פרשני:בבלי:בבא מציעא כא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא כא א

חברותא[עריכה]

ודחינן: אימא אמור לפרש: יתקיים מחותמיו, כלומר,  דשיילינן להו לסהדי אי פרוע, אי לא פרוע, ששואלים את העדים החתומים אם ראו את הפרעון, או לא, ואם לא ראו את הפרעון, נאמן המלוה לומר, שלא נכתב השובר אלא להיות מוכן לכשיפרע.
תא שמע:
שנינו בברייתא: סמפון שובר שיש עליו עדים - כשר אפילו אם הוא בידי המלוה.
וקשה על רב שאמר כי שובר הנמצא בידי המלוה פסול.
ומתרצינן: מאי עדים - הכוונה עדי קיום, עדים המקיימים את השובר, שכתבו "הנפק", ובית דין אינם מקיימים את השובר אלא אם כן פרע הלוה את החוב. ולכן השובר כשר אף כשהוא בידי המלוה.
הכי נמי מסתברא, כי מדובר בעדי קיום.
מדקתני סיפא: ושאין עליו עדים - פסול השובר.
והוינן בה: מאי הכוונה אין עליו עדים?
אילימא, אם נאמר דליכא עלויה שאין על שובר עדים כלל - וכי צריכא למימר דפסול? הרי זה פשוט שבלא עדים אינו ראיה לפרעון החוב.
אלא לאו הכוונה, שיש על השובר עדים אלא שאין לו עדי קיום, ולכן פסול בנמצא ביד המלוה.
גופא:
שנינו בתוספתא: סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו, והעמדנו כי מדובר בעדי קיום שראו את הפרעון, ואם יש עדים, אפילו אם השובר יוצא מתחת ידי המלוה - כשר.
ואם אין עליו על השובר עדים שראו את הפרעון, אבל יש עדים החתומים עליו  20 , ויוצא מתחת ידי שליש שהשטר אינו ברשות הלוה או המלוה, אלא בידי שליש שביניהם - נאמן השליש.

 20.  כך פירשו רש"י, הרא"ש, הרשב"א, הריטב"א, והראב"ד. אבל התוספות בסנהדרין (לא ב ד"ה אין עליו) בפירוש הראשון, וכן בהגהת מרדכי ובחידושי הריטב"א פירשו, שאין עליו עדים כלל, ונאמן השליש משום שגם השטר בידו, והקשו הרשב"א והגהות אשרי (סוף פרק זה בורר) על פירוש זה, כיון שהשטר בידו הרי נאמן משום שבידו ליתנו ללוה, ולמה לי שובר כלל. ולפירוש רש"י ושאר הראשונים אין השטר ביד השליש, ולכן אם אין עדים חתומים על השובר, חספא בעלמא הוא ואין השליש נאמן.
או שיוצא השובר לאחר חיתום שטרות שיצא לפנינו כשהוא כתוב בשטר חוב אחר החתימה - כשר.
ומבארינן: הטעם שהשובר כשר כשהוא יוצא מתחת ידי שליש - דהא הימניה שהרי האמינו מלוה לשליש, שהרי המלוה כתב את השובר, והוא מסרו לידי השליש, ובכך האמינו  21 .

 21.  הש"ך (סה סג) כתב, שסברת הימניה מועילה אף כשאין לו לשליש מיגו, כגון שהוחזק השובר בבית דין (כמבואר ברא"ש ונמוקי יוסף כאן), ולפי זה כתב, שזה דווקא בידוע שהוא שליש, אבל אם לא ידוע, והמלוה טוען שלא עשאו שליש, אינו נאמן.
וכן יוצא לאחר חיתום שטרות נמי כשר, כיון דאי לאו דפריע שאם החוב לא היה פרוע - לא הוה מרע ליה לשטריה, לא היה כותב את השובר בשטר, שהרי השובר פוגם את הראיה שבשטר  22 .

 22.  הגהות אשרי (סוף פרק זה בורר) בשם הר"ב מרגנשבורג סובר, כי מדובר באופן שהמלוה עצמו מסופק, אבל אם טוען ברי שלא נפרע, נאמן במיגו, אם יכול לגוזזו כגון שכתוב בקצה השטר. ויש החולקים (הגהות אשרי שם, ב"ח סה כט, ש"ך סה עא), וטעמם כיון שיש חזקה "דאי לאו דפריע לא הוה מרע ליה לשטריה" ומיגו במקום חזקה, היא בעיה שלא נפשטה, ואין מוציאין ממון מספק.

מתניתין:
אלו מציאות שלו  1  הן (של המוצאן), ואינו חייב להכריז שמצאן כדי שיוכל להשיבן לבעליהן, משום שנתייאשו בעליהן מהן, והפקר הם. ואלו מציאות חייב להכריז על מציאתן, כדי שיבואו בעליהן לקחתם?

 1.  כתב הריטב"א, מה שלא שנה התנא "אלו מציאות שאינו חייב להכריז", להשמיענו, שאף אם הביא האובד עדים שנפל ממנו, אינו חייב להחזיר לו, כיון שדבר שאין בו סימן הוא, הרי נתייאש ממנו בעליו, ונעשה הפקר.
אלו הן המציאות ששלו הן  2 :

 2.  כתב הרשב"א, מה שלא שנה התנא דרך כלל "כל דבר שאין בו סימן - הרי אלו שלו", היינו, לשיטת אביי (להלן) שסובר ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, ורצה להשמיענו, שבכל הדברים האלה המפורטים, יש יאוש מדעת, שמפני חשיבותם או כבדם יודע שנאבדו ממנו. ולשיטת רבא, השמיענו שייאוש שלא מדעת - הוי ייאוש. ועיין עוד בראשונים מה שכתבו בזה.
מצא פירות (בגמרא להלן יתבאר שהפירות שמשנתנו מדברת בהן - היינו תבואה  3 ) מפוזרין על פני שטח מסויים (בגמרא יתבאר באיזה פיזור מדובר),

 3.  בשטמ"ק כתב: "כגון תבואה וקטנית".
או שמצא מעות מפוזרות,
וכן אם מצא כריכות (עומרים קטנים של תבואה) ברשות הרבים, שמהלכין שם בני אדם רבים, ודורכים על הכריכות, ואף אם היה בהם סימן, הרי הוא נשחת על ידי הילוך הרבים  4 .

 4.  כך פירש רש"י. והקשה המהר"ם שיף (וכן הקשה בתוס' רעק"א), למה פירש את המשנה לפי דעת רבה (להלן), שסובר סימן העשוי לידרס - לא הוי סימן, ולא פירש כדעת רבא, שהלכה כמותו (כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע), שהוי סימן, וכאן מדובר שאין סימן בכריכות! ובשו"ת יהודה יעלה (ח"ב סימן ר"כ) תירץ על פי הפרישה (חו"מ סימן רס"ב, אות י"ג), שכתב שמחלוקת רבה ורבא היא דווקא אם הסימן עדיין על האבידה. אבל אם נדרס כבר, נחשב כאילו אין בו סימן. וזו כוונת רש"י שכתב "ואם היה סימן נקשר עליהן - הרי הוא נשחת", שעכשיו אין בו סימן, ורק הבעלים אומרים שהיה בו סימן ועתה אין בו. והיינו כדעת רבא, שהרי לדעת רבה, גם אם היה בו עתה סימן, הרי הוא שלו, שהרי הבעלים נתייאשו כבר. ועיי"ש שהביא עוד תירוץ.
ועגולי דבילה (תאנים יבשות כתושות ודבוקות זו בזו, ועשויות בתבנית עיגול), שאין בהם סימן, לפי שכולם עושין אותן באותה צורה,
וככרות של נחתום (שאופה ככרות רבים כדי למכרם), שאין בהם סימן, לפי שכל ככרות של נחתומים - שוין הן  5  (אבל ככרות של בעל הבית, שאופה אותן לעצמו, יש בהן סימן. משום שאין דרך בעל הבית ללוש עיסה מרובה, ואינו יכול למלא לבדו תנור שלם, ולכן מצטרפים כמה בעלי בתים יחד לאפיה. ומשום כך מסמן כל אחד את ככרו, כדי שיכירום. אבל נחתום אופה פת מרובה, וממלא לבדו תנור שלם),

 5.  כך פירש רש"י. והקשה הרש"ש, הא תנן במסכת דמאי (פ"ה משנה ג') "הלוקח מן הנחתום וכו' ואפילו מדפוסין הרבה", ומוכח שיש אצל הנחתום כמה דפוסים! וכתב, שלולי דברי רש"י, היה אפשר לפרש, כיון שהנחתום עושה כדי למכור ללוקחים, אין ידוע אם נפלה הככר מהנחתום או מהלוקח, ומאיזה לוקח, ולכן הרי אלו שלו. ויש שביאר את דברי רש"י לפי מה שכתב לקמן (נו א ד"ה פלטר), שפלטר לוקח ככרות מהרבה בעלי בתים ומוכר לנחתומים, וזהו שינוי הדפוסים הנמצא בככרות הלקוחין מנחתומים. אבל ככרות שאופה הנחתום בעצמו - שוין הן. ולכן אפשר לומר שכאן מדובר בככרות שאפה הנחתום בעצמו (נפש חיה).
ומחרוזות של דגים (דגים החרוזים על חוט), שאין בהם סימן, לפי שכולם קושרים אותם באותו אופן,
וחתיכות של בשר, באופן שאין סימן בגוף החתיכה, וגם צורת החיתוך וגודל החתיכה קבועים הם,
וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן, הלקוחין כמות שהן גזוזות, שאינן מעובדות עדיין, כשאר גיזת כל המדינה  6  (לאפוקי גיזי צמר הבאין מבית האומן, לאחר שעובדו כבר, שיש בהן סימן),

 6.  כך כתב רש"י. והרא"ש כתב, ש"ממדינתן" היינו מקישורן (כמו "שהותרו ראשי מדנים שלה" במסכת סוכה). שדרך לקשרן יחד אחר גזיזתן.
ואניצי פשתן (חבילות של פשתן לא מעובד),
ולשונות של ארגמן, צמר סרוק ומשוך בצורת לשון, וצבוע בצבע ארגמן, ומצוי הוא, ואין בו סימן מיוחד,
אם מצא אחד מכל הדברים הללו, הרי אלו שלו, ואינו חייב להכריז עליהן. דברי רבי מאיר.
והטעם, כיון שבכל דברים אלו אין בהם סימן ניכר, ונתייאשו בעליהם מהם, והרי הם הפקר, וכל הקודם בהן - זכה בהן.
רבי יהודה מוסיף על דברי רבי מאיר, ואומר: כל דבר שיש בו שינוי - חייב להכריז עליו.
כיצד?
כגון שמצא עגול של דבילה, ובתוכו היתה נעוצה חתיכת חרס.
או שמצא ככר, ובתוכו היו מעות, אזי, על אף שבדרך כלל המוצא עגול או ככר אינו חייב להכריז, מכל מקום, במקרים אלו - חייב להכריז, משום שמסתבר שהחרס והמעות לא נפלו לשם מעצמם, אלא בעל העגול והככר הניחם שם, ואם כן יש לו בעגול ובככר סימן, ואינו מתייאש מהם.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז. ובגמרא יתבאר מהו "אנפוריא", ומדוע אין חייב להכריז.
גמרא:
שנינו במשנתינו: מצא פירות מפוזרין.
והוינן בה: וכמה? כלומר, כמה פירות, ועל פני איזה שטח הם צריכים להיות מפוזרין, כדי שנאמר שודאי נתייאשו הבעלים מהפירות?
אמר רבי יצחק: מדובר בקב פירות, שנתפזרו בשטח של ארבע אמות על ארבע אמות  7   8 .

 7.  כך כתב הטור (סימן ר"ס), דהיינו ארבע אמות על ארבע אמות. וכתב הפרישה (אות ח), שיצא לו דין זה מדברי התוס', שכתבו (בד"ה חצי קב בתירוץ השני): "אי נמי, קב בארבע אמות מרובעין הוי חצי קב בשתי אמות רוחב וארבע אמות אורך". וסובר הטור, שגם בתירוצם הראשון סוברים התוס' שהכוונה היא לד' אמות מרובעין, ורק הוסיפו בתירוץ השני שבבעיה של חצי קב בב' אמות - מדובר בב' על ב'. אמנם במגן גבורים כתב, שדבר פשוט הוא שכוונת רבי יצחק היא לד' על ד', כי אחרת, לא ידענו שיעור הרוחב!   8.  כתבו התוס', שרבי יצחק עצמו אמר: וכמה - קב בארבע אמות. שאם הגמרא היא ששאלה "וכמה", היתה יכולה להעמיד בדרך נפילה - ואפילו טובא, וכפי שהגמרא שואלת להלן. והרמב"ן פירש, שהגמרא שאלה "וכמה", לפי שידעה שצריך להעמיד שמדובר במכנשתא דבי דרי, ומשום שאפקורי מפקר להו. שאין לפרש שמדובר בדרך נפילה, ומטעם ייאוש, שהרי הוי ייאוש שלא מדעת. ושאלה הגמרא "וכמה", באיזו מידה נתפזרו שאז מפקיר אותם? ואמר רבי יצחק: קב בארבע אמות. והמקשן שהקשה אחר כך: אי דרך נפילה - אפילו טובא! לא ידע דעתו של השואל, ולא דעתו של רבי יצחק, עד שבא רב עוקבא בר חמא - ופירשם. ועיין מה שכתב בזה הנחלת דוד.
ותמהינן: היכי דמי?
אי מדובר שמצאם באופן שניכר בהם שאבדו בדרך נפילה, שנפלו מן האדם בלא ידיעתו, אם כן, אפילו אם מצא טובא (יותר) מקב, שנתפזרו בארבע אמות, נמי יהיו של המוצא, שהרי אין בהם סימן, ואם כן, ודאי נתייאשו מהם בעליהם, שהרי לא יוכלו להוכיח שהפירות שלהם!  9 

 9.  נחלקו הראשונים בדין פירות מפוזרין בדרך נפילה. התוס' כתבו שאינם שלו, לפי שהוא ייאוש שלא מדעת, וקיימא לן דלא הוי ייאוש. והרמב"ן והרשב"א והרמב"ם כתבו, דהרי אלו שלו. וכתב הנמו"י הטעם, כיון שפירות יותר מקב - חשובים הם. ועוד, שיש להם משקל המכביד על נושאם, לכן מרגיש בהם כשנפלו. או משום חשיבותם, או משום כבדם. ועיין בטור (סימן רס"ב) מה שהקשה על הרמב"ם. ובטעם התוס' כתב הדרישה, שסתם פירות היינו תבואה, וכיון שאינה ראויה לאכול מיד, אלא רק לאחר טחינה לישה ואפיה, אינה נקראת דבר חשוב. וגם טעם יקירי לא שייך בתבואה, שאין אדם נושאה על כתפו, אלא על גבי בהמה, ולכן כשנופלת - אין מרגיש בנפילה. ובדברות משה כתב, שטעם "חשיבי" שייך רק בדבר שהמין חשוב מצד עצמו, ולא מצד ריבויו. והראיה, שגבי מעות, אדם ממשמש אף בפרוטה אחת!
ואי מצאם בדרך הינוח, שניכר בפירות שהניחם שם אדם מדעתו, אם כן, אפילו אם היו הפירות בציר מהכי, פחות מקב, נמי לא יהיו שלו, שהרי הניחם בעליהם מדעתו, ובודאי ישוב לקחתם!
אמר רב עוקבא בר חמא: אכן אין מדובר במשנתנו בדרך נפילה, ואף לא בדרך הנחה ממש, שהניחם שם ובדעתו לשוב לקחתם. אלא, במכנשתא דבי דרי עסקינן  10 . שנמצאו הפירות במקום אסיפת הגרנות, ובתקופה שאוספין את הגרנות, ודש בעל הגורן את תבואתו, ולקח את עיקר הפירות, ונשארו שם הפירות הללו שנמצאו עתה  11 .

 10.  יש לדקדק, למה העמיד רבי יצחק את משנתנו במכנשתא דבי דרי, ולא פירש בדרך נפילה, ואפילו טובא נמי? וכתבו התוס', דהיינו משום שבדרך נפילה הוי ייאוש שלא מדעת, וקיימא לן שלא הוי ייאוש. והראב"ד בשמ"ק תירץ, דהיה קשה לרבי יצחק, למה שנינו במשנתנו גם פירות מפוזרין וגם מעות מפוזרות, ולכן פירש שפירות מפוזרין הוא ענין אחר, ומטעם הפקר. וע"ע בראשונים מה שכתבו בזה.   11.  כך פירש רש"י. אבל לשון הרמב"ם והטור: "המוצא במקום הגורן". וכתבו הסמ"ע והפרישה, שנחלקו בדין מכנשתא דבי דרי. שלפי רש"י, העיקר הוא שנמצא בשעת אסיפת הגרנות. ולפי הרמב"ם והטור, הכל תלוי במקום המציאה. שאם נמצאו במקום הגרנות, אף לאחר זמן הדישה, תולים בכך שהבעלים דשום כאן, והשאירו את הפירות המפוזרין.
ולכן, קב פירות המפוזרים בשטח של ארבע אמות, דנפיש טרחייהו, שטירחא גדולה היא לקבצן, אנו אומרים שלא טרח איניש, ולא הדר אתי ושקיל להו (לא יטרח בעליהם לשוב עליהם לקחתם), אלא אפקורי מפקר להו  12 , ולכן הרי אלו של מוצאן.

 12.  הב"ח הקשה מכאן על שיטת הרמב"ם, שסובר שאבידה מדעת אינה הפקר. שכתב: "המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו וכו' השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, הרי זה אבד ממונו לדעתו, ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אין זקוק להחזיר, שנאמר אשר תאבד, פרט למאבד לדעתו". והרי כאן אמרנו שהרי אלו שלו! ותירץ, שבמכנשתא דבי דרי, מודה הרמב"ם שהוא הפקר גמור, שכיון שנטל פירותיו לאחר דישה, ונותרו אלו ולא נטלן, גילה דעתו שאינם חשובים לו, והרי זה כאילו הפקירם בפירוש, שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. והט"ז כתב בדעת הרמב"ם, שאנן סהדי שבעל הפירות לא יטריח עצמו עבור קב בד' אמות. ובדומה לזה כתב הנתיבות, שאומד חכמים הוא שמפקירם, וכמו שהגמרא אומרת לקמן גבי גללים.
אבל בציר מהכי, אם היו הפירות מפוזרין בפחות מארבע אמות, שאין הטירחה לקבצן מרובה כל כך, טרח בעליהם והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו, ולכן צריך להכריז עליהן.
בעי רבי ירמיה: אם מצא אדם חצי קב פירות, מפוזרים בשטח של שתי אמות, מהו, מה הדין, האם צריך להכריז עליהם, או לא?  13 

 13.  הקשו התוס', הרי קב בארבע אמות - היינו נמי חצי קב בשתי אמות, ומאי קמבעיא ליה?! ותירצו, שכיון שיש לו ללקוט רק חצי קב, יגמור וילקוט הכל. אבל כשיש לו קב ללקוט, אינו מלקט כלל. עוד תירצו, שקב בארבע אמות - היינו ארבע אמות מרובעות, וחציין הוא חצי קב בשתי אמות על ארבע. ואילו הספק כאן הוא בחצי קב בשתי אמות על שתי אמות. אבל הריטב"א בשמ"ק כתב שספק הגמרא הוא בשתי אמות על ארבע אמות, אבל בשתים על שתים - ודאי אינו הפקר. וכן הוא דעת הטור.
וביאור הספק:
כשמצא קב בארבע אמות, טעמא מאי, מאיזה טעם אנו אומרים שנתייאש מהם בעליהם, האם עיקר הטעם הוא משום דנפיש טרחייהו, שטירחא מרובה היא לאספם, ואם כן, אם מצא חצי קב בשתי אמות, כיון דלא נפיש טרחייהו (שאין טרחתם מרובה), שהרי הם מפוזרים רק בשתי אמות - לא מפקר להו בעליהם.
או דלמא, שמא עיקר הטעם שכשמצא קב בד' אמות נתייאש מהם בעליהם, היינו משום דקב פירות לא חשיבי, אינם חשובים לו כדי שיחזור לקחתם, ואם כן, גם חצי קב בשתי אמות, כיון דלא חשיבי (אינם חשובים בעיניו) - מפקר להו.
עוד נסתפק רבי ירמיה: אם מצא קביים (שני קבין של פירות), מפוזרים בשטח של שמונה אמות, מהו?
האם נאמר שכשמצא קב בארבע אמות טעמא מאי, מהו הטעם שאנו אומרים שנתייאש מהם בעליהם - משום דנפיש טרחייהו, ואם כן, כל שכן כשנמצאו קביים מפוזרים בשמונה אמות, כיון דנפישא טרחייהו טפי - ודאי מפקר להו בעליהם.
או דלמא: שמא הטעם שנתייאש מהם בעליהם היינו משום דקב פירות לא חשיבי, ואם כן, כשמצא קביים בשמונה אמות, כיון דחשיבי - לא מפקר להו.
עוד נסתפק רבי ירמיה: אם מצא קב שומשמין (שדמיהם יקרים, ומצד שני, טורח איסופן רב מאד) מפוזרים בשטח של ארבע אמות - מהו?
האם נאמר שקב בארבע אמות טעמא מאי
- משום דלא חשיבי, ואם כן, כשמצא שומשמין, כיון דחשיבי, היות ויקרים הם - לא מפקר להו.
או דלמא: שמא הטעם הוא משום דנפיש טרחייהו, וכל שכן כשמצא שומשמין, כיון דנפיש טרחייהו טפי, שהרי הם דקים וקטנים, וקשה לאספם - מפקר להו.
עוד נסתפק רבי ירמיה: אם מצא קב תמרי בארבע אמות, או שמצא קב רמוני בארבע אמות - מהו?  14 

 14.  כך היא הגירסא לפנינו, שהספק הוא על כל מין בפני עצמו. אבל הרמב"ם כתב: "היה הקב מב' וג' מינים כמו תמרים שומשמים ורמונים, כל אלה ספק". וכתב בהגהות הגר"א שהרמב"ם גרס בסוגייתנו: "שומשמי תמרי ורמוני מאי וכו"'. והנחלת דוד ביאר את הספק על פי מה שכתבו התוס', שבמקום שיש לו טורח ללקט - אינו מלקט כלל. והסתפקה הגמרא אם זה דווקא במין אחד, אבל בכמה מינים, מלקט היום מין אחד, ולמחר מין אחר, או דלמא גם בכמה מינים אינו מלקט לחצאין.
האם נאמר שכשמצא קב בארבע אמות, טעמא מאי, משום דלא חשיבי, ואם כן, כשמצא קב תמרי בארבע אמות, או שמצא קב רמוני בארבע אמות נמי, כיון דלא חשיבי - מפקר להו.
או דלמא: שמא הטעם הוא משום דנפישא טרחייהו, ואם כן, טעם זה שייך דווקא בתבואה, שקשה לאספה. אבל קב תמרי בארבע אמות, וקב רמוני בארבע אמות, כיון דלא נפיש טרחייהו, שהרי פירות גדולים הם, ואין טורח באסיפתן - לא מפקר להו.
מאי?
ומסקינן: תיקו  15 .

 15.  כתב האור זרוע, שבכל בעיות אלו, לכתחילה לא יטול, ואם נטל - לא יחזיר, ויהא מונח עד שיבא אליהו. והרא"ש כתב: "וכיון דלא איפשיטא, ספיקא דאורייתא לחומרא - וחייב להכריז. והרמב"ם פסק: "לפיכך לא יטול, ואם נטל - אינו חייב להכריז".
הקדמה לסוגיית יאוש שלא מדעת.
בכל אבידה ישנם שלשה שלבים:
א. עצם אבדן החפץ.
ב. היוודעות הבעלים על אבידתם, ויאושם ממנה.
ג. נטילת החפץ על ידי המוצא.
אם סדר הדברים היה כפי שהזכרנו, הרי יאוש זה הוא "יאוש מדעת". שעוד לפני שניטלה המציאה על ידי המוצא, כבר ידעו הבעלים על אבידתם, ונתייאשו ממנה. ואם כן, האבידה הגיעה ליד המוצא לאחר יאוש הבעלים, וזכה בה מן ההפקר, ונמצאת בידו בהיתר מהזמן שהגביהה.
אולם, אם סדר הדברים היה אחרת, שקודם נטל המוצא את המציאה, ורק אחר כך נודע לבעלים על אבידתם - ונתייאשו, זהו "יאוש שלא מדעת".
והנדון הוא, מה הדין ביאוש כזה. האם נאמר שהואיל ובאה המציאה לידו קודם יאוש, לא באה לידו בהיתר, אף שלא נתכוין לגזלה, ולכן אינו זוכה בה.
או שמא, הואיל ומה שלא נתייאשו הבעלים היינו מחמת חוסר ידיעה, משום שלא הרגישו באבידתם, ואילו היו יודעים, ודאי היו מתייאשין, לכן אף שלא היה יאוש בפועל, מכל מקום נחשב מצב זה כיאוש, והרי באה המציאה ליד המוצא בהיתר.

דרשני המקוצר[עריכה]