פרשני:בבלי:שקלים ט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים ט א

חברותא[עריכה]

תני חצי שמינית טברנית  הישנה אמר רבי יוחנן הדין דידן (הות) הוא
ולמה קרי ליה למידה זו עתיקה, אף שנהוגה היא גם עתה?
מן בגין (משום) דהוה ביומיה (בימים קדמונים) זעירא קטנה. ואחר כך רבתא (גדלה המידה). ושוב איזערית, הצטמצמה וחזרה לקטנותה, כמה דהות (כמו שהיתה) קודם.
ולכן קורא אותה "ישנה", לומר לך, שמודדים לפי קטנותה כיום, שהיא כמו מידתה העתיקה, ולא כשעה שהוסיפו עליה.
ודנה הגמרא: כמה הוא שיעורו של כוס לארבע כוסות בליל הסדר על פי מדידת נפח?
אמר רבי יוסי בשם רבי יוסי בן פזי, וכן אמר רבי יוסי בר ביבי בשם רבי שמואל: שיעור הכוס הוא אצבעיים שתי אצבעות (בטפח יש ארבע אצבעות) אורך, על אצבעיים רוחב. על רום (בגובה) אצבע ומחצה ועוד שליש האצבע.
תני: אם הוציא בשבת מרשות לרשות יין יבש (קרוש), שיעורו להתחייב עליו הוא כזית, דברי רבי נתן.
לפי שרביעית יין הנקרשת עומדת על שיעור כזית.
וביין קרוש מחשבים את שיעור הוצאתו ברביעית שלימה, ולא בשיעור מזיגת יין, היות ויין קרוש אי אפשר למוזגו.
אמרי רבנן דקיסרי, וכן אמר רבי יוסי בר ביבי בשם שמואל: אתיא הא דאמר רבי נתן ששיעור רביעית לח שנקרש הוא כזית - כשיטת רבי יוסי בר יהודה.
דאמר רבי יוסי בר יהודה, על דברי בית הלל, שאמרו "דם נבילות מטמא כנבילה עצמה": לא טימאו אלא בדם שיש בו לפחות שיעור רביעית, הואיל ורביעית הוא שיעור שיכול לקרוש ולעמוד על כזית.
וכמה, וכמו דרבי יוסי בר יהודה אמר ששיעור דבר לח, שכשיקרש יעמוד על כזית, הוא ברביעית, כן אמר רבי נתן ברביעית, שכאשר תקרש יהא בה כזית.
דהיינו, שיטת רבי נתן ורבי יוסי בר יהודה שוה, שלפי שניהם שיעור רביעית שנקרש עומד על כזית.
אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מעשה היה בפרדתו של רבי שמתה, וטהרו את דמה. ואמרו שאינו מטמא משום טומאת נבי לה.
ושאל רבי אליעזר את רבי סימון: עד כמה הוא שיעור הדם שמטהרים בנבילה?
ורבי סימון לא אשגח ביה ולא ענה על שאלתו.
ושאיל רבי אליעזר לרבי יהושע בן לוי: עד כמה הוא השיעור שדם נבילות טהור?
ואמר ליה: עד רביעית דם הרי זה טהור. יותר מרביעית - הרי זה טמא.
ובאש חרה לרבי אליעזר, על דלא חזר ליה רבי סימון שמועתא, (חרה לרבי אליעזר על שלא החזיר לו רבי סימון תשובה).
רב ביבי הוה יתיב והוה מתני הדין עובדא, היה יושב ושונה מעשה זה שטיהרו את דם הנבילה. ואמר ליה רבי יצחק בר כהנה, שאלו: האם רק עד רביעית דם טהור, ויותר מכאן טמא?
ובעט ביה רב ביבי (דחפו ברגלו), ולא ענה לו.
אמר ליה רבי זריקא לרב ביבי: וכי בגין דשאל לך, את בעט ביה? וכי משום ששאלך רבי יצחק שאלה זו דחית ודחפת אותו?!
אמר ליה: בגין היות דלא הוה דעתי מיושבת בי בעיטנא ביה, ודחיתיו ולא עניתי לו תשובה.
דאמר רבי חנן: במי הכתוב מדבר הכתוב בקללות בפרשת כי תבוא: "והיו חייך תלואים לך מנגד"?
זה שהוא לוקח (קונה) חטים לשנה, ומהם אוכל, ואין לו שדה משלו, וכל שנה צריך לקנות חיטים, וחייו תלואים לו, שאינו יודע אם יהיה לו לקנות בשנה הבאה.
ומה שנאמר (שם) "ופחדת לילה ויומם" - זה הלוקח חטים מן הסדקי, שמוכר תבואה מעט מעט, ובכל יום חושש שמא למחר לא יהיה לו.
ומה שכתוב "ולא תאמין בחייך" - זה הלוקח פת אפויה מן הפלטור (הנחתום), שקונה לחם לכל פעם שאוכל, ועומד תמיד בחשש שמא לא יהא לו פת לסעודה הבאה.
והמשיך רב ביבי ואמר: ואנא - סמיכנא אפלטור! (ואני לוקח פת מן הנחתום). ולכן, משום טרדת הפרנסה אין דעתי מיושבת עלי, ומשום כן דחיתיו ולא עניתי לו.
ומהו כדון?
(כמו "מאי הוה עלה?" מהי המסקנה, עד כמה טיהרו דם הנבילה).
תנינא: העיד רבי יהושע בן פתורה על דם נבילה שהוא טהור! ומשמע שאפילו יותר מרביעית הוא טהור.
ודוחה הגמרא: יש לומר: מהו טהור דקאמר רבי יהושע בן פתורה - טהור מלהכשיר. שאין האוכלין מקבלין טומאה עד שיבוא עליהם משקה, ודם נבילה לא חשיב משקה, ואינו מכשיר האוכלין לקבל טומאה.
אבל לטמות טומאת נבילה יש לומר דמטמ א.
ואמרינן: אי אפשר לומר כן שדם נבילה מטמא ואינו מכשיר.
דתמן תנינן: דם השרץ דינו כבשרו.
כמו שבשר שרץ מת מטמא טומאת שרץ, ואינו מכשיר את האוכלים לקבל טומאה, שהרי בשר אינו משקה - כמו כן דם השרץ מטמא טומאת שרץ, ואינו מכשיר את האוכלים לקבלת טומאה.
ומסיימת המשנה: ואין לנו כיוצא בו.
והבינה הגמרא שלא מצאנו עוד דבר שכזה, שאינו מכשיר אך הוא מטמא.
וכיון שלא נמצא דבר דומה, הרי בהכרח שדם נבילה אם אינו מכשיר הוא גם אינו מטמא, כי אם נאמר שהוא אינו מכשיר אך הוא מטמא, הרי מצינו דבר נוסף לבשר שרץ שמטמא ואינו מכשיר.
ודוחה הגמרא: דלמא מאי דאמרינן בבשר השרץ "ואין לנו כיוצא בו", אין הכוונה שלא מצינו עוד דבר המטמא ואינו מכשיר.
אלא רק לגבי שיעור טומאתו אמרו שדמו של שרץ מטמא כבשרו, באותו השיעור.
והיינו, כשם שבשר השרץ מטמא אפילו בשיעור קטן, בגודל עדשה (מין קטנית), כך גם דם השרץ מטמא בשיעור כזה.
אבל דם נבילות, אף שנאמר בו שהוא "מטמא כבשרו", אין שיעור טומאתו שוה לבשרו, כי בשר מטמא בכזית, ואילו אילו הדם מטמא רק בשיעור רביעית (הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית).
נמצא, שאין לנו ראיה ממה שהעיד רבי יהושע בן פתורה על דם נבילה שהוא טהור, שהוא טהור לגמרי. כי יש לומר שטהור הוא רק מלהכשיר אוכלין לקבל טומאה, אבל לטמאות הוא מטמא.
ומסיקה הגמרא: אמר רבי יוסי: פליגי בה תרין אמוראין:
חד אמר דם נבילה טמא (ברביעית).
וחד אמר טהור לגמרי, אפילו ביותר מרביעית.
ומפרשת הגמרא את המחלוקת: מאן דאמר טמא, סבר כרבי יהודה במסכת עדויות, דאמר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, ואחד מהם הוא דם נבילה, שבית שמאי מטהרים ובית הלל מטמאין.
והלכה כבית הלל לגבי בית שמאי, שהוא טמא.
ומאן דאמר טהור, סבר כרבי יהושע בן פתורה דלעיל, שהעיד על דם נבילות שהוא טהור.
אמר ליה רב אבדומה דמן נחותה לרבי יוסי, שאמר מאן דאמר דם נבילה טמא, סבר כרבי יהודה: ויאות!
נכון הוא מה שאמרת שרבי יהודה מטמא דם נבילות.
היות דרבי יהודה - מוריינא דבי נשיאה הוי. הוא היה מורה הוראות בבית הנשיא, דהיינו אצל רבי. ופרדת רבי מתה, והורה כשיטתו, שרק הואיל והיה שם דם פחות מרביעית, לכך טיהר אותה.
שנינו במשנה: לא יכנס התורם ללשכה כשהוא לבוש בבגדים שאפשר להסתיר בהם מעות, שמא יעני, ויאמרו: מעוון גזל הלשכה העני.
תני רבי ישמעאל: קווץ (מגודל שער, מלשון קווצותיו תלתלים) לא יתרום את הלשכה מפני החשד, שיחשדו בו שנטל ממעות הלשכה והניחן בין שערותיו.
תני: הגזברין היו מפספסין בקילקין, משפשפים בשער זקנו, היכן שהשערות דבוקות מחמת זיעה, כדי להפריד השערות שלא יוכל ליתן שם מעות.
תני: מדברין היו הגזברין עמו משעה שהוא נכנס לתרום עד שעה שהוא יוצא, כדי שלא יוכל להכניס לפיו מעות.
ומקשה הגמרא: מדוע הוצרכו לכך?
נימא עצה אחרת: וימלא פומיה מוי, ימלא פיו מים, ולא יוכל להכניס לפיו דבר.
אמר רבי תנחומא: לא עשו כך מפני הברכה! שצריך לברך התורם על הפרשת תרומה כדרך שמברכין על הפרשת תרומה בגורן. וכשמשקין בפיו אינו יכול לברך.  50 

 50.  כן פירש קרבן העדה. אבל יפה מראה פירש דחיישינן שמא יבלע את המים ולא יוכל לברך ברכת הנהנין עליהם. ועיין בתשובות חכם צבי סימן קכ"א שהקשה על דבריהם ופירש כבעל קרבן העדה. ולכאורה נחלקו אם איכא דין לברך על תרומת הלשכה, וברמב"ם לא נזכר ברכה על תרומת הלשכה.
אמר רבי שמואל בן נחמן בשם רבי יונתן: בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו מקור לכך שאדם צריך לצאת ידי הבריות שלא יחשדוהו, כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום.
בתורה מנין? דכתיב שאמר להם משה לבני גד ובני ראובן, אם תצאו חלוצים ותלחמו ואחר כך תחזרו, אז, "והייתם נקיים מה' ומישראל".
בנביאים מנין: דכתיב בספר יהושע, גבי בני גד ובני ראובן, בשעה שחשדום בני ישראל שהם בנו מזבח כדי למרוד בה'.
אמרו: אל אלוהים ה'. וישראל הוא ידע
בכתובים מנין? דכתיב במשלי "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם".
גמליאל זוגא (כך שמו) שאל לרבי יוסי בר רבי בון: איזהו מהמקראות הללו המחוור שבכולם, שבו מפורש ביותר שצריך אדם לנקות עצמו גם מבני אדם?
אמר ליה: דברי הכתוב "והייתם נקיים מה' ומישראל" הוא המקרא המפורש ביותר.
הלכה ג - מתניתין:
א. שליחו של בית רבן גמליאל, כשהיה מביא מחצית השקל, היה נכנס בעת שהתורם תורם, והיה לוקח את המעות מן הלשכה לתוך הקופות. ושקלו היה נתון בין אצבעותיו, וזרקו לפני התורם, והתורם מתכון ודוחפו מהלשכה לתוך הקופה של ג' סאין שתורם בה,  51  וממנה נטלו לקרבנות ציבור.

 51.  הריבב"ן פירש שכוון התורם לדחוף שקלו של רבן גמליאל כדי שיעלה בתוך התרומה. ובספר לחם שמים פירש איפכא, שדחפו התורם למרחוק, לבטל כוונת השוקל. "והודיעך כאן ב' דברים: א. שיש לאדם לדחוק עצמו בהכנת והזמנת המצוה, ואף שלא יעלה בידו יש לו שכר על כוונתו הטובה. ב. שהתורם לא היה רשאי לכוין לתרום מן השקלים הידועים לו היותם של אדם גדול, כדי שיהא יד כל אדם שוה בהם בו". עכ"ל.
לפי שרצה רבן גמליאל להיות בטוח שמהשקל שלו יביאו קרבנות, ולא ישאר שקלו בלשכה ויהא "שיירי הלשכה" שממנה בונין חומת ירושלים והעזרה.
ב. התורם נכנס לתוך הלשכה, והשומרים עומדים בחוץ. ואין התורם תורם עד שהוא אומר להם: אתרום?
והן עונין ואומרים לו: תרום!
וחוזר ושואל: אתרום? והם אומרים לו תרום!
ושואל שוב: אתרום? והם אומרים לו תרום!
וכך הוא שואל שלש פעמים, והן עונין.
וכן דרך חכמים, שמשלשין את הדברים, וכפי שמצינו בקצירת העומר, שאומר "אקצור?" והן עונים לו "קצור" ג' פעמים.
(והוכיח מכאן היעב"ץ בספרו לחם שמים, שלכל דבר מצוה צריך אדם לזמן עצמו).
ג. תרם את התרומה הראשונה (בפרוס הפסח) וחיפה (כיסה) את כל השקלים הנשארים בלשכה בקטבליאות, עור שלוק, כדי שיתנו עליו את השקלים שיבואו מהמדינות שסביב ארץ ישראל, שלא יכלו להביא קודם הפסח, ומביאים מפסח ועד עצרת, ונותנים אותם על גבי הקטבלא כדי שיתרום מהן בפרוס העצרת.
ותרם את התרומה השניה בפרוס העצרת, וחזר וחיפה את השקלים הנותרים בקטבלאות, ונותנים עליהם כל השקלים המבואים מבבל וממדי ומן המדינות הרחוקות, ומהם תורמין מהן בפרוס חג הסוכות.
אבל אחר התרומה השלישית, בפרוס החג, לא היה מחפה עוד, לפי שאין אחריה תרומה נוספת.
ולמה היה מחפה אחר התרומה הראשונה והשניה?
שאם לא היה מחפה, יש לחוש שמא ישכח, ויחזור ויתרום מן הדבר התרום. וכשמחפה נעשו המחופים "שיריים", ותורם ממה שעל הקטבלא.
ד. תרם את התרומה הראשונה לשם שקלים שבאים מארץ ישראל. ואת התרומה השניה תרם לשם שקלים הבאים מכרכים המוקפים (הסמוכים) לה (לארץ ישראל).

דרשני המקוצר[עריכה]