פרשני:בבלי:בבא מציעא כו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא כו א

חברותא[עריכה]

ומבארת הגמרא: לא צריכא,  דשתיך טפי (שהעלה הכלי חלודה רבה), וניכר שמונח שם זמן רב, ובודאי לא היה משאירו שם בעל הבית לזמן כה ממושך, ולכן הרי היא של המוצא  173   174 .

 173.  כך משמע מרש"י. אמנם ברא"ש כתב: "לא צריכא דשתיך טפי, וניכר שמימים רבים היה מונח שם, ואפילו היה הכותל שנים רבות של אבותיו, ואפשר דשתיך משעה שנתנוהו שם, מכל מקום כיון דאית ליה למתלי דמימות האמוריים היו שם, ולא הוחזק ישראל בממון לעולם, הרי הוא של מוצאו". והיינו, דהאי דאמרינן שהרי היא של המוצא, היינו מחמת ספק. והגרעק"א הקשה עליו, למה לא יחשב בעל הכותל כמוחזק על ידי חצירו, ויזכה הוא מחמת תפיסתו? ותירץ, דבאופן כזה שאין סופו להמצא, אין חצירו נחשבת תפיסה. עיי"ש.   174.  הקשו התוס', למה לא תקנה חצירו לבעל הגל ובעל הכותל? ותירצו, שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל. ובמרדכי (סימן רנ"ח) כתב: "ולא שייך בהאי גוונא למימר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכו' דכיון שאין דבר ההוה כשאר המציאות, שפעמים הווים לבא, לא זכה בו. כי כשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון, הלכך לא זכה, דלא זכה אלא בדבר שירצה לקנות (ר"ל: שעלה על לב. הגהת הרמ"א), דחצירו קונה לו בדבר הבא לחצירו אחר כך. אבל בדבר שלא היה בדעת המוכר למכור ולא דעת הקונה לקנות - לא קנה וכו"'. ובסימן ר"ס כתב: "דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו אלא במידי דשכיח ורגיל למצוא וכו"'. ובנתיבות (סימן רס"ח סק"ג) כתב שהתוס' והמרדכי - שיטה אחת להם. עיי"ש שיישב בזה דברי הרמ"א שהביא להלכה את דברי המרדכי. והרמב"ם כתב: "והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר, למה לא יקנה בעל החצר וכו', מפני שאינו ידוע לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם, ולפיכך הוא של מוצאו, ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו וכו"' ק"ו למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם וכו"'. והשיג עליו הראב"ד: "וזהו ק"ו שיש עליו תשובה, אבידה שבים למי תזכה היא, אבל אבידה שבתוך הגל תזכה לבעליו וכן בכותל ישן. והטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת כו"'. וכתב הראב"ד, שהטעם הוא מפני שאינה חצר המשתמרת, וצריך שיהא בעליה בצדה, ושיאמר שתזכה לו. וביאר באבן האזל את דבריו, שאין כוונתו שמדובר באופן שהכותל והגל אינם משתמרים. אלא אף אם הם משתמרין מאחרים, מכל מקום הם לבעליהם כחצר שאינה משתמרת. לפי שמה שחצר שאינה משתמרת אינה קונה, אינו מחמת שאחרים יכולים ליטול ממנה, אלא משום שאינה דומה לשליח המשמר למשלחו, ואף אינו דומה ליד אם אינו סמוך לו. ולכן, גל זה, שאינו משמר לבעליו, שהרי אינו עומד להמצא, הרי הוא כחצר שאינה משתמרת (אבל הרב המגיד פירש כפשוטו, שמדובר שאינם משתמרין). ויש שביארו, שגם כוונת הרמב"ם כהתוס', שכיון שהיא אבודה מכל אדם, ואינה הווה להמצא, אין חצירו קונה לו (כך נראה מדברי התוי"ט, שהביא את דעת התוס', וכתב על זה: "וכן כתב הרמב"ם). אמנם במחנה אפרים איתא, דמכל מקום אין דעותיהם שוות לגמרי. שלדעת התוס' גם בחנות וכדו' קרוי אינו הווה להמצא, ואינו קונה בחצר. ואילו לדעת הרמב"ם, דין זה הוא דווקא בגל וכדו' שאבוד ממנו לגמרי. עוד הביא המרדכי: "ורבינו ברוך ממגנצא פי', דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו - אלא הפקר גמור, אבל לא גבי אבידה. ואפילו היכא דאיכא יאוש, כיון דאילו ידע ליה, לא הוה מפקירה". וכתב הנתיבות, דסבירא ליה כהרא"ש, ששלל אמוריים זכו בו כלל ישראל, והוי כאבידת ישראל (כי אחרת, הרי הוי הפקר). וביאר בקצוה"ח את דבריו, שרק בחצר שלא מדעתו אמר רבינו ברוך שאינו קונה אבידה, והיינו לפי שחצר שלא מדעתו אינה מתורת יד, אלא מתורת שליחות, ושליח אינו קונה במקום שחב לאחריני. וסבירא ליה להר"ב, דהפקר אינו נחשב חב לאחריני, לפי שאינו אלא מניעת רווח מאחרים. אבל באבידה, שאין היאוש מפקיע מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, יש כאן חוב גמור לאחרים, שהרי על ידי זכייתו מוציא מרשות בעלים, ולכן אינו זוכה בחצירו שלא מדעתו. אבל מדעתו, שהוא מתורת יד, זוכה אף כשחב לאחריני. עוד תירץ בשמ"ק בשם תוס' חיצוניות: "דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אלא היכא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאת המציאה לתוך החצר. אבל היכא שאין החצר שלו, לא קני ליה חצרו וכו"'. והרי כאן באה המציאה לחצר כבר מזמן רב, מימי האמוריים. והרא"ש תירץ: "ועוד יש לומר, מה שנשאר טמון מן האמוריים, לא היו לאותו שנפל הקרקע לחלקו, כי השלל היה מתחלק לכל ישראל, ואחר שעמד שם, הרי הוא כאבוד מכל ישראל, והרי הוא של מוצאו. וכי תימא תקני ליה חצירו אחר שנתייאשו ישראל, לא עדיפא חצירו מידו. דאילו בא לידו קודם יאוש - תו לא קני, הואיל ובאיסורא אתא לידיה, הלכך חצירו נמי בכהאי גוונא לא קניא ליה. וכיון דהראשון לא קנאה, ה"ה בנו ובן בנו לא קנאה".
שנינו במשנתנו: בכותל חדש, מחציו ולחוץ - שלו. מחציו ולפנים - של בעל הבית.
אמר רב אשי: סכינא (סכין) הנמצאת באחד מחורי הכותל - בתר קתא (הולכין אחר הקת).
שאם הקת לצד פנים, אף שהסכין מונחת מחצי הכותל ולחוץ, מסתבר שבני הבית הניחוה שם, שהרי כך היא דרך הנחתה, שאוחזין בקת - ומניחין.
אבל אם הקת לצד רשות הרבים, אף אם הסכין מחצי הכותל ולפנים, מסתבר שבני רשות הרבים הניחוה שם, והרי היא של מוצאה  175 .

 175.  הקשה הרמב"ן, למפרשים שהבאנו לעיל, שטעם הדין שכשנמצא מחציו ולחוץ - של המוצא הוא, היינו משום דהוי אבידה מדעת, כיון שיד הרבים שולטת שם, אם כן, למה כשהקת לבר הוי של מוצאו אף אם הסכין מחצי הכותל ולפנים, הרי באופן כזה אין זו אבידה מדעת, שהרי שם אין יד הרבים שולטת! וכן קשה בקתיה לגיו, למה כשנמצא מחציו ולחוץ הוי של בעל הבית, הרי אבידה מדעת היא! ותירץ, דכל היכא דקתיה לבר, ודאי אחד מבני רשות הרבים הניחו שם, ואמנם אין ידם שולטת מחציו ולפנים, אלא אכן הניחוהו מבחוץ, ואיגנדר לפנים. וכן במקום שקתיה לגאו, אמרינן שבעה"ב הניחו מבפנים, ואיגנדר לצד חוץ.
וכן בכיסא (בכיס של מעות) - אזלינן בתר שנציה (הולכין אחר הרצועות שקושרין אותו בו).
אם הרצועות לצד הבית, מסתבר שבני הבית הניחוהו שם, שכך היא דרך הנחתו מבפנים. ואם לצד חוץ, מסתבר שבני רשות הרבים הניחוהו שם.
ותמהינן: ואלא מתניתין, דקתני שמחציו ולחוץ - שלו, מחציו ולפנים - של בעל הבית, למה הדין כך? ולחזי (הרי יכולים אנו לראות) אי קתא לגאו (לצד פנים), אי קתא לבר (לחוץ), אי שנציה לגאו, אי שנציה לבר!  176 

 176.  הקשו האחרונים, למה לא נעמיד כגון שהסכין מונח בחור כך שאורכו של הסכין - לרוחבו של הכותל, שאז אין הוכחה מהקת למי שייכת הסכין? ותירץ המהר"ם, שאין דרך להניח כך. ובמגן גבורים תירץ, דסוף סוף יהא צד אחד נוטה יותר מחבירו, שהרי לא מסתבר שהסכין תעמוד בדיוק באמצע, ולכן הקשתה הגמרא דנחזי אם הקת נוטה יותר לצד פנים או לצד חוץ.
ומבארת הגמרא: במתניתין מדובר במציאת דברים שאינם כלים, ואין להם מקום אחיזה קבוע, כגון באודרא (מוכין  177 ) ונסכא (חתיכת כסף), שאין בהם היכר מאיזה צד הניחום.

 177.  כך כתב רש"י. ובמסכת שבת (מ"ז ב) כתב: "כל דבר רך קרוי מוכין, כגון צמר גפן, ותלישי צמר רך של בהמה, וגרירת בגדים בלויים". ובערוך פירש שאודרא הוא עור בהמה. וכן פירש הר"ש במסכת שביעית (פרק בנות שוח, ה"ז).
תנא: אם היה כל אורך החור שבכותל ממולא מהן (מן המציאות) - חולקין אותן בעל הבית והמוצא שוה בשוה  178   179 .

 178.  בטור ובשו"ע משמע, דהיינו דווקא בדבר שאין בו מוכיח, כגון אודרא ונסכא. אבל בכגון סכין ואודרא, אזלינן בתר המוכיח. ואם קתא או שנציה לגאו - הכל לבעל הבית. ואם לבר - הכל למוצא. וכן כתב הש"ך להלכתא. אבל הרמב"ם כתב: "מצא מטמון בכותל חדש, אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית, הרי הוא שלו. ואם מוכיח שהוא של אחד מן השוק, הרי הוא של מוצאו. כיצד, הסכין הרי הנצב שלו מוכיח, והכיס פיו מוכיח. ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין". חזינן דסבירא ליה שאף בדבר המוכיח, אם הכותל מלא מהן - חולקין! וביאר הב"ח, דסבירא ליה להרמב"ם, שכיון ששנינו בברייתא בסתם שאם היה הכותל ממולא מהן חולקין, משמע דהיינו אף בסכין וכיס. והטעם, דרק במקום שהחפץ מונח בחצי הכותל אזלינן בתר המוכיח. אבל אם הכותל ממולא, הרי זה כשנים אוחזין בטלית, שהדין הוא שחולקין, ואין הולכין אחר המוכיח, כיון שאין ההוכחה בגוף החלק מן החפץ המונח מחציו ולחוץ או מחציו ולפנים. ובש"ך דחה את דבריו, דאם כן, מה מקשה הגמרא פשיטא, הרי חידוש גדול יש בדבר! עיי"ש. אמנם בכסף משנה שם הביא בשם מהר"מ פדווא, שצריך להגיה בדברי הרמב"ם, שמה שכתב: "ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין", שייך להמשך ההלכה שאחריה: "היה בתוך הכותל מעות וכו' שאין שם מוכיח וכו"', שאחרי שכתב הרמב"ם שבדבר שאין לו מוכיח - תלוי במקום המציאה, אם מחציו של הכותל ולפנים או מחציו ולחוץ, ע"ז כתב שאם היה הכותל מלא מהן - חולקין. אבל בדבר שיש בו מוכיח, הולכין אחר המוכיח.   179.  הרמב"ם כתב (בהלכה י'), דהך דינא הוא אף אם בעל הכותל טוען ברי. והקשה הבית מאיר, אם כן, למה חולקין, נימא שברי ושמא - ברי עדיף! וכתב באמרי בינה, שמוכח מכאן, שאף נגד מוחזק בלבד בלי חזקת מ"ק - לא אמרינן ברי עדיף. אמנם בקונטרס הספיקות (כלל א' סוף אות ז') נסתפק בדבר זה.
ותמהינן: פשיטא!  180  הרי כך שנינו במשנה, שמחציו ולחוץ - של המוצא, ומחציו ולפנים - של בעל הבית!

 180.  הקשה הגרעק"א, מה הפשיטות בזה, אדרבה! צריך להבין למה לא מועילה תפיסת המוצא מספק, הרי אין כאן חזקת מרא קמא! ואם נאמר שבעל הכותל נקרא מוחזק כיון שנמצאה האבידה בחצירו, אם כן, צריך להיות כולו שלו! (והבית מאיר הקשה, דלמא קמ"ל לאפוקי ממ"ד שתקפו כהן - אין מוציאין מידו? ותמה עליו הגרעק"א, הרי כשאין מרא קמא, לכולי עלמא אין מוציאין מהתופס). ותירץ הבית מאיר, שתפיסת המוצא - תפיסה גרועה היא, שהרי תפס מחור הכותל הסמוך לרשות הרבים, וגם טענתו רק טענת שמא היא, ויש ספק לבי"ד בלא טענותיהם, ובאופן כזה אין תפיסתו מועלת להחשב כמוחזק גמור. והאמרי בינה (הל' דיינים סימן מ"ג) כתב, שכנגד תפיסת המוצא, יש לבעל הבית חזקה המסייעת. שראוי לומר בחפץ זה שישאר ברשות בעליו שמתחילה, ואם נאמר שהוא מבני רשות הרבים, הרי אנו מוציאין אותו מרשות בעליו, ואומרים שנתייאשו ממנו ונעשה הפקר! להכי אמרינן שהוא מבעה"ב, ונשאר בחזקת בעליו. ומכל מקום אין זו חזקה גמורה, ולכן חולקין. ועיי"ש שכתב, דלדעת הרמב"ם שפוסק שתקפו כהן - אין מוציאין מידו, והיינו דסבירא ליה דתפיסה מועילה להוציא ממרא קמא, אכתי יקשה, למה אין תפיסת המוצא מועילה שיזכה בכולה? ותירץ, דהיינו לפי שאין למוצא שום שייכות בחפץ זה לפני שזכה בו, ואילו לבעה"ב יש חזקה, אף שאינה חזקה גמורה, ולכן אין חזקתו מועלת. מה שאין כן גבי ספק בכורות דתקפו כהן, שגם לפני התפיסה יש לכהן תביעה מספק - מועילה תפיסתו.
ומבארת הגמרא: לא צריכא - דמשפע בחד גיסא (מדובר שהחור משופע ונוטה לצד אחד).
מהו דתימא שאשתפוכי אישתפוך המציאה אל צידו השני, ומתחילה היתה נתונה כולה בחצי הגבוה של החור, ואם כן, היא שייכת למי שבצידו נמצא הקצה הגבוה של החור, קא משמע לן שאין אומרים כך, אלא חולקין בשוה.
שנינו במשנתנו: אם היה משכירו (את הבית) לאחרים, אפילו נמצאה המציאה בתוך הבית - הרי אלו שלו.
ותמהינן: ואמאי? ליזיל בתר בתרא (נלך אחר השוכר האחרון  181  ששכר את הבית, ונאמר שהמציאה שייכת לו)!  182  אחד מחיובי המעשרות הוא מעשר שני, שמפרישו אדם מתבואתו בשנה הראשונה והשניה למנין שנות השמיטה, ונאכל על ידי הבעלים עצמם רק בתחומי העיר ירושלים. ולפי שפעמים שקשה לאדם לשאת את הפירות לירושלים, התירה התורה לפדות את הפירות במעות, להעלות את המעות לירושלים, לקנות בהם שם דברי מאכל, כגון בקר וצאן, יין ושכר, ולאכלם שם.

 181.  כך פירש רש"י, דהך "בתרא" - היינו השוכר האחרון. אבל תוס' כתבו: "דהיינו בעל הבית. דמסתמא לעולם הוא דר בביתו עם השוכרים, וטרם שהלכו חפשו חפציהם וכבדו הבית ולא שכחו דבר, ואין לתלות המציאה שהיא שלהם, אלא בבעל הבית שעדיין נשאר בביתו באחרונה. וכתב המהר"ם, מה שלא פירשו התוס' כרש"י, היינו משום שהוקשה להם, הרי גם השוכר האחרון מחפש כשיוצא! ועוד, דלפירושו לא יתיישב מה שהגמרא מעמידה בסמוך בשעשאו פונדק לג' עכו"ם, הרי בעכו"ם אחד שהוא האחרון סגי!   182.  הקשה הפנ"י, לרש"י ותוס' שפירשו בכל המשנה שמדובר בשתיך, אם כן אפשר להעמיד גם את הסיפא ד"אם משכירו לאחרים" בדשתיך, ואז ודאי אינו שייך לאחרון, אלא לבעל הבית מימים קדמונים. ואף שבעה"ב אינו מתייאש משלו אף לאחר ימים רבים, היינו דווקא כשדר בבית. אבל כשמשכירו לאחרים, מסתמא כבר חיפש את החפץ ולא מצאו - ונתייאש!
מי לא תנן (האם לא כך שנינו במשנה): מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בירושלים, לעולם, בין בשעת הרגל ובין שלא בשעת הרגל, אנו אומרים שהם כספי מעשר שני הם, וצריך לנהוג בהם כדין מעשר שני, משום שרוב בשר הנאכל בירושלים - מכספי מעשר הוא.
והטעם, לפי שמרוב כספי מעשר שני שאדם מביא עמו בעלייתו לרגל, היה קונה בהמות לשלמים, שבשרם נאכל לבעלים (כפי שהגמרא במסכת מנחות לומדת מעשר משלמים, מגזירה שוה "שם - שם").
ולפי שבדרך כלל אין אדם יכול לשהות בירושלים עד שיאכל את כל מעשרותיו, היה נותן את מעות המעשר שנותרו בידו לעניי העיר, או לאוהביו יושבי העיר, כדי שהם יקנו בהם במשך כל השנה בהמות, ויאכלום בירושלים. ולכן, רוב המעות שקונים בהם בשר בירושלים, מעות מעשר שני הם.
ואם נמצאו המעות בהר הבית, אף שנמצאו בשעת הרגל - הרי הן חולין  183 . ואף שרוב המעות שנמצאות עתה, בזמן הרגל, בירושלים - מעות מעשר הן, כפי שנתבאר לעיל, מכל מקום, כיון שבשאר ימות השנה רוב מעות הנמצאות בירושלים - חולין הן, הולכין אחר רוב השנה, ואומרים אנו שמלפני הרגל נפלו המעות, וחולין הן.

 183.  הקשה קצוה"ח (סימן ר' סק"א), לשיטת הרמב"ן בב"ב, דסבירא ליה שחצר קונה להקדש, למה לא יקנה הר הבית שהוא חצר הקדש - להקדש? (אמנם הרשב"ם ותוס' שם חולקין על הרמב"ן, וסבירא ליה שאין חצר קונה להקדש). ואין ליישב כמו שתירצו הראשונים את הקושיא למה לא יקנה בעל הגל על ידי חצירו, משום שאין חצר קונה שלא מדעתו - אלא בדבר הרגיל לבא. אבל בדבר שלא אסיק אדעתיה - אין קונה לו, שהרי בחצר הקדש לא שייך טעם זה, דהא אמרינן במסכת ב"ק: "הקדש שלא מדעת - כהדיוט מדעת דמי", ופירש"י דהיינו משום דאיכא דעת שכינה! ותירץ, דהיינו טעמא דלא קני, משום שבא החפץ לחצר הקדש קודם יאוש, וכפי שכתבו הראשונים, שגם בחצר אמרינן "באיסורא אתא לידיה". ובנתיבות (בפתיחה לסימן ר') כתב, דלא אמרו שחצר קונה להקדש - אלא בהפקר, או בממון שדעת אחרת מקנה, אבל במציאה - לא אמרו. עיי"ש טעמו.
ואם נמצאו מעות בשאר שווקים שבירושלים (שאינן של סוחרי בהמה), אזי הדין הוא כך:
אם נמצאו המעות בשאר ימות השנה, ולא בימי הרגל - הרי הן חולין, שהרי רוב מעות שבירושלים - חולין הן.
אבל אם נמצאו שם המעות בשעת הרגל - הכל מעשר, משום שבזמן הרגל רוב המעות שבירושלים - מעשר הן.
ואמר רבי שמעיה בר זעירא: מאי טעמא ששונה דין שווקי ירושלים מהר הבית, שאין אנו אומרים שנפלו שם המעות קודם הרגל - הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד (להתנקות על ידי טאטוא) בכל יום. ואם נפלו שם מטבעות קודם הרגל, ודאי נטלום כבר מכבדי השוק.
מה שאין כן בהר הבית, שאין מכבדין אותו כל יום, לפי שהוא משופע, ולכן אין טיט ועפר נקלטים שם. ועוד, שאין אדם נכנס לשם במנעל ובאבק שעל רגליו.
אלמא, מוכח מכאן, שבמקום שעשוי להתכבד לעתים תכופות, אמרינן שקמאי קמאי אזלו (מעות הראשונות הלכו להם), והני, אלו שנמצאו עתה - אחריני נינהו, ונפלו בשעת הרגל! הכא נמי, כשמצא מציאה בבית שכור, יש לנו לומר שכיון שכשהשוכר יוצא מהבית למקום אחר, מחפש הוא היטב אחר כל חפציו, ונוטלן ויוצא  184 , מסתבר שקמא קמא - אזל, והני, מה שנמצא עתה, דבתרא הוא (של השוכרים האחרונים הוא)!  185 

 184.  כך ביאר רש"י, והקשה המהרש"א (וכן עוד אחרונים), למה הוצרך לפרש שסתם שוכר מחפש קודם שיוצא, הרי די היה לנו לומר את הטעם שאילו הראשונים שכחוהו, כבר נטלוהו האחרונים, ולכן יש לתלות באחרון, וכמו בשוקי ירושלים! ? וביאר המהר"ם שיף, שאכן הדמיון לשוקי ירושלים הוא מחמת החיפוש של היוצא, והיינו ככיבוד שוקי ירושלים. אלא שהוקשה לרש"י, הרי גם האחרון חיפש, ועל כרחך יש לתלות שאעפי"כ שכח דבר מה, ואם כן, למה נתלה דווקא באחרון, הרי יתכן שאחד הראשונים שכחו! ועל זה תירץ, מה ששכחו הראשונים - כבר מצאוהו האחרונים. ובנתיבות המשפט (סימן ר"ס סק"י) משמע שמפרש בדעת רש"י, שמדובר שהאחרון עדיין נמצא בבית, ולכן תולין בו ולא במי שהיה לפניו, שהרי הוא כבר בדק קודם שיצא.   185.  כתב תוס' הרא"ש, דסבירא ליה למקשה שמה שאינו מחזיר, היינו לפי שאינו יודע למי להחזיר, דמיירי בדבר שאין בו סימן. אבל אם יש בו סימן - יכריז. אבל הראב"ד בשטמ"ק כתב, שאף המקשן סבר שמה שאינו מחזיר היינו משום יאוש, שכל שוכר מתייאש מפאת השוכר שבא אחריו. ולכן הקשה דניזיל בתר בתרא, שהאחרון אינו מתייאש, לפי שאין שוכר אחריו.
אמר ריש לקיש משום בר קפרא: אכן, בדרך כלל יש ללכת אחר האחרון, אבל במשנתנו מדובר כגון שעשאו בעל הבית פונדק (מקום שהעוברים ושבים לנים בו לילה או שנים) לשלשה ישראל בבת אחת. וכיון שכן, אותו אחד מהשלשה שנפלה ממנו האבידה, מתייאש ממנה, לפי שאינו יודע ממי משני האחרים לתבעה. והוינן בה: אם כן, שמע מינה שהלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל!?  186  שהרי כך אמרנו כאן, שבעל האבידה מתייאש ממנה, ואינו סומך על כך שיחזירו לו, ואף בדבר שיש בו סימן, שהרי הגמרא לא חילקה בדבר, ואם כן, למה לא פשטה הגמרא לעיל את הבעיה מברייתא זו?

 186.  הקשו הראשונים, הרי לא אמר רשב"א את דבריו - אלא במקום שהרבים מצויין שם, כסרטיא ופלטיא! וכתב הריצב"ש, דפונדק לשלשה בני אדם - דומה לסרטיא ופלטיא, כיון שלנים בו אנשים שאינם מבני העיר, שאינו מכירם, וחשודים בעיניו שאינם מחזירין אבידה, ולכן מתייאש.
אלא אמר רב מנשיא בר יעקב: אין מדובר שעשאו פונדק לשלשה ישראל, אלא כגון שעשאו פונדק לשלשה נכרים, ואם כן, ודאי אבדה האבידה מנכרי, שהרי הוא זה שדר אחרון בבית, ואינו חייב להחזיר לו  187 .

 187.  ובאמת הוא הדין אם היה שם נכרי אחד. אלא כיון שנקט גבי ישראל שלשה, נקט גם גבי נכרים כך. רש"י.
רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו תימא שמדובר בבית שהיה מושכר לשלשה ישראל  188 , ובכל זאת לא תפשוט מכאן שהלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, משום ששונה המקרה של עשאו פונדק לשלשה ישראל, ממציאת דבר במקום שהרבים מצויין.

 188.  הרמב"ם פסק כאוקימתא קמא, שעשאו פונדק לשלשה עכו"מ. והשיג עליו הראב"ד, הרי הגמרא מסיקה שאפשר להעמיד אפילו בשלשה ישראל! ותירץ המגיד משנה, דסבירא ליה להרמב"ם שרבא דאמר להלן (בע"ב): "אף על גב דלית בה אלא שוה שתי פרוטות - חייב להחזיר. מ"ט, אימור שותפי נינהו וכו"' - פליג ארב נחמן, וסבירא ליה שתמיד חייב להחזיר, ולכן אי אפשר להעמיד בשלשה ישראל. ועיין בכסף משנה שם. אמנם ישוב זה הוא דווקא אם נאמר שלרבא אין חילוק בין שוה שתי פרוטות - לשוה פרוטה אחת. אכן בטור איתא שדין זה הוא דווקא בשוה שתי פרוטות, וכן איתא בשו"ע. ולפי זה יקשה, למה השמיט השו"ע את האוקימתא דשלשה ישראל?
מאי טעמא?
משום שכשנפלה מאדם אבידה במקום שהרבים מצויין, שאין המאבד מכיר את כל העוברים שם, סובר הוא שהמוצא יכריז על האבידה לכשיגיע הרגל, ויתן הוא סימנים - ויטלנה, ולכן אינו מתייאש.
אבל כשמצא בפונדק, שהיו רק שלשה בני אדם באותו בית, ההוא דנפל מיניה - מיאש. משום שמימר אמר בלבו: מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדי - אלא הני (הרי רק אנשים אלו היו עמי בבית), והרי אמרי קמייהו כמה זמני ליהדרו לי, ולא הדרו לי, והשתא ליהדרו (אמרתי להם כמה פעמים שיחזירו לי, ולא החזירו לי. ועתה יחזירו)? ! אי דעתייהו לאהדורה - אהדרוה ניהלי (אם היה בדעתם להחזירה - היו מחזירים לי)! והאי דלא אהדרוה לי - משום שבדעתייהו למיגזלה (אלא, מה שאינם מחזירים לי, משום שדעתם לגזול ממני את האבידה)!
לכן מתייאש בעל האבידה ממנה, והרי היא מותרת למוצא.
ואזדא רב נחמן לטעמיה.

דרשני המקוצר[עריכה]