פרשני:בבלי:שקלים יד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים יד ב

חברותא[עריכה]

והיו  מוסרין את המגילה הזאת שכתובים בה סמני הקטורת איך להכירם וכיצד סדר הכנתם, אלו לאלו. והיו סומכין זה על זה שלא תגיע מגילה זו ליד מי שאינו הגון וישתמש בה לעבודה זרה.
ועכשיו, שאינן בית אבא נאמנים, וירא אנכי שתעבור מגילה זו לידי מי שאינו הגון, הילך את המגילה, שאתה נאמן, והזהר בה שלא תצא מידך לידי אחרים.
וכשבאתי והרצתי הדברים הללו לפני רבי עקיבא, זלגו עיניו דמעות, ואמר: מעתה, אין אנו צריכין להזכירן לגנאי.
כי עד עתה היינו סבורים לגנות את בית אבטינס בכך שלא רצו ללמד מעשה הקטורת, על אף שביארו טעמם שלא רצו שיבא אדם שאינו הגון ויעשה כן לעבודה זרה.
שסברנו דמילי בעלמא נינהו, ועיקר טעמם הוא לצורך עצמם ופרנסתם. אולם עתה שרואים אנו כמה נזהרו בשמירת המגילה, חזינן שכוונתם היתה לשם שמים. ומשום כן אין לנו עוד להמשיך להזכירם לגנאי.
שנינו במשנתנו: אלעזר ממונה על הפרוכת.
ומבארת הגמרא: שהיה אלעזר ממונה על כל אורגי הפרוכות והרוקמין בהן, שיהיו מוכנות להיכל ולשערים.
ששלשה עשר פרוכות היו במקדש שני, ובכל שנה ושנה היו עושין שתי פרוכות חדשות, להבדיל בין הקדש וקדש הקדשים.
שנינו במשנתינו: פנחס המלביש.
ומבארת הגמרא: שהיה מלביש בגדי כהונה גדולה. והיינו שהיה עוסק בהכנת בגדי כהנים הדיוטות ובגדי כהן גדול ובאריגתן, ומתחת ידו נעשית הכל (רמב"ם פ"ז מכלי המקדש ה"כ).
ומעשה בכהן אחד שהלביש לאיסטרטיות (לשר) אחד, בגדיו שהיה רגיל בהם, ונתן לו בשכרו שמונה זהובים.
ואית דאמרין: תרי עשרי זהובין יהב ליה.
הלכה ב - מתניתין:
משנתינו ממשיכה למנות את המנויים הנוספים שהיו במקדש.
א. אין פוחתין במקדש משלשה גזברין, שממון הקדש תחת ידם, והם גובים את הערכין ופודים את ההקדשות, וכל מלאכת הקדש נעשית על ידם.
ואין פוחתין משבעה אמרכולין שהם היו ממונים על הגזברים (ומכאן נגזר שמם "מרכול", מלשון "מר", אדון על ה"כל").  66  ושבעת מפתחות שערי העזרה בידם אחת ביד כל אחד, ואין יכולין לפתוח השערים עד שיתקבצו כל השבעה ביחד.

 66.  מתבאר בגמרא דאמרכל גדול מגזבר. והקשה הראב"ד בפירושו למסכת תמיד (פרק ראשון מודפס בגליון הגמרא שם לא א): הא אמרכלין היו שליטין על כל, והאיך יתכן שהיו אמרכלין יותר מגזברין? ותירץ שי"ג גזברים היו כגירסת הספרי. אולם המשנה כאן לא מנתה אלא שלשה גזברין שהיו מיוחדין להעריך ערכין וחרמים וקדשי בדק הבית, ולפדותן באופן שלא יהא הפסד להקדש. והיו שלשה ממונין על כך כי לעשות שומא צריכין להיות שלשה, כבית דין. ושאר עשרת הגזברים היו ממונים על שאר עניני הקדש ואלו לא הוזכרו כאן.
ב. ואין עושין שררה על הציבור בממון אפילו של חולין פחות משנים ממונים.  67 

 67.  הקשה הקובץ שיעורים במסכת בבא בתרא (ח ב) מדוע אין עושין שררה על הציבור בפחות משניים? שהרי לענין כפיה על המצוות, יכול כל יחיד ויחיד לכוף (כמבואר בנתיבות סימן ג) ואילו לענין כח כפיה של בית דין צריכים שלשה, ולא די בשניים, וכמו שמצינו שלצורך כפייה על הצדקה (שלא מדין "כפיה על המצוות") צריכים שלשה. והגר"ש רוזובסקי תירץ בשיעורים בבבא בתרא, שאכן גם יחיד יכול לכפות על הצדקה, אלא שמינוי של "שררה", שבכוחו לכפות בקביעות מהציבור, אינו בפחות משניים.
דכתיב בגביית נדבת המשכן, "והם יקחו את הזהב", מיעוט רבים, שנים. ומפני החשד הוא.
ולפיכך כל אותן הממונים שנשנו לעיל היו גם ממונים אחרים עמהם (ולא מנה התנא רק את ראש הממונים).
חוץ מבן אחיה, שהיה ממונה יחידי, על חולי מעיים. אף על פי שהוא דבר שבממון, שצריך להוציא מעות לקניית סממני הרפואה.
וחוץ מאלעזר, שהיה ממונה יחידי על הפרוכת, למרות שגם הוא דבר שבממון.
לפי שאותן קבלו רוב הציבור עליהן.
גמרא:
שנינו במשנתינו: אין פוחתין במקדש משלשה גזברין ומשבעה אמרכולין.
תני: וכן אין פוחתין משני כתליקין, שהיו ממנים שנים נוספים, הממונין על האמרכולין.  68 

 68.  ברמב"ם (פרק ד מהלכות כלי המקדש הלכה טז-יז) מבואר, שהיה מינוי נוסף, והוא הסגן של כהן גדול, העומד לימינו תמיד לכבוד. והוא הנקרא "ממונה". וסגן זה היה מעל כל הממונים. וקתליקין המוזכרים כאן הם סגניו של סגן הכהן גדול. והקשה בהר המוריה (שם אות לה) דבסוגיין לא משמע שהיה עוד ממונה אמצעי בין הכהן הגדול לקתליקין? וכתב, שאולי יש לומר שהסגן אין התמנותו לענין ממון. והכא לא הוזכרו אלא הממונים על הממון.
ומביאה הגמרא מקור לכל אלו המינויים:
הדא הוא דכתיב בדברי הימים ב (לא):
"ויאמר חזקיהו להכין לשכות בבית אלהינו. ויכינו, ויביאו את התרומה ואת המעשר באמונה.
ועליהם כונניהו הלוי, ושמעי אחיהו משנה, ויחיאל ועוזיהו ונחת ועשאל וירמות ויוזבד ואליאל ויסמיכיהו ומחת ובניהו במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים".
ומפרשת הגמרא תפקידו של כל אחד הנזכר בפסוק זה: (הגמרא מונה אותם לפי סדר חשיבותם במעלה, ולא כפי הסדר הנזכר בפסוק).
"יחיאל ועוזיהו ונחת" - גזברין. הרי שיש למנות שלשה גזברין.
"ועשאל וירימות ויזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו" - אמרכולין. ומכאן שממנים שבעה אמרכולין.  69 

 69.  בתוספתא (פרק ב) וברמב"ם (פרק ד מהלכות כלי המקדש הלכה יז) מבואר, שמפתחות העזרה היו בידי שבעת האמרכלין. והקשה בבאר שבע במסכת תמיד (כה ב) דבמסכת תמיד מבואר כי מפתחות העזרה היו בידי זקני בית אב שהיו ישנים בלשכת בית המוקד, ולא בידי האמרכלין? ותירץ, דהכא מיירי במפתחות העזרה של חדרים שהיה בהם ממון הקדש. ומפתחות אלו אכן היו בידי האמרכלין הממונים על עניני ממון הקדש. והתם מיירי במפתחות העזרה של שאר חדרים, שלא היה בהם ממון הקדש כי אם צרכי העבודה. ובמשנה למלך שם הקשה על תירוצו. דבלשון התוספתא דקתני "מפתחות העזרה בידם", לא משמע דקאי על מפתחות החדרים, אלא על מפתחות שערי העזרה, והיו שבעה מפתחות של שבעת שערי העזרה בידי שבעת האמרכלין. ועיין שם פירושו.
והם היו "פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו"
- אלו היו שני הקתיליקין הממונים על האמרכולין.
וכל אלו נפקדו "במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים" - היינו הכהן הגדול.
וכוונת הכתוב, שהמלך והכהן הגדול היו ממונים מעל כל אלו הממונים שהוזכרו כאן.
וכשהוא מתיר, כשבא להסיר את חותמות האוצרות להוציא מהן מעות:
המלך בא תחילה, ורואה חותמו, ומתיר.
ואחריו בא הכהן הגדול, רואה חותמו ומתיר.
ובא קתליקין, רואה חותמו ומתיר. ואמרכל רואה חותמו ומתיר. ולבסוף גזבר בא רואה חותמו, ומתיר.  70 

 70.  בתחילת מסכת תמיד שנינו שהיו זקני בית אב ישנים בבית המוקד ומפתחות העזרה בידם. ואין זה קושיה על מה ששנינו כאן שהאמוכלין והכהן הגדול והמלך היו מחזיקים במפתחות, כי כאן מדובר במפתחות החדרים שנמצא בהם ממון הקדש (באר שבע ויש מסכת תמיד).
שנינו במשנתינו: אין עושין שררה על הציבור בדבר שבממון פחות משנים.
מנלן הא?
אמר רבי נחמן בשם רבי מנא: על שם דכתיב (שמות פרק כה) בתרומת המשכן: "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הא רגמן".
"והם" - לשון רבים הוא, ומיעוט רבים שנים. הרי שהעוסקים בממון הציבור אין להם לעסוק ביחידות, אלא יהיו לכל הפחות שנים, כדי שלא יביאו לידי חשד.
ומייתי הגמרא להטעים, הא דבעינן שנים לשררה שבממון כדי שלא יבואו לידי חשד, מהא שאפיל דורו של משה דיברו עליו וחשדו בו, וכל שכן שיחשדו באחרים.
אמר רבי חמא בי רבי חנינא: מפסולת של לוחות העשיר משה.
הדא הוא דכתיב שאמר ה' למשה: "פסל לך שני לוחות אבנים".
וילפינן שאמר לו "פסל לך" - שתהא הפסולת הנושרת מחציבת לוחות האבן, שלך.
אמר רבי חנין: לא מפסולת הלוחות העשיר משה, אלא מחצב (מקום שחוצבים שם אבנים) של אבנים טובות ומרגליות ברא לו הקדוש ברוך הוא למשה מתוך אהלו, וממנו העשיר משה.
כתיב: (שמות פרק לג): "והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה".
ונחלקו תרין אמוראין בענינה של הבטה זו:
חד אמר: לגנאי. וחד אמר: לשבח.
ומפרשת הגמרא: מאן דאמר לגנאי היינו שהביטו על משה, ואמרו: חמון (ראו) שקין (שוקיו), חמון כרעין (הביטו אל רגליו) כמה רחבים הם, חמון קופד (הביטו אל בשרו), אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי, (אוכל ושותה הוא מממונם של ישראל). כל מדליה (כל אשר לו) - מן דיהודאי הוא.
ומאן דאמר לשבח: הביטו אחרי משה משום דמחמי צדיקיא ומזכי (שרצו לראות את הצדיק והזכאי). והיו אומרים: טוביא אשרינו דזכת למחמיה יתיה, שזכינו לראותו.
הלכה ג - מתניתין:
במשנה הקודמת הוזכר שהיה אחד ממונה על החותמות, ואחד ממונה על הנסכים.
ובמשנה לפנינו מתבאר באיזה דרך זה היה נעשה.
א. כל קרבן עולה או שלמים הקרב על המזבח, היו קרבין עמו מנחה, הבלולה משמן וסולת, ונסכי יין.
שיעורם היה תלוי לפי מיני הבהמות, וחלוקים הם לשלשה מינים:
א. נסכי הכבש בן שנתו, והעז בין גדולה בין קטנה, בין זכרים ובין נקבות, הם: עשרון סלת, בלול ברביעית ההין שמן (שהם שלשה לוגין), ורביעית יין לנסך.
ב. נסכי האיל (כבש זכר בשנתו השניה, קרוי איל) הם: שני עשרונים סלת בלולים בשלישית ההין שמן, (שהם ארבעה לוגים), ושלישית ההין יין.
ג. נסכי בקר, בין גדול בין קטן, בין זכר ובין נקבה, הם שלשה עשרונים סולת, בלולים בחצי ההין שמן (שהם ששה לוגין). וחצי ההין יין.
ב. החיוב להביא נסכים הוא בקרבנות עולה או שלמים, בין של יחיד בין של ציבור. אבל חטאת או אשם אינם טעונים נסכים.
חוץ מחטאת מצורע ואשמו, שהמצורע עשיר מביא שלש בהמות, שני כבשים זכרים לאשם, ועולה וכבשה אחת לחטאת. ומחויב להביא נסכים על קרבנותיו כמפורש בתורה. לכל קרבן עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן. ורביעית ההין יין. כשיעור נסכי כבש.
ומצורע עני שאין לו מעות לקנות שלש בהמות, מביא כבש אחד לאשם, ושני עופות תורים או בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, ומביא נסכים רק עשרון אחד סולת בלול בשמן ויין רביעית ההין, לפי שאין מביאין נסכים אלא על בהמות ולא על עופות.
ומלבד זאת, צריך המצורע להביא לוג שמן נוסף, לנתינה על בהונות ידיו ורגליו, ולהזאה נוכח פתח ההיכל, כסדר המפורש בתורה בפרשת מצורע.
ג. בקרבנות ציבור היו באין הנסכים משקלי הציבור, הנתונין בלשכה, כדין קרבנות הציבור.
בקרבנות יחיד מחויב היחיד להביא הנסכים מממונו, ויכול הוא להביא את הנסכים מביתו.
אולם מכיון שקשה ליזהר בביתו לשמרם בטהרה, שהרי היו צריכים לשומרם כדין חולין הנעשים על טהרת הקודש, שהזהירות בהם מרובה, על כן היתה לשכה במקדש, ובה היו נסכים טהורים. וכל הרוצה להביא נסכיו היה יכול לקנותם שם.
והיה נותן מעותיו לממונה על החותמות, והיה מקבל ממנו חותם שעליו רשום את מידת הנסכים שיש ליתן לו.
והיה נותן חותם זה לממונה על הנסכים, ונותן לו נסכים כנגד החותם שבידו.
ולצורך כך, ארבעה חותמות היו במקדש. לשלושת מיני הנסכים השונים שהוזכרו, והרביעי לנסכי מצורע. וכתוב עליהן:
א. עגל - שאם נדב בקר לקרבנו נותנין לו כנגד מעותיו חותם שכתוב עליו עגל, והממונה על הנסכים נותן לו כנגד מעותיו שלשה עשרונים סולת, חצי הין שמן, וחצי הין יין.
ב. זכר - לנסכי איל (איל היינו זכר, כתרגומו - דיכרא).
ג. גדי - לנסכי כבש בן שנתו, או גדי עזים, אפילו גדול.
ד. וחוטא - למצורע, כיון שצריך להביא נסכים לג' קרבנות, נותנין לו חותם אחד שכתוב עליו "חוטא", עבור כל נסכיו.
(מצורע קרוי "חוטא", כדאמרינן בערכין דף טז א: על שבעה דברים נגעין באים).
בן עזאי חולק ואומר: חמשה חותמות היו במקדש.
ועוד חלוק הוא על תנא קמא, שלדעתו חותמות אלו לא היה כתוב עליהן בלשון הקודש, אלא בלשון ארמית כתוב עליהן. שבזמן בית שני רוב העם דיברו ארמית.
ומה הם חמשת החותמות לבן עזאי?
א. עגל.
ב. דכר. (זכר בארמית נקרא דכר).
ג. גדי. ד. חוטא דל (מצורע עני), שמביא רק נסכי בהמה אחת, לפי שקרבנו הוא כבש אחד ושני עופות. ומה שנעשה חותם נפרד עבורו ולא נותנים לו חותם גדי לנסכי כבשו, הוא משום שהוא צריך להביא לוג שמן נוסף למתן בהונותיו.
ה. וחוטא עשיר (מצורע עשיר).
חותם עגל משמש עם כל נסכי בקר, בין לשוורים גדולים ובין לעגלים קטנים. בין לזכרים שבבקר, ובין לנקבות שבו. היות שכל מיני הבקר דין אחד להם לנסכים.
חותם גדי משמש עם נסכי הצאן, בין לגדיים גדולים ובין לגדיים קטנים, לזכרים ולנקבות.
חוץ משל אלים, שלמרות שגם איל הוא מהצאן, בכל זאת יש לו חותם נפרד.
כבש זכר בן שתי שנים קרוי איל, וחלוקים נכסיו כמבואר לעיל, הלכך חולק לו חותם בפני עצמו.
חותם איל היה משמש עם נסכי אלים בלבד.
חותם חוטא משמש עם נסכי שלש בהמות של מצורע, ולוג שמן לבהונות.
ועתה מבארת המשנה סדר קניית הנסכים.
מי שהוא מבקש נסכים לקרבן שלו, הולך לו אצל יוחנן, שהוא היה ממונה על החותמות, ונותן לו מעות בשווי הנסכים שלו. ומקבל ממנו חותם המתאים לנסכיו.
אחר כך, בא לו אצל אחיה, שהוא היה ממונה על הנסכים והסלתות, ונותן לו אחיה את החותם שקבל, ומקבל ממנו נסכים.
לערב באין זה אצל זה - אחיה ויוחנן.
ואחיה מוציא את כל החותמות שקיבל במשך היום, ומקבל מיוחנן כנגדן את המעות שקיבל אותו יום תמורת החותמות. והיו משווין את סכום המעות לסך החותמות.
אם פחתו המעות, שאין מעות כנגד כל החותמות - פחתו לו, וישלם יוחנן מביתו, היות שהוא חייב באחריותן להקדש.
ואם הותירו, שמצאו מעות מיותרים - הותירו להקדש, ולא אמרינן שמא מעותיו של יוחנן הם, אלא חיישינן שאבד חותם לאחד הקונים.  71 

 71.  נחלקו הראשונים אי הקדש קונה בקנין חצר דעת הרשב"ם ותוספות במסכת בבא בתרא (עט א) דאין הקדש קונה בחצר והרמב"ן שם חולק וסובר כי אף הקדש קונה בחצר. (ועיין בקצות החושן סימן ר' א' שהאריך בזה). ובתשובות חתם סופר (חלק א' מ"ד ד"ה ודאתאן) הוכיח מכאן דהקדש קונה בחצר דאם לא כן מדוע אם הותירו מעות ליוחנן הותירו להקדש ולא קנאם יוחנן. אלא בהכרח דחצר הקדש קונמה לו ולכן זכה הקדש במעות אלו לפני יוחנן הממונה.
לפי שתמיד יד הקדש על העליונה.
מי שאבד ממנו חותמו, ובא אצל יוחנן והודיעו שאבד ממנו חותמו, ממתינין לו עד הערב, שאז ישבו יחדיו אחיה ויוחנן לחשב את המעות כנגד החותמות.
ואם מצאו לו מעות מיותרין כדי שיעור חותמו שאבד ממנו, נותנין לו. שאומרים אנו ודאי אבד לו חותמו, שהרי חזינן שחותם אחד לא השתמשו בו.
ואם לאו, שלא מצאו מעות יתירים, אלא יש מעות כדי החותמות שביד אחיה, לא היו נותנין לו.
ושם היום בשבוע, ושם החודש כתוב עליהן (על כל החותמות) מפני הרמאין.
שמא ימצא הרמאי חותם שנפל קודם אותו היום לבעליו, או ליוחנן הממונה, ויוציא אותו לאחר זמן.
ובו ביום לא חיישינן שיגבנו, כי חושש הוא מפני האובד שמחזר עליו.
וכן חיישינן, שמא יקנה חותם בזמן שהשער זול וישהה החותם עד שיתייקרו הנסכים, ויגבה אז את הנסכים.  72 

 72.  ב' ביאורים אלו כתבם הרמב"ם בפירוש המשניות כאן וכן הוא ברע"ב, והרמב"ם בהלכותיו (פרק ז מכלי המקדש הלכה יב) הזכיר רק את הטעם השני דחיישינן לרמאים שישהו את החותמות עד שיתקרו הנסכים. ובכסף משנה שם כתב שהרמב"ם זכר פירוש זה כי הפירוש הראשון שחיישינן שימצא חותם שנפל מאחר ויגבה עמו נסכים, אינו נכון כל כך, דאי משום כן הרי אפשר לתקן שיכתבו על החותם את שם בעליו ודי בכך. ובתוספות חדשים על המשניות הביא לתרץ דאין זו תקנה טובה. שהרי אי אפשר לטרוח כל פעם שבאים לקנות נסכים, לכתוב את שם הלוקח. אלא הכינו את כל החותמות מבערב. ובראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם שם כתב ביאור נוסף שחשש המשנה מפני הרמאין הוא, שמא יצניע הרמאי את החותם שקנה ויאמר שאבד ממנו ובערב ימצאו מעות יתירים על החותמות ויתנו לו מעותיו, ואחר כך יוציא חותמו ביום אחר ויגבה עמו נסכים - כן פירש הכסף משנה בדעתו.
גמרא:
ומקשינן לבן עזאי, החולק על תנא קמא, וסובר כי היה חותם נוסף לחוטא דל:
ולבן עזאי, חותם חוטא דל - למה הוצרכו לו? הרי כבש אחד קרבנו, ודי לו בחותם גדי, ככל מי שמביא קרבן כבש?
ומשנינן: מפני שמלבד נסכי הכבש היה מביא גם לוגו של שמן עמו, למתן בהונות.
ולכך הוצרכו לחותם נוסף, שכנגדו היה מקבל את נסכי הכבש בתוספות לוג שמן לבהונות.
ברם כרבנן (אבל רבנן), החולקים עליו, סוברים שלא היה חותם נפרד למצורע עני, אלא היה מביא חותם גדי עבור נסכי כבשו.
ומשום לוג אחד של שמן שהוצרך להביא למתן בהונות לא התקינו לו חותם בפני עצמו, אלא היה מביא מביתו.
ומסתפקת הגמרא: נסכי רחל (שהיא כבשה נקבה בת שנתיים) - מה הם?
האם דינה כזכר, וכבש זכר בן שנתיים הוא איל, ומביא נסכים מרובים משל כבש בן שנתו. ואף רחל דינה כן.
או דלמא דווקא איל נסכיו כן. אבל רחל דינה ככבשים קטנים, שמביאים נסכים מועטים, וכמו עיזים, שאין חילוק ביניהם, ולעולם מביאים נסכי כבש, בין גדולים ובין קטנים.
ופשטינן: מן מה דתנינן (ממה ששנינו) במשנתינו, שחותם גדי היה משמש נסכי צאן, בין גדולים ובין קטנים, בין זכרים ובין נקבות, חוץ משל אילים.
הדא אמרי (למדים אנו) כי נסכי רחל - כנסכי גדי ולא כנסכי איל. שהרי שנינו שאף הנקבות, בין גדולים ובין קטנים, דינם ככבש, חוץ מהאיל.
וטעמא מאי יש חילוק בין רחל לאיל?
משום דכתיב בפרשת נסכים "ככה יעשה לשור האחד, או לאיל האחד, או לשה, בכבשים או בעזים".
"לשור האחד" - למה נאמר? אם ללמדנו שבקר טעון נסכים, הרי כבר נאמר בפרשה זו "והקריב על בן הבקר מנחה".
אלא, מגיד לך הכתוב "לשור האחד" - שלא חילק בין נסכי עגל קטן לנסכי שור גדול, שכולן נסכיהן שווין.
שהיה בדין לדון ולומר אחרת, לולי ריבוי הכתוב.
שהרי בן הצאן טעון נסכים, ובן הבקר טעון נסכים. והיה מקום ללמוד זה מזה:
אם מצאנו שחילק הכתוב בצאן בין נסכי כבש בן שנה לנסכי איל בן שנתיים, אף שבני מין אחד הם,

דרשני המקוצר[עריכה]