב.
ומזה מוכיחה הגמרא, שעל אף שרבי אליעזר ברבי צדוק הוא מרבנן דפליגי על רבי יוסי, אפילו הכי החזיק את אותו היום ליום טוב. ומוכח, שהקריבו יחידים קרבן עצים.
ובהכרח, שמכשירי קרבן שאני, וכולי עלמא מודו שבאים משל יחיד. (פירשנו הסוגיא כפי גירסת הגר"א, ויש פירושים אחרים).
תמן במסכת מנחות תנינן: כל קרבנות (מנחות) היחיד והציבור - באין בין מן תבואת הארץ ובין מן תבואת חוצה לארץ.
בין מן החדש (גידולי שנה זו) ובין מן הישן (גידולי שנה שעברה).
חוץ מן מנחת העומר ושתי הלחם, שאין באין אלא מן החדש, ומן הגדל בארץ בלבד.
אמר רב חונה בשם רבי ירמיה: משנה זו - דרבי ישמעאל היא.
דמצינו שרבי ישמעאל אומר: אין העומר בא מן הסוריא, ואף שלגבי כמה הלכות סוריא היא כארץ ישראל.
ומוכח, שכל שכן שאין העומר בא מחוץ לארץ.
אבל רבנן, דפליגי על רבי ישמעאל, וסברי שעומר בא מסוריא, הוא הדין שהם סוברים שבא אפילו מחוץ לארץ, ודלא כמתניתין דמנחות.
תמן במסכת כלים תנינן: עשר קדושות של הארצות הן, זו למעלה מזו
ארץ ישראל - מקודשת מכל הארצות.
ומה היא קדושתה - שמביאין ממנה מנחת העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות.
אמר רבי חייא בשם רבי ירמיה: משנה זו - דרבי ישמעאל היא!
דרבי ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא, וקל חומר שאינו בא משאר ארצות. אבל רבנן דפליגי בסוריא, מכשירין נמי עומר הבא משאר ארצות.
תמן במסכת שביעית תנינן:
הא דכתיב "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות. בחריש ובקציר תשבות"
- אינו ענין לשבת.
שהרי בשבת כבר נאמר "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה".
ולכן, תנהו ענין לשביעית.
ואף בשביעית אינו צריך לאסור עבודת קרקע, דכתיב "לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה".
ומדכתיב שוב "בחריש ובקציר תשבות", דרשו לרבות:
ולפיכך רבי ישמעאל אומר: מקרא זה בא ללמד היתר קציר העומר בשביעית.
שהקיש הכתוב חריש לקציר. ודרשינן מההיקש הכי:
מה חריש שאסר הכתוב הוא חריש של "רשות", שאין לך חריש של מצוה כלל, אף קציר שאסר הכתוב, לא אסר אלא קציר של רשות.
יצא קציר העומר, שהוא מצוה, ולכן מותר לקוצרו בשביעית.
שנינו במשנה: שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
ואמרינן: מאן הוא התנא הסובר ששומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה?
רבי ישמעאל היא, הסובר שאין העומר בא מן סוריא.
כי לפי חכמים לא הוצרכו לשמור ספיחין, אלא יביאו שעורים לעומר מסוריא, שאין בה איסור שביעית.
אמר רבי יוסה: מתניתין - דברי הכל היא, ולעולם עומר הבא מסוריא כשר.
והכי קאמר: אם לא מצאו תבואה שעדיין לא נקצרה בסוריא - מביאין אותן מספיחין שבארץ ישראל. ובאופן זה צריכין שומרין, והן נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
ומסתפקת הגמרא: ההן (האי) עומר, אם אין ספיחי תבואה להביאו מהם - מהו שיזרע בתחילה (לכתחילה) שעורים בשנת השמיטה כדי להביא מהן מנחת העומר?
האם כשם שהתיר רבי ישמעאל לקצור בשביעית לשם מצות הבאת העומר התיר נמי לזרוע לשם כך, או לא?
רבי חייא בר אדא בעי קומי (הקשה לפני) רבי מנא: הכיצד יתכן שיהיה מותר לזרוע שעורים בשביעית, ולהביא מהם העומר?
והרי כל המנחות הנאכלות, נוטל מהן קומץ, ומקטירו על גבי המזבח, ועל ידי כן מתיר השיריים לאכילה.
ואם אין הקמיצה מתירה את השיירים - לאו שמה קמיצה!
ואם כן, במנחת העומר של שביעית, אפילו אם יהיה מותר לקוצרה, מכל מקום היאך היא כשירה, והלא נמצא כ"קומץ על השיריים שאינן נאכלין", שהרי השיריים אסורין באכילה כיון שנזרעו בשביעית, ונמצא שהקומץ אינו מתיר את שיירי המנחה באכילה, ואין עבודת הקמיצה כשירה!  55  אמר ליה רבי מנא: שפיר קמבעיא לן אם מותר לזרוע בשביעית לשם הבאת העומר, ולא אכפת לן שאין השיריים מותרין.

 55.  מכאן יש להוכיח שדבר הנעבד בשביעית נאסר באכילה מן התורה, שהרי השוותה הגמרא דין נעבד לקומץ על השירים שאינם נאכלים, והוא דין מהתורה (חזון איש שביעית י-ו, ועיין מה שכתב החזון איש שיש לדחות, סימן כב, ג).
כי נעשה הדבר כאותם חמשה דברים שנמנו במסכת פסחים, שהן באין וקריבין אף כשהן בטומאה, ואין נאכלין בטומאה.
ועומר ושתי הלחם נמנין ביניהם, הרי אף שאין השיריים נאכלין, מכל מקום הוי קמיצה כשירה.
ועתה דנה הגמרא בשאלה כיצד ניתן לשלם לשומרים מתרומת הלשכה, למרות שהיא הקדש, ואסור לעשות בה שימוש חולין מדין מעילה.
והוינן בה: מה ששנינו כי שומרי ספיחין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה - כיצד הוא (הגזבר שנותן להם שכרן) עושה?
היאך הוא נותן להם מעות הקדש, הא אין הקדש יוצא לחולין בלא חילול?
ומפרשת הגמרא: הגזבר נוטל מעות מן השולחני בהלואה, ונותן לקוצרין ולשומרין בשכרן עד שלא (קודם) שיקרב העומר.
ואחר כך מביא מעות הקדש מתרומת הלשכה, ומחללין את המעות עליו, (על העומר הקצור), ועל ידי כן העומר מתקדש והמעות יוצאין לחולין. ואת המעות האלו שיוצאין לחולין פורעין לשולחני עבור הלואתו.
ומקשה הגמרא: וכי טבות כן!? והיינו, וכי טוב הוא לעשות כן? הרי המעות שהוא חייב לשומרין ולקוצרים הם הרבה יותר משווי העומר, והיאך הוא מחלל מעות הרבה על שיווי מועט?
אמר רבי יוסי בשם רבי אחא בשם רבי בא: כל מה שיתן כנגד העומר בשביעית - הן הן דמיו משעה ראשונה! דמחשיבין את שויו של העומר לפי מה שצריך להשקיע בשמירתו, וכיון שהוא נצרך לשומרין הרי דמיו מרובים כדמי השמירה.
תנא: אף בפתחי אבנים (המסתתים אבנים) לצורך בנין הבית כן הוא עושה בנתינת שכרן, וכדמפרש:
כיצד הוא עושה? נוטל מעות בהלואה מן השולחני, ונותן לחוצבין ולסתתין בשכרן עד שלא תנתן האבן על גבי הדימוס (שורת האבנים בבנין).
ומשניתן האבן על גבי הדימוס - מביא מעות מתרומת הלשכה, ומחללין המעות עליה, ופורע את המעות שיצאו לחולין לשולחני.
וגם על זה הקשתה הגמרא: וכי טבות לעשות כן? והרי אין שווי אבן הבנין עולה כדי שכר האומנין, ואיך שכרן מתחלל על האבן.
אמר רבי יוסי בשם רבי אחא בי רבי בון בשם שמואל: כל מה שיתן - הן הן דמיה בשעה ראשונה! כי מכיון שהוצרכו האבנים לסיתות הרי דמיהן מרובים, והם שוים כשווי העבודה שהושקעה בעשייתן.

דרשני המקוצר[עריכה]