ויקישיבה:ארגז חול/אנציקלופדיה תלמודית:טבילה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה - טבילת אדם או כלים במי מקוה, לשם טהרה מטומאתם.

טבילה מצינו בהלכה הן לטהר מטומאה[1], והן לקדושה, כגון טבילת גירות[2], וחמש טבילות שכהן גדול טובל ביום הכפורים[3], וטבילת כלי סעודה הנקחים מן הגויים[4]. וכן מצינו טבילה בטמא מת קודם הזאת שלישי ושביעי[5], כדי לקבל הזאה, לסוברים כן[6]. וכן מצינו טבילות מתקנת חכמים: בבעל קרי, להתירו לתורה ולתפילה[7], ובנכנס לעזרה אפילו שלא לעבודה[8]. וכן נהגו לטבול בערב יום הכפורים, ועוד[9].

[טור תה] בערך זה, הדיון הוא בעיקר על טבילה לטהר מטומאה[10]. על החיוב של טבילת כלי גויים, ע"ע טבילת כלים. על אופן טבילתם, עי' להלן: בכלים. על טבילת ידים לקודש, ע"ע אכילת קדשים[11]וע' מעלות וע' נטילת ידים.

א. מקורה וגדרה.[עריכה]

כל הטמאים, בין אדם ובין כלים - חוץ מכלי חרס ומפץ[12]- יש להם טהרה בטבילה במים הנקווים בקרקע[13]. לשון טבילה במובן של שיקוע הגוף במי מקוה מצינו במשנה. בתורה לא מצינו לשון טבילה לכך[14], אלא רחיצה לענין טבילת אדם, וכיבוס לענין טבילת בגדים, וביאה במים או שטיפה לענין טבילת כלים[15]. במצורע הנטהר מטומאתו נאמר: ורחץ במים וטהר[16], וכן נאמר בו: ורחץ את בשרו במים וטהר[17], ובזב נאמר: ורחץ בשרו במים חיים וטהר[18], וכן נאמר: ורחץ במים או ורחץ בשרו במים וכיוצא בבעל קרי[19]ובמתעסקים בפרה אדומה[20]ובמשלח השעיר לעזאזל ובשורף חטאת פנימית[21]ובנוגע באבות הטומאה[22]ובנטמא בזב וברוקו ובמשכבו ובמושבו[23], ובנטמא במשכב הנדה והזבה[24], ובאוכל נבלת עוף טהור[25], ובטמא מת[26]. וכן נאמר באיש ואשה ששימשו מטתם: ורחצו במים וגו'[27]. בבגדים טמאים נאמר: וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכבס במים וטמא עד הערב[28], וכן נאמר בבגד המנוגע: והבגד וגו' אשר תכבס וסר מהם הנגע וכבס שנית וטהר[29]. וכן מצינו הרבה פעמים שנאמר בטמאים כבוס בגדים, כגון במתעסק בפרה אדומה: והשרף אתה יכבס בגדיו במים[30], ובאדם שנטמא במשא נבילה: יכבס בגדיו[31], ועוד. וכתבו ראשונים שכל מקום שנאמר בתורה רחיצת בשר וכיבוס בגדים, אינו אלא טבילת כל הגוף - וכל הבגד - [טור תו] במקוה, וכל הדברים הללו אף על פי שמפי השמועה הם, הרי נאמר בכלי שנטמא בשרץ: במים יובא וגו'[32], זה בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים[33]. וכן למדים טבילה לכלי עץ מהאמור בכלים שנגע בהם זב: וכל כלי עץ ישטף במים[34]. אף הטמאים שלא הוזכרה בהם רחיצה לטהרם, אלא נאמר בהם שהם טמאים שבעת ימים, כגון נדה וזבה, או טומאת ערב, כמו נוגע בנבילה ועוד, הרי הם בטומאתם עד שיטבלו[35], שאין טומאה פורחת מן הטמאים בלא טבילה[36]. על המקורות לכך, ע"ע טהרה[37].

על המקורות לטבילות לקדושה, עי' בכל טבילה בערכה.

המקוה מטהר את הטמאים[38], שנאמר בפרשת שרצים: אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור[39], שהם מטהרים את מי שנטמא בשרץ[40], והוא הדין בכל הטומאות שהן על איש ואשה[41]. וכן דרשו מהאמור: ורחץ במים את כל בשרו[42], "במים" במי מקוה[43], שכיון שה"ב" של "במים" נקוד בפתח, במים המיוחדים משמע - שנקוו מתחילה מעצמם[44]- להוציא שאובים[45]שהוא מביאם עכשיו וטובל בהם[46], או שלמדים מ"במים" שצריך מים מכונסים[47]ומחוברים יחדיו[48]. וכתבו ראשונים שאין האשה יוצאת מטומאתה - נדות או זבות - ומידי ערוה, עד שתטבול במים של מקוה כשר, אבל אם רחצה במרחץ, אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם, הרי היא אחר הרחיצה כמו שהיתה קודם לה, שאין דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או מעיין[49].

כל הכלים שנטמאו יש להם טהרה במקוה חוץ מכלי חרס וכלי זכוכית והמפץ[50], שנאמר וכל כלי [טור תז] חרש אשר יפל מהם אל תוכו וגו' ואתו תשברו[51], מלמד שאין לכלי חרס טהרה אלא בשבירה[52], ולא על ידי טבילה במקוה[53], וכלי זכוכית - שמן התורה אינם מקבלים טומאה, ומדרבנן מקבלים טומאה ככלי חרס[54]- עשאום ככלי חרס בזה[55]. ויש שכתבו שמחלוקת אמוראים בדבר, ולרב אשי, וכן הלכה, כלי זכוכית דינם ככלי מתכת לענין טהרה, ויש להם טהרה במקוה[56].

המפץ - שאין לו טהרה במקוה[57]- פירשו ראשונים שהוא של קנים ואין לו בית קיבול[58], ועשוי למדרס, שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה[59]אלא כשעשויים למדרס, שמקבלים טומאת מדרס[60]- ומקבלים אף טומאת מת, שכל המקבל טומאת מדרס מקבל טומאת מת מקל וחומר[61]- וכיון שאין למפץ טומאה וטהרה בפירוש, אלא שנתרבה לטומאה, לא נתרבה לטהרה, שאין נטהרים במקוה אלא אותם כלים האמורים בתורה[62], לפי שטבילה אמורה בפרשת שרצים ובפרשת מדין - בפרשת שרצים נאמר: מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וגו'[63], ובפרשת מדין נאמר: וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו[64]- ואין למדים טבילה אלא באותם כלים המנויים שם, מה שאין כן בפשוטי כלי עץ[65]. ויש חולקים וסוברים שפשוטי כלי עץ יש להם טהרה במקוה[66], שבפסוק: וכל כלי עץ תתחטאו, אף פשוטי כלי [טור תח] עץ במשמע[67], בדומה לכלי מתכת שנאמרו באותה פרשה לענין טבילת כלי סעודה הנקחים מן הגוי[68], או שמאחר שפשוטי כלי עץ הראויים למדרס נתרבו לטומאה, נתרבו אף לטהרה, ובכלל כלי עץ שבפרשת שרצים ובפרשת מדין הם[69], או לפי שנאמר בפרשת זב: וכל כלי עץ ישטף במים[70], ובכל כלי שמקבל טומאה מן הזב המקרא מדבר, ואף פשוטי כלי עץ הראויים למדרס במשמע, שאף הם קרויים כלים[71]. ויש שכתבו הטעם לפי שבסמוך לפסוק "וכל כלי עץ תתחטאו" נאמר: אך את הזהב וגו' וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים[72], "אשר לא יבא באש" היינו כלי עץ, "תעבירו במים" - לטהרם מטומאתם[73]- מקיש עץ למתכת, מה כלי מתכת בפשוטים[74], אף כלי עץ בפשוטים[75]. לדעה זו, מפץ שאין לו טהרה במקוה הוא העשוי משיפה או גמי, שאינם מקבלים טומאה מן התורה אפילו יש להם בית קיבול[76], אלא שכשעשויים למדרס מיטמאים במדרס[77], ומיטמאים בטומאת מת מקל וחומר[78], ואין להם טהרה במקוה[79], שכיון שאין כלי שיפה וגמי בכלל הכלים שהוזכרו לענין טבילה, אין להם טהרה, ואף על פי שמקל וחומר נתרבה שיש להם טומאת מת, אין למדים מקל וחומר להקל עליהם שיהא להם טהרה במקוה[80].

אוכלים ומשקים אין להם טהרה במקוה[81], שלא מצינו להם טבילה בתורה[82]. על חיבור מים טמאים למקוה שמיטהרים בתורת זריעה, ע"ע השקה[83].

[טור תט] על ההבדלים בין טבילת אדם לטבילת כלים טמאים, לענין שיעור המקוה, ע"ע מקוה וע' מעין. על השיעור לטבילת כלי גויים, ע"ע טבילת כלים.

אף על פי שהמקוה מטהר את הטמאים מטומאתם, אינו מציל על הטהורים מליטמא[84], שאם טבל בעודו טהור, אין טבילתו מועילה לו שלא יטמא אם יגע אחר כך בשרץ[85], ולא עוד אלא שאפילו נגע בשרץ כשהוא בתוך המים, הרי זה נטמא[86], ולכן אם בעודו במים נגע בידו אחת בזב[87]וביד אחרת נגע בכלי שמקצתו חוץ למקוה, הכלי טמא[88], וכן שנינו: אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונגע בנבלתם יטמא[89], הלל אומר אפילו הם בתוך המים[90], ואין המקוה מציל על הטהור מלהטמא[91], שלא תאמר שאם המקוה מטהר את הטמאים, קל וחומר שיציל את הטהור מלהטמא, לכך נאמר: ונגע בנבלתם יטמא[92].

נגע בנבילה או במשכב הזב בהיותו בתוך המקוה, ונטמא[93], הרי זה נטהר בעלייתו מן המקוה, וכן זב שדרס על המשכב השקוע במקוה, כשיעלה המשכב מן המקוה יטהר[94], וכתבו אחרונים שאין הטובל נטהר אלא בעלייתו מן המקוה, אבל לא בעודו במקוה[95], ולאו דוקא שיצא כולו או רובו, אלא אפילו הוציא אצבעו מחוץ למים, או שנחסר שיעורם של מי המקוה, הרי זה כאילו עלה, וכן אם נדבקה בו חציצה כשהוא בתוך המקוה, כיון שמקום החציצה נדון כאילו אין המים באים שם[96], [טור תי] הרי זה כאילו יצא מהמקוה[97]. וכתבו אחרונים שלדעה זו אף כשנטמא חוץ למקוה וטבל, אינו נטהר עד שיעלה[98], ואם העריב שמשו בעודו כולו במקוה, הרי זה טבול יום עד שיעריב שמשו למחר[99].

ויש ראשונים שנראה מדבריהם שהטמא שטבל נטהר מיד, אף על פי שהוא עדיין שקוע כולו במקוה[100], ואף בנטמא בתוך המקוה, יש שכתבו שכיון שפירש מן המטמא נטהר מיד, אף על פי שלא עלה עדיין מן המקוה[101].

החייב חמש טבילות - שנטמא חמש פעמים - כיון שטבל פעם אחת נטהר[102], ואפילו אמר: על הראשונה אני טובל, נטהר מכולן[103]. ואפילו הן טומאות שונות, כגון מצורע שראה זוב, וספר לזובו ונרפא מצרעתו, טובל טבילה ראשונה לטהרת המצורע[104], והיא עולה לו לטבילת נגעו וזובו[105].

הטובל ושרץ בידו, לא עלתה לו טבילה[106]. יש מהאחרונים שכתבו שאין זה משום שנטהר וחוזר ונטמא מחמת מגעו בשרץ, אלא שכל שהוא נוגע בשרץ לא עלתה לו טבילה כלל, שעיקרה של טבילה היא לטהר, וכל שאינו נטהר אין הטבילה מועילה כל עיקר[107], ודוקא כשירד לטבול מטומאת שרץ, אבל ירד לטבול מטומאת מת שהיא חמורה יותר, הרי זה נטהר מטומאת מת, וטמא בטומאת שרץ שנגע בו[108]. ומטעם זה נדה [טור תיא] בזמן הזה, שהיא טמאת מת, טובלת לנידותה ומותרת לבעלה, שכיון שלענין איסור לבעלה טומאת נדה חמורה היא מטומאת מת, טבילתה מטהרתה מטומאת נידות, וכן בעל קרי שהוא טמא מת, טובל לקריו אף על פי שטמא בטומאת מת החמורה, כיון שיש חומר בטומאת קרי שהיא טומאה היוצאת מגופו[109]. וכן מצינו בזבה שהיא מצורעת, שכיון שטהרה מזובה סופרת מיד - וטובלת - ונטהרת מלטמא את בועלה, אף על פי שנשארת מצורעת[110], וכן זב טובל לזובו אף כשהוא מצורע, וטבילתו מועילה לו שלא יטמא בהיסט, לסוברים שאין מצורע מטמא בהיסט[111]. לדעה זו, טמא מת שירד לטבול ובהיותו בתוך המקוה נגע בשרץ ולא ידע מטומאת השרץ עד שנכנס למקדש, פטור מקרבן, שמשום טומאתו זו אינו חייב על טמאת מקדש וקדשיו, כיון שלא היתה לו ידיעה בתחילה[112], ומטומאת המת שהיתה לו בה ידיעה בתחילה כבר נטהר בטבילה, אף על פי שבשעה שטבל ממנה היה שרץ בידו, שהרי טומאת שרץ קלה יותר, אבל אם ירד לטבול מטומאת שרץ ובתוך המקוה נגע במת, חייב, שכיון שטמא בטומאת מת החמורה, לא נטהר מטומאת שרץ שידע בה בתחילה[113]. ויש מהאחרונים חולקים וסוברים שאף כשאין שום חומר בטומאה שהגיע זמנה לטבול מבטומאה שלא הגיע זמנה לטבול, הרי זה טובל ונטהר [טור תיב] מהטומאה שהגיע זמן טבילתה[114], וכן כתבו ראשונים ביולדת בזוב - לדעת הפוסקים כאביי שימי לידה שאינה רואה בהם אינם עולים לספירת זיבתה[115]- שצריכה לטבול בסוף ימי לידתה לטהר עצמה מטומאת לידה, ואז תוכל להתחיל בספירת זיבתה[116], ואף שאין חומר בטומאת לידה מבטומאת זיבה, עולה לה טבילתה לטהרה מטומאת לידה[117]. על ספק טבילה, ע"ע חזקה (ב)[118].

ב. מצותה וברכתה.[עריכה]

טבילת הטמא במי מקוה היא מצות עשה, והוא מה שנאמר בבעל קרי: ורחץ במים את כל בשרו[119], ונמנית במנין המצוות[120]. וכתבו ראשונים שאין מצוה על הטמא שייטהר, ואם רוצה לא להטהר ולא להכנס זמן רב למחנה שכינה, הרשות בידו[121], וכן שנינו בתורת כהנים, במשלח את השעיר לעזאזל: ורחץ את בשרו במים[122], יכול גזרת מלך - שיהא חייב לטבול - תלמוד לומר ואחרי כן יבוא אל המחנה[123], שאינו טובל אלא מפני הטומאה[124], שאין האדם מצווה להטהר, ומה שאמרו שהיא מצות עשה אינו אלא לענין שכשירצה להטהר, לא יוכל להטהר אלא בטבילה[125]. ויש שכתבו שאם רוצה להטהר מצוה עליו לטבול לטהרתו, ואם לא טבל ונכנס למקדש או אכל קודש, ביטל מצות עשה זו, מלבד מה שחייב כרת משום טמאת מקדש וקדשיו[126]. וכתבו אחרונים שאין הטבילה [טור תיג] מצות עשה שתדחה לא תעשה, כשאר מצוות עשה שדוחות מצוות לא תעשה[127], שהרי אם רצה עומד בטומאתו ואינו טובל[128], והרי זו דומה למצות עשה של שחיטה שאינה מצוה חיובית[129]. וכן כתבו ראשונים שטבילה אינה אלא הכשר לדבר אחר, וכמו טבילת נדה שמתירתה לבעלה, אבל אינה מצוה של חובה[130].

לא נאמרו הדברים שאין מצוה לטבול ולהטהר, אלא לדעת הסוברים טבילה בזמנה אינה מצוה[131]- ולדעתם אין הטבילה מצוה אלא הכשר[132]- אבל לסוברים טבילה בזמנה מצוה, ואסור לטמא להשהות טבילתו[133], מצות עשה על הטמא לטבול ולהטהר מטומאתו, ואפילו אינו רוצה להטהר[134], ואף כשעבר הזמן, הטבילה עצמה מצוה היא, ואפילו אינו נכנס למקדש ואינו אוכל קדשים, ואף על פי שאינו חייב לטבול בו ביום כיון שעבר הזמן[135], אסור לו לעמוד בטומאתו ולא לטבול כל עיקר[136], ולפיכך אף הראשונים שלא מנו דיני הטומאות במנין המצוות כיון שאין בהם צד מצוה[137], הסכימו למנות טבילת טמאים במנין המצוות[138], לפי שלדעתם להלכה טבילה בזמנה מצוה[139]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שאף על פי שטבילה בזמנה מצוה, אם עבר זמנה ולא טבלה אינה חייבת לטבול עוד[140].

על המצוה לטהר את עצמו ברגל, ע"ע טהרה וע' שלש רגלים.

[טור תיד] אם מצוה על הטמאים לטבול מיד שהגיע זמן טבילתם[141], נחלקו תנאים: לדעת בית שמאי ובית הלל טבילה בזמנה מצוה[142]- וכן דעת ר' יוסי[143]ור' מאיר[144]- שהטמא חייב לטבול מיד שהגיע זמן טבילתו, ואם זמן טבילתו בלילה לא ימתין עד לבוקר[145], שנאמר בבעל קרי: והיה לפנות ערב ירחץ במים[146], או לפי שנאמר בטמא מת: והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב[147], לא בא מקרא זה - וחטאו ביום השביעי - אלא ללמד על הטבילה שתהא ביום השביעי[148], שכן הזאה עצמה כבר נאמר בה שתהא בשלישי ובשביעי[149]. לדעת ר' יוסי בר' יהודה טבילה בזמנה אינה מצוה[150], שאם איחר טבילתו לא חיסר מצוה[151]- וכן דעת רבנן[152]- שמה שאמרה תורה: והיה לפנות ערב ירחץ במים, אינו חיוב, אלא עצה טובה, שאם ימתין מלטבול עד הלילה לא יהא לו הערב שמש עד ליל המחרת[153], ו"וחטאו ביום השביעי" על ההזאה נאמר[154]. וכתבו ראשונים שר' יוסי בר' יהודה אינו חולק על בית שמאי ובית הלל, אלא שלדעתו בית שמאי ובית הלל לא אמרו דבר זה מעולם[155].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים טבילה בזמנה מצוה[156], ואותה שאמרו בירושלמי: אסור [טור תטו] לאשה להשהות טבילתה[157], הרי זה משום שטבילה בזמנה מצוה[158], ואפילו אין בעלה בעיר, טובלת בזמנה[159], ואם עבר זמנה ולא טבלה, מותרת להשהות טבילתה[160]. ויש פוסקים טבילה בזמנה אינה מצוה[161], ולכן נהגו הנשים שלא לטבול כשאין הבעל בעיר[162], ואותה שאמרו בירושלמי שאסור לאשה להשהות טבילתה, הרי זה מטעם אחר[163], אבל כשבעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה כדי שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחד[164].

מצות טבילה בזמנה - לסוברים כן[165]- אמורה אף בטבילה דרבנן של טבולת יום ארוך - יולדת שטבלה בסוף ימי טומאתה[166], שהיא טבולת יום עד הערב שמש של יום ארבעים ללידתה אם ילדה זכר, ושל יום השמונים אם ילדה נקיבה[167], ולדעת בית שמאי צריכה טבילה בליל ארבעים ואחד לזכר וליל שמונים ואחד לנקיבה[168], כדי לאכול בתרומה, שמתוך אריכות הזמן שהיא טבולת יום, הסיחה דעתה[169]- שצריכה לטבול בזמנה, ולא תמתין עד למחר[170].

אף בטומאת ספק, מצוה לטבול טבילה בזמנה, לסוברים טבילה בזמנה מצוה, ואפילו יש בו עוד ספק טומאה אחרת, שגם לאחר הטבילה עדיין ישאר טמא מספק הטומאה האחרת, מצוה עליו לטבול טבילה בזמנה, בין בטבילה מטומאה [טור תטז] דאורייתא ובין בטבילה דרבנן של טבולת יום ארוך[171], ואפילו יש ספק ספיקא לפטרו, צריך לטבול[172]. אף מי שטמא שתי טומאות, והגיע זמן טבילה של טומאה אחת, מצוה לטבול ולהטהר ממנה, אף על פי שנשאר טמא מחמת הטומאה האחרת, כגון נדה שהיא טמאת מת והגיע זמן הטבילה לנדותה, חייבת לטבול אף על פי שנשארת טמאת מת[173]. ויש ראשונים שכתבו יותר מזה, שלדעת חכמים - והלכה כדבריהם[174]- שזב שראה קרי צריך טבילה[175], הרי זה לפי שהוא עושה מצוה בטבילתו, אף על פי שהוא נשאר עדיין בטומאה חמורה וטבילתו כעת אינה עולה לו לטהרה, ולכן אף הדרים בארץ טמאה - בחוץ לארץ - ואין להם שום טהרה, צריכים טבילה מכל טומאה, שמצות עשה היא, שנאמר: ורחץ במים[176]. מהאחרונים יש מצדדים לומר שיולדת בזוב, לסוברים שימי לידתה עולים לה לספירת זיבתה[177], אינה צריכה לטבול לזיבתה, שכיון שאין טבילה זו מועילה לה, שהרי היא טמאה משום יולדת, אין כאן משום טבילה בזמנה מצוה[178].

זבה גדולה, שטעונה ספירת שבעה נקיים[179]- לדעת הסוברים שצריך שיהיו ימי הנקיים ספורים לפנינו ואם לא ספרה אינם עולים לה לשבעה נקיים אפילו אם לא ראתה בהם דם[180]- חייבת [טור תיז] לספור שבעה נקיים כדי שתוכל לטבול בזמנה[181]. וכתבו אחרונים שאם היתה הטבילה תלויה בדבר אחר המעכבה, כגון טמא מת בשביעי שלו שאינו יכול לטבול עד שיזו עליו[182], אין עליו מצוה להזות - אם הזאה בזמנה אינה מצוה[183]- כדי שתהיה הטבילה בזמנה, שלא אמרו טבילה בזמנה מצוה אלא כשהטהרה באה על ידי הטבילה לבדה[184].

אף בכלים טמאים, כתבו אחרונים שטבילה בזמנה מצוה[185], ויש חולקים וסוברים שבכלים לא אמרו שטבילה בזמנה מצוה[186].

אשה שיצאה מלאה - מעוברת - ובאה לפנינו ריקנית, ואינה יודעת אימתי ילדה, ושמא בימי זיבה ילדה שהיא צריכה ספירת שבעה נקיים להטהר[187], נחלקו תנאים: לדעת בית שמאי ובית הלל - שטבילה בזמנה מצוה[188]- מטבילים אותה עשרים ושמונה טבילות בשלשת השבועות הראשונים מזמן שבאה לפנינו, היינו ארבע עשרה טבילות בשבועיים הראשונים, טבילה בכל לילה, שמא באותו יום כלו שבעה ימים ללידת זכר או ארבעה עשר יום ללידת נקיבה, והיולדת טובלת בלילה[189], ועוד ארבע עשרה טבילות בשבוע השני והשלישי, טבילה בכל יום, שמא יולדת בזוב היתה, ובכל יום הדבר ספק שמא בו כלו ימי ספירת נקיים שלה - שלא התחילו אלא כשעברו ימי טומאת לידה, לסוברים כן[190]- והזבה טובלת ביום[191]. וכתבו ראשונים שאף על פי שבשבוע השני טובלת [טור תיח] בכל לילה[192], צריכה לטבול אף בכל יום, שכל שחייבת טבילה מצד אחד ביום ומצד אחד בלילה, אין טבילת יום עולה לשל לילה, ואין טבילת לילה עולה לשל יום[193]. לדעת בית שמאי שטבולת יום ארוך של יולדת נקיבה טובלת בליל שמונים ואחד[194], מטבילים אותה אף בכל לילה שבשבוע השלישי ובלילות הבאים על מלאת שמונים יום משעה שבאה, שבכל יום הדבר ספק שמא יום שמונים ללידתה הוא, ושמא ילדה נקיבה, ונמצאת טובלת לבית שמאי תשעים וחמש טבילות[195]. ואפילו ראתה דם באותם שבועות, שהיא טמאה מספק שמא כלו ימי טוהר שלה, מטבילים אותה מספק שהיא טבולת יום ארוך - ואינה נדה - שטבילה בזמנה מצוה[196], ודוקא שלא ראתה בכל לילה בתחילתו קודם טבילה, שאם ראתה אז, נדה היא, ואין טבילתה מועילה כלום[197].

ור' יוסי בר' יהודה אומר דיה לטבילה שתהא באחרונה[198], כשתטהר לגמרי[199], שלדעתו טבילה בזמנה אינה מצוה[200].

היה שם - מהשמות הקדושים שאינם נמחקים[201]- כתוב על בשרו, שהרי זה לא ירחץ[202]שמא ימחק את השם[203], או מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום[204], ונזדמנה לו טבילה של מצוה, נחלקו תנאים: לדעת רבנן כורך עליו גמי - כדי שלא יעמוד בפני השם ערום[205]- ויורד וטובל[206], ואם אין לו גמי צריך לחזר אחריו, לפי שטבילה בזמנה אינה מצוה[207], וימתין עד למחר ויבקשנו[208], ור' יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו[209]כיון שאין לו גמי, ולא יחזר אחריו, [טור תיט] שלדעתו טבילה בזמנה מצוה[210], ושמא לא ימצא גמי וישהה טבילתו ליום אחר[211], ומצות טבילה בזמנה דוחה איסור העמידה לפני השם כשהוא ערום[212], ואף על פי שהוא גורם להשם להמחק, גרימת מחיקה מותרת[213]. וכתבו אחרונים שאף על פי שאין איסור לאו בגרימת מחיקה, אסור לשים את השם במקום שהוא עתיד להמחק[214], והאיסור מן התורה הוא, שאין לך ביזיון גדול יותר ממחיקת השם[215], אלא שלטבילת מצוה מותר[216], שזהו כבוד המקום לעשות מצוותיו, ואין כאן פגם בכבוד שם קודש[217].

להלכה, יש ראשונים שכתבו שכורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא מסבב בבגדיו[218]- ויש גורסים: מסבב אחריו[219]למצוא גמי[220]- שהלכה, לדעתם, כרבנן שטבילה בזמנה אינה מצוה[221], ולכן אם לא מצא בגד או גמי צריך לחזר אחריהם[222]. ויש שכתבו שלסוברים להלכה שטבילה בזמנה אינה מצוה[223], אסור לסבב בבגדו ולטבול, שמא ישכח ויסירנו, ולא התירו לסבב בבגדו אלא לסוברים טבילה בזמנה מצוה[224].

ראה קרי ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה, לאחר שהתפלל תפילת נעילה[225], נחלקו תנאים אם טובל ביום הכפורים: לדעת חכמים טובל והולך כל היום כולו[226], לפי שטבילה בזמנה מצוה[227], ודוחה איסור רחיצה ביום הכפורים[228], לסוברים שאסור לטמא לטבול ביום הכפורים[229], ולסוברים שלא אסרו טבילה ביום הכפורים כיון שאינה רחיצה של תענוג[230], "טובל והולך" [טור תכ] שאמרו חכמים הוא לענין החיוב, היינו שחייב הוא לטבול[231]. ר' יוסי ברבי יהודה אומר לא יטבול[232], שלדעתו טבילה בזמנה אינה מצוה[233], ואינה דוחה איסור רחיצה ביום הכפורים[234], או שדבריו לענין החיוב, שלדעתו אינו חייב לטבול[235]. אף לדעת רבנן, אם ראה קרי מאתמול, שכבר אין הטבילה בזמנה, לא יטבול[236].

על נדה בזמן אבילות אם היתרה לטבול תלוי בדין טבילה בזמנה מצוה, ע"ע אבלות[237].

בזמן הזה אין נדה טובלת בזמן שקבעה לה תורה, שהרי החמירו עליה חומרתו של ר' זירא שאפילו רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים[238]וטובלת בליל תשיעי לראייתה[239], ומדין תורה טובלת בליל שמיני לראייתה[240], ואם ראתה בימי זובה[241], אינה צריכה אלא שימור של יום כנגד יום[242], וטובלת למחרת ראייתה[243], ואף אם ראתה שלשה ימים רצופים בימי זיבה, סופרת שבעה נקיים וטובלת ביום השביעי[244], והחמירו חכמים שלא תטבול אלא בליל שמיני[245], ונמצא שלעולם אין טבילת נדה וזבה בזמנה[246]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שטבילה זו של סוף ימי ספירתה כיון שאינה בזמן טבילה מן הדין, טבילה שלא בזמנה היא ואינה מצוה[247], ויש שכתבו בזמן הזה, שמצוה - מדרבנן - שתטבול מיד ככלות ימי ספירתה, לסוברים טבילה בזמנה מצוה[248], ואף אם אין בעלה בעיר אסורה להשהות טבילתה[249], ואותה שכתבו ראשונים שרבנו שמשון ב"ר שמשון הנהיג לבתו שתטבול בחורף בזמנה אף [טור תכא] כשבעלה לא היה בעיר[250], הרי זה משום שטבילה בזמנה מצוה[251], ואף על פי שאין הטבילה בזמן שנקבע לה מן התורה[252], טבילה בזמנה היא, כיון שאינה מתעכבת מלטבול אלא מפני תקנת חכמים, וכשטובלת בזמן שתיקנו חכמים, חשובה טבילה בזמנה ומצוה היא[253], אבל אם לא טבלה בזמן שקבעו לה חכמים, אף על פי שנאנסה על כך, אין זו טבילה בזמנה[254]. יש ראשונים שכתבו שדוקא כשאינה מאחרת טבילתה אלא משום חומרתו של ר' זירא[255]חשובה טבילה בזמנה, כיון שכך נהגו מזמן התלמוד, אבל אם פסק הדם, ואיחרה הפסק טהרתה[256], לפי שנהגו להחמיר להמתין בהפסק טהרה משום חשש פולטת, אפילו לא שימשה, וכן הוסיפו על שש עונות והצריכו חמשה ימים או ששה[257], אין זו טבילה בזמנה[258].

בזמן התלמוד נהגו הנשים לטבול בליל שמיני לראיית הדם ולשוב ולטבול בסוף ספירת הנקיים[259], וכתבו ראשונים שנהגו כך משום שטבילה בזמנה מצוה[260]. ויש שכתבו שנהגו כן משום טהרות[261], ומעשים בכל יום בזמן הזה - שאין לנו טהרות - שאין אשה טובלת אלא בסוף ימי ספירתה, והוא לפי שלהלכה - לדעתם - טבילה בזמנה אינה מצוה[262], ואף בזמן התלמוד לא נהגו כן בבבל[263], כיון שלא עסקו שם בטהרות[264]. ויש שכתבו שאף אם טבילה בזמנה מצוה, אין הנשים טובלות בזמן הטבילה מן [טור תכב] התורה, לפי שחוששים שמא תשמש עם בעלה, והיא אסורה לו מדרבנן עד שתספור שבעה נקיים ותטבול[265]. ויש שכתבו שאף על פי שבזמן התלמוד היו נוהגות לטבול בזמן שקבעה התורה לטבילתן - ולא חששו למכשול - בדורות האחרונים ביטלו טבילה זו, שלא יבוא הדבר לידי מכשול[266].

על הנודר מן המעין, אם טובל בו טבילה של מצוה, ע"ע מצות לאו להנות ניתנו.

כל חייבי טבילות מברכים על טבילתם: אשר קדשנו במצוותיו וציונו על הטבילה[267], ואף לסוברים שטבילה בזמנה אינה מצוה, אלא הכשר[268], מברכים על הטבילה כדרך שמברכים על השחיטה[269], וברכת המצוות היא[270]. יש מהראשונים שכתבו שמה שמברכים "על הטבילה" ולא "לטבול"[271], הרי זה לפי שברכת הרשות היא, שאם רצה עומד בטומאתו[272]. טבל ולא בירך, כתבו גאונים שעלתה לו טבילה, שאין הברכות מעכבות את המצוות[273].

בעל קרי בזמן הזה, יש שכתבו שאינו מברך על טבילתו[274], שהרי בטלה תקנת עזרא[275], ולכן כשטובלים בערב יום טוב[276]לא יברכו, שאין חובה מן התורה לטבול אלא לביאת מקדש, ובזמן שאין בית המקדש קיים אין חובה, ואסור לברך[277], ואף על פי שחייב אדם לטהר את עצמו ברגל[278], הרי זה כשהוא יכול לטהר עצמו מכל טומאה, מה שאין כן בזמן הזה שאין לנו אפר פרה, ואי אפשר [טור תכג] להטהר מטומאת מת, ולכן אין מברכים על טבילה לקרי[279], ולא מצינו ברכה על טבילה בזמן הזה אלא לנשים, היינו לנדה ויולדת הטובלות להטהר לבעליהן, אבל לא באנשים[280]. ויש שכתבו שבעל קרי בזמן הזה מברך[281], וכתבו אחרונים בטעם הדבר, שאף על פי שאינו חייב להטהר מקריו בזמן הזה, אם רוצה הוא להטהר וטובל, מצוה הוא עושה ומברך עליה, שהרי הועילה טבילתו לקריו להתיר לו להכנס להר הבית[282], ואף על פי שאין דעתו להכנס לשם, מברך על הטבילה, ואפילו הוא בחוץ לארץ, שהרי בידו לעלות לארץ ישראל ולהכנס להר הבית על ידי טבילה זו[283]. ויש שכתבו שהטובל בערב יום טוב מברך על טבילתו משום מצות טהרה ברגל, שאף על פי שאינו יכול לטהר עצמו מכל טומאה שעליו[284], מברך על טהרה מאותה טומאה שהוא נטהר ממנה בטבילתו[285].

נדה שטובלת משום החומרא שהחמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים[286], לסוברים ש"כחרדל" שאמרו היינו שראתה דם כמראה חרדל, שאינו דם טמא מן הדין[287], יש מהאחרונים שכתבו שכשהיא טובלת, מברכת על טבילתה אף על פי שאינה טמאה מן הדין, כדרך שמברכים על הלל בראש חודש - לסוברים כן - שאינו אלא מנהג[288], וכן יולדת הרואה דם בימי טוהר שלה, שמן הדין טהורה היא[289]ונהגו לישב עליו שבעה נקיים[290], מברכת היא על טבילתה, אף על פי שאינה חייבת [טור תכד] לטבול מן הדין אלא משום מנהג[291]. ויש סוברים שאינה מברכת על טבילה משום דם טוהר[292], שלא שייך לומר וציוונו על דבר שאף חכמים לא תיקנוהו, ואינו אלא מנהג שנהגו[293].

ראתה כתם או דם שנוהגים להחמיר מחמת חסרון בקיאות, שכן בזמן הזה אין אנו בקיאים במראה דמים[294], יש שכתבו שאינה מברכת על הטבילה[295], ויש סוברים שצריכה לברך[296]. הטובלת מחמת ספק, בין ספק מחמת מחלוקת הפוסקים ובין ספק במציאות, כגון כשיש ספק אם דם מן המקור הוא או דם מכה[297], יש שכתבו שאין לה לברך[298], ויש סוברים שמברכת[299].

אף על פי שכל המצוות מברכים עליהן עובר לעשייתן[300], בטבילה יש סוברים שטובל ואחר כך מברך, אם לפי שבטבילת גירות אינו מברך אלא לאחר שטבל[301], ולא חילקו חכמים בין טבילה לטבילה, או לפי שבעל קרי אסור לברך קודם טבילה מחמת תקנת עזרא[302]ואינו מברך אלא לאחריה, תיקנו לכל חייבי טבילה לברך לאחר הטבילה[303]. ויש שכתבו שאף על פי שנדה ושאר טמאים - מלבד בעל קרי - מותרים לברך, לא יברכו עד לאחר שטבלו, שמוטב לברך בטהרה מלברך בטומאה[304]. ויש חולקים וסוברים שכל חייבי טבילות המותרים לברך, מברכים קודם הטבילה[305].

כדי לצאת ידי שתי הדעות, יש נוהגות לטבול תחילה ולברך ולטבול שנית[306]. יש מהאחרונים שכתבו שתתכוין לעשות הטבילה הראשונה על [טור תכה] תנאי, שאם צריך לברך קודם טבילה, לא תעלה לה טבילה זו לטהרתה[307], ותועיל כוונה זו לסוברים טבילת נדה לבעלה צריכה כוונה[308], או שאפילו טבילה אינה צריכה כוונה, כיון שמתכוונת בפירוש שלא תיטהר בטבילה זו, מועילה כוונה זו, ואף הנשים שאינן יודעות להתנות נוהגות כן, שכל הטובלת על דעת חכמים היא טובלת, ודעתן שתהא הטבילה על תנאי זה[309]. וכתבו אחרונים שלדעה זו, הטבילה השנייה היא העיקרית, שהרי לדעת רוב הפוסקים מברכת קודם טבילה, ולכן אם אירע ספק בטבילה השנייה, צריכה לחזור ולטבול, אף על פי שהטבילה הראשונה שטבלה היתה כראוי[310]. ויש שכתבו שכל שטובלת פעמיים מפני הספק בזמן הברכה, אינה צריכה לחזור ולטבול[311].

ג. זמנה.[עריכה]

הטמאים שקבעה להם תורה מנין ימים למשך טומאתם, כגון נדה ויולדת זכר וטמא מת שטמאים שבעת ימים, ויולדת נקיבה שטמאה שבועיים, וזב וזבה שצריכים ספירת שבעה נקיים, וכיוצא[312], ואף כשעברו ימי טומאתם אינם נטהרים אלא בטבילה[313], אין טבילה מועילה להם באמצע ימי טומאתם, אלא יש שזמן טבילתם הוא ביום האחרון של ימי הטומאה, ויש שהוא בלילה שלאחריו[314]. וכתבו ראשונים שנדה שטבלה קודם זמנה, לא עלתה לה טבילה זו להטהר אפילו לאחר שבעת ימי נדתה, שהרי זו כטובל ושרץ בידו שלא עלתה לו טבילה[315], וכן זבה שטבלה קודם כלות ימי ספירתה, לא עלתה לה טבילה אפילו תעשה שימור למחרת, שטבילה קודם כלות ימי ספירתה אינה טבילה כל עיקר[316], והרי זו כטובל ושרץ [טור תכו] בידו[317]. יש מהראשונים שמנו במנין המצוות טבילה בזמנה, שנצטוו טמא שרץ וטמא מת וזב וזבה ונדה שלא יקדימו זמן טבילתם, שנאמר בטמא מת: והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וגו' ורחץ במים וטהר בערב[318]. וכתבו אחרונים שאף לדעה זו אין שום צד איסור לטבול קודם הזמן, ובלבד שלא יכנס למקדש ולא יאכל תרומה וקדשים על ידי טבילה זו, שלא אמרה תורה אלא שאין טבילה בתוך הזמן מועילה[319].

כל חייבי טבילות - חוץ מנדה ויולדת[320]- טבילתם ביום[321]האחרון של ימי טומאתם[322]. וכן שנינו: הזב והזבה, המצורע והמצורעת וטמא מת, טבילתם ביום[323], ואינם צריכים להמתין ללילה שלאחריו[324], שנאמר בטמא מת: וחטאו ביום השביעי וגו' ורחץ במים וטהר בערב[325], ובזבה נאמר: וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר[326], ודרשו: אחר מעשה תטהר[327]בטבילה להתעסק בטהרות[328], שכיון שספרה מקצת היום השביעי, תטהר על ידי טבילה[329]. ויש למדים מהאמור בזבה: וביום השמיני תקח לה שתי תרים וגו' והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד[330], כיצד היא מביאה אותם אל פתח אהל מועד אם אינה מעורבת שמש - שטבול יום אסור בביאת מקדש[331]- מלמד שהיא טובלת מבעוד יום[332], שאם לא היתה טובלת עד הלילה, טבולת יום היא בשמיני ואינה יכולה להביא קרבנותיה[333], וכן שנינו בזב: וביום השמיני יקח לו שתי תרים וגו' ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד[334], כיצד הוא בא אל פתח אהל מועד אם אינו מעורב שמש, מלמד שהוא טובל מבעוד יום[335], ונטהר בהערב שמש [טור תכז] של יום השביעי ומותר לו להכנס לעזרה ביום השמיני[336]. ויש למדים שזבה טובלת ביום מהאמור בנדה: שבעת ימים תהיה בנדתה[337], ודרשו: "בנדתה" ולא בזיבתה כל שבעה[338], שדוקא בנדתה אינה טובלת ביום השביעי[339], אבל בזיבתה טובלת ביום השביעי[340]. וכן בעל קרי טבילתו ביום[341], שנאמר: והיה לפנות ערב ירחץ וגו'[342], וכן זב בעל ראייה אחת שטמא כבעל קרי[343], הוקש לבעל קרי, מה בעל קרי טובל ביום, אף הוא טובל ביום[344].

נדה ויולדת טבילתן בלילה[345], הנדה והיולדת זכר בליל שמיני, והיולדת נקיבה בליל חמשה עשר[346]- ולא משום פסול טבילת יום, אלא מצד פסול טבילה בתוך זמן הטומאה[347]- שנאמר בנדה: שבעת ימים תהיה בנדתה[348]- "תהיה" מיותרת[349]- ודרשו: תהא בנדתה כל שבעה[350], ששבעת הימים כולם יהיו בנדתה, ולא תטבול אלא בליל שמיני[351], והיולדת הוקשה לנדה[352], שנאמר ביולדת: כימי נדת דותה תטמא[353].

בועל נדה, לדעת רב שימי מנהרדעא טבילתו בלילה כנדה[354], ור' זירא אמר טבילתו ביום ואינו כנדה[355], אלא דינו כטמא מת, שהרי טומאת בועל נדה היא טומאת מגע כמו טומאת טמא מת[356]. וכן שנינו בברייתא שטבילתו ביום[357], וכן הלכה[358].

חייבי טבילות שטבילתם ביום, דנים בהם אם כשעבר זמנם טובלים אף בלילה, וכן דנים אם [טור תכח] הם טובלים בליל אותו היום שנקבע לטבילתם.

כל חייבי טבילות שטבילתם ביום[359], אם עבר זמן טבילתם טובלים אף בלילה[360]. ואותה ששנינו בזב וזבה ומצורע ובועל נדה וטמא מת שטבילתם ביום[361], היינו שאינם צריכים להמתין עד הלילה, אבל אם לא טבלו ביום, טובלים אף בלילה, שהרי כל הנדות בזמן הזה ספק זבות הן[362], וטובלות בלילה[363]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שטבילת טמא מת אינה אלא ביום, ולא בלילה שלאחר יום השביעי, שהוקשה טבילה להזאה[364]שאינה אלא ביום[365], ויש שכתבו בטבילת זב וזבה שאינה אלא ביום, ולא בליל שמיני[366]. ויש מהראשונים מצדדים שמחלוקת תנאים בדבר, שיש סוברים שכל הטמאים שטבילתם ביום, אינם טובלים בלילות הבאים, ויש אומרים שלאחר זמן הטבילה טובלים אף בלילה, והלכה כדעה זו[367].

שומרת יום כנגד יום - היינו זבה קטנה שצריכה שימור של יום אחד וטובלת ביום שני לראייתה[368]- לא תטבול עד שתנץ החמה[369], שיצא מספק לילה[370], ואם טבלה מעמוד השחר, יצאה[371], שכבר יום הוא, אלא לפי שאין הכל בקיאים בו צריכה להמתין בטבילתה - לכתחילה - עד הנץ החמה[372], אבל בליל יום שני לא תטבול - שמן הדין היה שתהא כזב בעל ראייה אחת שטובל ביום ראייתו[373], ואף על פי שזו אינה יכולה לטבול בו ביום שהרי צריכה שימור של יום אחד, יהא די לה שתעשה מקצת שימור ותטבול [טור תכט] בלילה שלאחר ראייתה[374]- כיון שהיא צריכה ספירת נקיים של יום אחד, וספירה ביום היא[375], בדומה לספירת נקיים של זבה גדולה שאינה אלא ביום, שנאמר בה: וספרה לה שבעת ימים[376]. לדעת ר' יוסי, יש מהראשונים שכתבו שטובלת בלילה, שלדעתו תחילת הלילה עולה לשימור[377].

ראתה ביום האחד עשר מימי הזיבה[378], שלדעת בית הלל, וכן הלכה, אינה צריכה שימור[379], יש ראשונים שכתבו שטובלת בו ביום, כיון שאינה צריכה שימור[380], ויש שכתבו שטובלת לערב[381].

בעל קרי, כתבו ראשונים שטובל והולך כל היום כולו מתחילת הלילה[382], שנאמר: והיה לפנות ערב ירחץ במים[383], מלמד שטובל והולך מתחילת הלילה עד הערב שמש[384], וכן כל הטמאים שאינם צריכים ספירת ימים - היינו שטמאים טומאת ערב - אם נטמאו בלילה טובלים בו בלילה[385]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שדוקא בעל קרי טובל בלילה, אבל טמא שרץ ושאר טמאים שנטמאו בלילה, אינם טובלים עד לבוקר[386]. ויש ראשונים שכתבו בין בטמא שרץ ונבילה ובין בבעל קרי, שאם נטמאו בלילה אינם טובלים עד שיאיר היום, ואם טבלו בו בלילה לא עלתה להם טבילה[387].

הטמאים טומאת שבעה, כתבו ראשונים שאינם טובלים בליל שביעי[388], ומפרשים אותה ששנינו: אין טובלים עד שתנץ החמה[389]- [טור תל] שנאמר בטמא מת: והזה הטהור על הטמא וגו' ביום השביעי[390], שאין הזאה אלא ביום[391], והוקשה טבילה להזאה[392]- שהדברים אמורים בטבילת הזב וטמא מת, שאינם טובלים לטומאתם אלא ביום השביעי, אבל לא בלילה שלפני כן, שאף על פי שהלילה תחילת היום הוא - שכן היום הולך אחר הלילה[393]- אין טובלים אלא ביום עצמו, שהוקשה טבילה להזאה, שבסוף אותו פסוק נאמר: ורחץ במים[394], והוא הדין לזב ולזבה שאינם טובלים בליל שביעי[395], וכן כל חייבי טבילה שצריכים ספירת ימים - אף על פי שאינם צריכים ספירת ימים נקיים - כגון טמא מת או מצורע, אינם יכולים לטבול בליל שביעי, שנאמר בזבה: וספרה לה שבעת ימים[396], ימים ולא לילות[397]. ואותה שאמרו בזב וזבה ומצורע ובועל נדה וטמא מת שטבילתם ביום[398], היינו שאינם צריכים להמתין ללילה שלאחריו[399], וכן אינם יכולים לטבול בלילה שלפניו[400], וזו ששנינו: אף הוא - הטמא - טובל בלילה ומזה ביום[401], לא בטבילת טהרה הדברים אמורים, אלא בטבילה לקבלת הזאה[402], בין בהזאת שלישי ובין בהזאת שביעי[403]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שכל הטמאים שאינם צריכים שבעה נקיים, טובלים מתחילת הלילה[404], ואף טמא מת טובל מתחילת הלילה, שכן שנינו: הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום[405], והיינו בליל שביעי[406]. ואותה ששנינו: [טור תלא] אין טובלים עד שתנץ החמה[407], לא בטבילת הגוף במקוה אלא בטבילת האזוב במי חטאת הדברים אמורים[408]. ויש שכתבו שמה שטמא מת אינו טובל בליל שביעי אינו משום זמן הטבילה עצמה, אלא משום שאין טבילה מועילה קודם הזאה, שכן שנינו בספרי: קדמה טבילה להזאה, יכול יצא, תלמוד לומר: וחטאו ביום השביעי[409], ואחר כך: ורחץ במים וטהר בערב[410], ומאחר שאין מזים אלא ביום[411], אי אפשר לטבול בלילה[412]. וכתבו ראשונים שטמא מת ביום השביעי לטומאתו אינו טובל אלא לאחר הזאתו, ואותה ששנינו: הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום[413], הוא כשהיזה בשלישי ולא היזה בשביעי, שמן היום השמיני ואילך טובל בכל עת שרוצה בין ביום ובין בלילה, ומזים עליו ביום, בין קודם הטבילה ובין לאחריה[414].

הנדה, שטבילתה בליל שמיני[415], אם לא טבלה בלילה, מן הדין טובלת מיום השמיני והלאה אף ביום[416]. ונחלקו אמוראים: בירושלמי אמרו שר' חייא בר אבא הורה לאנשי צור שהיא טובלת - לכתחילה - בין ביום ובין בלילה, וחכמי בבל אומרים שאינה טובלת אלא בלילה, משום חמותה ומשום כלתה[417]. וכן אמרו רב ור' יוחנן בבבלי: שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה משום "סרך בתה"[418], שהבת הגדילה עמה תחשוב שיום שביעי הוא - שמן הסתם אין אשה מאחרת טבילתה[419], [טור תלב] - ותנהוג היא עצמה לטבול ביום השביעי[420], שתטעה לומר שכשם שזבה טובלת בשביעי לספירתה ביום[421], כך נדה טובלת בשביעי לראייתה ביום[422], ונמצאת טבילתה פסולה[423]ותבוא לידי כרת[424]. וכתבו גאונים שהלכה כבבלי נגד הירושלמי[425], וכן פסקו ראשונים שאם נתאחרה ימים רבים, כשתטבול לא תטבול אלא בלילה, שאם תטבול ביום, יטעו ותבוא נדה אחרת לטבול בשביעי[426].

זבה גדולה, שמן הדין טובלת בשביעי לספירתה ביום[427]וטהורה ומותרת לבעלה מיד, אלא שאם ראתה בו ביום טמאה למפרע[428], ולכן אמר ר' שמעון שאסרו חכמים לעשות כן שלא תבוא לידי ספק[429], כתבו ראשונים שדברי ר' שמעון אמורים על הטבילה, שאף לטבול ביום אסרו חכמים כדי שלא תבוא לידי תשמיש[430], ואף לסוברים שהאיסור לשמש אינו אלא משום גזירה[431], ונמצאת הטבילה גזרה לגזרה, החמירו בה כדי שלא תבוא לידי כרת[432], ולדעת רבנן מותרת לטבול ביום, אף על פי שאסורה לשמש עד הלילה אף לדעתם[433]. ויש חולקים וסוברים שאין דברי ר' שמעון אמורים אלא לאסרה לשמש, אבל מותרת לטבול ביום[434], ואף לדעה זו, יש שכתבו שהאמוראים גזרו שלא תטבול ביום השביעי שמא תשמש[435]. וכן בנדה בזמן הזה שהחמירו בה לחשוש לספק זיבה והצריכוה ספירת [טור תלג] שבעה נקיים[436], פסקו רבים מהראשונים להלכה שאינה טובלת אלא בליל שמיני לספירתה, אבל לא ביום שביעי שמא תשמש[437], שאף על פי שמחמת איסור הנדה לטבול ביום שמיני לראייתה משום "סרך בתה"[438]אין לאסור בזמן הזה - שכיון שכל הנשים אינן טובלות עד שיספרו שבעה נקיים, אין חשש שמא תטעה בתה לטבול בשביעי לראייתה, שהרי עדיין לא כלו ימי ספירתה[439], ולעולם אין לחשוש שמא תטבול הבת בששי לספירתה[440]- אסרו על הנדה לטבול בשביעי לספירתה מחשש שמא תשמש בו ביום[441]. לדעת התנאים הסוברים שטבילה בזמנה מצוה[442], יש ראשונים שכתבו שזבה טובלת ביום השביעי, שהוא זמן טבילתה מן התורה[443], אלא שהלכה שטבילה בזמנה אינה מצוה, לדעתם, ואסורה לטבול בשביעי ביום[444]. לדעת הסוברים להלכה שטבילה בזמנה מצוה[445], יש ראשונים שכתבו שאף על פי כן אסרו חכמים לטבול ביום מחשש שמא תשמש בו ביום[446], אלא שכשיש כמה ספיקות באיסורה לבעל, כגון האשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית ואינה יודעת אימתי ילדה ואם לידתה היתה בזוב[447], שמטבילים אותה טבילות הרבה, וטובלת בכל יום שיש בו ספק שמא הוא יום שביעי לספירת נקיים של זיבה[448], כיון שיש בה הרבה ספיקות אינה אסורה אלא בתשמיש, אבל לא אסרו עליה לטבול מחשש שמא תשמש[449], מאחר שטבילה בזמנה מצוה[450], ועוד שדוקא כשבליל שמיני מותרת לשמש גזר ר' שמעון שלא תטבול ביום השביעי, שמא תקדים [טור תלד] לשמש, אבל בזו שאף בלילה אסורה לשמש מספק[451], אין אוסרים טבילתה ביום[452], שיודעת היא שטבילותיה אינן להיתר אלא למצות טבילה[453], ואף על פי שבמוצאי יום עשרים ואחד מותרת לשמש[454], לא אסרו עליה לטבול ביום עשרים ואחד, שכיון שזו טובלת טבילות הרבה ואסורה היא לשמש כל אותו הזמן, לא חששו אף לטבילה זו[455].

ויש חולקים ופוסקים שהזבה מותרת לטבול ביום השביעי לספירתה, וכן נדה בזמן הזה שהיא ספק זבה טובלת ביום השביעי לספירתה, ודברי ר' שמעון אינם אמורים אלא לאיסור התשמיש אבל לא לטבילה[456]- ואף האמוראים לא גזרו עליה[457]- שכיון שהטבילה היא מצוה בזמנה[458], רחוק לומר שתיאסר לטבול מפני החשש שמא תשמש ושמא תראה דם אחר כך[459].

אף נדה בזמן הזה - שהחמירו להחשיבה ספק זבה - שלא טבלה בליל שמיני לספירתה, כתבו ראשונים שאסורה לטבול בשמיני ביום - לסוברים שזבה אסורה לטבול בשביעי ביום[460]- משום "סרך בתה"[461], כדרך שאסרו על נדה שלא בזמנה לטבול ביום[462], שאף בזבה, וכן בנדה בזמן הזה שדינה ספק זבה, חוששים שמא תחשוב בתה שביום שביעי היא טובלת, ותבוא אף היא לטבול בשביעי ביום, ושמא תשמש בו ביום[463], ואף על פי שאין בתשמיש זה אלא איסור דרבנן[464], ונמצא שאיסור הטבילה בשמיני ביום הוא גזרה לגזרה, משום חומר כרת החמירו עליה[465]. ואף בתשיעי [טור תלה] לא תטבול אלא בלילה[466], וכן הדין אף לאחר ימים רבים[467], שאין הבת מבחנת בין טבילה בזמנה לבין טבילה לאחר זמנה[468], או לפי שלא פלוג רבנן, לא חילקו חכמים בגזירותיהם[469]. ויש חולקים וסוברים שזבה טובלת משמיני ואילך ביום - אף על פי שבשביעי לא תטבול ביום, לדעתם[470]- שדוקא בנדה גזרו משום "סרך בתה", כיון שאם תטבול בשביעי לא תעלה לה הטבילה כל עיקר, מה שאין כן בזבה שאפילו תטעה ותטבול בשביעי לספירתה אינה עוברת אלא על גזירת חכמים שאסרו לטבול בשביעי שמא תשמש בו ביום, ואין גוזרים גזירה לגזירה, ולפיכך נדה בזמן הזה מותרת לטבול ביום מהשמיני לספירתה ואילך, אף על פי שלפני שנהגו בחומרת ר' זירא היתה אסורה לטבול לאחר זמנה ביום, שכן בזמן הזה שכל נדה חוששת לספק זבה, לא שייך בה החשש של "סרך בתה"[471].

זבה שאסורה לטבול בשביעי לספירתה ביום, לסוברים כן[472], יש מהראשונים סוברים שאינה צריכה להמתין עד לצאת הכוכבים, אלא טובלת סמוך לשקיעת החמה, וכן נדה בזמן הזה שחוששת לספק זיבה וסופרת שבעה נקיים, מותרת לטבול בשביעי לספירתה סמוך לשקיעת החמה - אף על פי שלפני שנהגו בחומרא של ר' זירא היתה אסורה לטבול אף בשמיני קודם חשיכה[473]- שהואיל והיום מחשיך ובא אין לחשוש שתשמש עם בעלה קודם חשיכה[474]. ויש שכתבו שבשביעי לא תטבול עד הלילה[475], שאף על פי שאין לחשוש בה שמא תשמש קודם [טור תלו] שתחשך, חוששים ל"סרך בתה", שתהא סבורה שאמה טבלה בעוד היום גדול, ותעשה אף היא כן[476], אבל הטובלת בשמיני - שאינה טובלת אלא בליל תשיעי - אינה צריכה לצאת מביתה למקום הטבילה בלילה[477]- אלא שתשוב לביתה משתחשך[478]- ומותרת לטבול סמוך לחשיכה[479], שכבר אין בה חשש של "סרך בתה", שאין לחשוש שבתה תטבול בעוד היום גדול, שודאי הבת מרגשת בדבר, ולא תטבול אלא סמוך לחשיכה כאמה, ולא תבוא לידי ספק[480], ואף על פי שבטובלת בשביעי חששו שהבת תטעה ותסבור שאמה טבלה בעוד היום גדול[481], בשמיני התירו סמוך לחשיכה, שאין לחשוש לשתי טעויות, שתטעה שיום שביעי הוא, ושהטבילה היתה כשעוד היום גדול[482]. יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שזה שאמרו שבשמיני מותרת לטבול "סמוך לחשיכה"[483], אינו בדוקא, אלא מותרת לטבול אף קודם לכן, ובלבד שלא תבוא לביתה עד שתחשך, שכבר אין לחשוש ל"סרך בתה"[484], וצריך שתשהה בדרך עד שתחשך, אבל אסור לה להכנס קודם חשיכה לבית חברתה שבאותה העיר, שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים, ואף בית חברתה שבאותה העיר בכלל האיסור לשוב לביתה קודם חשיכה[485]. ויש חולקים וסוברים שלא התירו לטבול אלא סמוך לחשיכה[486], כדי שאם תלך בתה לטבול באותו זמן, לא תוכל לשוב לביתה קודם חשיכה אף אם בית הטבילה שלה יהא קרוב לביתה[487].

ויש חולקים וסוברים שלעולם לא תטבול עד [טור תלז] שתחשך[488], שאף אם לא תשוב לביתה עד שתחשך יש לחשוש ל"סרך בתה", כי הבת תשער משך זמן הליכת האם מבית הטבילה לביתה, ותדע שטבלה ביום[489], ותטבול היא כשעוד היום גדול[490], ותבוא לביתה ביום ותשמש[491]. יש ראשונים שכתבו שצריכה ללכת לטבול לאחר שחשכה[492], היינו שלא תצא מביתה קודם חשיכה, ואפילו בית הטבילה מרוחק ואינה יכולה להגיע אליו אלא לכשתחשך, שחוששים שבתה תחשוב שמקרה הוא שבית הטבילה רחוק, ואם היה לה מקום טבילה בתוך ביתה היתה טובלת באותה שעה שיוצאת, ותטעה היא לטבול מבעוד יום[493]. ויש שכתבו שאף לדעה זו מותר לה לצאת מביתה מבעוד יום, באופן שעל ידי המרחק לבית הטבילה תדע הבת שלא טבלה אלא משחשיכה[494], ומה שנראה מדברי ראשונים שלא תצא מביתה קודם חשיכה[495], הרי זה באופן שבית הטבילה קרוב לביתה, וכדי שלא לחלק בין המקומות כתבו בסתם שתצא לאחר חשיכה[496]. וכתבו אחרונים שאם המרחץ אף הוא בבית הטבילה, ושם היא רוחצת וחופפת קודם הטבילה, מותרת לצאת מביתה אפילו שעה או שעתיים קודם חשיכה, שודאי הבת יודעת שהיא שוהה ברחיצה ובחפיפה ואינה טובלת אלא משחשיכה[497].

ויש ראשונים שנראה מדבריהם שסוברים שאין קפידא אימתי תצא מביתה, ולא אמרו אלא שהטבילה עצמה לא תהא קודם חשיכה[498].

כלה שטובלת קודם חופתה, יכולה לטבול ביום, שהרי אינה באה אצל החתן עד הלילה[499], ולכן אין לחשוש שמא תשמש בו ביום, כיון שאינו מצוי אצלה ואין לבו גס בה, וכן אין [טור תלח] לחשוש ל"סרך בתה", שודאי ידעו לחלק בין כלה לבין שאר הנשים, שאינן טובלות בשביעי[500], ולפיכך אף בשביעי מותרת לטבול ביום[501], וצריך שלא יעמידו החופה עד הלילה, אבל אם מעמידים החופה מבעוד יום, אף על פי שאינה מתייחדת אתו עד הלילה, אסורה לטבול ביום השביעי[502]. ויש מהאחרונים שכתבו שדוקא בשמיני, שהאיסור לטבול בו אינו אלא משום "סרך בתה", כלה מותרת לטבול ביום, שבה אין החשש ל"סרך בתה", אבל בשביעי לספירתה שאסרו לטבול ביום שמא תראה דם בו ביום ותסתור ספירתה ונמצאת זבה למפרע[503], אף הכלה אסורה[504], ואף על פי שאינה באה אל החתן עד הלילה ואין לחשוש שתשמש בעוד יום[505], אסורה לטבול גזירה שמא תבוא אל החתן[506].

ויש מהאחרונים חולקים על כל זה וסוברים שלא התירו לכלה לטבול ביום אלא כשטובלת ביום שלפני החופה שאינה באה אל החתן באותו לילה, אבל ביום חופתה אסורה לטבול ביום, ואפילו בשמיני לספירתה לא תטבול[507].

נדה - קודם שנהגו בחומרתו של ר' זירא - שמקום הטבילה בעירה רחוק ואינה יכולה להגיע אליו ולחזור בלילה מפני הליסטים או מפני הצינה או מפני שנועלים שערי העיר בלילה, מותרת לטבול ביום השמיני או בימים שלאחריו ביום[508], וכן נדה בזמן הזה שלא היתה יכולה לטבול בליל שמיני לספירתה מפני האונסים הללו, יכולה לטבול בשמיני מבעוד יום[509], שכל שיש אונס התירו ולא חששו ל"סרך בתה"[510], שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רב הצבור יכולין לעמד בה[511], או לפי שכל שיש אונס הניכר אין [טור תלט] ה בת טועה בכך[512]. וכן מצינו שהנהיג רב אידי בעירו לטבול בשמיני ביום מפני האריות, וכן הנהיג רב אחא בר יעקב בעירו מפני הגנבים, ורב יהודה בעירו מפני הצינה - של מי המקוה[513], או הקור בדרך שבין המקוה לביתה[514]- ורבא בעירו משום "אבולאי"[515], והם שוערי העיר שהיו נכרים[516], ויש לחשוש שיזיקו את הנשים ההולכות לטבול מחוץ לעיר[517], או שהיו נועלים שערי העיר בלילה[518], ויש שכתבו שהיה אפשר לפתחם, אלא שהיה טורח בדבר לפתוח ולסגור השערים ביציאתן ובבואן[519]. ויש מפרשים ש"אבולאי" הן מערות שהיו שם בדרך בית הטבילה, ואם תפול שם האשה תסתכן[520]. מעשים הללו, כתבו ראשונים שהיו לאחר שנהגו בחומרתו של ר' זירא, ומשום אונסים הללו התירו לטבול ביום מהשמיני לספירתה ואילך[521], אבל בשביעי לספירתה לא תטבול אף מחמת אונס[522], שלא תשמש בו ביום ותכנס לספק[523]. וכתבו אחרונים שאם בשמיני ובתשיעי ואילך לא תוכל לטבול אף ביום, כגון שהם ימי אידם של נכרים ויריאה ללכת לבית הטבילה, טובלת בשביעי ביום לכתחילה[524]. ויש שכתבו שרבא שהנהיג לטבול ביום משום "אבולאי"[525], הנהיג לטבול בשביעי לספירתה ביום, שאף על פי שאסורה אז לשמש שמא תראה דם בו ביום ותטמא למפרע, לא אסרו עליה לטבול, משום אונס ה"אבולאי"[526]. ויש מן הראשונים מפרשים [טור תמ] שהאמוראים הללו הנהיגו כן בנדה הטובלת בשמיני לראייתה, קודם שהחמירו חומרת ר' זירא לחשוש משום ספק זיבה, שמחמת האונסים הללו התירו לה לטבול בשמיני לראייתה, או בימים שלאחריו, ולא חששו ל"סרך בתה"[527]. יש מהראשונים סוברים שאין הלכה כרב אחא בר יעקב שהתיר לטבול ביום מפני הגנבים[528], וכל שאין טורח גדול יותר מהטורח שבטבילה בלילה כשהיא יריאה מהגנבים, חוששים ל"סרך בתה" ואינה מותרת לטבול אלא בלילה[529].

וכן אם היא חולה, ואינה יכולה לטבול בלילה, מותרת לטבול בשמיני ביום[530], והוא הדין לשאר אונסים שיש לאשה שאינה יכולה לטבול בלילה מחמתם, אף על פי שאינם אונס כללי לכל נשי העיר[531]. ויש מהאחרונים שכתבו שלא התירו אלא מחמת אונס השייך לכל נשי העיר[532]. ויש שכתבו שאף לדעה זו אם היתה חולה מותרת לטבול, שחוליה מוכיח עליה שאינה יכולה לטבול בלילה ואין לחוש ל"סרך בתה", מה שאין כן באונס אחר שאינו ניכר בגופה[533].

וכן אשה שאינה יכולה להצניע טבילתה מבני אדם[534]אם תטבול בלילה, מותרת לטבול בשמיני ביום, שאף זה אונס הוא, ואין חוששים ל"סרך בתה"[535], ולכן התירו לטבול ביום כשיש חשש שאם תלך לבית הטבילה בלילה תפול למערות שבדרך[536], אף על פי שאפשר להאיר את הדרך באבוקות, שכיון שעל ידי האבוקות יתפרסם הדבר [טור תמא] שהולכת לטבול, ואשה צריכה להצניע טבילתה, התירו לה לטבול ביום[537].

הגיע זמן טבילתה בליל שבת ולא היתה יכולה לטבול בלילה מפני האונס, יש מהראשונים סוברים שחופפת בערב שבת וטובלת בשבת ביום, שהרי התירו לטבול ביום במקום אונס, ואף על פי שאינה חופפת סמוך לטבילתה[538], במקום שאי אפשר לחפוף סמוך לטבילתה התירו להרחיקה[539]. ויש חולקים וסוברים שאין מקילים שתי קולות בבת אחת - משום שעת הדחק - שתרחיק חפיפתה מטבילתה ושתטבול ביום[540], וכתבו אחרונים שלא נאמרו הדברים אלא כשהיא יכולה לחפוף במוצאי שבת סמוך לטבילתה, אבל כשחל יום טוב במוצאי שבת, שאף אם תטבול במוצאי שבת תצטרך להרחיק חפיפתה מטבילתה ולחפוף בערב שבת[541], מותרת לטבול בשבת ביום אם היא יריאה לטבול בלילה[542].

עברה וטבלה ביום - שלא מחמת אונס - יש סוברים שביום השביעי לספירתה לא עלתה לה טבילה[543], שאם נכשיר את הטבילה, יש לחשוש שתשמש בו ביום, ולכן הצריכוה לחזור ולטבול בלילה[544], אבל בשמיני שאין האיסור לטבול אלא מפני "סרך בתה"[545], עלתה לה הטבילה בדיעבד[546], שהרי במקום אונס צינה וכיוצא התירו לכתחילה[547], והוא הדין - שלא במקום אונס - בדיעבד[548]. ויש סוברים שאף אם עברה וטבלה בשביעי, עלתה לה טבילה[549], שעיקר גזירה זו דבר רחוק הוא, ויש בה כמה ספיקות, שמא זבה היא, [טור תמב] ושמא תשמש מיד, ושמא תראה ותטמא למפרע[550], ולכן אין להחמיר בדיעבד[551], ואף אם היתה זבה ודאית, הואיל וטבלה בזמנה - מן הדין - עלתה לה טבילה[552].

נשים הטובלות ביום, צריכות להסתיר טבילתן מבעליהן עד הלילה, כדי שלא יבואו לשמש עמהן[553], והדברים אמורים כשעברה וטבלה בשביעי לספירתה, שאף על פי שעלתה לה טבילה[554], כיון שאסורה לשמש עד הלילה[555]צריכה להסתירה מבעלה[556], או באופן שמותרת לטבול בשביעי לכתחילה, כגון שתהיה אנוסה בימים הבאים[557]. וכתבו ראשונים שאם טובלת בשמיני מחמת אונס, מותרת לשמש לאלתר[558]. ויש שכתבו שאף כשטבלה בשמיני ביום, לא תשמש עד הלילה וצריכה להסתיר את טבילתה מבעלה עד הלילה[559], משום "לא פלוג" שחוששים שמא פעם אחרת תטבול בשביעי ותשמש בו ביום[560].

ד. הטבילה וסדרה.[עריכה]

הטובל, צריך שיטביל כל גופו במקוה[561], וכן צריך שיטביל כל שער ראשו, והרי הוא כגופו מדין תורה[562], אבל אם טבל כולו חוץ מראש אצבעו הקטנה, עדיין הוא בטומאתו, וזה שנאמר: וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וגו'[563]- ובטבילה מטומאתו הכתוב מדבר, שהרי אין הזב נטהר ברחיצת ידים[564]- פירשו שיטבול כל גופו, והוא הדין לשאר הטמאים[565]. בספרי זוטא למדוהו ממה שנאמר בטמא מת: ורחץ במים וטהר בערב[566], מה ערב [טור תמג] שהוא בא כולו, אף מים כשיבוא כולו במים יטהר[567].

אף כשכולו במים לא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים, ואם היה דבר חוצץ, כגון שהיה בצק או טיט מודבק על גופו, לא עלתה לו טבילה מן התורה אם הוא על רוב גופו שהוא מקפיד עליו, אבל אם היה על מיעוט גופו והיה מקפיד עליו, או שהיה על רוב גופו ולא היה מקפיד עליו, טבילתו פסולה מדרבנן, ואם הוא על מיעוט גופו ואינו מקפיד עליו, עלתה לו טבילה אף מדרבנן[568]. וכתבו אחרונים שמה שחציצה שאינה על רובו אינה חוצצת מן התורה, הרי זה משום שכל הגוף שקוע במי המקוה, אבל כשאין כולו שקוע במים, ואפילו שערה אחת יוצאת מהמים, הרי זה כאילו לא טבל[569]. היה על מיעוט גופו דבר חוצץ ואינו מקפיד עליו, שעלתה לו טבילה אף מדרבנן[570], יש ראשונים שכתבו שצריך שיהא הדבר החוצץ שקוע כולו במים[571], ויש חולקים וסוברים שאפילו מקצתו מחוץ למים, הרי זו טבילה כשרה[572].

הטובל צריך שיטביל כל גופו בבת אחת[573], וכן שנינו בתורת כהנים: כי אם רחץ בשרו במים[574], יכול שיהא מרחיץ אבר אבר, תלמוד לומר ובא השמש וטהר[575]- ולא נאמר וטמא עד הערב, כמו שנאמר בשאר מקומות[576]- מה ביאת שמשו כולו כאחת - שבשעה ששקע חלקה האחרון כבר שקעה כולה[577], וכל זמן שלא שקע כל עיגול החמה אינה קרויה שקיעה[578]- אף רחיצת בשרו במים, כולו כאחת[579], ולמדים לכל הרחיצות - טבילות [טור תמד] - שיהיו כאחת[580].

הטובל במעין, אף לדעת הסוברים שמטהר בכל שהוא גם בטבילת אדם[581], צריך שיהא במים כדי שיכנס בהם כל גופו בבת אחת[582], שאף במעין אין טבילה מועילה לחצאים[583].

לא אמרו שצריך ביאת מים אלא במקומות הגלויים שבגוף[584], אבל בית הסתרים ובית הקמטים[585]אינם צריכים שיבואו בהם המים[586], שנאמר בזב: וידיו לא שטף במים, מה תלמוד לומר - והרי אינו נטהר ברחיצת הידים אלא בטבילה[587]- לפי שנאמר: ורחץ בשרו במים[588], יכול אף בית הסתרים, תלמוד לומר: וידיו, מה ידיו בנראה, אף כל בנראה, פרט לבית הסתרים[589]. וכן אמרו שהלשון אינה צריכה ביאת מים, לפי שהיא כטמון, ונאמר: ורחץ בשרו במים, מה בשרו מבחוץ, אף כל שהוא מבחוץ[590], שאינו צריך להכניס מים לתוך הפה - שבית הסתרים הוא[591]- ואף להוציא את כל הלשון אינו יכול, ולא מצינו טבילה למקצת[592], וכתבו אחרונים שאם טבל כשפיו פתוח למעלה מן המים, אף על פי שהמים באו לו על שפתותיו ככל הטובלים, לא עלתה לו טבילה מן התורה, כגון שתוך פיו, שהוא בית הסתרים, נמצא חוץ למים[593]. יש מהראשונים סוברים שלא נאמרו הדברים אלא בטבילת נדה להטהר לבעלה, אבל לענין טהרות צריך שיבואו המים בבית הסתרים[594], ולדעתם אותה ששנינו: בית הסתרים באשה חוצץ[595], לא בדבר החוצץ בבית הסתרים אמרו[596], אלא שבית הסתרים עצמו חוצץ אם לא פתחתו שיכנסו בו המים[597], [טור תמה] ובית הסתרים שבאיש שאינו חוצץ[598], הרי זה לפי שאינו מקפיד[599]. ויש מהאחרונים שכתבו שאף לדעה זו לא הצריכו שיבואו המים בבית הסתרים אלא באותם מקומות שהמים באים לשם כשטובל כדרך הילוכו תדיר[600]. ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שאף לטהרות אין צריך שיבואו המים בבית הסתרים[601].

אף על פי שבית הסתרים אינו צריך ביאת מים[602], צריך שיהא המקום ראוי לביאת מים, ואם יש שם דבר חוצץ, לא עלתה לו טבילה[603], כדרך שאמר ר' זירא במנחה: כל הראוי לבילה - שאין בה יותר מששים עשרונים, שראויה להבלל יפה[604]- אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה - שיש בה יותר מששים עשרונים[605]- בילה מעכבת בו[606]. וכתבו ראשונים שלמדים שצריך שיהא ראוי לביאת מים מהאמור: ורחץ במים את כל בשרו[607], אף בית הסתרים במשמע, אלא שכיון שלמדים מ"וידיו" שאין צריך ביאת מים בבית הסתרים[608], אנו מפרשים את הריבוי "כל בשרו" להצריך שיהא ראוי לביאת מים[609]. וכתבו ראשונים שאף על פי שבמנחה הראויה לבילה שאין בילה מעכבת בה, לכתחילה צריך לבלול[610], בטבילה אף לכתחילה אין צריך ביאת מים, לפי ש"בשרו" משמע מבחוץ[611], וכאילו נאמר בפירוש ורחץ מבחוץ[612], או לפי שבטבילה לא הקפידה התורה אלא שהאדם יטהר, וכיון שנטהר בלא ביאת מים, אין סברא להצריך ביאת מים [טור תמו] לכתחילה[613], ואף לסוברים טבילה בזמנה מצוה[614], מעשה הטבילה עצמו אינו מצוה, אלא הטהרה הבאה מן הטבילה היא המצוה, וכיון שאין ביאת המים בבית הסתרים מעכבת את הטהרה, אין צריך ביאת מים אף לכתחילה[615].

ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאין צריך שבית הסתרים יהא ראוי לביאת מים אלא מדרבנן[616], שכיון שאין צריך ביאת מים אף לכתחילה, אין להצריך - מדין תורה - שיהא המקום ראוי לביאת מים[617].

על גדרם של בית הסתרים ובית הקמטים, ועל פרטי דיני חציצה בהם, ע"ע חציצה: בבית הסתרים.

הטובל בשלג שיש בו ארבעים סאה, לדעת הסוברים ששלג שלא הופשר כשר למקוה[618], יש ראשונים סוברים שלא עלתה לו טבילה, שלא יתכן שכל השלג העולה לארבעים סאה יגע בבשרו[619], שאף על פי שהשלג דינו כמים לטהר בטבילה, אין כאן טבילה בכולו, שאין השלג נוגע בכל בשרו בבת אחת, שהרי כשאדם נכנס בו נשארים בשלג הרבה גומות שיש בהם אויר, ואויר כל שהוא פוסל, ולכן אין לטבול בשלג עד סמוך להפשרתו, שכיון שהוא נשפך כמים נמצא נוגע בכל בשרו[620]. ויש חולקים וסוברים שטבילתו כשרה[621], שאין צריך שכל ארבעים הסאה יגעו בבשרו[622].

האשה שבאה לטבול, לא תטבול אלא דרך גדילתה[623], כדרך שמצינו שהיא צריכה לעמוד [טור תמז] בשעת ראיית הנגעים שבה[624], כמניקה את בנה וכאורגת[625], וכעורכת את הפת[626], שלא תדחוק זרועותיה על בשרה, ולא רגליה ושוקיה זה בזה, אלא כדרך הליכתה ושימושה תמיד[627], ומה שמכוסה וקמוט ואין מים באים בו, אינו מעכב, ואינה צריכה לפשוט בית קמטיה וסתריה, אלא שיהיו כדרכם תמיד[628], וכתבו אחרונים שמה שאינו מתגלה בעת מלאכתה, בית הסתרים הוא ואינו צריך שיבואו בו המים, ולכן יש סוברים שחלוק בית השחי השמאלי מהימני, שכן בשעת אריגה שהיא מלאכת האשה, אין בית השחי השמאלי מתגלה[629], וכן חלוק איש מאשה, שבאיש שמלאכתו מסיקת זיתים ודרכו למסוק בשתי ידיו, אף בית השחי השמאלי אינו בית הסתרים[630].

"כמניקה את בנה" שאמרו[631], היינו שתגביה את דדיה[632], שצריך שיהא תחת דדיה נראה כדרך שהוא נראה בשעה שמניקה את בנה[633]. ויש שכתבו שכופפת את עצמה כדרך האשה המניקה את בנה[634], כדי לגלות בית הערוה[635].

"כאורגת" שאמרו[636], היינו שיהא בית השחי נראה כדרך שהוא נראה בשעה שאורגת בעומדים[637]- היינו באורגת בכלי אריגה העומדים לפניה[638]- שהיא מגביהה יד ימינה עד שמגלה בית השחי[639], אבל בית השחי השמאלי שאין דרכו להתגלות בשעת אריגה, בית הסתרים הוא[640], ולדעת ר' יהודה אף צריך שתהא כטווה בפשתן לענין ידה השמאלית[641], שתגביה זרועה השמאלית כדרך הטווה בפשתן[642]. וכתבו אחרונים שלדעת חכמים אינה צריכה להגביה זרועה השמאלית, שכיון שאין דרכה של אשה לעסוק באריגה ובטוייה בבת אחת, אין חשוב מקום מגולה אלא [טור תמח] מה שדרכו להתגלות באחת מן המלאכות, ויש לנו לילך אחרי המלאכה שעיקרה בימינה, והיא האריגה[643]. ויש ראשונים שכתבו שצריך שיהא תחת בית השחי נראה כדרך שהוא נראה בשעה שמוסקת בזיתים[644], שאף על פי שאין דרכה למסוק זיתים, צריכה, לדעת חכמים, להגביה שתי זרועותיה, שכיון שבשעת אריגה מתגלה בית השחי הימני, אין הפרש בין ימין ושמאל, לדעתם, ולכן אף השמאלי אינו בית הסתרים, ולדעת ר' יהודה אין בית השחי השמאלי נחשב מגולה אלא מה שדרכו להתגלות בשעת מלאכה בשמאל, והוא בשעת הטוייה, ומה שאינו נראה אז הוא בית הסתרים[645], ופסקו להלכה כחכמים שאין הפרש בין שמאל לימין[646]. ויש שכתבו שלדעה זו אין מחלוקת בין חכמים לר' יהודה, ולדברי כולם בימנית צריך שתהא כאורגת ובשמאלית כטווה בפשתן[647], אלא שכיון שאין ידוע לנו איזהו שיעור גדול יותר, כאורגת או כטווה, אמרו שתהא כמוסקת, שהיא מגביהה את ידיה יותר מהגבהת הידים לאריגה ולטוייה[648]. וכתבו ראשונים שאינה צריכה להגביה זרועותיה יותר מדי, אלא כמו שרגילה לעשות תמיד בעת הילוכה[649]. יש מפרשים שלאו דוקא להגביה, שאין דרכו של אדם להגביהן בשעת הילוכו, אלא הדברים אמורים לענין הרחקת זרועותיה מן הגוף כדי לגלות את בית השחי, שאינה צריכה להרחיקן מן הגוף אלא כבשעת הליכה, שהן מרוחקות מעט[650]. ויש שכתבו שאסור לה להגביה זרועותיה יותר מדי, שבבעלת בשר נעשים קמטים למעלה מזרועותיה, ולא תגביהן יותר ממה שמגביהות הנשים שדרכן לכפוף ידיהן ולהניח אצבעותיהן על צידיהן למעלה מהחגור[651].

[טור תמט] "כעורכת את הפת" שאמרו[652], הוא שתעמוד כדרך העורכת, שפושטת זרועותיה ופוסקת ירכותיה במקצת, כדי להתחזק לערוך את הפת[653], ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדי[654], וכתבו ראשונים שצריך שתשחה מעט עד שיהו סתרי בית הערוה נראים, כדרך שנראים בשעה שעורכת, ולא תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה, ולא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש מקומות שמסתתרים בה על ידי כך[655].

יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שדרך גדילתה שאמרו היינו דרך הילוכה תדיר, ואינה צריכה לעמוד כאורגת וכמניקה וכעורכת ממש, ששיערו חכמים שכל שאינה מדבקת זרועותיה וירכותיה זו בזו ואינה משנה מדרך הילוכה תדיר, באים המים לכל מקום הנראה לעינים כשהיא אורגת ומניקה ועורכת[656], שיותר קל למים לבוא משתשלוט שם העין[657].

אף האיש צריך לטבול דרך גדילתו, כדרך שהוא עומד בשעת ראיית הנגעים שבו[658], כעודר, לכניסת מים בין הירכיים, וכמוסק זיתים, לכניסתם לבית השחי[659]. על גדר "דרך גדילתו" באיש, ועל הדעות השונות בפרטי עמידתו, ע"ע מראות נגעים.

שינתה מדרך גדילתה, כגון ששחתה או נזדקפה ביותר, לא עלתה לה טבילה[660]. על מחלוקת הראשונים אם אף בטובלת להטהר לבעלה לא עלתה לה טבילה, או שדוקא בטובלת לטהרות החמירו כן, אבל לבעלה עלתה לה טבילה, ע"ע חציצה[661], אלא שאף לדעה זו, לכתחילה צריכה [טור תנ] לטבול דרך גדילתה, גם בטובלת לבעלה[662]. ויש שכתבו שאין צריך טבילה כדרך גדילתה אלא לכתחילה[663].

הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים, אם נכנסו המים דרך כולו, טהור[664], שכיון שלא טבל כדרך גדילתו בודקים אותו, ואם נכנסו המים בכל אותם מקומות שהיו נכנסים אילו טבל כדרך גדילתו, עלתה לו הטבילה, ואם לאו, לא עלתה לו הטבילה[665].

פתחה עיניה ביותר או עצמתן ביותר, לא עלתה לה טבילה[666], שאין זו טבילה דרך גדילתה[667], אלא תסגור עיניה ברפיון[668], ולאו דוקא סגורות, שאפילו כשהן פתוחות קצת, דרך גדילתה בכך, אלא שמוטב שתסגרן ברפיון כדי שלא תבוא לפתחן או לעצמן ביותר[669]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאין הלכה כן[670], ויש סוברים שהלכה כן לענין טהרות, אבל לבעלה עלתה לה טבילה[671], ולכתחילה תזהר שלא לעשות כן[672], ויש סוברים שלא עלתה לה טבילה אף להטהר לבעלה[673].

אינה צריכה לפתוח פיה בשעת טבילה כדי שיכנסו בו המים[674], שכל שסוגרת פיה כדרכה, ראוי הוא שיכנסו בו המים[675], והרי זה כדרך גדילתה[676], אבל לא תקפוץ פיה יותר מדי, אלא תשיק שפתותיה זו בזו בדיבוק בינוני[677]. ויש שכתבו שצריך ללמד את הנשים לפתוח פיהן, כדי שיהא ראוי לביאת מים[678]. על הקורצת שפתותיה, שלא עלתה לה טבילה, ואם הוא משום שבית הסתרים שבפיה אינו ראוי לביאת מים, או לפי [טור תנא] שאין המים באים למקום הגלוי הצריך ביאת מים, ע"ע חציצה[679].

לא תפתח פיה ביותר[680].

כתבו ראשונים שלא טוב היות האדם מחמיר יותר מדי ומחפש אחר הספיקות לפסול הטבילה בדבר קל, אלא אחר שחפפה ראשה וסרקה במסרק ורחצה כל גופה בחמים[681], ונזהרה שלא לגעת בשום דבר חוצץ, וטבלה כשהיא פושטת אבריה וכל גופה, לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להם קץ וסוף, כגון לחוש שמא עצמה עיניה ביותר או קרצה שפתותיה ביותר, כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר ובין לא עצמה ביותר[682].

הטובלת, צריכה שתהא אשה אחרת - או בעלה[683]- רואה טבילתה, שלא תשאר אפילו שערה אחת חוץ למים[684], ולא משהו מבשרה[685], ודוקא יהודית גדולה מבת שתים עשרה שנים ויום אחד, אבל אין גויה או קטנה נאמנות על כך, הואיל והוחזקה בטומאה[686]. כרכה שער ראשה בדבר שאינו חוצץ, כגון חוטי צמר או רשת וכיוצא[687], וטבלה, עלתה לה טבילה, אף על פי שאין אשה אחרת רואה טבילתה[688], וכתבו ראשונים שאם לא היה לה מי שתעמוד לראות טבילתה, או שאין שם אור, כורכת שער ראשה בדבר שאינו חוצץ ויורדת וטובלת[689], אבל כשיש לה מי שתוכל לראות טבילתה, יש שכתבו שאין לה לסמוך על כריכת שערה[690], ואם טבלה אפשר שצריכה לחזור ולטבול[691], ויש סוברים שמותרת לטבול בכריכת שערותיה אף לכתחילה[692]. טבלה [טור תנב] בינה לבין עצמה ולא עשתה כתיקון הזה, לא עלתה לה טבילה[693], ואם היתה זריזה ואינה נבהלת במים, כתבו אחרונים שבשעת הדחק מותרת לתפוס שערותיה במים עד שהמים עולים מעל לראשה, ואז תפתח ידיה[694].

מנהג פשוט בכל תפוצות ישראל שמעמידים אשה בבית הטבילה להשגיח על הנשים הטובלות שם[695].

נדה הטובלת, לדעת רב יוסף צריכה לישב - לעמוד[696]- עד צוארה במים[697], היינו שיהא עומק מי המקוה כשיעור זה[698]. וכן שנינו: מים מפכים עתידים להיות יוצאים מתחת מפתן הבית - היינו מפתן שער המים של בית המקדש[699]- מכאן ואילך מתגברים ועולים עד שהם מגיעים לפתח בית דוד - ציון, שמחוץ לירושלים[700]- ונעשים כנחל שוטף שבו רוחצים זבים וזבות, נדות ויולדות, שנאמר: ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד ולישבי ירושלם לחטאת ולנדה[701], אמר רב יוסף: מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים[702], שאינו ראוי לטבילת נדה עד שנעשה כנחל שוטף שמימיו עמוקים[703]. אין הלכה כרב יוסף[704], אלא כל שיש במקוה ארבעים סאה אף על פי שאין המים עמוקים, טובלת בהם[705], ולא אמרו ששיעור מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות[706]אלא לתת שיעור לכמות מי המקוה, והוא הדין במקוה רחב יותר ואינו גבוה כל כך[707]. וכתבו ראשונים שצריך שיהא המקוה גבוה מעל לטבורה זרת לפחות[708], שאם הוא פחות מכשיעור זה תצטרך לכפוף עצמה הרבה, ונמצא שאינה [טור תנג] טובלת כדרך גדילתה[709]. מקוה שמימיו מרודדים, טובלת בו בשכיבה כדג, והוא כשכל גופה מכוסה במים בבת אחת[710], ואפילו הוא מרודד ביותר וטבלה כשפניה וגופה כבושים בקרקע, עלתה לה טבילה[711], שלא אמרו שצריך שתטבול כדרך גדילתה[712]אלא שלא תתכופף יותר מדי, אבל אם היא משתטחת על פניה אין בכך חשש[713], שאף בשכיבה יכולה היא לטבול דרך גדילתה[714]. וכתבו ראשונים שלכתחילה לא תטבול במקוה שמימיו מרודדים, שיש לחוש שמא לא תשתטח יפה[715], אלא שאם אי אפשר להגביה מימיו, ואין מקוה אחר, טובלת בו כשהיא משתטחת על פניה[716], ודוקא בשכיבה ממש, אבל לא תטבול באלכסון, כשהמים גבוהים קצת, שיש לחשוש שמא לא תטבול יפה[717].

גל שנתלש מהים ויש בו ארבעים סאה, ונפל על האדם או על הכלים, עלתה להם טבילה[718], שאין צריך שיטבול הטמא במים, אלא אף אם נפלו עליו נטהר[719].

הקופץ למקוה הרי זה מגונה, והטובל פעמיים במקוה הרי זה מגונה[720], והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה, הרי זה מגונה[721]. יש מהראשונים שכתבו שהדברים אמורים במקוה שיש בו ארבעים סאה בצמצום, וכשקופץ לתוכו מתחסרים המים על ידי קפיצתו[722], שהם נתזים לחוץ[723], והדברים אמורים כשהיו כתלי המקוה גבוהים יותר מגובה המים ומחזיקים את כל גוף האדם ולא יותר, וכשקופץ לתוכו, חוששים שינתזו מים לחוץ קודם שיתכסה בהם כל גופו, ונמצא טובל [טור תנד] במקוה חסר[724], ובדיעבד עלתה לו טבילה, לפי שאינו ודאי שנחסרו המים, ואילו היו נחסרים היה מרגיש בכך, אלא שהוא מגונה שמא יחסרו המים ולא ירגיש[725]. וכן כשטובל פעמיים הוא מגונה, שמא בפעם הראשונה לא טבל כהוגן - היינו שלא נתכסה כל גופו[726]- על סמך שיטבול בשנייה, ובטבילה השנייה חוששים שמא חסרו המים בטבילה הראשונה[727], והדברים אמורים שאין חלל המקוה מחזיק אלא ארבעים סאה ואת גופו, ומחמת תנועת המים בטבילתו הראשונה יצאו מים מן המקוה ונמצא טובל טבילה שנייה במקוה חסר[728], אבל כשאינו טובל אלא פעם אחת, נזהר הוא לטבול כהוגן[729]. וכתבו ראשונים שהטובל פעמיים עלתה לו הטבילה בדיעבד, שאין כאן אלא חשש[730]. וכן זו שאמרו: האומר כבוש ידך וכו' הרי זה מגונה, כתבו אחרונים שלדעה זו הדברים אמורים במקוה שאין בו אלא ארבעים סאה בצמצום[731], ואנו חוששים שמא יוציא הלה את ידו קודם שיטבול זה ויחסר מעט ממי המקוה, ונמצא טובל במקוה חסר[732]. וכן מצינו במסכת דרך ארץ זוטא: אל יאמר אדם פרוס ידך עלי בבית המרחץ, במה דברים אמורים במים מועטים, אבל במים מרובים הרי זה משובח[733].

ויש ראשונים מפרשים שהדברים אמורים אף במקוה שמימיו מרובים[734], והקופץ למקוה הרי זה מגונה לפי שהרואים אומרים שאינו מתכוין לטבול אלא להקר, וכן הטובל פעמיים, הרואים אומרים כיון שטבל כראוי למה חוזר וטובל, ויחשדו בו [טור תנה] שאינו טובל אלא להקר, ואם יגע בתרומה וקדשים יאמרו שהטובל בלא כוונה מותר בהם[735]. וכתבו אחרונים שאינו מגונה אלא כשלאחר טבילה ראשונה יצא מן המקוה, באופן שאפשר לו לעסוק בטהרות, וכן בטבילת נדה כשכבר באה לביתה, שהרואים יחשבו שהטבילה הראשונה היתה להקר, ולכן חוזרים וטובלים כדי לקיים מצות כוונה, והטהרות שנגע בהם בינתיים טהורות, ויאמרו שאין הכוונה מעכבת[736]. וכן האומר לחבירו כבוש ידך עלי, נראה כמשחק ואינו מתכוין לטבול[737]. לדעה זו כתבו אחרונים שבטבילת נדה בזמן הזה שאין לנו תרומה וקדשים, אין מקום לגזירה זו[738], ויש שכתבו שלסוברים שטבילת נדה צריכה כוונה[739], אף בזמן הזה לא תטבול פעמיים מחשש זה[740]. מהאחרונים יש שכתבו הטעם שהעושה כל אלו הרי הוא מגונה, לפי שהוא מחמיר על עצמו שלא כדין, שהקופץ למקוה היינו שמגביה את רגלו, כדי שלא יהיו רגליו דורסות על הרצפה בשעה שכל גופו מתכסה במים[741], והטובל פעמיים משום שחושש שמא לא טבל יפה בראשונה[742], והאומר לחבירו כבוש ידך עלי, שחושש שמא לא יכניס כל ראשו במים, והמחמיר על עצמו שלא כדין הרי זה מגונה לפי שמוציא לעז על כל שאר הטובלים שאינם עושים כן[743].

ויש שכתבו טעמים מיוחדים לכל אחד מהמעשים הללו: הקופץ למקוה הרי זה מגונה, יש שכתבו הטעם לפי שאין המים נכנסים היטב [טור תנו] לכל חלקי גופו[744]; הטובל פעמיים הרי זה מגונה, יש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים בטובל לחצאים, שלא עלתה לו טבילה[745]; האומר לחבירו כבוש ידך עלי, יש ראשונים מפרשים שהוא מחשש שמא יכבוש עליו בחוזק ויחצוץ בפני המים[746]. מהאחרונים יש שכתב הטעם בטובל פעמיים שהוא מגונה, לפי שחוששים שבטבילה ראשונה יסמוך על השנייה ולא יטבול יפה, ובטבילה השנייה יסמוך על הטבילה הראשונה[747], וכן האומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה, חוששים שיסמוך על חבירו שיטבילו יפה, ושמא חבירו לא יתן לבו לכך יפה ולא יטבול כראוי[748].

לא תעמוד אשה על גבי כלי חרס המונח בתוך המקוה ותטבול[749], לפי שהיא מפחדת[750]שמא יתהפך תחתיה[751], ותיפול, ומחמת כך לא תטבול כראוי[752], וחשש חכמים הוא[753], וכן לא תטבול על גבי "סילתא" - והיא בקעת עבה[754], או סל[755]- לפי שמפחדת לעמוד עליו[756]. וכן לא תטבול על גבי שליבות הסולם - מדרגות עץ שיורדים בהם למקוה - לפי שמפחדת[757], ומחמת כך לא תרחיב אבריה כראוי[758], אלא אם כן יש בהם רוחב ארבעה טפחים[759], וכן כתבו ראשונים במקוה עמוק שעושים בו מדרגות של אבן שעליהן עומדות הנשים וטובלות, שצריך לעשות כל מדרגה בת ארבעה טפחים, שיהא במקום הנחת הרגל כדי שיעור מקום, שלא תפחד ליפול ממנה[760]. וכן מותר לטבול על גבי מחצלאות - שאינן מקבלות טומאה[761]- לפי שאין בהן חשש פחד, הואיל [טור תנז] ורחבות הן[762]. וכן מותרת לעמוד על גבי הסילון של עץ הקבוע בתחתית המקוה[763], שכיון שהוא קבוע - ואינו יכול להתהפך[764]- אין היא פוחדת[765]. עברה וטבלה על גבי בקעת וכיוצא, כתבו ראשונים שעלתה לה טבילה[766].

וכן אותה שאסרו לאשה לטבול בנמל[767], יש מהראשונים שכתבו הטעם שמא מחמת הבושה מבני אדם לא תטבול כראוי[768], לפי שתמהר בטבילתה ולא תדקדק בה[769], או לפי שתתכופף ולא תטבול יפה[770]. עברה וטבלה בנמל, עלתה לה טבילה[771], שכיון שיודעת בעצמה שטבלה כהוגן אין חוששים שמא מבלי דעת לא טבלה כראוי[772]. עשתה כמין גדר מסביבה, טובלת אף לכתחילה[773].

ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאין הלכה כן, שלא לטבול על גבי כלי חרס או בנמל, אלא לענין טהרות, אבל לבעלה לא החמירו[774], ורבים מהם סוברים שאף לבעלה גזרו[775].

בדעת האוסרים לאשה לטבול כששרשראות של חוטי צמר ופשתן כרוכות עליה אם היו השרשראות מוזהבות או מטונפות בטיט[776], יש שכתבו שלא משום חציצה הוא, אלא לפי [טור תנח] שחוששים שמתוך שפוחדת שיתקלקל הזהב במים או שיימחה הטיט במים ותתלכלך בו, לא תטבול יפה[777].

אחז באדם או בכלים והטבילם, הרי הם בטומאתם[778], לפי שידו חוצצת[779]. הדיח ידו במים, עלתה להם טבילה[780], שהמים שעל ידו מתחברים למי המקוה[781], כיון שיש בהם טופח[782]על מנת להטפיח[783]. יש מהראשונים שכתבו שר' שמעון חולק וסובר שלא עלתה לו טבילה עד שירפה ידו ויכנסו שם המים[784], לפי שלדעת ר' שמעון האוחז בכלים להטבילם, דרכו להחזיקם בכח ולדחוק ידו עליהם כדי שלא יפלו מידו, וכן האוחז בחבירו כדי שלא יפחד, דרכו להדק ידיו עליו, וימנע מהמשקה שעל ידו להיות חיבור למקוה ואפילו במשקה טופח[785], ולדעת חכמים אין חוששים לכך, והלכה כדבריהם שאין צריך להרפות, אלא כל שהדיח ידו תחילה עלתה להם טבילה[786]. וכתבו ראשונים שאף על פי שאין צריך להרפות את ידו, צריך שלא ידחוק הרבה - אלא אוחזם כדרך כל אדם, בדיבוק בינוני[787]- אבל אם דחק בכח לא עלתה להם טבילה[788], ודוקא כשמדיח ידו במים תלושים, אבל אם מדיחה במי [טור תנט] המקוה - ובעודה בתוכו אוחז באדם או בכלי, שאם הדיחה במקוה והוציאה החוצה כבר נעשו תלושים על היד, ונפסלו[789]- אפילו אוחזם בכח, עלתה להם טבילה, לפי שמי המקוה הטופחים על ידו יש להם חיבור מכל צד עם המים שבמקוה, ונשארו בהכשירם[790], שכיון שלא נתלשו מן המקוה, עדיין שם המקוה עליהם כיון שיש בהם משקה טופח - על מנת להטפיח - מה שאין כן במים תלושים שאין עליהם שם מקוה, אין משקה טופח חשוב חיבור למקוה להכשיר פסלותם בהשקה[791]. ויש שנראה מדבריהם שאף כשאינו אוחז בכח, לא ידיח ידו אלא במי מקוה - ולא יוציאם מהמים[792]- אבל לא במים תלושים[793]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים על כל זה וסוברים שאף כשמדיח ידו במים תלושים ודוחק הרבה, עלתה להם טבילה[794], שאין חילוק בין חיבור של מים תלושים לחיבור של מי מקוה, שכל שיש על היד משקה טופח, יש כאן השקה להכשירם[795].

אף לכתחילה מותר לאשה להדיח ידה ולאחוז ביד חברתה[796], אלא שצריך שתדיח ידה בתוך המקוה ולא תוציא אותה[797], שאם המים שעל ידה תלושים צריך שלא תדחוק בכח[798], ולכתחילה יש להחמיר בדבר, שאין אנו בקיאים לידע מהו דיבוק בינוני ומהו הידוק בכח[799]. ויש חולקים וסוברים שלא אמרו שאם הדיח ידו עלתה להם טבילה[800], [טור תס] אלא בדיעבד, אבל לא לכתחילה[801], אלא שאם לא היתה יכולה לעמוד על רגליה, מטבילים אותה על ידי נשים האוחזות בה, ומדיחות ידיהן תחילה במים[802].

אין האשה הטובלת צריכה להגביה רגליה מן הקרקע בשעת טבילה כדי שיכנסו המים תחתיהן, לפי שהמים מקדמים לרגליה[803]ואין כאן חציצה[804], ולא עוד אלא שיש תחת רגליה טופח על מנת להטפיח, שהוא חיבור עם מי המקוה[805]. ויש מהראשונים שכתבו הטעם לפי שהמים שתחת רגליה כשרים ומחוברים[806], ולדעתם אם ליחלחה רגליה במים תלושים, לא עלתה לה טבילה, כיון שגופה מכביד, ונתבטל החיבור של משקה טופח[807]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף כשרגליה לחות ממים תלושים, עלתה לה טבילה[808]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שצריכה לעקור רגליה מן הקרקע בשעת טבילה, כדי שיכנסו המים תחתיהן ותהא טבילתה כולה כאחת[809].

"לא תטבול אשה בנמל" שאמרו[810], יש מהראשונים מפרשים שהוא מקום שיש בקרקעיתו טיט - עבה[811]- שחוצץ[812], ואותה שמצינו שאביו של שמואל היה נוהג להניח מחצלאות בנהר בימי תשרי בשעה שבנותיו טבלו בו[813], בקרקע הניחן שיעמדו עליהן מפני הטיט המצוי שם באותם הימים[814], והוא טיט עבה, כמו טיט היוצרים וטיט הבורות שחוצצים בטבילה[815], והוא [טור תסא] עולה על רגליה[816]ונכנס בין האצבעות[817], ואף טיט לח[818]חוצץ לדעה זו[819], או שאף אם אינו חוצץ, הרי זה לפי שהוא נמחה על ידי המים[820], מה שאין כן כשנכנס בין האצבעות שאין המים יכולים להעבירו משם[821]. לדעה זו אם טבלה בנמל, לא עלתה לה טבילה[822], ואף על פי שכשיצאה מן המים אין על רגליה שום דבר חוצץ, חוששים שמא כשעלתה נפל הטיט ממנה בשכשוך המים[823], שכיון שהטיט מצוי שם הרי זה כאילו נדבק הטיט ברגליה בודאי[824]. וכתבו ראשונים שאף על פי שהמטביל את המטה והיו רגליה שוקעות בטיט העבה עלתה לה טבילה לפי שהמים מקדמים[825]- לבוא לאותן גומות שרגלי המטה שוקעות בהן[826], או שקידמו ונגעו ברגלי המטה קודם שהגיעו לטיט, ואותם מים מחוברים למי המקוה[827]- באשה לא עלתה לה טבילה, והרבה טעמים כתבו בדבר: לפי שאדם יש לו כובד, ומכביד הוא על הטיט[828], מה שאין כן במטה שהמים מגביהים אותה ונכנסים תחתיה[829], ולדעה זו כתבו אחרונים שהדברים אמורים אף במין טיט שאינו חוצץ כשהוא על בשרה לפי שהמים מחלחלים דרך הטיט הלח ונוגעים בבשרה[830]- ואם קפצה והגביהה רגליה עלתה לה טבילה, שאין הטיט שדבוק לרגליה חוצץ[831]- וכשהוא תחת הרגלים שאין מים מקיפים אותן, לא עלתה לה טבילה, לפי שהמים הטופחים על רגליה תחת הטיט בטלים אגב הטיט[832]; שמאחר [טור תסב] שהטיט נכנס בין פרקי אצבעותיה[833]ודבק שם, הרי זה חוצץ[834], שמתוך הדוחק שבין הפרקים המים - שתחת הטיט - מתנגבים[835]; לפי שאין דרך האשה להכניס ראשה למים מיד עם כניסתה למקוה, אלא בתחילה היא באה במים עד צוארה ואחר כך נכפפת ומכנסת גם ראשה במים, ואז כבר נדבק הטיט לרגליה וחוצץ, ולא אמרו שהמים מקדמים אלא בכלי שהדרך לשקעו במים בבת אחת[836]; לפי שבטיט היוצרים וכיוצא שחוצץ[837], לא מועיל מה שהמים מקדמים[838], והטיט שבנמל הוא ממין זה[839]; כיון שהאשה מקפדת בחציצת הטיט שברגליה, הרי זה חוצץ אף על פי שהמים באים תחתיו - לסוברים כן[840]- ולא התירו במטה אלא לפי שאינו מקפיד על הטיט שברגליה[841].

ויש ראשונים חולקים ומפרשים הטעם שלא תטבול בנמל שהוא משום שבושה שם מפני בני אדם, וחוששים שלא תטבול יפה[842], אבל אין חוששים לטיט שבו[843], לפי שהמים מקדמים כדרך שאמרו במטה[844], ואף על פי שהאדם מכביד על הטיט יותר מן המטה[845], מה בכך, כיון שהמים מקדמים[846], וכבר נרטבו רגליה קודם שיבוא הטיט עליהן, והמים מחוברים למי המקוה[847], אלא שבמקום שיש לחוש לטיט שבשפת הנהר, לא תטבול, שהטיט נדבק ברגליה קודם שיבואו המים עליהן[848]. ויש שכתבו הטעם שאין חוששים לטיט שבמקוה, לפי שטיט לח אינו חוצץ[849], או לפי [טור תסג] שעל הטיט הנדבק ברגליה אינה מקפדת, וטיט שאינה מקפדת עליו אינו חוצץ[850].

בנות ישראל הולכות לטבול - להטהר לבעליהן - בצינעה, שלא ירגישו בני אדם בהליכתן למקוה[851], ומי שאינה עושה כן נאמר עליה: ארור שכב עם כל בהמה[852], שכן אמרו: יושבי צריפים, על בנותיהם הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה, לפי שמרגישים זה בזה בטבילה[853], ואיסור גמור הוא ללכת לטבול בפרסום[854], ועוד שהראייה קשה משום עין הרע[855].

מדין תורה צריך הטובל לבדוק עצמו קודם טבילה שלא יהא בגופו או בשערו דבר חוצץ[856], ועזרא תיקן שתהא אשה - נדה - חופפת[857], היינו רוחצת שערה ומסרקתו במסרק כדי להסיר ממנו דברים חוצצים[858]. על פרטי דיני החפיפה, ואם הצריך עזרא אף לרחוץ את בשר הגוף שלא במקום שער, ע"ע חפיפה[859].

לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא ההולכת לטבול מדיחה את בית קמטיה במים[860], היינו את בית השחי ובית הסתרים ותחת אצילי ידיה ותחת שוקיה, וכן את שאר הקמטים שבגופה אם בעלת בשר היא[861], וכן צריכה לבדוק פיה ולחצוץ שיניה שלא יהא שם דבר חוצץ[862]ולהסיר צואת האזנים והחוטם[863], ולהטיל מי רגליה, אם יש לה צורך לכך[864], ולבדוק עצמה אם צריכה לגדולים[865], ונהגו להסיר כל גלד ואבעבועות קודם טבילה[866], ואם יש לה חטטים בראשה צריכה לחוף במים עד שיתרככו[867].

וצריכה ליטול צפרניה[868], עד מקום שהשחרות [טור תסד] שתחתיהן ניכרת[869]. הטובלת בחול המועד - לדעת הסוברים שאשה אסורה ליטול צפרניה במועד[870]- כתבו ראשונים שתחתכן על ידי גויה, ואם אין לה גויה, תנקר תחתיהן ותטבול[871], וכן הטובלת בשבת או ביום טוב, ולא נטלה צפרניה, מנקרת תחתיהן יפה ודיה[872], וצריכה לעיין יפה בצפרניה לראות שאין בהן דבר חוצץ[873]. מהאחרונים יש שכתבו שאין סומכים על הניקור לפי שיש לחשוש לדעת הסוברים שהצפרנים עצמן חוצצות כגון שעומדות להינטל[874], אלא תאמר לגויה ליטלן בידה או בשיניה[875].

נהגו הנשים שלא לאכול בשר ביום טבילתן, שלא יהא דבר חוצץ בין שיניהן, שדרך בשר להשאר בין השיניים יותר ממאכל אחר, ושמא ישתייר ממנו מעט ולא תשגיח בו[876], ובשבת וביום טוב המנהג לאכול בשר, ותזהר לנקר שיניה קודם טבילה[877]. וכן נהגו הנשים מנהג יפה שאינן טועמות כלום בין הרחיצה לטבילה שלא יהא דבר חוצץ בין השיניים[878], ואף כשטובלת בליל שבת או יום טוב לא תאכל לאחר הרחיצה קודם הטבילה, שכיון שהוא סמוך לטבילה, יש לחוש שמא מתוך שממהרת לביתה לא תנקר יפה[879].

אין לאשה לעסוק ביום טבילתה בבצק או בנרות של שעוה, שלא ידבקו בה[880], ובערב שבת שדרכה ללוש הבצק בעצמה לכבוד שבת מותרת ללוש, ותרחץ ידיה יפה יפה, שלא ישאר בהן בצק דבוק[881]. על אשה החופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת, איך תנהג במשך הזמן שבין חפיפה לטבילה, ע"ע חפיפה[882].

[טור תסה] לכתחילה צריך לטבול ערום, ואם טבל בבגדיו עלתה לו טבילה, ואם היתה נדה, מותרת לבעלה, והוא שהיו הבגדים רחבים ואינם מהודקים לגוף, ובשעת הדחק, כגון שהיו בני אדם עומדים שם, טובלת בבגדים אף לכתחילה[883]. כשיש שם קודש כתוב על בשרו, שאינו יכול לטבול כיון שאסור לעמוד בפני השם ערום, שכורך עליו גמי וטובל, עי' לעיל: מצותה וברכתה[884]. על אופן כניסתה למקוה, עי' לעיל[885].

הטובלת מברכת על הטבילה[886]קודם שתפשוט את בגדיה[887], לסוברים שמברכת קודם הטבילה[888], שאסור לאדם לברך כשהוא ערום[889]. ויש שכתבו שמברכת כשהיא פושטת בגדיה בעודה לבושה בחלוקה[890], לפי שצריך לברך סמוך לטבילה[891], ואם פשטה עד שלא בירכה, תיכנס עד צווארה במים ומברכת, אם המים עכורים, ואם הם צלולים עוכרת אותם ברגליה ומברכת[892]. לסוברים שמברכים לאחד הטבילה[893], כתבו אחרונים שמכסה עצמה בבגדיה או בחלוקה בעודה במים ומברכת[894]. מהראשונים יש שכתבו שמברכת סמוך לטבילה קודם שתתנגב[895], ויש שכתבו שאם יכולה להעכיר את המים, מברכת כשהיא במים, כדי שתהא הברכה סמוכה לטבילה[896]. וכתבו אחרונים שאין נוהגים כן, אלא מברכת כשהיא במים עד צווארה, אף על פי שהם צלולים, כיון שערותה מכוסה בהם[897], וצריך שלא תביט לתוך המים, שלא תראה את ערותה[898], ולכתחילה תפסיק בידה בין לבה לערוה[899].

[טור תסו] יש מהראשונים שכתבו שנהגו הנשים לטבול שלש פעמים[900], כנגד שלש לשונות של טהרה האמורים בפסוק: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם[901], או לפי שכל דברי החכמים משולשים, כדרך שמצינו בקצירת העומר, שהיו אומרים מגל זה וכו', שלש פעמים[902]. ויש שכתבו הטעם שחששו שמא בפעם אחת או פעמיים לא תטבול את גופה יפה, ובשלש פעמים בוודאי תטבול יפה[903]. מהאחרונים יש שכתבו שנהגו לטבול פעמיים, ולברך בין טבילה לטבילה[904].

בצאתה מן הטבילה - להטהר לבעלה - תזהר שלא תפגע תחילה בבעל חיים טמא או גוי - או עם הארץ[905]גמור שאינו יודע לקרוא קריאת שמע[906]- ואם פגעה בהם, אם היא יראת שמים תחזור ותטבול[907], שפגיעת כל אלו מעלות אצלה מחשבות רעות, ופוגמים את הולד, אם תתעבר בלילה זה[908], לפיכך נהגו שתהא חברתה פוגעת בה תחילה[909]כשהיא עולה מן המקוה[910]. וכן מצינו שר' יוחנן היה יושב על שערי בית הטבילה[911], כדי שלא יפגעו בדבר טמא תחילה[912], שכל שמצאו אותו ראשונה אף על פי שהוא יושב במקומו ואינו הולך לקראתן, שוב אין חשש בפגיעת דבר טמא[913]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שהמנהג הוא שחברתה נוגעת בה תחילה[914].

לאחר שטבלה, יש שכתבו שאסור לה לרחוץ במרחץ בו ביום[915], וכן שלא לשפוך על עצמה [טור תסז] בו ביום שלשה לוגים מים שאובים[916], גזירה שמא יאמרו לא מי מקוה מטהרים אלא מים שאובים מטהרים, כדרך שגזרו על הטובל שבא ראשו ורובו במים שאובים ביום שטבל בו שיפסול את התרומה מטעם זה[917], ואם לתרומה גזרו כל שכן בנדה לבעלה, שהוא איסור כרת[918], ואם רחצה לא עלתה לה טבילה[919]. ודוקא לרחוץ אסור, אבל מותר לה להכנס למרחץ של זיעה[920]כדי להתחמם[921]. ויש ראשונים חולקים וסוברים שדוקא לתרומה גזרו אבל לא בנדה לבעלה שדינה כדין חולין[922]. לדעת הסוברים שאין החשש בתרומה שלא יטבלו במקוה, אלא שאף על פי שיטבלו במקוה, כיון שיאמרו שאין המקוה מטהר נמצאת טבילתם שלא בכוונה[923]והטובל בלא כוונה טמא לתרומה[924], הדבר תלוי בדין טבילת נדה אם צריכה כוונה[925], ולסוברים שאינה צריכה כוונה, לא גזרו בה על רחיצה במים שאובים[926].

ה. בכלים.[עריכה]

המטביל את הכלי צריך לשקע את כולו במקוה[927], וכן צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים[928], ואם היה על רובו דבר חוצץ ומקפיד עליו, לא עלתה לו טבילה מן התורה, ומדרבנן טבילתו פסולה אם היה הדבר החוצץ על רובו ואינו מקפיד עליו, או שהיה על מיעוטו והוא מקפיד עליו, אבל אם היה במיעוטו ואינו מקפיד עליו, עלתה לו טבילה[929]. [טור תסח] וצריך שיבואו המים בכלי בין מבחוץ ובין מפנים[930]. בית הסתרים שבכלים אין צריך שיבואו בו המים[931]. אם צריך שיהא ראוי לביאת מים, כדרך שמצינו בבית הסתרים שבאדם[932], ע"ע חציצה[933].

המטביל כלי טמא, צריך שיטבילו כולו כאחת, וכן שנינו בתורת כהנים: במים יובא[934], כולו כאחת, יכול מקצתו - שיטבילנו לחצאים[935]- תלמוד לומר - באדם טמא שטבל - ובא השמש וטהר[936], מה טהרה האמורה להלן - באדם - כולו כאחת[937], אף ביאת כלי כולו כאחת[938], שלמדים ביאת כלי במים מביאת השמש שהיא כולה כאחת[939], פרט לטובל לחצאים, שבשעה שטובל חציו, נראה חציו השני על המים[940].

הטביל הכלי, ולא הטביל את בית ידו, לא עלתה לו טבילה[941].

ידות הכלים שהן ארוכות - יותר מכדי צרכן[942]- ועתיד לקצצן, לדעת ר' מאיר מטביל עד מקום המדה[943]שהוא עתיד לקצוץ[944], שכל העומד ליקצץ כקצוץ[945], ואינו טעון טבילה[946], ואף אינו חוצץ לטבילת הכלי, לפי שמקום החתך דינו כבית הסתרים ואין חוששים לחציצה בבית הסתרים שבכלים[947], או שהדברים אמורים בידות העשויות כמו חוליות של שלשלת, שהחוליה העומדת להקצץ אינה מונעת ביאת מים לחוליות [טור תסט] הטעונות טבילה[948]. לדעת ר' יהודה - או: חכמים[949]- מטביל את הכל[950], לפי שהעומד ליקצץ אינו כקצוץ[951], וכולו טעון טבילה[952]. בשלשלת של דלי העשויה טבעות טבעות, שעד ארבעה או עשרה טפחים יש לה דין יד להכניס טומאה[953], והיתה גדולה יותר מכך, אמר ר' טרפון שמטביל את כל הטבעת[954]שכלתה המדה בחציה[955]. להלכה, נחלקו ראשונים: יש שפסקו שידות הכלים שעתיד לקצצן אינו מטביל אלא עד מקום המדה[956], וכן בשלשלת של דלי[957], שאין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' טרפון[958], ויש שפסקו שמטביל את הכל[959].

עץ שחקק בו רובע וחצי רובע - מדות נפח - ונטמא תוך הרובע במשקים - שלא נטמא החצי-רובע[960]- כשהוא מטביל את הרובע מטביל את כולו[961], היינו אף את החצי-רובע[962], ואף על פי שהחצי-רובע אינו טמא, צריך להטבילו לפי ששתי המדות גוף אחד הן[963]. ויש מהאחרונים שכתבו שכיון שאין הטבילה עולה לכלי אלא אם כן כולו במים[964], אם לא יטביל אלא את הרובע, נמצא שלא הקיפו המים את כולו ולכן צריך להטביל אף את החצי-רובע[965]. ויש שכתבו שלא נאמרו הדברים אלא כשנטמא גבו, שאף החצי-רובע טמא[966], אבל כשנטמא מתוכו שלא נטמא אלא הרובע[967], די שיטבילנו לבדו[968], ועלתה לו טבילה אף על פי שהצד המחובר להחצי-רובע לא בא במים[969].

כלי שתוכו טהור וגבו טמא - כגון שנטמאו אחוריו במשקים[970]- והטבילו, די שיכנסו בו מים כל שהם[971], שתעלה הטבילה לשפתו, שכן [טור תע] תוכו אינו טעון טבילה[972]. וכתבו אחרונים שאף לסוברים ברובע וחצי רובע, שזה שצריך להטביל את החצי-רובע כשלא נטמא אלא הרובע[973], הרי זה משום הרובע שייחשב שכולו במים[974], טומאת הגב אינה כן, שאין החומר עצמו טמא אלא פניו, וכל שהטביל - פני - אחורי הכלי, טבילה היא[975]. היו בו מי חטאת, צריך שירבו המים על מי החטאת, שגזרו חכמים שיטבילנו יפה, שמא יחוס על מי החטאת - ולא יטביל את שפת הכלי כדי שלא יתערבו מי המקוה בתוכם ויפסלו[976], ולכן גזרו חכמים להטבילו כולו ולפסלם[977]- וכיון שנכנסו בו רוב מים עלתה לו טבילה, אף על פי שאין מי חטאת בטלים ברוב[978], שהרי טבילת תוכו אינה אלא חומרא ודי ברוב מים[979], ודוקא כשיש בו מי חטאת, אבל אם יש בו רוק או מי רגלים, די שיטביל את הצד החיצון ושפתי הכלי, שהרי אין לחוש שמא לא יטביל שפתי הכלי[980]. ויש ראשונים שכתבו שאף כשהוא מלא בשאר משקים כגון יין או חלב וכיוצא, צריך טבילה בתוכו[981], שאף בהם יש לחשוש שמתוך שיחוס עליהם לא יטביל שפתי הכלי יפה[982].

על כלי שטמא אף מתוכו והוא מלא משקין, אם עלתה לו טבילה, ע"ע השקה[983].

מדות היין והשמן וכיוצא, שלדעת ר' שמעון אף אם נטמא גבן במשקין מה שבתוכן טהור[984], צריך להטביל אף את תוכן[985]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאף על פי שלא נטמא תוכן, צריך להטבילן משום אחורן הטמא[986]. ויש שכתבו שדוקא בכלים הללו שלדברי ר' יהודה אף התוך [טור תעא] נטמא[987], סובר ר' שמעון שאף על פי שאין התוך נטמא, לענין טהרה אינו חלוק מהאחוריים, וצריך להטביל אף את התוך, מה שאין כן בשאר כלים שלדברי הכל תוכם חלוק מאחוריהם לענין טומאה, ואם נטמאו אחוריהם במשקים לא נטמא תוכם[988], אין צריך להטביל אלא את האחוריים[989]. ויש חולקים וסוברים שלדעת ר' שמעון אף על פי שאין מה שבתוכן נטמא, התוך עצמו טמא - ודינו כשלישי לטומאה, שאינו מטמא את התרומה[990]- ולכן הוא שאמר ר' שמעון שצריך להטביל אף את התוך[991], אבל שאר כלים שלא נטמא תוכם כל עיקר, אין תוכם טעון טבילה[992].

כלי שהתפרק ועתיד לחזור ולחברו יחד - כגון מטה שיש לה ארבע דפנות, שתים ארוכות לאורך המטה, ושתים קצרות לרוחבה, וארבע כרעיים, רגליים[993]- נחלקו בו תנאים: מטה מיטהרת חבילה דברי ר' אליעזר[994], שאם נטמאה כשהיא חבילה - שלימה - ונתפרקה, אין טבילה עולה לה אברים, אלא מתקנה ומטבילה[995], שכיון שאינה כלי לענין קבלת טומאה, לדעת ר' אליעזר[996], אף אינה נטהרת בטבילה[997], וחכמים אומרים מטה מיטהרת אברים[998]. ופסקו ראשונים הלכה כחכמים[999]. וכתבו אחרונים שאף על פי שלענין טומאה אמרו שאינה נטמאת אברים אלא אם כן פירשו ארוכה ושתי כרעיים יחד או קצרה ושתי כרעיים יחד, שראויים עדיין לשמש[1000], בטבילה מיטהרת אברים אף על פי שנתפרקה לגמרי[1001], ודוקא כשהיא מפורקת מטביל כל אבר בפני עצמו, אבל כשהיא מחוברת, צריך לטבול כל אבריה כאחת, כשאר כלים[1002]. ויש ראשונים [טור תעב] שכתבו שמטה מיטהרת או כולה כאחת או ארוכה ושתי כרעיים או קצרה ושתי כרעיים, וכן כל דבר שעשוי חוליות אינו מיטהר אלא כולו כאחד, שאם פירקו והטביל חוליותיו אינו טהור[1003], וכן כתבו אחרונים שהטהרה תלויה בטומאה, וכל שנתפרקו באופן שאין החלקים טמאים כעת, אין טהרה מועילה להם[1004].

בתוספתא שנינו: מטה מיטהרת חבילה דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים מיטהרת אברים, כיצד כרע - רגל - שפירשה עם הקצרה, הרי זה חיבור ואם הטבילה אינה חוצצת, וחכמים אומרים אינו חיבור ואם הטבילה חוצצת[1005], ופירשו ראשונים שלדעת התוספתא כרע שפירשה מן המטה לדברי הכל אפשר להטבילה לבדה וטהורה, ו"מיטהרת חבילה" שאמר ר' אליעזר, היינו שאפשר להטבילה חבילה, שאם פירשה כרע עם הקצרה והטבילון, אין הקצרה חוצצת עליה, כדרך שאינה חוצצת במטביל מטה שלימה, ו"מיטהרת אברים" שאמרו חכמים, היינו שאי אפשר לטהרה אלא כל אבר בפני עצמו, אבל אין מטבילים הכרע עם הקצרה, לפי שהקצרה חוצצת עליה, ואינו דומה למטה שלימה, שמטבילה חבילה ואין אבר אחד חוצץ לאחרים[1006]. וכתבו אחרונים שהמטביל כלי של חוליות, אינו מטבילו אלא כשכולו מחובר יחד או כשכל חוליותיו מפורקות זו מזו, אבל אם מקצתן מחוברות, הרי הן חוצצות זו לזו[1007].

כלי שהפך פיו כלפי מטה והטבילו - אפילו הכניסו כולו למים[1008]- כאילו לא טבל[1009], שאין המים נכנסים לכולו[1010]מפני האויר הכלוא בכלי[1011], ואינו ראוי לביאת מים[1012], אלא אם כן יטנו על [טור תעג] צדו[1013], או שיהפכנו כשהוא בתוך המים[1014]. וכתבו ראשונים שאם פיו רחב ביותר, עלתה לו טבילה אף על פי שהטבילו הפוך[1015], וכן כתבו אחרונים שכלים שפיהם רחב ואין להם חלל גדול - שאינם עמוקים[1016]- כגון קערות וכיוצא, המים נכנסים בתוכם ועלתה להם טבילה[1017], ויש שכתבו שאף בכלי רחב הרבה, אין המים מגיעים לשוליו, אם מטבילו הפוך[1018]. כלי שהטבילו הפוך, מצדדים אחרונים שלא עלתה לו טבילה מן התורה, כיון שאינו ראוי לביאת מים[1019], ולכן אף על פי שחציצה במיעוט שאינו מקפיד אינה חוצצת[1020], לא עלתה לו טבילה, מאחר שאין כאן ביאת מים בתוכו[1021].

כלי שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע, אינו טהור - לפי שאין המים באים לכל צדדיו[1022]- עד שיטנו על צידו[1023]. וכן כלי שיש בו מקום שאין המים נכנסים בו עד שיטנו על צידו, לא עלתה לו טבילה עד שיטנו[1024]. וכן כלי שאין לו אלא נקב אחד, אין המים נכנסים בתוכו, ולא עלתה לו טבילה, עד שיטנו על צידו[1025], אלא שאם פיו רחב כשפופרת הנוד, אין צריך להטותו - שהמים נכנסים בו - וכן אם מילאו במים קודם שמטבילו במקוה, אין צריך להטותו, לפי שהמים שבתוכו מחוברים למי המקוה, ומתכשרים בהשקה[1026].

היו שפתי הכלי כפופות לתוכו - שאם מטבילו כדרכו אין המים נכנסים בחלל שסביב פיו מבפנים[1027]- אין לו טהרה עד שינקבנו[1028], כדי שיצא ממנו האויר ויכנסו המים בכלי[1029]. ר' יוחנן בן נורי אומר: צלוחית שאוגנה חוזרת לתוכה - ששפתותיה כפופות לתוכה - מטבילה כדרכה ואינו חושש, לפי שהוא כבית הסתרים[1030]. כיוצא [טור תעד] בזה נחלקו תנאים בצלוחית ששפתה שוקעת[1031]לאחוריה - ששפתיה כפופות לאחוריה, ואם מטבילה כדרכה אין המים נכנסים בתוך חלל שפתותיה[1032]- לדעת ר' עקיבא מורידה דרך פיה והופכה ומטבילה[1033], שכשמורידה דרך פיה נכנסים המים לחלל שבשפתותיה, וחוזר והופכה כדי שיכנסו המים לתוך הכלי עצמו[1034], ר' יוחנן בן נורי אומר מטבילה כדרכה ואינו חושש, מפני שהוא - החלל שבשפתותיה - כבית הסתרים[1035]. וכתבו אחרונים שלדעת ר' עקיבא אינו מטבילה כדרכה, לפי שבית הסתרים צריך שיהא ראוי לביאת מים, ואם מטבילה כדרכה אין החלל ראוי לביאת מים, ולדעת הסוברים שבית הסתרים של כלים אינו צריך להיות ראוי לביאת מים[1036], סובר ר' עקיבא שתוך שפתות הכלי אינו כבית הסתרים, וטעון ביאת מים[1037]. הלכה כר' עקיבא[1038].

כלי שפיו צר, צריך להשהותו במים עד שיתמלא כולו, או שימלאנו מים קודם שיכניסנו למקוה[1039].

אותה ששנינו: כל ידות הכלים שהכניסן שלא כדרכן, או שהכניסן כדרכן ולא מירקן, או שמירקן ונשברו, הרי אלו חוצצים[1040], יש מפרשים שהדברים אמורים בהכנסה למקוה[1041], ובידות חלולות[1042], שאם הכניסן שלא כדרכן, היינו הפוכות, לא עלתה טבילה לכלי, לפי שאין המים באים לתוך החלל[1043], וכשמכניסן כדרכן צריך למרקן, היינו לנענע אותן כדי שיכנסו המים לתוכן[1044], ואם היו הידות עשויות ממתכת ונשברו, ונתמעכו, ומתוך כך אין המים יכולים לבוא אל תוכן, לא עלתה ההן טבילה[1045].

כלי שיש בו חלל - והוא תפור וסתום מכל צד[1046]- כל שאין דרכו להכניס ולהוציא מה [טור תעה] שבתוכו, טובלו סתום[1047], שדינו ככלי שאין בו חלל[1048], אבל אם דרכו להכניס ולהוציא, צריך שיבואו המים לחלל, אף על פי שעכשיו הוא סתום[1049], כיצד, הכר והכסת של עור, צריך שיבואו בהם המים[1050], היינו בתוך חללם, אף על פי שהם תפורים וסתומים[1051], לפי שדרכם להכניס ולהוציא מה שבתוכם[1052], כדי לכבס את העור ולתקנו, וכן להוסיף בו מילוי[1053]. וכתבו ראשונים שכשהוא מטבילם צריך להוציא את הצמר, וכיוצא, שבתוכם[1054]. אבל כסת עגולה אין צריך שיבואו המים לחללה[1055], שאין דרכה להכניס ולהוציא מה שבתוכה[1056], וכשנתפרה בכל סביבותיה ואין לה שום פה, אין צריך שיבואו המים לתוכה[1057]. וכן הכדור והאמום - דפוס שעושים עליו מנעלים[1058]- והקמיע והתפילין, אינם צריכים שיבואו בהם מים[1059], שכל אלו אף על פי שיש בתוכם חלל, כיון שאין דרכם להכניס ולהוציא מה שבתוך חללם, אין צריך שיבואו בהם המים[1060]. וכתבו ראשונים שאף על פי שהדרך, לדעתם[1061], להוציא פרשיות של התפילין לשם בדיקה, כיון שאינו מוציא מה שבתוכם בשביל העור החיצון אלא בשביל מה שבפנים, אין זה חשוב עשוי להכניס ולהוציא[1062]. ויש שכתבו הטעם בתפילין לפי שאינם צריכים בדיקה[1063].

בגד שיש בו קשרים, אם עתיד להתירם, צריך להתירם קודם טבילה כדי שיבואו בהם המים, ואם אינו עתיד להתירם, אין צריך שיבואו בהם המים[1064], שכל שהקשר של קיימא, אינו צריך להתירו[1065].

[טור תעו] אלו שאינם צריכים שיבואו בהם המים: קשרי העני[1066], שנקרעו בגדיו וקשרם, ואין בדעתו להתירם[1067]ולתפרם, והרי הם קשרים של קיימא[1068], ודינם כתפירה גמורה, ולכן אינו צריך להתירם בשעת טבילה[1069]; הנימים[1070], והם החוטים התלויים בשפת הסדינים והמפות, - וקושרים כל שלש או ארבע ביחד, להעמיד האריגה[1071], או שהם פתילים שתולים על שפתי הסדין לנוי[1072], שאינם עשויים להתירם לעולם[1073], ובתוספתא שנינו: סדין שקשר את נימיו, חוצצים - שהוא עתיד להתירם[1074]- ואם נתקשרו מאליהם, אינם חוצצים[1075], וכן הלכה[1076]; חבט של סנדל[1077], והם לולאות אזני הסנדל[1078], שאין הקשר עשוי להתירו[1079]; תפלה - תפילין - של ראש בזמן שהיא "חוצה"[1080], שהקשר מהודק וקשור בחוזק ואינו עתיד להתיר[1081], או שהדברים אמורים לענין חיבור הקציצה והרצועה, שהקציצה דבוקה עם הרצועה שבה וחזקה[1082], כגון שתפר עור על המקום שרצועת התפילין נכנסת לתוכן, כדי שתהא קבועה[1083]; תפילה - תפילין - של זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת[1084], שהקשר מהודק ואין הרצועה עולה ויורדת דרכו[1085], או שהדברים אמורים לענין חיבור הקציצה והרצועה, שאם היא לחוצה למקומה שבתוך הקציצה ואינה זזה, אין צריך שיבואו בה המים[1086]; אזני החמת ואזני התרמיל[1087], שיש בהן קשרים[1088], וכן כל קשרים ותפרים כיוצא באלו שאינו עתיד להתירם, אין צריך שיבואו בהם המים[1089].

אלו שהם צריכים שיבואו בהם המים: הקשר [טור תעז] שבפרקסים שבכתף[1090]היינו הקשרים שבפתחי החלוק, שהם עשויים לולאות, וכן קשרי לולאות שבכתף[1091], שכשלובש הבגד קושרו על הכתף, וכשפושטו מתירו[1092]; תפילה של ראש בזמן שאינה "חוצה", ושל זרוע בזמן שהיא עולה ויורדת[1093]; שנצין של סנדל[1094], והן רצועות הסנדל שקושרים אותו בהן בשעה שנועלו, ומתירן בשעה שחולצו[1095].

שפה של סדין - שדרכה להיות מוכפלת, ואין המים נכנסים בכפלים[1096]- צריך למתוח אותה קודם טבילה[1097].

בגדים שמטבילם מכובסים - לחים - צריך שיכנסו בהם המים עד שיבעבעו, ואם היו יבשים, צריך שיבעבעו וינוחו מבעבועם[1098]. יש מפרשים שכשמטבילים בגד במים, עולות בו כמין בועות[1099], וכשהבגד מכובס ומשקה טופח עליו, נטהר משיתחילו המים לבעבע, לפי שהושקו המים הבלועים בו למי המקוה, אבל כשהיה יבש, אין המים באים בכולו עד שינוחו מבעבועם[1100], והדברים אמורים כשהבגד צף על המים ואינו מכוסה בהם, וכשנחו המים מבעבועם, ודאי שנכנסו המים בכל חלקי הבגד, וכיון שהם מחוברים למי המקוה עלתה לו טבילה[1101]. ויש מפרשים שהדברים אמורים במטביל סדין שהוא רחב יותר מרוחב המקוה ותוחבו למקוה כשהוא מקופל, ומתוך כך המים מבעבעים, וכשנחים מבעבועם בידוע שבאו המים בכולו[1102]. ויש מהראשונים מפרשים בעבוע שאמרו לא במים אלא בבגד, שכששמים בגד במים הדרך שמקצתו מתרומם על פני המים מחמת האויר הכלוא תחתיו, וכשהבגד לח, כיון ששטחו על המים נטהר אף על פי שיש במקצתו אבעבועות - שכיון שרוב הבגד בתוך המים אף על פי שמקצתו מחוץ למים דרך בעבוע, טהור, [טור תעח] שהרי הושקו המים הבלועים למי המקוה[1103]- וכשמטבילו נגוב, לא עלתה לו טבילה עד שישהה הבגד במים ויירטב כולו ויכלו אותן אבעבועות[1104], שאז הוא כולו במים ואין חלק ממנו מוגבה מהם[1105].

הטביל מטה והיו רגליה שוקעות בטיט העבה - שאין מטבילים בו[1106]- שבקרקע המקוה, טהורה, מפני שמים מקדמים[1107]. יש מהראשונים מפרשים שהם מקדמים לאותן גומות שרגלי המטה שוקעות בהן ובמים הוטבלה[1108]כולה כאחת, שכשהתחיל לנעוץ רגליה עד שלא תחבן בטיט, המים מקדמים לבוא לגומא שבטיט, ואז עלתה לה טבילה[1109], ואין הטיט חוצץ, לפי שהדברים אמורים שהוא ממיני טיט שאינם חוצצים[1110]- שאם הוא ממיני הטיט החוצצים כגון טיט היון וכיוצא, כשמתחיל לנעוץ רגלי המטה בטיט נדבק עליהן הטיט וחוצץ בפני המים שבגומות[1111]- או שכשהרגלים עושים גומא בטיט נכנסים שם המים, ורק לאחר זמן מה נדבק הטיט ברגליה וחוצץ בינה לבין המים, וכיון שבשעה ששקעו רגליה בטיט גם ראש המטה היה שקוע במים עלתה לה טבילה[1112]. ויש מפרשים שהמים כבר קידמו ונדבקו ברגלי המטה קודם שהגיעו לטיט, ואותם המים מחוברים למי המקוה לפיכך אין הטיט חוצץ[1113], ואף על פי שהטיט עב מאד, קצת הלחות שיש בו מחברת את המים שתחתיו למי המקוה[1114], ואף בטיט היון וכיוצא עלתה לה טבילה[1115]. ויש מהראשונים שכתבו הטעם לפי שרגלי המטה הוטבלו במים תחילה קודם שנטבעו בטיט[1116], ולא שהטבילה מטהרת לחצאים[1117], אלא היא מטהרת בשעה שכל המטה שקועה במים, שכיון שרגליה השוקעות בטיט אינן אלא מיעוט, וחציצה במיעוט המקפיד אינה פוסלת הטבילה [טור תעט] אלא מדרבנן[1118], הקילו באופן שמתחילה באו מי המקוה ובשעת גמר הטבילה בא שם דבר החוצץ[1119].

המטביל יורה - במקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות[1120]- אם מכניסה למים דרך שוליה, הרי זו טמאה, מפני שהמים מקלחים[1121], שכשמכניסה לתוכם הם נתזים ויוצאים חוץ למקוה, ונמצא המקוה חסר[1122]. מהאחרונים יש מצדדים שאינו אלא חשש, וטמאה לקדשים ולתרומה, אבל לחולין עלתה לה טבילה בדיעבד[1123]. ויש מפרשים "שהמים מקלחים" שהם מקלחים לתוך היורה - ואינם נתזים לחוץ, לפי שכתלי המקוה גבוהים הרבה[1124]- ונעשים בתוכה שאובים[1125], ואף על פי שהמים המקלחים לתוכה מחוברים למי המקוה, חוששים שמא יפסק הקילוח רגע אחד - היינו שיגביה היורה מן המים מעט[1126]- ונעשו המים שבה שאובים, ואין במקוה ארבעים סאה להכשירם[1127], או שאף על פי שלא הפסיק את הקילוח, המים שבתוכה שאובים, לסוברים כן[1128], ויש שכתבו שאין חיבורם למי המקוה מועיל להכשירם, כיון שאין במקוה ארבעים סאה בלעדיהם[1129]. כיצד יעשה, מורידה דרך פיה - והופכה[1130]במקוה[1131], כדי שיכנסו המים בכולה[1132]ומטבילה[1133].

כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד - שהוא שיעור עירוב מקואות[1134]- והטבילו, עלתה לו טבילה[1135], ואף על פי שתוכו של הכלי צריך ביאת מים, שאינו כבית הסתרים, והמים שבתוכו אינם מחוברים למי המקוה כיון שאין בפיו [טור תפ] כשפופרת הנוד, הרי זה נטהר, שמתוך שהטבילה עולה לו לכלי מבחוץ, הרי זו עולה אף לפנים הכלי[1136].

כלי שנתן בתוכו כלים טמאים והטבילם במקוה, לא עלתה להם טבילה - אם הכלי החיצון טהור[1137]- עד שיהא פיו רחב כשפופרת הנוד[1138], כדי שיהיו המים שבתוכו מחוברים למי המקוה[1139], וכן לענין טבילת כלים הנקחים מן הגוי[1140], מותר להטביל כלי בתוך כלי, אם יש בפי החיצון כשפופרת הנוד[1141], וכן כלי שעשוי כולו נקבים, המים שבתוכו חיבור למי המקוה אף על פי שאין בפיו כשפופרת הנוד, ומטביל בתוכו[1142].

כשמטביל במקוה כלים בתוך כלי צריך שיהיו הכלים רפויים, אבל אם הם כבדים, יש כאן חציצה, ולא עלתה להם טבילה[1143]. וכתבו ראשונים שאף אם היו בתוכו מים קודם שנתן בו את הכלים הטמאים, לא עלתה להם טבילה, ואינו כעומד במקוה על גבי קרקע שהמים מקדמים תחת רגליו ועלתה לו טבילה[1144], לפי שהמים שבכלי החיצון שמתחת לכלים הטמאים שאובים הם[1145], ואף על פי שהם מחוברים למי המקוה - שבתוך הכלי החיצון - בטופח על מנת להטפיח, כיון שהכלים הטמאים מכבידים על מקום מגעם בכלי החיצון, אינו חיבור טוב להכשיר מים שאובים[1146], לפיכך אם שיקע הכלי החיצון במקוה ובאו לתוכו מי המקוה, ואחר כך נתן לתוכו כלים טמאים, אף על פי שהם כבדים הרי הם נטהרים, כיון שהמים שתחתיהם מי מקוה הם ומחוברים לשאר מי [טור תפא] המקוה בטופח על מנת להטפיח[1147]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאף אם היו בכלי החיצון מים שאובים ונתן בתוכם כלים טמאים והטבילם במקוה, כיון שהמים מקדמים לכלים הטמאים, עלתה להם טבילה[1148], שאין חילוק בין חיבור להכשיר שאובים לבין חיבור של מים כשרים למקוה[1149].

במה דברים אמורים כשהיה הכלי החיצון טהור, אבל אם היה הכלי החיצון טמא ומטבילו, עלתה טבילה לכלים שבתוכו אף כשאין בפיו כשפופרת הנוד[1150]- וכן לענין כלים הנקחים מן הגוי, אם גם הכלי החיצון טעון טבילה עלתה טבילה לכלים שבתוכו[1151]- שמתוך שעלתה טבילה לכלי החיצון כולו - שנטהר תוכו על ידי המים הנכנסים בו דרך פיו[1152]- עלתה טבילה אף לכלים שבתוכו[1153], שכלי טמא אינו חוצץ, ונמצאו המים שבתוכו מעורבים עם מי המקוה[1154], ויש שכתבו הטעם שכיון שהחיצון טמא ואנו צריכים שיכנסו בו מים לטהרו, אין המים שנכנסים בו נעשים שאובים[1155]. ואחרונים כתבו שאנו מחשיבים את החיצון והפנימיים ככלי אחד[1156]. במה דברים אמורים כשטומאת החיצון והפנימיים שוה, אבל אם היה החיצון טמא בטומאה שמדברי סופרים, והפנימיים טמאים בטומאה של תורה, אין הטבילה עולה להם, כיון שמן התורה החיצון טהור[1157].

בתוספתא שנינו: קומקום שהוא מלא כלים והשיקו למקוה, אף על פי שפיו צר כל שהוא, כלים שבתוכו טהורים, ואם הטהו על צידו, אינם טהורים עד שיהא בפיו כשפופרת הנוד[1158]. יש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים בקומקום [טור תפב] טמא, שמתוך שעלתה לו טבילה, עלתה טבילה אף לכלים שבתוכו[1159], ואם הטהו על צידו אינם טהורים אף על פי שהוא טמא[1160], שכיון שאין כולו שקוע במקוה ואין טבילה עולה לו, אין הטבילה עולה לכלים שבתוכו, אף על פי שהוא טמא[1161]. ויש שנראה מדבריהם שאף על פי שכולו שקוע במקוה לא עלתה להם טבילה, שדוקא כשפיו למעלה והמים צפים על גביו, מתחברים המים שבתוכו למי המקוה בנקב כל שהוא, אבל כשהחיבור מן הצד, אינם חיבור עד שיהא בפיו כשפופרת הנוד[1162]. ויש ראשונים שכתבו שהדברים אמורים בקומקום טהור - שאילו בטמא אף כשמטהו על צידו נטהר הוא ונטהרים הכלים שבתוכו[1163]- שאין צריך כשפופרת הנוד אלא בנקב מן הצד, אבל בנקב מלמעלה והמים צפים על גביו, הרי זה חיבור אף בנקב כל שהוא, כדין עירוב מקואות - לסוברים כן[1164]- ולכן הכלים שבתוכו טהורים[1165].

חומר בקודש מבתרומה, שמטבילים כלי בתוך כלי לתרומה - להשתמש בו תרומה[1166]- אבל לא לקודש[1167], ואם הטבילו לא עלתה לו טבילה להשתמש בו קודש[1168], וזו אחת מן המעלות שעשו חכמים לקודש על התרומה[1169]. ונחלקו אמוראים בטעם החומרא: ר' אילא אמר משום שכובדו של כלי חוצץ[1170], שהפנימי מכביד על החיצון שהוא מונח בתוכו, וחוצץ - החיצון - בפני המים[1171], ולתרומה לא חששו, לפי שאם הכלי כבד וחוצץ, ודאי מגביהו באופן שלא יחצוץ[1172], ולקדשים החמירו לפי שמקבלים קדשים מעם הארץ, וחוששים שמא יראה שהחבר מטביל כלי בתוך כלי, ויטביל אף הוא כן ולא ידקדק [טור תפג] להגביהו[1173]. רבא אמר גזירה שמא יטביל מחטים וצינוריות בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד[1174], שחששו חכמים שמא יראה עם הארץ שהחבר מטביל בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנוד, והוא לא ידקדק ויטביל בתוך כלי שאין בפיו כשיעור זה[1175]. הלכה כרבא[1176]. היה אף הכלי החיצון טמא, מטבילים בתוכו אף לקודש, שכן אף אם אין בפי החיצון כשפופרת הנוד, עולה טבילה לכלים שבתוכו[1177]. ויש סוברים שאף כשהחיצון טמא אין מטבילים בתוכו אלא לתרומה[1178]אבל לא לקודש, גזירה שמא יראה אותו עם הארץ מטביל כלים בכלי טמא, והוא יטביל בכלי טהור שאין בפיו כשפופרת הנוד[1179]. ויש מחלקים, שאם אין בפיו כשפופרת הנוד, אין מטבילים בתוכו לקודש אף על פי שהוא טמא, אבל אם יש בפיו כשפופרת הנוד, כל שהוא טמא לא גזרו[1180].

סל וגרגותני - סל גדול מאד שבו מסננים יין בעת הבציר[1181]- שמילאם כלים טמאים והטבילם, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא טהורים בין לקודש ובין לתרומה, ואבא שאול אומר לתרומה אבל לא לקודש[1182]. ואמרו שתנא קמא סובר שטעם הגזירה הוא שמא יטביל בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, ואין סל וגרגותני שאין בפיהם כשפופרת הנוד[1183], וכיון שאין במינם כלי שפיו צר, לא גזרו בהם[1184]. ויש שכתבו שדוקא בשאר כלים שפיהם צר יותר משוליהם גזרו, מה שאין כן בסל וגרגותני שרחבים בפיהם כמו בשוליהם[1185]. ולדעת אבא שאול הגזירה משום חציצה, ואף בסל וגרגותני גזרו[1186]. ויש מפרשים [טור תפד] שסל וגרגותני יש בהם שאין בפיהם כשפופרת הנוד, אלא שמאחר שהם עשויים נקבים נקבים, המים שבתוכו חיבור למי המקוה אף על פי שאין בפיהם כשפופרת הנוד[1187], ולכן לא גזרו בהם[1188]. ופסקו ראשונים שאין מטבילים כלים בתוך כלי טהור לקודש, אפילו בסל או בקופה[1189], אף על פי שלדעתם טעם הגזירה הוא משום שמא יטביל בכלי שאין בו כשפופרת הנוד[1190]. וכתבו אחרונים שלדעתם אף אבא שאול סובר שטעם הגזירה הוא שמא יטביל בכלי שאין בו כשפופרת הנוד, ולדעתו חוששים שעמי הארץ לא יבדילו בין סל וגרגותני לשאר כלים, והלכה כאבא שאול[1191].

על טבילת כלים או אדם בתוך כלי שמימיו מחוברים למי המקוה, או שהוא נמצא בתוך המקוה, ע"ע מקוה.

ו. בשבת וביום טוב.[עריכה]

אסור להטביל כלים טמאים בשבת[1192]וביום טוב[1193], וארבעה טעמים נאמרו בדבר:

רבה אמר אין מטבילים בשבת גזירה שמא יטול הכלי בידיו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים[1194]ממקומו עד המקוה[1195], מתוך שהוא להוט לטהרו[1196]לקיים מצות טהרת כלים[1197]- כדרך שגזרו במצות לולב ושופר ומגלה[1198]- אם מפני שחייב לטהר כליו ברגל[1199], או משום מצות טבילת כלים טמאים[1200]. מהאחרונים יש שכתב שאף בטבילת רשות שאינו להוט עליה כל כך, חוששים, לדעת רבה, שמא יעבירנו באיסור כדי להטבילו[1201]. ואמרו שאף כשיש לו בור בחצירו - שדרכו אף בימות החול שלא להטביל [טור תפה] אלא בו[1202]- גזרו שלא להטביל בו, גזירה משום בור ברשות הרבים[1203], שמא מי שאין לו בור בחצירו יטול כליו ויעבירם ברשות הרבים[1204], ואף במקום שאין ברשות הרבים בור אלא רק בחצירו, גזרו שלא להטביל בו משום חבירו, שמא חבירו שאין לו בור יעביר כליו לחצירו של זה דרך רשות הרבים כדי להטבילם בבורו, ואין זו גזרה לגזרה[1205], שאם נתיר לזה ונאסור לזה, יבוא הדבר לידי תקלה, ולכן הכל גזירה אחת היא[1206]. אף ביום טוב - שאין בו איסור הוצאה כשהוא לצורך[1207]- גזרו שלא להטביל, גזירה משום שבת[1208], ואף על פי שאין גוזרים גזירה לגזירה, החמירו חכמים בטבילת כלים[1209], שכיון שאין איסורה אלא מדרבנן חששו שמא יבוא להקל בה ולהתירה אף בשבת[1210], או שמאחר שהוא בהול לקיים מצות הטבילה, חששו בה יותר, וגזרו בה אף גזירה לגזירה[1211]. ויש שכתבו שאין זו גזירה לגזירה, לפי שיום טוב ושבת גזירה אחת היא[1212], ואף בבור בחצירו ביום טוב אינה גזירה לגזירה, שכיון שהדרך הוא שלא להבחין בין בור לבור, הכל חשוב גזירה אחת[1213]. וכתבו ראשונים שאף על פי שבשאר מלאכות האסורות בשבת ומותרות ביום טוב לצורך היום[1214], לא גזרו ביום טוב משום שבת, הרי זה לפי שהדבר ידוע שמלאכות הן אלא שהן מותרות לצורך היום, אבל בטבילה שאינה מלאכה חוששים שיאמרו שאין בה איסור כל עיקר, ויבואו לטבול אף בשבת[1215].

רב יוסף אמר אין מטבילים - בשבת וביום טוב[1216]- גזירה משום סחיטה[1217]של בגדים[1218], [טור תפו] שמא אחרי הטבלתם יבוא לידי סחיטה[1219], ואף בכלים שאינם בני סחיטה אסור, גזירה משום בגדים[1220].

רב ביבי אמר, וכן שנינו בברייתא, גזירה שמא ישהה[1221]את הכלי בטומאתו עד יום טוב שהוא פנוי בו[1222]- שכן בכלים טבילה בזמנה אינה מצוה[1223]- ובינתיים יבוא לידי תקלה להשתמש בו לתרומה[1224], או לפי שאסור לכוין מלאכתו - ואפילו מלאכה מותרת[1225]- ליום טוב[1226], או לפי שצריך למהר טהרת כלים טמאים כל מה שאפשר[1227]. אף בשבת אסור להטביל, גזירה שמא ישהה[1228], ויש שכתב בדעת ראשונים שאין חוששים שמא ישהה אלא ביום טוב שבא לזמן מרובה, מה שאין כן בשבת שאינו משהה אלא ששה ימים לא חששו לתקלה, והאיסור להטביל בשבת הוא מטעם אחר[1229]. ויש שכתבו שהחשש הוא שישהה ולא יטבילנו קודם יום טוב, וחייב לטהר עצמו - וכליו[1230]- קודם הרגל[1231], ושבת הסמוכה ליום טוב עשאוה כיום טוב, שלא להקל בה ממה שאסור ביום טוב, וגזרו אף בשאר שבתות השנה משום שבת זו[1232].

רבא אמר שאסרו להטביל מפני שנראה כמתקן כלי[1233], שכן כלי טמא אי אפשר להשתמש בו - לכל הדברים[1234]- ועל ידי הטבילה משתמש בו[1235], והרי זה דומה לתקנת מלאכה[1236], וגזרו עליה חכמים[1237], ויש שכתבו שאינו חשוב מתקן, אלא שבעיני הרואים הוא נראה כמתקן[1238], ויבואו לתקן כלי בשבת[1239]. ויש שכתבו שכל שנראה לעיני הבריות שהוא מתקן, הרי זה דומה למלאכה, ואסרוהו חכמים[1240]. אף ביום טוב אסור להטביל [טור תפז] מטעם שנראה כמתקן[1241], ויש שכתבו בדעת ראשונים שביום טוב לא אסרו להטביל מטעם זה[1242]. כתבו ראשונים ששאר האמוראים חולקים על טעמו של רבא, לפי שאף קודם טבילה היה הכלי ראוי לטמאים ולמי שאינם אוכלים חולין בטהרה, ולכן אינו נראה כמתקן[1243].

להלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו כטעמו של רב ביבי שמא ישהה, לפי שהברייתא מסייעת לו[1244]. ויש שכתבו את טעמו של רב ביבי ואת טעמו של רב יוסף גזירה שמא יסחוט[1245], ולדעתם אין הלכה כטעמו של רבא שנראה כמתקן[1246], ואף לא כטעמו של רבה[1247], לפי שאין לגזור שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים אלא בשופר ולולב ומגילה שהן "מצוה רבה", מה שאין כן בטבילה[1248]שאינה דבר שבחובה[1249], או שאין לגזור - לדעתם - ביום טוב משום שבת[1250], ויש מהאחרונים שכתבו, לדעה זו, שאין מחלוקת בין האמוראים, אלא הלכה ככל ארבעת הטעמים[1251]. ויש שכתבו הטעם שנראה כמתקן[1252]כרבא, שהוא חולק על כל שאר הטעמים[1253], ולדעתו אין לגזור גזירה לגזירה[1254], והלכה כבתראי[1255]. ויש מהראשונים שכתבו להלכה כטעם של שמא יעבירנו וכו' כרבה, שהלכה כמותו לגבי רב יוסף[1256], וכן הלכה כרבא שנראה כמתקן, ש"הלכה כבתראי"[1257].

[טור תפח] ויש מהראשונים שכתבו הגזירה שמא ישהה לענין יום טוב[1258]והטעם שהוא כמתקן לענין שבת[1259]. מהאחרונים יש שכתבו בדעתם שאף ביום טוב יש לאסור משום שהוא כמתקן[1260], ויש שכתבו שלדעה זו דוקא בשבת שאיסורו חמור יותר אסרו משום שנראה כמתקן, מה שאין כן ביום טוב לא גזרו משום מתקן כיון שצורך יום טוב הוא - או משום שמצוה לטהר כלי ברגל[1261]- אלא משום שמא ישהה[1262].

לא אסרו טבילת כלים ביום טוב אלא אם נטמאו בערב יום טוב - שהיה לו להטבילם קודם יום טוב[1263]- אבל אם נטמאו ביום טוב, מותר להטבילם[1264], שאין לגזור בו שמא ישהה[1265], ולאו דוקא שנטמא ביום טוב עצמו, אלא אפילו נטמא קודם לכן במת, והגיע זמן טבילתו ביום טוב, מטבילו בו ביום[1266]. וכן לדעת רבא שאסרו משום שנראה כמתקן[1267], כתבו ראשונים שבנטמא ביום טוב מותר, שכל שעדיין לא נתפרסם קלקולו, אינו נראה כמתקן[1268], או לפי שעשאוהו כמכשירי אוכל נפש שאי אפשר היה לעשותם מערב יום טוב[1269]. ואמרו שלטעמו של רבה שגזרו שמא יעבירנו וכו', אף בנטמא ביום טוב היה לנו לגזור משום כלי שנטמא בערב יום טוב - ולא שנגזור גזירה לגזירה, אלא שאותה גזירה עצמה שגזרו בנטמא בערב יום טוב, שייכת אף בנטמא [טור תפט] ביום טוב[1270], ואחרונים כתבו שאף על פי שבנטמא ביום טוב לא חששו לגיזרה זו כיון שאי אפשר היה להטבילו קודם יום טוב, היה לנו לגזור בו משום נטמא בערב יום טוב[1271]- אלא שלא גזרו בדבר שאינו שכיח[1272], שכן אינו מצוי שיקבל טומאה ביום טוב, שהרי הכל מיטהרים ברגל, וכל שכן שזהירים שלא לקבל בו טומאה[1273], ומטעם זה אף לרב יוסף שהגזירה היא שמא יסחוט, לא גזרו בנטמא ביום טוב משום נטמא בערב יום טוב[1274]. לדעת רבה ורב יוסף, כתבו אחרונים שדוקא בנטמא ביום טוב עצמו לא גזרו בו, אבל אם נטמא במת שבעה ימים קודם יום טוב, שלא הגיע זמן טבילתו עד יום טוב, כיון שבשעה שנטמא היתה הטומאה שכיחה, גזרו בו[1275].

לא אסרו להטביל ביום טוב אלא כלי שנטמא באב הטומאה, אבל כלי שנטמא בולד הטומאה - היינו שנטמא במשקין[1276], שאינו טמא מן התורה[1277], ואינו פוסל אלא תרומה וקדשים[1278], ומטמא משקין של חולין[1279]- מטבילים אותו ביום טוב[1280], לפי שמן התורה הוא טהור[1281]גמור, ואין כאן תיקון[1282], או לפי שאין טומאתו שוה לכל, שאינה אלא בכהנים לענין תרומה, ואינה אלא מדרבנן, ולכן אינו נראה כל כך כמתקן[1283]. ואחרונים כתבו שטומאה מדרבנן אינה בעצם הכלי, ואין זה תיקון בכלי[1284]. וכתבו ראשונים שאף הטעם של שמא יעבירנו וכו' לא שייך בולד הטומאה, שכיון שאין הטומאה אלא מדרבנן אינו להוט כל כך להטבילו, ואין לחשוש שמא יעבירנו וכו'[1285], ומטעם זה אף לדברי רב יוסף שגזרו שמא יסחוט, בולד הטומאה שאינו בהול להטבילו לא חששו שיסחוט[1286]. וכן הטעם של רב ביבי שמא ישהה לא שייך בולד הטומאה, כיון שטהור הוא [טור תצ] מן התורה[1287], ואין קפידא בשיהויו, שכן לא תהא תקלה מן התורה[1288]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף בנטמא בולד הטומאה יש בו משום מתקן, ולא התירו להטבילו אלא לפי שביום טוב לא אסרו להטביל מטעם זה[1289], אלא מן הטעמים האחרים[1290]. ואמרו שאין גוזרים בכלי שנטמא בולד הטומאה משום כלי שנטמא באב הטומאה, לפי שהנטמא בולד הטומאה אין צורך בטהרתו אלא לכהנים - שכן כלי שנטמא בולד הטומאה שני הוא, ואינו מטמא אלא תרומה[1291]- וכהנים זריזים הם[1292], ולא יבואו להטביל כלי שנטמא באב הטומאה[1293], או שהם זהירים שלא תבוא טומאה לכליהם, והרי זה דבר שאינו שכיח ולא גזרו בו חכמים[1294]. ויש שכתבו שמטעם זה אף עיקר הגזירה של שמא יעבירנו לא גזרו בכלי שנטמא בולד הטומאה[1295]. וכתבו ראשונים שכלי שנטמא באב הטומאה, כיון שאף ישראל יש להם צורך בטהרתו, גזרו בו אף בכהנים שלא יטבילוהו ביום טוב[1296].

החילוק בין כלי שנטמא באב הטומאה לכלי שנטמא בולד הטומאה[1297], יש סוברים שהוא כשנטמא הכלי בערב יום טוב, שכל שלא נטמא אלא בולד הטומאה מטבילים אותו ביום טוב, ומה שאמרו שדוקא אם נטמא ביום טוב מטבילים אותו ביום טוב[1298]לא אמרו אלא כשנטמא באב הטומאה[1299], שאף על פי שאינו ראוי להשתמש בו ביום טוב לתרומה שהרי צריך הערב שמש, כיון שיכול להשתמש בו לחולין בו ביום, מטבילים אותו[1300], ובנטמא בולד הטומאה שמטבילים אותו ביום טוב להשתמש בו תרומה, הרי זה לפי שבטומאות שמדברי סופרים אין צריך הערב שמש[1301], ונמצא שהוא ראוי להשתמש בו ביום [טור תצא] טוב[1302]. ולדעת הסוברים שאף מה שנטמא בטומאה שמדבריהם צריך הערב שמש[1303], הדברים אמורים ביום טוב שחל בערב שבת, שמותר להכין מיום טוב לשבת[1304]. ויש שתלו הדבר במחלוקת אמוראים, שדוקא לרבה ורב יוסף ורב ביבי החילוק שבין נטמא בערב יום טוב לנטמא ביום טוב הוא בכלי שנטמא באב הטומאה[1305], אבל לדעת רבא שהגזירה היא מפני שנראה כמתקן[1306], בנטמא באב הטומאה אסור להטבילו אף אם נטמא ביום טוב[1307], ודוקא בנטמא בולד הטומאה שאינו נראה כל כך כמתקן, מותר, והוא שנטמא ביום טוב, אבל כשנטמא בערב יום טוב, כיון שהיה אפשר לו להטבילו קודם יום טוב, חששו אף לו שנראה כמתקן[1308], או מטעם אחר, שבנטמא בולד הטומאה - שאין בו משום מתקן - גזרו שמא ישהה, ולכן אם נטמא בערב יום טוב אין מטבילים אותו[1309].

ויש חולקים וסוברים שכלי שנטמא באב הטומאה אף כשנטמא ביום טוב אין מטבילים אותו בו ביום, שכיון שצריך הערב שמש - לתרומה[1310], וכגון כלי של כהן שרוב תשמישו בתרומה[1311]- נמצא מטבילו לצורך חול[1312], ולדעה זו נטמא בולד הטומאה שמטבילים אותו ביום טוב אינו אלא כשנטמא ביום טוב, אבל נטמא קודם יום טוב אין מטבילים אותו[1313].

בשבת, יש ראשונים שכתבו שאף כלי שנטמא בולד הטומאה אסור להטבילו, ואפילו נטמא בו [טור תצב] ביום[1314], וכתבו אחרונים בדעתם שבשבת שאסרו להטביל משום שנראה כמתקן[1315], אף בנטמא בו ביום אסור מטעם זה[1316], ואפילו נטמא בולד הטומאה נראה כמתקן[1317]. וכן לרבה ורב יוסף שהתירו בנטמא ביום טוב לפי שאין הטומאה שכיחה בו[1318], בשבת שאין מצוה להטהר בה, הטומאה מצויה, וגזרו בה[1319]. ודוקא לטעמו של רב ביבי שגזר משום שמא ישהה[1320], כל שנטמא בשבת אין לגזור בו[1321]. נטמא ביום טוב שחל להיות בשבת, לדעת רבא אסור להטבילו לפי שנראה כמתקן, ולדעת רבה ורב יוסף מותר להטבילו, שכיון שיום טוב הוא אין הטומאה מצויה בו, ולא גזרו בו[1322].

ויש סוברים שאף בשבת מותר להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה[1323], ויש גורסים בתוספתא: כלי שנטמא בולד הטומאה מטבילים אותו בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב[1324].

אף על פי שהנטמא ביום טוב והנטמא מולד הטומאה מותר להטבילו[1325], אסור לטמאו לכתחילה ביום טוב ולהטבילו בו ביום[1326]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שמותר לטמאו ולטהרו בו ביום[1327].

נטמא הכלי בטומאה דרבנן שהיא משום חשש טומאה של תורה, כגון בספק כלים הנמצאים, שטמאים מדרבנן מחשש שמא נטמאו[1328], יש שכתבו שמותר להטבילו ביום טוב, כדין הנטמא בולד הטומאה[1329], ויש שכתבו שכיון שיש בו [טור תצג] חשש טומאה של תורה אין מטבילים אותו ביום טוב[1330]. נטמא באב הטומאה מדרבנן[1331], יש סוברים שדינו כנטמא בולד הטומאה ומטבילים אותו ביום טוב[1332]. ויש שכתבו שאין מטבילים אותו ביום טוב, כיון שיש לו שורש מן התורה[1333].

מותר להטביל את הכלים בדרך הערמה[1334]. וכן שנינו: מדלים - ממלאים מים מן המקוה - בדלי טמא, והדלי נעשה טהור[1335]מאליו[1336], ואין לאסור משום שנראה כמתקן[1337], שאין הכל יודעים שהדלי טמא, והרואה אומר לשאוב מים הוא צריך[1338]. וכן לא גזרו בו שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים[1339], שהרי לא אסרו לדלות מים מבור שבחצירו גזירה שמא ידלה מבור שברשות הרבים ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים[1340]. ואמרו שלא גזרו בו שמא יבוא להטבילו - שלא על ידי שאיבת מים[1341]- שמתוך שלא הותרה לו טבילה זו אלא על ידי שאיבה, זכור הוא שהטבילה אסורה ביום טוב[1342]. וכן לא גזרו בו שמא ישהה[1343], שכיון שאין מתירים לו להטביל אלא על ידי שאיבה, לא יבוא להשהות[1344]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאף בשבת מותר להטביל על ידי הערמה[1345], ויש סוברים שבשבת לא התירו[1346], ויש שכתבו הטעם שבשבת שאסור [טור תצד] להטביל מפני שהוא כמתקן[1347], אף על ידי הערמה אסור, ודוקא ביום טוב שאין איסורו אלא משום שמא ישהה[1348]התירו להטביל על ידי הערמה[1349]. מן האחרונים יש שכתב שלא התירו להטביל ביום טוב ע"י הערמה של שאיבה, אלא כשבאמת אין כוונתו לטהרו, ומאליו נטהר, שטבילה אינה צריכה כוונה[1350], אבל לשם טבילה אסור אף בהערמה[1351], אבל מדברי ראשונים נראה שאף מותר להתכוין לטהרם[1352].

בתוספתא שנינו: ממלא אדם כוס או דלי או קיתון לשתות, וחושב עליו ומטבילו[1353], וכן שנינו בירושלמי: ממלא אדם כלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו[1354], שלא רק בדלי - העשוי למלאות בו - התירו, אלא בכל כלי שראוי למלאות בו מים[1355], ולא אסרו להטביל אלא בכלים גדולים - שאין דרך לשאוב בהם מים, ונראה לכל שלהטביל הוא מתכוין[1356]- אבל בכלים קטנים מערים עליהם ומטבילם[1357]. וכן אם נפלו דליו או כליו לבור, מערים עליהם ומטבילם[1358]ביום טוב ובשבת[1359], ופירשו אחרונים כגון שנפל מקצת הכלי לתוך הבור, שמערים ומטביל את כולו[1360]. ונחלקו אמוראים: יש אומרים שהדברים אמורים בכלי שנטמא באב הטומאה, וכגון שרוצה [טור תצה] להשתמש בו חולין בטהרה[1361], שראוי להשתמש בו בשבת קודם הערב שמש, שאילו להשתמש בו תרומה אסור, שהרי אינו ראוי להשתמש בו אלא לאחר הערב שמש, ונמצא מטביל משבת לחול[1362], ויש אומרים שהדברים אמורים בכלי שנטמא בולד הטומאה[1363]. ופירשו ראשונים שנחלקו בהיתר להטביל על ידי הערמה, שלדעה הראשונה אף בנטמא באב הטומאה מותר - ובנטמא בולד הטומאה מותר אף שלא על ידי הערמה[1364]- ולדעה השניה דוקא בנטמא בולד הטומאה התירו להטבילו על ידי הערמה - ובלא הערמה אין מטבילים אף על פי שאין טומאתו אלא מדרבנן[1365]- אבל בנטמא באב הטומאה אין מטבילים אותו אף על ידי הערמה, ודוקא כשמעלהו ריקן, מה שאין כן במה שהתירו לשאוב בכלי טמא והוא טהור מאליו[1366], אף בנטמא באב הטומאה מותר, לפי שאין זו הערמה כל כך[1367]. לדעת הסוברים שלא התירו להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה אלא ביום טוב אבל לא בשבת[1368], כתבו אחרונים שביום טוב מותר להטביל כלי הנטמא באב הטומאה על ידי הערמה לדברי הכל, ולא נחלקו אלא כשנטמא בשבת, שלדעה הראשונה אף כשנטמא באב הטומאה מותר להטבילו על ידי הערמה, כדין יום טוב, ולדעה השניה דוקא בנטמא בולד הטומאה מטבילים אותו בשבת על ידי הערמה, אבל הנטמא באב הטומאה אף על ידי הערמה אסור להטבילו בשבת, שהשבת חמורה יותר מיום טוב[1369].

אין מטבילים כלי על גבי מימיו[1370]- היינו שהיו בו מים טמאים, ורוצה לטהרם על ידי השקה[1371]- והדברים אמורים בשבת[1372], אבל [טור תצו] ביום טוב נחלקו תנאים: רבי אומר אין מטבילים כלי על גבי מימיו לטהרו, וחכמים אומרים מטבילים[1373]. להלכה פסקו ראשונים שמטבילים כלי על גבי מימיו ביום טוב[1374]- אבל בשבת אין מטבילים[1375]- כחכמים[1376]. יש מהראשונים שכתבו שאף על פי שהתירו להטביל כלי על ידי הערמה של שאיבה[1377], לא התירו להטבילו על גבי מימיו - בשבת, או אף ביום טוב לדעת רבי[1378]- שכיון שלא בא אלא לטהר את הכלי ואת המים, אין כאן הערמה, שהרי הדבר ניכר שלהטביל הוא בא[1379]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאין הפרש בין הערמה של שאיבה לבין הערמה של טבילת כלי אגב מימיו, ולא התירו על ידי הערמה של שאיבה, אלא לדעת חכמים, וביום טוב ולא בשבת, כדין טבילת כלי על גבי מימיו[1380]. ויש ראשונים שכתבו שבדלי וכיוצא, שמותר לשאוב בו ולהטבילו, אף להטבילו אגב מימיו מותר, שהוא מערים כאילו מתכוין לשאוב, ולא אמרו שאין מטבילים כלי על גבי מימיו, אלא בכלים גדולים שאינם עומדים לשאיבה, שהרואים מכירים בו שלא לשאיבה הוא עשוי[1381].

נדה שאין לה בגדים - טהורים ללבוש אחרי טבילתה, והיום יום טוב ואסור לה להטביל את אלו שעליה[1382]- מערימה וטובלת בבגדיה[1383], ואין כאן משום נראה כמתקן, שכיון שלטבילת עצמה נכנסה לטבול, אין הדבר מוכיח שהיא מתקנת בגדיה[1384]. ואמרו שאין לגזור שמא תטבילם לבדם, שכיון שלא הותר לה אלא בדרך זו, זכורה היא[1385], ומטעם זה לא גזרו בה שמא תסחוט, לרב יוסף שאין מטבילים ביום טוב מטעם זה[1386], ואף גזירת שמא ישהה שגזרו בהטבלת כלים[1387]אין בה, [טור תצז] לפי שלא היה אפשר לה להטבילם קודם יום טוב, שכשתלבשם תחזור ותטמאם[1388]. על הטעם שאינו בכלל האיסור להכניס בגד למים, גזירה שמא יסחט, ע"ע סוחט.

היו הבגדים ראשון לטומאה, כגון שהיה הטובל טמא מת שבגדיו אינם אלא ראשון לטומאה[1389], כתבו ראשונים שכיון שאין הבגדים חוזרים ומטמאים את האדם שלבשם[1390], אסור להערים ולטבול כשלבוש בהם, שלא התירו אלא בבגדים של נדה וזב וזבה ויולדת, שבגדיהם אב הטומאה משום מדרס[1391], שאם ילבשום אחרי הטבילה יחזרו ויקבלו טומאה מן הבגדים[1392].

השלחן שבמקדש שנטמא, מטבילים אותו בזמנו, אפילו בשבת[1393], שאין שבות במקדש[1394]. ומדברי ראשונים נראה שאין מטבילים בשבת את כלי המקדש שנטמאו מטומאת עמי הארץ שנגעו בהם[1395], שעל שבות זו גזרו אף במקדש[1396].

המטביל כלים טמאים בשבת, בשוגג ישתמש בהם, במזיד לא ישתמש בהם[1397], עד למוצאי שבת[1398]. ואף אם לא החמירו חכמים על מי שלא הניח עירובי תבשילין ובישל מיום טוב לשבת, ולא אסרו לאכול את התבשיל בשבת[1399], בטבילה אמרו שלא ישתמש בהם, והדברים אמורים שהיו לו כלים אחרים, או לפי שאפשר לו לשאול כלים מאחרים[1400], אבל אם לא היו לו כלים אחרים, ולא היה אפשר לו לשאול מאחרים, ישתמש בהם[1401], כיון שלא עבר על איסור דאורייתא[1402]. ויש ראשונים שכתבו שאפילו אין לו כלים אחרים ואין [טור תצח] יכול לשאול, לא ישתמש בהם, שבאיסורי שבת החמירו[1403]. אף ביום טוב אם הטביל במזיד לא ישתמש בהם, כדין המטביל בשבת[1404]. ויש מהאחרונים שכתבו לדעת ראשונים, שדוקא בשבת שהאיסור להטביל הוא משום שנראה כמתקן, אם הטביל בו אסור להשתמש בכלי, מה שאין כן ביום טוב, שאין האיסור משום תיקון, אלא משום גזירה שמא ישהה - לדעתם[1405]- לא אסרו להשתמש בדיעבד[1406].

ערב שבת ספק חשיכה ספק אינה חשיכה, אין מטבילים את הכלים[1407], ואף על פי שאיסור טבילה בשבת אינו אלא שבות, שנראה כמתקן[1408], לדעה זו גזרו על השבות אף בבין השמשות[1409]. וכן שנינו ביום טוב: כלי שנטמא מערב יום טוב, אין מטבילים אותו בבין השמשות[1410], מפני שהוא ספק לילה, ונמצא מטביל ביום טוב[1411]. להלכה, שלא גזרו על השבות בבין השמשות לצורך מצוה או באופן שהוא טרוד ודחוק[1412], מותר להטביל כלים בבין השמשות באופנים הללו[1413]. ויש שכתבו שדוקא לרבא שאיסור טבילה בשבת הוא משום שנראה כמתקן, מותר להטביל בבין השמשות לצורך מצוה וכיוצא, אבל לרב ביבי שהוא גזירה שמא ישהה[1414], אף בבין השמשות אסור, גזירה שמא ישהה טבילתו עד בין השמשות שהוא פנוי ממלאכה, ויבוא לידי תקלה[1415].

כלים שנטמאו באב הטומאה אין מטבילים אותם בבין השמשות, ושנטמאו בולד הטומאה מטבילים אותם בבין השמשות[1416], שאף על פי [טור תצט] שבשבת אין מטבילים אף כלי שנטמא בולד הטומאה, לסוברים כן[1417], בבין השמשות מותר[1418].

בטבילת אדם נחלקו תנאים: לדעת בית שמאי אין טובלים בשבת, ובית הלל מתירים לטבול בשבת[1419]וביום הכפורים[1420]וביום טוב[1421], וטובל כדרכו מטומאה חמורה וכל שכן מטומאה קלה[1422], ולא אסרו משום שנראה כמתקן - עצמו, שאתמול היה טמא ועכשיו נטהר[1423], ומתיר את עצמו להשתמש בטהרות, וכן אשה הטובלת לנדותה, מתירה את עצמה לבעלה[1424]- לפי שאדם נראה כמיקר[1425], היינו כיורד במים להצטנן, ולא כמתקן את עצמו[1426], ולא במים היפים בלבד - שהדרך לרחוץ בהם[1427]- מותר לטבול, אלא אף במים הרעים מותר, לפי שפעמים אדם בא בשרב ורוחץ אפילו במי משרה - מים ששורים בהם את הפשתן[1428]- ואף בימות הגשמים מותר לטבול לפי שפעמים אדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ורוחץ אפילו בימות הגשמים[1429]. ואף על פי שמברך על הטבילה[1430], כתבו אחרונים שאין זה נראה כמתקן עצמו, אם לפי שאינו מברך אלא אחר הטבילה, לסוברים כן בטבילת כל הטמאים[1431], או שמאחר שאינו נראה כמתקן את עצמו בטבילה עצמה, אלא מחמת הברכה שלפניה, לא גזרו בו[1432]. אף ביום הכפורים שהרחיצה אסורה בו - משום עינוי[1433], ואינה מותרת אלא לטבילת מצוה[1434], והדברים מוכיחים שלטבילה הוא מתכוין ולא להקר[1435]- מותר לטבול, שהואיל ומותר בשבת, מותר אף ביום הכפורים[1436], שלא החמירו לענין מלאכה ביום [טור תק] הכפורים מבשבת[1437]. לדעת רב ביבי שאיסור טבילת כלים בשבת היא גזירה שמא ישהה[1438], בטבילת אדם לא גזרו, לפי שהאדם אינו משהה עצמו מלטבול[1439], שטהרת גופו חמורה עליו, ואינו רוצה לעמוד בטומאה[1440], ועוד שהאדם אף אם ישהה טבילתו אין לחשוש בו כל כך לתקלה[1441]. לדעת בית שמאי גם אדם - אף על פי שנראה כמיקר[1442]- לא יטבול בשבת, גזירה משום כלים[1443], ולפיכך, כתבו אחרונים שלא נאמרו הדברים אלא בטבילה שלא בזמנה, אבל בטבילה בזמנה שהיא מצוה, לדעת בית שמאי[1444], לא גזרו על טבילת אדם, ומותר לטבול בשבת[1445], ויש סוברים שאף טבילה בזמנה אסורה לדעת בית שמאי[1446]. הלכה כבית הלל, שאדם מותר לטבול בשבת[1447]וביום הכפורים[1448], וביום טוב[1449].

בטבילה שאין בה מצוה, נחלקו ראשונים: יש אוסרים, שלא התירו לטבול בשבת אלא לסוברים שטבילה בזמנה מצוה[1450], שאף שהתירו לטבול בשבת משום שנראה כמיקר, לא התירו אלא טבילה בזמנה[1451]. ויש ראשונים שכתבו שכיון שבזמן הזה נהגו שלא לרחוץ בשבת בין בנהר ובין במקוה, אף על פי שמן הדין מותר[1452], לכן הטובל בשבת אינו נראה כטובל להקר, אלא נראה כמתקן, ולכן לא התירו לטבול אלא טבילה בזמנה שהיא מצוה[1453]. ואף לסוברים טבילה בזמנה אינה מצוה[1454], יש שכתבו שאם בעלה בעיר מותרת לטבול משום מצות עונה[1455], ואף שלא בשעת עונתה, זה שמשמח את אשתו בתשמיש הרי זו מצוה[1456]. [טור תקא] ודוקא בזמנה, אבל אם היתה יכולה לטבול מקודם, ודחתה טבילתה לליל שבת, לא תטבול[1457]. ויש שכתבו שלסוברים טבילה בזמנה אינה מצוה אסורה לטבול אף על פי שבעלה בעיר, אלא שנהגו הנשים לטבול בשבת טבילה בזמנה, משום שלדעה זו הלכה טבילה בזמנה מצוה, אבל שלא בזמנה לא תטבול, אף אם היתה אנוסה מלטבול בזמנה[1458]. וכתבו אחרונים שאם נולד ספק בטבילתה אם היתה כראוי, מותרת לחזור ולטבול בליל שבת ממה נפשך, שאם חייבת טבילה מותרת לטבול, ואם היתה טבילתה הראשונה כראוי, אין שום איסור בטבילתה השניה, שאינה מתקנת בכך שום דבר[1459].

ויש חולקים וסוברים שלעולם מותר לטבול בשבת, אף טבילה שאין בה מצוה כטבילה שלא בזמנה, שכיון שנראה כמיקר אין בו איסור משום מתקן את עצמו[1460]. וכתבו אחרונים בטבילת נדה, שבמקום שאין מנהג, אין להחמיר אף על פי שהיתה יכולה לטבול מקודם ודחתה טבילתה, והוא שבעלה בעיר[1461].

על טבילת עזרא בשבת וביום טוב, ע"ע תקנת עזרא.

על טבילה ביום הכפורים, אם אסורה משום איסור רחיצה ביום הכפורים, ע"ע יום הכפורים. על טבילה בתשעה באב ובאבלות, עי' ערכיהם.

על טבילה במים חמים, ע"ע רחיצה.

ז. הכוונה.[עריכה]

טבל בלא כוונה[1462]- לחולין, [טור תקב] וכן נדה לבעלה, שדינה כטבילה לחולין[1463]- נחלקו תנאים ואמוראים: לדעת רבי יונתן בן יוסף אינה טבילה, שנאמר: והבגד או השתי וגו' אשר תכבס וסר מהם הנגע וכבס שנית וטהר[1464], מה תלמוד לומר שנית, מקיש תכבוסת שניה - שהיא לשם טבילת טהרה[1465]- לתכבוסת ראשונה, מה תכבוסת ראשונה לדעת - אדם[1466], שנאמר בה: וצוה הכהן וכבסו[1467]- אף תכבוסת שניה לדעת[1468], ולא שיפול במים מאליו[1469], אי מה תכבוסת ראשונה צריכה דעת כהן, אף תכבוסת שניה תהא צריכה דעת כהן, תלמוד לומר: וטהר, מכל מקום[1470]. וכן אמר ר' יוחנן: נדה שנאנסה וטבלה - שאנסוה לטבול - אף לביתה לא טהרה[1471]. ויש תנאים סוברים שטבילה אינה צריכה כוונה לחולין[1472], ולדעה זו תכבוסת שניה של בגד המנוגע אינה צריכה כוונה[1473]. וכן אמר רב יהודה אמר רב - וכן רב נחמן[1474]- נדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה[1475].

יש מהראשונים שכתבו שהדבר תלוי בדין מצוות צריכות כונה, ולדעת הסוברים שטבילה אינה צריכה כוונה הרי זה לפי שמצוות אינן צריכות כוונה[1476]. ויש שכתבו שאין טבילה כשאר מצוות שדנו בהן אם צריכות כוונה, לפי שאינה דבר שבחובה אלא הכשר[1477], ולדעת ר' יוחנן הכשר חמור מן המצוה, וטבילה צריכה כוונה אפילו אם מצוות אינן צריכות כוונה, ולדעת רב הכשר קל מן המצוה, שאפילו מצוות צריכות [טור תקג] כוונה, טבילה אינה צריכה[1478], שבמעשה הטבילה תלה הכתוב, והרי נעשה המעשה, ולא עוד אלא שאין הכוונה בטבילה ובמצוות שוה, שהרי נפלה מן הגשר טהורה, לדעת רב[1479], ומתעסק במצוה לדברי הכל לא יצא[1480].

להלכה, נחלקו ראשונים: יש פוסקים כרב שאין טבילה צריכה כוונה[1481], ויש פוסקים טבילה צריכה כוונה[1482], שהלכה כר' יוחנן כנגד רב[1483], ויש שכתבו שהדבר ספק[1484], ובשל תורה הלך אחר המחמיר[1485], וצריך לחזור ולטבול[1486]בלא ברכה[1487].

אף לדעת הסוברים שטבילה אינה צריכה כוונה, לכתחילה צריך להתכוין לשם טבילה[1488], אלא שאם טבל בלא כוונה אינו צריך לחזור ולטבול[1489]. וכתבו אחרונים שאף על פי שטבילה בלא כוונה מטהרת, את המצוה של טבילה לא קיים עד שיתכוין[1490].

נדה שאנסוה לטבול, שלדעת רב עלתה לה טבילה[1491], אם לא נתכוונה לירד לתוך המים, כגון שנפלה מן הגשר, הדבר תלוי במחלוקת תנאים בדין שחיטת חולין: לדעת חכמים שאין שחיטתו כשרה עד שיתכוין לכל הפחות לחתיכה[1492], אף בטבילה אינה נטהרת אלא כשירדה לרחוץ - ונפלה כולה לתוך המים[1493], אף על פי שלא נתכוונה לטבול[1494]- אבל [טור תקד] אם לא נתכוונה אפילו לרחיצה, אינה נטהרת, ולדעת ר' נתן שהכשיר שחיטת חולין אפילו כשזרק את הסכין כדי לנעצה בכותל ושחטה כדרכה[1495], הוא הדין בטבילה לחולין, שאף אם נפלה מן הגשר - ולא נתכוונה אפילו לרחיצה[1496]- טבילתה כשרה[1497]. לדעת הסוברים להלכה שנדה שאנסוה לטבול, עלתה לה טבילה[1498], אפילו נפלה מן הגשר טבילתה כשרה[1499].

לדעת ר' יוחנן שטבילה צריכה כוונה[1500], צריך שתתכוין לטהר את עצמה[1501].

נתכוונה בפירוש שלא להטהר, לסוברים טבילה אינה צריכה כוונה, יש מהאחרונים שכתבו שלא עלתה לה טבילה[1502], ויש שנראה מדבריהם שעלתה לה טבילה[1503].

החרשת והשוטה ושנטרפה דעתה, פקחות מתקנות אותן - ומטבילות אותן[1504]- ואוכלות בתרומה[1505], אף על פי שלתרומה צריך כוונה לדברי הכל[1506], שכוונת המטביל כוונה היא[1507], ומטבילים את הקטן אפילו הוא בן יומו, לדברי הכל[1508].

נדה שאנסתה חברתה והטבילתה, כוונת חברתה כוונה היא, והרי זו טבילה בכוונה, ואף לדעת הסוברים שטבילה צריכה כוונה, עלתה לה טבילה[1509], ואפילו לא ידעה שבכוונת חברתה [טור תקה] להטבילה אלא רק להשליכה לתוך המים, כוונת חברתה כוונה היא[1510]. וכתבו ראשונים שאף על פי שלא הטבילתה בידים אלא איימה עליה עד שטבלה, מועילה לה כוונתה[1511]. ואחרונים כתבו שהדברים אמורים שהטבילתה בידים, שאף על פי שיש לה דעת ואינה מתכוונת לטבול, די בכוונת המטביל[1512], כמו שמועילה דעת המטביל בטבילת כלים[1513], שהכוונה תלויה בעושה המעשה, והמטביל בידים את הטמא, בין שמטביל את האדם ובין שמטביל את הכלים, הרי זה עושה את המעשה המטהר[1514].

אותה ששנינו: גל שנתלש מן הים ונפל על האדם או על הכלים עלתה להם טבילה[1515], לסוברים טבילה צריכה כוונה, לא עלתה טבילה לאדם אלא כשהיה יושב ומצפה מתי ייתלש הגל[1516], ואף הכלים לא נטהרו אלא כשהיה האדם מתכוין להם[1517], וכוונת אחרים, כוונה היא[1518], ואף על פי שאינו מטביל את הכלים בידים אלא רואה ומתכוין, כוונה היא[1519].

קטן שהטביל את הכלים וגדול עומד על גביו, כתבו ראשונים שלסוברים שמועילה כוונת הקטן בכתיבת גט כשגדול עומד על גביו[1520], אף בטבילה כן[1521].

מעלה עשו חכמים למעשר שני, לתרומה ולקדשים, שאינו טהור עד שיתכוין[1522], ונדה שטבלה בלא כוונה, אסורה בתרומה[1523]. וצריך להתכוין לטבול לשמם, אבל טבל לשם חולין, שהוחזק - נטהר - לחולין, אסור במעשר[1524], טבל למעשר, הוחזק למעשר ואסור בתרומה, טבל לתרומה, הוחזק לתרומה ואסור בקודש, טבל [טור תקו] לקודש הוחזק לקודש, ואסור בחטאת[1525], היינו במים המקודשים לאפר פרה[1526]. טבל ולא הוחזק - שטבל סתם ולא נתכוין לאחד מכל אלו[1527], או שלא נתכוין לשם טבילת טהרה אלא לשם רחיצה סתם[1528]- כאילו לא טבל[1529], ואסור במעשר[1530]. טבל לחמור, מותר בקל[1531], ואם טבל לחטאת הוחזק לכל[1532]. ואמרו בירושלמי שאם היה זקוק לכולם - לאכילת מעשר ותרומה וקודש, ועל מנת כן ירד לטבול[1533]- וטבל סתם, מותר בכולם[1534], שכיון שירד לטבול על מנת כך, אינו צריך לפרש בשעת טבילה[1535].

טבל ועלה - ועודנו לח[1536], ויש סוברים שאפילו נתנגב[1537]- מחזיק עצמו לכל מה שירצה[1538], ודוקא שבשעת טבילה לא החזיק עצמו לשום דבר, אלא טבל סתם, אבל אם טבל לשם דבר קל, אינו מחזיק עצמו לדבר חמור[1539]. יש מהראשונים שכתבו שלא נאמרו הדברים אלא שבשעת טבילה נתכוין לשם טבילה, אלא שלא נתכוין לשם דבר מסויים, אבל אם בשעת טבילה לא נתכוין כל עיקר, אינו מחזיק עצמו לאחר שעלה[1540].

טבל ועלה ועודהו רגלו אחת במים, אף על פי שנתכוין בתחילה לשם דבר קל, הרי זה מחזיק עצמו לדבר חמור[1541], שכיון שרגלו במים הרי זו כתחילת טבילה[1542], שהמים שעליו רואים אותם כאילו הם במקוה[1543], ואף לסוברים שלענין טבילה מטומאה לטהרה אין המים שעליו מצטרפים[1544]לענין מעלות דרבנן רואים אותן כאילו הם במקוה[1545], ומי שטבל לקל שלא הוחזק לחמור, מעלה דרבנן היא[1546].

הערות שוליים

  1. . עי' להלן: מקורה וגדרה.
  2. . ע"ע גרות, כרך ו. וע"ע מומר, על טבילת מומר שחזר בתשובה.
  3. . ע"ע עבודת יום הכפורים.
  4. . ע"ע טבילת כלים, כרך זה.
  5. . ע"ע הזאה (ב).
  6. . ע"ע הנ"ל: בטהרת טמא מת, מחלוקת ראשונים.
  7. . ע"ע בעל קרי: תקנת עזרא.
  8. . עי' יומא ל א וב, וע"ע ביאת מקדש: טהרה לביאת מקדש. וע"ע עבודה, שיש תנאים סוברים שלעבודה צריך לטבול מן התורה. ועי' שמות כט ד: ורחצת אתם במים, ורש"י שם שר"ל טבילה במקוה.
  9. . עי' מרדכי יומא סי' תשכג, וע"ע ערב יום הכפורים. ועי' שער הכוונות דף סב ע"א ושל"ה שער האותיות דף קד על טבילת ערב שבת, ועי' שער הכוונות דף עג ע"א לענין שבת שחרית.
  10. . על שאר הטבילות, עי' בערכים שצוינו לעיל.
  11. . עמ' תתח.
  12. . עי' להלן.
  13. . ע"ע מקוה וע' מעין. עי' רמב"ם מקואות פ"א ה"א.
  14. . לשון טבילה מצינו בתורה בטבילת אזוב (שמות יב כב ובמדבר יט יח) ובטבילת אצבע שקודם הזאה (ע"ע הזאה (א): טבילת האצבע וההזאה) ועוד. ועי' מלכים - ב ה יד.
  15. . עי' להלן. ועי' ר"ש אהלות פ"א מ"א ש"וכבסתם" אפשר להעמיד גם בכלי מתכת, ועי' סמ"ג מ"ע רלא ובמים טהורים שם חרד"ן א.
  16. . ויקרא יד ח. וע"ע טהרת מצורע.
  17. . שם ט.
  18. . שם טו יג.
  19. . שם טז. ובדברים כג יב: ירחץ במים וגו'.
  20. . במדבר יט ז וח.
  21. . ויקרא טז כו וכח.
  22. . שם כב ו.
  23. . שם טו ה - יא.
  24. . שם כא - כז.
  25. . שם יז טו.
  26. . במדבר יט יט.
  27. . ויקרא טו יח.
  28. . שם טו יז.
  29. . שם יג נח, עי' רש"י ואונקלוס שם ורמב"ן שם טו יא, וע"ע טהרות מצורע שי"מ בע"א.
  30. . במדבר יט ח.
  31. . ויקרא יא כה וכח ומ.
  32. . ויקרא יא לב.
  33. . רמב"ם מקואות פ"א ה"ב, ורצונו לומר שיטבלו, ולא רחיצה וכיבוס ממש.
  34. . ויקרא טו יב. ראב"ד בהשגות מקואות פ"א ה"ד.
  35. . עי' רמב"ם אסו"ב פ"ד ה"א ומקואות פ"א ה"א ורמב"ן שבת יג ב, ועוד.
  36. . רמב"ן שם.
  37. . ועי' על כל טומאה בערכה.
  38. . משנה יומא פה ב; ברייתא נדרים עה ב: מעלה את הטמאים מטומאתם.
  39. . ויקרא יא לו.
  40. . רש"י חולין פד א, ע"פ גמ' שם, וכעי"ז ברש"י עה"ת שם.
  41. . המנהיג הל' נדה סי' קיט.
  42. . ויקרא טו טז. וע"ע חציצה כרך יז ציונים 5, 8.
  43. . ברייתא בגמ' חגיגה יא א, וש"נ.
  44. . רשב"ם פסחים קט א.
  45. . ע"ע מקוה. רש"י חגיגה שם; רשב"ם פסחים שם. וע"ע מקוה שיש סוברים שפסול שאובים אינו אלא מדרבנן, ועי' ציון 47.
  46. . רשב"ם שם.
  47. . רש"י עירובין ד ב. ועי' תוס' חגיגה שם שבא למעט זוחלין (ע"ע).
  48. . רש"י שם יד ב, וע"ע מקוה.
  49. . רמב"ם אסו"ב פי"א הט"ז; טוש"ע רא א, ועי' הגר"א שציין לברכות כב א: מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה.
  50. . עי' להלן על מהותו. רמב"ם מקואות פ"א ה"ג, ע"פ שבת טו ב ופד א.
  51. . ויקרא יא לג.
  52. . תו"כ שמיני סוף פרשתא ז, והובא בפי' רנ"ג שבת פד א; רש"י עירובין קד ב ד"ה דאין, אבל בשבת שם כ' הלימוד מהאמור: וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר (שם טו יב); רמב"ם שם.
  53. . רש"י עה"ת ויקרא יא לג.
  54. . עי' שבת טו ב, וע"ע כלים.
  55. . רמב"ם שם ע"פ גמ' שם. ועי' הגר"א יו"ד קכ ס"ק יט שכ"ד תוס' שבת טז ב ד"ה רב אשי, ועוד ראשונים.
  56. . ר"ח שם טז ב, ע"פ דברי ר"א בעבודה זרה עה ב, וכ"כ הגר"א שם: לולא דברי הרמב"ם ותוס' שם. וכ"כ הר"ש סוף כלים שיש להם טהרה, ועי' חס"ד שם וחי' חת"ס שבת טז א, שלגירסתו בגמ' שם מבואר כן בגמ', וכן מצדד המאירי ע"ז עה א בשם הראב"ד (אבל בהשגותיו לרמב"ם לא השיג על זה), וכ"מ בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקמז, ובפי' הרא"ש כלים פ"ב סוף מ"א. ועי' חי' חתם סופר שם שכן משמע ברש"י שם ד"ה לטומאתם, ועי' שו"ת רעק"א ח"א סי' רי.
  57. . עי' לעיל.
  58. . רש"י שבת פד א, וכעי"ז ברמב"ם כלים פכ"ג ה"א ומקואות פ"א ה"ד.
  59. . ע"ע הנ"ל.
  60. . ע"ע מדרס. רש"י שם ב; רמב"ם שם ושם.
  61. . עי' נדה מט ב, וע"ע כלים, ושם מהות הקל וחומר, ואם הוא מה"ת. רש"י שם; רמב"ם כלים שם.
  62. . רמב"ם מקואות שם, וכעי"ז בפהמ"ש כלים פכ"ד מ"י.
  63. . ויקרא יא לב.
  64. . במדבר לא כ. עי' תוס' שבת פד א ד"ה מפץ בשם ר"י, שמפסוק זה למדים טבילה (ועי' ר"ח שם ב) וכ"מ בראב"ד בהשגות שם, ור"ל שאם לא יטהרו בטבילה, למה להזות עליהם.
  65. . רש"י פד ב ד"ה והא, ואולי כוונתו אף לאמור בפרשת מדין: אך את הזהב וגו' אך במי נדה יתחטא (במדבר לא כב - כג), ועי' רש"י ורמב"ן עה"ת שם שלפי פשוטו ר"ל הזאת מי חטאת, ועי' גמ' שם טז ב וריטב"א (רייכמן) שם.
  66. . ר"ת בס' הישר (שלזינגר) סי' רנח, הובא בתוס' שבת פד א ד"ה מפץ ובמאירי שם; ראב"ד בהשגות מקואות פ"א ה"ד, ועי' במרה"מ שם, אבל בכ"מ שם מ' שאין מחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד, וצ"ב.
  67. . ס' הישר שם; תוס' שם בשם ר"י; ראב"ד שם.
  68. . ע"ע טבילת כלים, כרך זה. תוס' שם בשם ר"י, ועי' ר"ת בס' הישר שם.
  69. . ראב"ד שם; רמב"ן שבת שם.
  70. . ויקרא טו יב.
  71. . ראב"ד שם, ועי"ש הטעם שדוקא בראויים למדרס, וע"ע כלים.
  72. . במדבר לא כב - כג.
  73. . ע"ע טבילת כלים שאין טבילת כלי גויים בכלי עץ. אבל עי' תרגום יונתן ורש"י עה"ת שם שפי' פסוק זה בכלי מתכת. וע"ע געולי גוים, ציונים 8, 9.
  74. . ע"ע הנ"ל.
  75. . רמב"ן שבת שם בשם וי"א. ועי' רמב"ן עה"ת שם.
  76. . ע"ע כלים, מחלוקת ראשונים.
  77. . ע"ע מדרס.
  78. . ע"ע כלים.
  79. . ר"ת בס' הישר ובתוס' ומאירי שם; ראב"ד בהשגות שם ומרה"מ שם בדעתו. ועי' ר"ח שבת פד ב.
  80. . ר"ת בסה"י שם, וצ"ב. ועי' ראב"ד בהשגות שם.
  81. . עי' תוספתא טבו"י פ"א ה"ג, ומכשירין פ"ד מ"ה, במשקין.
  82. . רש"י שבת פד ב וחולין כו ב ד"ה משהחמיץ ונדה יז א ד"ה נטהר.
  83. . כרך יא: לטהר מטומאה, ועי"ש ציון 12 מרש"י שאין זה בתורת טבילה, ועי' רגמ"ה חולין כו ב.
  84. . עי' תוספתא נדרים פ"ו וברייתא בגמ' נדרים עה ב.
  85. . ר"ן ופי' א' ברא"ש שם.
  86. . ר"ן ורא"ש שם עו א.
  87. . גי' רש"ש ברא"ש שם. לפנינו: נגע בשרץ, ועי' שם ברש"ש שתמה שהנוגע בשרץ אינו מטמא כלים (ע"ע).
  88. . רא"ש שם.
  89. . ויקרא יא לו.
  90. . תו"כ שמיני פרשתא ט; רמב"ם אבוה"ט פ"ו הט"ז.
  91. . תו"כ שם, שאין למדים מקוה מזריעה בארץ שמטהרת זרעים טמאים ומצילה על טהורים מלהטמא, עי' ראב"ד שם; רא"ש נדרים שם.
  92. . רש"י עה"ת שם. ועי' רמב"ם שם שמ' שהלימוד על המטמא כשהוא בתוך המקוה, וצ"ב.
  93. . עי' לעיל.
  94. . תוספתא מכשירין פ"ב; רמב"ם אבוה"ט פ"ו הט"ז.
  95. . כ"מ שם. ועי' שו"ת צפנת פענח (ורשה) סי' רעו שכ"מ בתוספתא פרה פ"ז הובא בר"ש שם פ"ח מ"ז: מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות כו', ועי"ש בצפנ"פ שלאחר יציאה נטהר למפרע. ועי' מקור ברוך ח"א סי' לט, שהוכיח כן מנדה מא ב, ואו"ש מטמאי משכב ומושב פי"ב הכ"ב, שהוכיח כן מהרמב"ם אסו"ב פי"ג הי"א, וע"ש מגמ' וטוש"ע, ועי' שו"ת שערי דעה ח"א סי' עה, ואור המאיר (שפירא) סי' מא אות ד.
  96. . ע"ע חציצה.
  97. . שו"ת תורת מרדכי (רבינוביץ) סי' קלו, ועי' דבר אברהם ח"ב בהשמטות לסי' טו ובפרי יצחק ח"ב סי' לה שנקטו שלד' הכ"מ ביצא מקצתו לא נטהר, ותמהו עליו.
  98. . שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' לח אות ג, בד' תוס' שבת לה א ד"ה וירד. וכן נקטו האחרונים שבציון הקודם, וכ' שכ"מ מל' הברייתא יבמות מז ב: טבל ועלה, וכ"ה בכמ"ק.
  99. . ע"ע הערב שמש. בית יצחק שם, בד' תוספות שם.
  100. . עי' תוס' הרא"ש שבת שם בשם הר"ש, ועי' ח"ש שם שגורס כן בתוס'. ועי' מהרש"א שם שאף התוס' שלפנינו סוברים כן, ועי' או"ש שם ותורת מרדכי שם.
  101. . אבני נזר חו"מ סי' עב ופרי יצחק שם, ע"פ רא"ש ור"ן נדרים עו א, ועי' תורת מרדכי שם ושערי יושר ש"ב פ"כ.
  102. . כריתות ח א.
  103. . רש"י שם, ועי' אתוון דאורייתא כלל כג שהוא אף לסוברים טבילה צריכה כוונה, ואף בטובל לקדשים, עי' להלן: הכוונה, כיון שנתכוין להטהר בטבילה זו.
  104. . ע"ע טהרת מצורע: סדר הטהרה.
  105. . רש"י מגילה ח א ד"ה לכשיפסוק, וכ"כ רש"י זבחים צג א ד"ה שהרי, בנדה שהיא טמאת מת. ועי' שמ"ק כריתות שם (בהשמטות) אות כא בלידה וזיבה. ועי' זוהר וירא (קב א) בבע"ק שאירעה בו טומאה אחרת, ובס' מטפחת ספרים עמ' 17, ועי' להלן.
  106. . תוספתא תענית פ"א וגמ' תענית טז א; רמב"ם תשו' פ"ב ה"ג.
  107. . הר"ח הלוי מבריסק במכתב בהדביר שנת תרע"ט ובמאסף שערי תורה עמ' ז; שערי יושר ש"ב פ"כ, ועי' מרחשת ח"ב סי' ב בהג"ה. וכ"מ מגמ' ורמב"ם שם, שהמתודה ואינו חוזר בו כטובל ושרץ בידו, וכ"מ בראבי"ה סי' קצ ובב"י יו"ד ר"ס קצז שכ' שזבה (ע"ע) שטבלה קודם ימי ספירתה כטובל ושרץ בידו, ועי' להלן. ועי' דורש לציון דרוש ד מבן המחבר. ועי' צפנ"פ הל' תשובה שם שלירושלמי תענית פ"א בטובל ושרץ בידו: אין לו טהרה, ר"ל שנטהר וחוזר ונטמא.
  108. . ר"ח הלוי שם; שערי יושר שם. ועי' מרחשת שם שאם נטמא בעודו במקוה בטומאה דרבנן אינו נטהר מטומאתו הראשונה, ואולי ר"ל שנשארת בו כאותו שיעור של טומאתו החדשה, ועי' ציון 110.
  109. . שער"י שם פכ"א, ועי"ש שמטעם זה אמר ר' יהודה במשנה ברכות כו א בזב שראה קרי, שפטור מטבילת עזרא, ופירש"י (כב א) שאין טבילה אלא המטהרת, ולדעת חכמים שצריך לטבול, ה"ז לפי שמדרבנן טומאת קרי חמורה יותר, שאוסרת תפילה ותורה, ועי' להלן ציון 173.
  110. . עי' רש"י נדה לז א ד"ה ולא, וצ"ל שזה לפי שזבה חמורה יותר שמטמאה את בועלה. ועי' רע"א בגליון הש"ס שם.
  111. . מאירי מגילה ח א, דעה א'. ועי"ש ברש"י ד"ה לכשיפסוק, שאינו טובל עד שיטהר, ותמה ע"ז בטו"א שם, ועי' רש"ש שם שיישב שלרש"י אף מצורע מטמא בהיסט. אבל עי"ש במאירי בשם ויש חולקים שכ' שאינו טובל בצרעתו, ומ' שם שאע"פ שזב חמור יותר אינו טובל. ועי' צפע"נ תרומות עמ' 110 ד"ה ובזה.
  112. . ע"ע טמאת מקדש וקדשיו, שאין חייבים על ביאת מקדש אא"כ ידע בתחילה שנטמא ואח"כ שכח ונכנס למקדש.
  113. . ר"ח הלוי שם ושער"י שם פכ"א, בביאור ירושלמי שבועות פ"ב ה"א (ועי"ש בירושלמי שאם שתיהן חמורות או שתיהן קלות חייב, ואם השניה אף היא חמורה אלא שאין הנזיר מגלח עליה (ע"ע נזיר), הדבר ספק, אם מחמת כך דינה כקלה, ונטהר מטומאה ראשונה). ועי' או"ש שגגות פי"א ה"ד, שנ' שסובר שלעולם נטהר מטומאתו הראשונה, אלא שכל שהשנייה אינה קלה מהראשונה מצטרפת הידיעה של הראשונה לחייב על השנייה, וצ"ב. ועי' במפרשי הירושלמי שם שפי' כל דברי הירושלמי בע"א לגמרי.
  114. . אבני נזר יו"ד סי' רסד, וכ"מ בר"ח שבציון 173.
  115. . עי' נדה לז א, מחלוקת אביי ורבא, ותוס' שם ד"ה אביי בשם ר"ת שהלכה כאביי.
  116. . ס ה"ת סי' צט ומרדכי שבועות סי' תשלח, לדעת ר"ת, הובאו בב"י קצד ד"ה והרשב"א.
  117. . אבני נזר שם. ועי' סד"ט בחי' לנדה ל א לתוס' ד"ה יומא.
  118. . כרך יג עמ' תקטו, תקלה, תרג, תרלב.
  119. . ויקרא טו טז.
  120. . מנין המצוות להרמב"ם מ"ע קט, ובסהמ"צ שם: ורחץ במים; סמ"ג עשין רמח: ורחץ בשרו במים; החינוך קעה. ועי' סהמ"צ לרס"ג עשה קע שהעשה נלמדת מהאמור אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור (ויקרא יא לו), ועי' באור הרי"פ שם. ועי' בהקדמה לדרך פקודיך הקדמה א אות ח.
  121. . סהמ"צ שם, והובא בחינוך שם. ועי' להלן ציון 137 מרי"ו. ועי' עין יצחק ח"ב סי' סב אות ח ונח, שאעפ"כ אומרים בטבילה מצוות - לאו - להנות - נתנו (ע"ע), עי' שם שהאריך.
  122. . ויקרא טז כו.
  123. . שם.
  124. . תו"כ אחרי פרשתא ה, כפי שהובא בסהמ"צ שם. לפנינו נוסף: מה ואחר וגו' האמור להלן [בפרה אדומה, ראב"ד] מפני הטומאה, אף כאן מפני הטומאה, ועי"ש בהראב"ד ור"ש משאנץ ומלבי"ם ש"יכול גזירת מלך" ר"ל שאין הטבילה באה לטהר מטומאה.
  125. . סהמ"צ שם, הובא בחינוך שם. ועי' ציון 127. ועי' להלן ציון 269 ממאירי.
  126. . חינוך שם, ועי"ש בשם ספר המצוות וציותנו לקבל הענין כו', ובספר המצוות לפנינו אין.
  127. . ע"ע עשה דוחה לא תעשה.
  128. . עי' לעיל.
  129. . שו"ת רדב"ז ח"ה סי' אלף תכ (מז) בד' הרמב"ם, ועי' כ"מ במנין המצוות מ"ע קמו, שלד' הרמב"ם אין שחיטה לאו - הבא - מכלל - עשה (ע"ע), אלא עשה למי שירצה לאכול בשר שישחוט. ועי' שו"ת חת"ס או"ח סי' נה שדימה ג"כ טבילה לשחיטה, אלא שכ' ששתיהן מצוה ממש ולא הכשר מצוה גרידא, ולכן מברכים עליהן ברכת המצוות, עי' להלן.
  130. . רמב"ן חולין לא ב, שלכן אינה צריכה כוונה אף אם מצוות צריכות כוונה (עי' להלן: הכוונה, מחלוקת בדבר), ועי"ש ברמב"ן שדימה לשחיטה. ועי' רמב"ן עה"ת ויקרא כג טו בזב וזבה שאם רצו עומדים בטומאתם, ועי' להלן ציון 153 מרמב"ן שטבילה בזמנה מצוה, וצ"ב. ועי' שו"ת נובי"ת יו"ד סי' קכד בהג"ה.
  131. . עי' להלן, מחלוקת תנאים, ומחלוקת ראשונים להלכה.
  132. . עין יצחק ח"ב סי' סב אות ה ונח, ועי"ש שכ"כ ע"פ רש"י שבציון 150.
  133. . עי' להלן.
  134. . מעין החכמה (רעדלהיים תקס"ד) דף מה ע"א, ובאור הר"י פרלא לסהמ"צ לרס"ג עשה קע, שהרמב"ם לשיטתו שטבילה בזמנה אינה מצוה, ועי' להלן מחלוקת בדעתו. ועי' שו"ת תפארת צבי יו"ד ח"ב סי' כז, שכ' ע"פ סהמ"צ שבציון 118, שאף למ"ד מצוה, אינה אלא הכשר, שהרי הרמב"ם פסק טבילה בזמנה מצוה לד' הרבה אחרונים, עי' להלן.
  135. . עי' להלן ציון 157.
  136. . אבני נזר או"ח סי' תכא, וכעי"ז בשו"ת בית יצחק או"ח סוס"י פו.
  137. . עי' רמב"ן בהשגו' לסהמ"צ מ"ע צו.
  138. . עי' רמב"ן בסוף השגותיו, שלא החסיר מצות טבילה ממניין המצוות.
  139. . עי' להלן ציון 153 שכ"ד הרמב"ן. מעין החכמה שם; ר"י פרלא שם.
  140. . עי' רי"ו נכ"ו ח"ה שכ' שאם רצתה לטבול טובלת, ומשמע שאינה חייבת, ועי' ציון 153 שלדעתו טבילה בזמנה מצוה. וכ"כ בשו"ת תפארת צבי יו"ד ח"ב סי' כז.
  141. . עי' להלן: זמנה.
  142. . גמ' נדה ל א בפירוש ברייתא שם כט ב.
  143. . שבת קכא א ויומא ח א ופח א.
  144. . עי' יומא ח א, ועי' תוס' שם ד"ה דכו"ע. ועי' גמ' שם שכ"ד ר"ח סגן הכהנים, ועי' לח"מ יסודי התורה פ"ו ה"ו.
  145. . עי' נדה לא ב, ועי' להלן ציון 190.
  146. . דברים כג יד. רש"י שבת קכא א ד"ה טבילה.
  147. . במדבר יט יט.
  148. . רש"י ותוס' יומא ח א. ועי' שו"ת מהר"י אסאד סי' ריז.
  149. . תוס' שם, ועי"ש הטעם שאין מפרשים הכתוב לענין הזאה שתהא מצוה.
  150. . גמ' נדה ל א, בפי' ברייתא שם כט ב.
  151. . יראה"ש סי' תלט; הרוקח סי' שיז ד"ה טבילה: לא הפסידה.
  152. . עי' שבת קכ ב.
  153. . רש"י ומאירי שבת קכא א. ועי' מלבי"ם דברים שם שבמחנה לד"ה טבילה בזמנה מצוה, וזה היפך דברי הראשונים.
  154. . רש"י ותוס' יומא שם, ע"פ גמ' קדושין סב א.
  155. . יראה"ש שם; תוס' יומא ח א ונדה ל א.
  156. . שאילתות שאילתא צו; תשוה"ג ובה"ג (הל' נדה), הובאו במרדכי הל' מקואות סי' תשנב, וכ"כ בשם ר' אליהו (ועי' תוס' יומא ח א) וסה"ת, והוא בסי' קא, ועי' ציון 248 שכ"כ במרדכי בד' ר' שמשון; הל"פ ראו סי' טו; ר"ח, הובא בתוס' ורשב"א נדה ל א ובטור יו"ד ריש קצז, ועי"ש בטור שבירושלמי מבואר כד' ר"ח; רז"ה בהשגות לבעה"נ שער הטבילה; רמב"ן בתוה"א שער אבילות (שעוועל עמ' קעח) ושער אבילות ישנה (שם עמ' רנה), ועי' ציונים 127, 258; השלמה סוף יומא; או"ז הל' נדה סי' שלח וסי' שנז; המנהיג דין חפיפה סי' קכב ועי' להלן ציון 158; רי"ו נכ"ו ח"ה: כן הסכימו הפוסקים; תשב"ץ ח"ג סי' נח ובחי' לנדה ל א; שו"ע או"ח תקנד ח וב"י שם, קודם חומרת ר"ז, וכן הכריע ב"ח ריש קצז. ועי' תוס' יוהכ"פ פה א ושעה"מ ומרה"מ יסודה"ת פ"ו ה"ו ושו"ת חת"ס או"ח סי' נה ושו"ת תפארת צבי יו"ד ח"ב סי' כז שכ"ד הרמב"ם, ועי' בפהמ"ש נדה פ"ג מ"ו ופרה רפ"ג, ועי' תוס' אנשי שם נדה שם.
  157. . ירושלמי נדה פ"ב ה"ד.
  158. . או"ז ח"א סי' שנז ובהל' נדה בקובץ ראשונים עמ' יז, והובא במרדכי שבועות סי' תשמב; טור שם.
  159. . עי' להלן ציון 246.
  160. . מחנה לוי ביצה יח א, וכ"מ ברי"ו שבציון 137, וכ"ה בראשונים שבציונים 233, 244, 250 ואילך. וכ"מ ממה שלא התירו טבילה בשבת וביוהכ"פ כשעבר זמנה, עי' להלן: בשבת וביום טוב, וע"ע יום הכפורים.
  161. . ר"ת בס' הישר סי' שצא ובתוס' יומא ח א ובטור קצז; יראה"ש סי' תלט; ראבי"ה סי' תקלא; תוס' ותוס' הרא"ש נדה ל א; הרוקח סי' שיז ד"ה טבילה, ועי"ש שבתחילה כ' שטבילה בזמנה מצוה, וצ"ב; המנהיג הל' יוהכ"פ סי' עב, עי' לעיל; שו"ת מהר"ם ב"ב ד"פ סי' רכא ובתשב"ץ קטן סי' תפב בשמו; מרדכי ברכות סי' עג; מאירי יומא ח א ונדה ל א; טור או"ח תריג יו"ד קצז בשם ר"ת, ועי' ב"ח או"ח תקנד; מהרי"ק שורש לה; ש"ך ס"ק ג שכ"ד "כל הפוסקים", וכ"כ הגר"א ס"ק ה בד' הרמ"א שם. ועי' כ"מ ולח"מ יסוה"ת פ"ו ה"ו שכ"ד הרמב"ם, ועי' ציון 221, ועי' לעיל ציון 131.
  162. . ב"י שם; שו"ע שם ב ובאר הגולה ותורת השלמים שם, וכ"מ בשו"ע או"ח תריג יא, וסותר למש"כ בסי' תקנד, עי' ציון 153. ועי' להלן שאף אם טבילה בזמנה מצוה, יש סוברים שבזה"ז לעולם אין הטבילה בזמנה ואינה מצוה.
  163. . ב"ח שם, ועי"ש הטעם, ועי' הגר"א שם ס"ק ב.
  164. . ב"י קצז ושו"ע שם ב. וכ"כ בשו"ת בנימין זאב סי' קמח. ועי' להלן: בשבת ויו"ט, מתרוה"ד ומהרי"ל שכ"כ לענין היתר טבילה בשבת.
  165. . עי' לעיל.
  166. . ע"ע יולדת.
  167. . ע"ע הנ"ל, ועי' טבול יום, כרך זה.
  168. . עי' משנה נדה עא ב ורש"י שם.
  169. . עי' רש"י ומאירי שם.
  170. . עי' גמ' נדה כט ב ורש"י ד"ה ב"ש לטעמייהו.
  171. . עי' להלן ציון 193, וצ"ב למה לא תפטר משום שספק דרבנן להקל.
  172. . עי' להלן ציון 192.
  173. . עי' להלן בנדה בזה"ז, וע"ע יום הכפורים על טבילה בזה"ז לטומאת קרי, אף על פי שאנו טמאי מתים. אבל בשו"ת תפארת צבי יו"ד ח"ב סי' כז כ' ע"פ הרמב"ם ותוס' ורא"ש שבע"ק בזה"ז אין לו מצוה כיון שהוא טמ"מ ואין מצוה אלא כשנטהר לגמרי, וזה שלא ככל הראשונים בנדה בזה"ז.
  174. . עי' ציון 107.
  175. . עי' משנה ברכות כו א, ושם שר' יהודה פוטר.
  176. . ראבי"ה ח"א סי' פא וס' הנר ברכות שם בשם ר"ח, ואולי סובר שהוא נטהר מהקרי אף על פי שנשאר טמא בטומאת זב החמורה, עי' לעיל ציון 111. ועי' רש"י ושאר ראשונים ברכות שם ורמב"ם תפלה פ"ד ה"ה, שפירשו לענין טבילת עזרא, וכ"מ בראבי"ה שם. ועי' הג' חשק שלמה יבמות מה ב בשם הר"י מסלאנט.
  177. . ע"ע יולדת.
  178. . סד"ט בחי' לנדה ל א לתוס' ד"ה יומא, ע"פ תוס' שבציון 194.
  179. . ע"ע זבה: טהרתה.
  180. . עי' נדה סט א.
  181. . נדה ל א: הא מני ר"ע וכו' ורש"י כט ב ד"ה אימר יולדת, ועי' להלן ציון 188. ועי' סד"ט שבציון 175 שזבה קטנה שהיה לה יום נקי ולא ספרתו, שוב אין זו טבילה בזמנה.
  182. . ע"ע הזאה (ב).
  183. . ע"ע הנ"ל.
  184. . גבורת ארי יומא ח א, ע"פ גמ' שם, ואולי לפי שכ"ז שלא הוזה לא הגיע זמן הטבילה, וצ"ב כשמזה בשמיני ואילך, אם הטבילה ביום ההזאה מצוה. ועי' לעיל לענין ספירת נקיים, וצ"ב החילוק שבין ספירה להזאה.
  185. . מהרש"א שבת קיא א לתוס' ד"ה לא; מחנה לוי ביצה יח א. ועי' חזו"א נגעים סי' יא ס"ק יד, ועי"ש שאדם טמא אינו מצווה לטבול כלי תשמישו כיון שהם עתידים לחזור ולהטמא ממנו.
  186. . פני יהושע ביצה שם; סד"ט קצז ס"ק ד, וכ' על ד' המהרש"א: והוא דבר זר. ועי' שו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ב סי' קעט, ושו"ת בן יהודה (רוזנבוים) סי' סא.
  187. . ע"ע זבה.
  188. . עי' לעיל.
  189. . עי' להלן: זמנה.
  190. . ע"ע יולדת. עי' רש"י נדה כט ב ד"ה בזוב ותוס' ל א ד"ה ש"מ תלת.
  191. . עי' להלן, שם. ברייתא וגמ' נדה כט ב, ועי' רש"י ומאירי שם. ועי' גמ' שם ל א שבשבוע הראשון אינה טובלת בימים מצד ספק זבה, משום שצריך "ספורים לפנינו לסוברים כן, עי' לעיל ציון 177.
  192. . עי' לעיל.
  193. . מאירי שם. ועי"ש בגמ' שאם באה ביום אינה טובלת ללידתה אלא בלילה, והוא משום שכבר עבר זמן טבילת לילה של אתמול.
  194. . עי' לעיל.
  195. . ברייתא שם וגמ' שם ל א, ועי"ש בגמ' ורש"י ושאר ראשונים שם פירוט החשבון. ועי' תוס' הרא"ש כט ב ד"ה אימור, שיש כמה ספיקות להתירה לשמש, וצ"ב למה לא תפטר מלטבול משום ספק ספיקא, ועי' ציון 169. ועי' נדה סט א בטועה, שאינה יודעת אם ראתה וכמה ראתה ואימתי, שמטבילים אותה כמה טבילות, ועי"ש ברש"י.
  196. . מאירי כט ב, ע"פ גמ' שם.
  197. . תוס' ותוס' הרא"ש שם ד"ה כשראתה, ור"ל שלצד שהיא בליל מ"א לזכר או פ"א לנקיבה, טמאה נדה, ועי' לעיל ציון 175.
  198. . ברייתא בגמ' נדה כט ב.
  199. . רש"י שם.
  200. . גמ' ל א. ועי' לעיל ציון 152 שלדעתו לא נחלקו ב"ש וב"ה על זה.
  201. . ע"ע מחיקת השם.
  202. . ע"ע הנ"ל.
  203. . עי' רש"י יומא ח א ופח א.
  204. . עי' תו"י ותוס' הרא"ש שם ושם ורמב"ם יסוה"ת פ"ו ה"ו, ע"פ גמ' שבת קכ ב, ועי' מאירי שם, ועי' חזו"א ידים סי' ח ס"ק יז שאף לתו"י איסור רחיצת רשות מטעם מחיקת השם, ודבריהם לענין טבילה של מצוה, עי' להלן.
  205. . גמ' שבת שם ורש"י ור"ח, ועי' תו"י יומא ח א שתמהו מגמ' שבת שם על רש"י יומא שם, שפי' שהגמי בא להגן מחוזק שטף המים, ועי' גמ' שבת שם שכיון שאינו מהדק, משום חציצה, אינו מגן ממחיקה.
  206. . ברייתא בגמ' שבת קב ב.
  207. . גמ' שבת קכא א.
  208. . רש"י שם ויומא פח א.
  209. . ברייתא שבת קכ ב.
  210. . גמ' שם וקכא א.
  211. . רש"י יומא ח א.
  212. . ר"ח שבת שם.
  213. . ע"ע מחיקת השם. עי' גמ' שבת קכ ב, ועי' שו"ת רדב"ז ח"ה סי' אלף תכ (מז) שההיתר לטבול אינו משום עשה דוחה ל"ת, שאין מצוה לטבול ומותר לעמוד בטומאתו, אלא משום שגרם מחיקה מותרת, וכן מבואר בגמ' שם שגמי אינו מציל ממחיקה, ומותר לרבנן משום שגרם מותר, אף על פי שלדעתם טבילה בזמנה אינה מצוה.
  214. . ע"ע הנ"ל.
  215. . ע"ע הנ"ל.
  216. . שו"ת נובי"ת או"ח סי' יז (מבן המחבר), וחזו"א ידים סי' ח ס"ק יז, שכ"ה אף אם טבילה בזמנה אינה מצוה, עי' ציון 210. ועי"ש בחזו"א שאילו היה גרם מחיקה בלאו, לא התירו, עי' גמ' שבת שם, ועי' שו"ת רדב"ז שם.
  217. . חזו"א שם.
  218. . רמב"ם יסוה"ת פ"ו ה"ו, לפי הגי' שבדפוסים, ועי' ציון הבא. בטוש"ע השמיטו, ועי' נובי"ת או"ח סי' יז.
  219. . כ"ה באר"ח ח"ב עמ' סד, וכ"ה ברמב"ם דפוס ספרדי וכמעט בכל כתה"י, עי' רמב"ם הוצ' מוסד הרב קוק ומהדו' פרנקל.
  220. . אר"ח שם.
  221. . כ"מ ולח"מ שם.
  222. . מאירי שבת שם, ומ' שבגד וגמי שוים, וברמב"ם לפי הגי' שלפנינו ל"מ כן, ועי' לח"מ שם שהק' על הרמב"ם שלעולם יכול לסבב בבגדו, ועי"ש מה שתירץ.
  223. . עי' לעיל.
  224. . מרכה"מ שם, שלדעתו פוסק הרמב"ם טבילה בזמנה מצוה, עי' לעיל, וכ' על הכ"מ: ולא דק. לגירסת האר"ח וכת"י: מסבב אחריו, פסק הרמב"ם שאינה מצוה. ועי' ציון 158.
  225. . ע"ע יום הכפורים, שקודם שהתפלל טובל להתירו להתפלל, ע"ע בעל קרי: תקנת עזרא.
  226. . ברייתא יומא פח א, וש"נ.
  227. . גמ' שם.
  228. . רש"י שם.
  229. . ע"ע יום הכפורים, מחלוקת ראשונים.
  230. . ע"ע הנ"ל.
  231. . תו"י ד"ה בועלי; תוס' שבת קכא א ד"ה ה"ג וביצה יח ב ד"ה כל, ועי' לח"מ יסוה"ת פ"ו ה"ו שכ"ד הרמב"ם.
  232. . ברייתא שם: ר' יוסי, ובגמ' שם שהוא ר"י ב"ר יהודה.
  233. . גמ' שם.
  234. . רש"י שם.
  235. . תוס' שם.
  236. . מאירי שם.
  237. . כרך א ציון 150 ואילך.
  238. . עי' נדה סו א, וע"ע זבה: בזמן הזה.
  239. . עי' להלן: זמנה.
  240. . עי' להלן, שם.
  241. . ע"ע ימי זיבה; ימי נדה.
  242. . ע"ע זבה.
  243. . עי' להלן, שם.
  244. . עי' להלן, שם, וע"ע הנ"ל.
  245. . עי' להלן שם.
  246. . ב"י ריש קצז.
  247. . תוס' ביצה יח ב; השלמה סוף יומא; מאירי נדה כט סוע"ב בשם י"א: וגדולי המפרשים כ"כ, והוא בבעה"נ שער הטבילה דיני חפיפה; שו"ע או"ח תקנד ח, ועי' לעיל ציון 159.
  248. . טור קצז, ועי' ט"ז ס"ק ב ואילך וש"ך ס"ק ג והגר"א ס"ק ה, וכ"ה בהרבה מהראשונים בציון 315 שפסקו כן בזה"ז.
  249. . טור שם, ע"פ ירושלמי שבציון 154, וכ"ה בסמ"ג לאוין קיא והגמי"י אסו"ב פ"ד אות ד בשם רבנו שמחה.
  250. . סמ"ג שם: גיסי הר"ש ב"ר שמשון, והובא בתשב"ץ קטן סי' תעו ובהגמי"י שם ובב"י שם.
  251. . מרדכי שבועות סי' תשמב; ב"י שם, וצ"ב שבתשב"ץ קטן סי' תפ כ' שאינה מצוה, ועי' תוע"ר ליראה"ש סי' תלט שלדעת התשב"ץ האיסור להשהות הוא מטעם אחר, ע"ע נדה.
  252. . עי' לעיל.
  253. . ב"י שם בד' הטור, וכעי"ז בב"ח שם, ועי"ש בשם האגור ומהר"י ווייל. וכ"ה במהרי"ק שבציון 255. ועי' מאירי שם שיש לדון שכל שאינה יכולה לטבול קודם לכן, טבילה בזמנה היא, ושכ"נ בשאילתות.
  254. . האגור סי' אלף שפג, הובא בב"ח שם.
  255. . עי' לעיל ציון 235.
  256. . ע"ע בדיקת אשה: להפסק טהרה.
  257. . עי' רמ"א בשו"ע קצו יא, וע"ע בעל קרי: פולטת.
  258. . שו"ת מהרי"ק שורש לה.
  259. . עי' תוס' ורמב"ן ורשב"א שבת יג ב וכתובות סא א ור"ן שם ורוקח סי' שיז ותשב"ץ ח"ג סי' נח ועוד.
  260. . מרדכי שבת סי' רלח בשם ר"ת, ועי' סד"ט ר"ס קצה, וזה סותר לדברי ר"ת דלהלן; טעם ב' בשו"ת ריב"ש סוס"י תכה.
  261. . רמב"ן ורשב"א שבת שם, וצ"ב שהרמב"ן סובר טבילה בזמנה מצוה, עי' לעיל ציון 153, ואולי סובר כמרדכי דלהלן; רא"ש כתובות שם; טעם א' בריב"ש שם.
  262. . ר"ת בתוס' יומא ח א ונדה ל א.
  263. . עי' ר"ת נדה שם שהוכיח כן מגמ' סז ב.
  264. . קרבן נתנאל לרא"ש שם.
  265. . מרדכי שבועות סי' תשנב, וכעי"ז בהל' נדה לאו"ז בקובץ ראשונים להל' נדה סוס"י ט, ומ' שם שכ"כ לענין זמן התלמוד.
  266. . ריב"ש שם בשם הרמב"ן, והובא בסד"ט ר"ס קצה, והוא ברמב"ן שבת שם, אבל שם כ' שהטעם שנהגו בתחילה הוא משום טהרות, עי' לעיל.
  267. . ר"ח ורי"ף ורש"י ותוס' פסחים ז ב, ורמב"ם ברכות פי"א ה"ו, ואר"ח ח"ב עמ' 149, ועוד. וכ"ה בברייתא ברכות נא א ורמב"ם ברכות פי"א ה"ז בטבילת גרות (ע"ע), ובבה"ג הל' נדה וטוש"ע ר בנדה, ועוד.
  268. . עי' לעיל.
  269. . עי' פסחים ז ב. שו"ת חת"ס או"ח סי' נה.
  270. . חת"ס שם, ועי' לעיל ציון 126.
  271. . ע"ע ברכת המצות, כרך ד: הנוסח.
  272. . מאירי פסחים ז ב. וע"ע הנ"ל עמ' תקלד טעמים אחרים.
  273. . תשוה"ג (אסף תרפ"ט) סוס"י קעג; אר"ח ח"ב עמ' 149 בשם רה"ג. וע"ע ברכת המצוות ציון 48 ואילך.
  274. . תשוה"ג שע"ת סי' ו וקע וקעה; שו"ת הרי"ף סי' רצח; אבודרהם הל' ערב יוהכ"פ בשם רב יהודאי גאון; רא"ש יומא פ"ח סי' כד; טור או"ח תרו. ועי' שו"ע שם ב שאין מברכים על טבילה בערב יוהכ"פ, וע"ע ערב יוהכ"פ, שכ"כ גאונים וראשונים ומ' מסתימת הדברים שכ"ה אף כשהוא בעל קרי. וצ"ב לסוברים טבילה בזמנה מצוה, (עי' לעיל ציון 153 שכ"ד בה"ג ושו"ע וכ"נ מסקנת הטור), למה אין מברכים, לכה"פ אם נטמא בו ביום, עי' לעיל ציון 137.
  275. . ע"ע בעל קרי: ביטול התקנה. עי' רא"ש שם, ועי' שו"ת תפארת צבי יו"ד ח"ב סי' כז אות יא.
  276. . ע"ע ערב יום טוב.
  277. . שע"ת סי' קעה; אבודרהם שם בשם רב יהודאי.
  278. . ע"ע טהרה וע' שלש רגלים.
  279. . רא"ש שם; טור שם.
  280. . שע"ת סי' קע וקעה; האשכול (אלבק) עמ' 7 ומהדו' רצב"א עמ' 4.
  281. . תוס' פסחים ז ב בשם ר"ח וחולין קלו ב בשם ר"ה גאון, שמברכים על הטבילה לאחר ביטול תקנת עזרא, ומשמע שכ"ה אף בזה"ז, וכ"כ בתפארת צבי שם בדעתו, ועי' לעיל ציון 133 שד' הר"ח שטבילה בזמנה מצוה; העיטור סוף הל' מילה, ועי"ש בשער החדש אות פ שהק' שבזה"ז אין בע"ק צריך לטבול; ספר הישר (שלז') סי' תו, ומחז"ו סי' תעד בשמו: טובל וטובלת; שבה"ל סי' שי, ועי"ש שלכן מברכים על טבילה בערב - יום - הכפורים (ע"ע); ר"ן פסחים שם: בשאר חייבי טבילות. וכ"כ המנהיג הל' ברכת טבילת נדה סי' קכא בזב. ועי' תפארת צבי שם שמש"כ הרא"ש יומא שם בשם רס"ג לברך על טבילת ערב יוהכ"פ, הוא אף בטבילת בע"ק בכל השנה.
  282. . ע"ע שלוח מחנות שטמא מת מותר להיכנס להר הבית ובע"ק אסור ואף בזה"ז.
  283. . תפארת צבי שם, ודימה לשוחט לצורך גוי שמברך, וע"ע שחיטה, מחלוקת אחרונים. ועי"ש שבאופן שדעתו להיכנס מברך לד"ה.
  284. . עי' לעיל ציון 276.
  285. . ב"ח שם בד' רס"ג הנ"ל, שמברכים על טבילת ערב יוהכ"פ. ועי' תניא רבתי סי' עב בשם ר' שמחה מאשפירא שהטובל בער"ה ובעיוה"כ וכל הטובל לשם תשובה מברך עליה.
  286. . ע"ע זבה: בזמן הזה.
  287. . ע"ע הנ"ל ציון 314.
  288. . ע"ע ברכת המצוות עמ' תקכו וע' הלל עמ' תיט. שו"ת חת"ס יו"ד סי' קצא, ועי' שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' סח.
  289. . ע"ע דם טהר.
  290. . ע"ע הנ"ל.
  291. . חת"ס שם ואו"ח סי' נה, ועי' תשובה מאהבה שם שנסתפק.
  292. . דגו"מ תנינא לסי' קצד; יד אליהו פסקים סוס"י לח. וכן מצדד בשמלה קצד ס"ק ד.
  293. . דגו"מ תנינא שם, ומ' שאינו תלוי בהלל, ואולי לפי שהוא מנהג שלאחר הש"ס, וצ"ב.
  294. . ע"ע דם נדה ציון 124 ואילך.
  295. . יד אליהו שם, ועי' מלבושי טהרה יו"ד סי' ר, שעל כל טבילה מחמת כתם אין לברך.
  296. . שאילות שמואל (מקרלין) סי' עד; טוב טעם ודעת ח"ד סי' צד.
  297. . ע"ע דם נדה.
  298. . שאילות שמואל שם.
  299. . טוטו"ד שם. ועי' פני לוי סי' א.
  300. . ע"ע ברכת המצוות: עובר לעשיתן.
  301. . ע"ע הנ"ל ציון 149 ואילך.
  302. . ע"ע בעל קרי: תקנת עזרא.
  303. . ע"ע ברכת המצוות ציונים 154 - 157. ועי"ש עוד טעם, שקודם שירד לטבול חוששים שמפני פחד המים לא יטבול, ולאחר שירד, ערום הוא ואסור לו לברך, עי' להלן.
  304. . העיטור סוף הל' מילה בשם רב עמרם ורב צמח; ראב"ן סי' שכח; המנהיג הל' ברכת טבילת נדה סי' קכא בשם ר"ש; מאירי פסחים ז ב.
  305. . ע"ע ברכת המצוות ציון 150 ואילך.
  306. . של"ה שער האותיות, הל' ביאה סוף "סור מרע", שכן הנהיג חסיד אחד, והובא בבאר היטב יו"ד ר שכן הנהיגו חסידים ואנשי מעשה, ועי' שו"ת חוות יאיר סי' קפא וברכ"י ותשובה מאהבה ח"ג לשו"ע שם וחקרי לב יו"ד ח"ב סי' לא, ועוד אחרונים הובאו בדרכי תשובה שם, שכן המנהג בהרבה מקומות.
  307. . דגו"מ (תנינא) לסי' ר; חקרי לב שם.
  308. . עי' להלן: הכוונה, מחלוקת להלכה. דגו"מ שם.
  309. . חקרי לב שם.
  310. . שם.
  311. . חוות יאיר שם, ועי"ש שאם נהגה לטבול פעמיים לתוספת טהרה או לתשובה, צריכה התרת נדרים, ואם נהגה מחשש שיארע קלקול בטבילה אחת, (עי' להלן: הטבילה וסדרה), אם הספק על השניה, תחזור ותטבול.
  312. . עי' על כל טומאה בערכה, וע"ע טמאה.
  313. . ע"ע טהרה, ועי' על כל טומאה בערכה.
  314. . עי' להלן.
  315. . עי' לעיל: מקורה וגדרה, וציון 105.
  316. . ראבי"ה סי' קצ, ע"פ רש"י נדה סז ב ד"ה לידי ספק ועב א ד"ה וחייבים.
  317. . ב"י ופרישה ריש קצז.
  318. . במדבר יט יט. יראה"ש סי' תלט, ואולי סובר שטמא שרץ אינו טובל בלילה, עי' להלן ציון 381.
  319. . באור הרי"פ לסהמ"צ רס"ג עשה קע בד' היראים, ושכוונתו למנות דיני טבילה, ולא שזו מצוה, ועי' יראים שם של"מ כן, ואולי הלאו הוא שלא יטבול קודם הזמן להחזיק עצמו כטהור, ועי' לעיל ציון 123.
  320. . עי' להלן.
  321. . ברייתא בגמ' יומא ו א; רמב"ם אסו"ב פ"ד ה"ו ומקואות פ"א ה"ו; טור קפג וקצז בזבה.
  322. . ר"א מן ההר מגילה כ א; מאירי יומא שם.
  323. . ברייתא בגמ' שם ב.
  324. . ר"ש פרה פי"ב מי"א.
  325. . במדבר יט יט. רש"י יומא ו א: כדיליף במגילה, וצ"ב ששם הלימוד לפסול טבילה בלילה שמקודם, מהיקש טבילה להזאה, עי' להלן ציון 387.
  326. . ויקרא טו כח.
  327. . תו"כ זבים פרק ט וברייתא נדה סז ב.
  328. . תו"כ שם.
  329. . רש"י נדה שם.
  330. . ויקרא שם כט.
  331. . ע"ע טבול יום, כרך זה. הג' מהרי"ד לתו"כ שם. וע"ע הנ"ל שלהלכה כל שלא העריב שמשה לא הגיע זמן קרבנה כל עיקר.
  332. . תו"כ שם.
  333. . תוס' הרא"ש יומא ו ב, ועי"ש בתו"י.
  334. . ויקרא שם יד.
  335. . תורת כהנים שם פרק ה, ועי' נזיר מד ב: אמר אביי וכו'.
  336. . פי' רבנו הלל שם; קרבן אהרן שם.
  337. . ויקרא טו יט.
  338. . תו"כ שם פרשתא ד.
  339. . עי' להלן.
  340. . ראב"ד לתו"כ שם, ור"ל בשביעי לספירתה, ושלא כ"יום השביעי" בנדה שהוא שביעי לראייתה. ועי' ר"ה וק"א והגר"א לתו"כ שם שפי' בע"א.
  341. . מגילה כ א, ועי' יומא פח א ורש"י ד"ה קא סברי.
  342. . דברים כג יב. רש"י יומא שם.
  343. . ע"ע זב: מספר הראייות.
  344. . מגילה שם, וע"ע הנ"ל ציון 510 מהות ההיקש, ועי' רש"י פסחים פא א ד"ה יומו, ורש"ש שם, ושטמ"ק נזיר טו ב בשם רבינו עזריאל.
  345. . ברייתא בגמ' יומא ו ב ונדה סז ב; רמב"ם אסו"ב פ"ד ה"ו ומקואות פ"א ה"ו; טור יו"ד קפג בנדה וטוש"ע קצד א וג ביולדת.
  346. . רמב"ם אסו"ב שם; טור שם ושם.
  347. . מאירי נדה סז ב.
  348. . ויקרא טו יט.
  349. . רש"י פסחים צ ב.
  350. . תו"כ מצורע זבים פרשתא ד וברייתא בגמ' פסחים שם; רמב"ם שם.
  351. . רמב"ם שם, ועי' סה"ת סי' פו ומרדכי הל' נדה סי' תשלו: שלימים בעינן.
  352. . גמ' שם; רמב"ם שם.
  353. . ויקרא יב ב. רש"י שם ויומא ו א.
  354. . יומא ו א: אפילו תימא כו', ועי' תוס' שם ב ד"ה סיפא.
  355. . גמ' שם.
  356. . תוס' שם.
  357. . ברייתא בגמ' שם.
  358. . גמ' שם: תיובתא, ועי' תוס' ג ב ד"ה ר"י, ורמב"ם מקואות פ"א ה"ו.
  359. . עי' לעיל ציון 316.
  360. . רש"י ותוס' ור"י מלוניל וריטב"א ופסקי רי"ד ונמוק"י מגילה כ א; ר"ש פרה פי"ב מי"א ובתשובתו שהובאה בכ"מ פרה פי"א ה"ב; תו"י בשם ריב"א ותוס' הרא"ש יומא ו ב בזב וזבה; רשב"א מגילה שם בשומרת יום. ועי' אליהו רבה פרה פי"ב מי"א.
  361. . עי' לעיל ציון 318.
  362. . ע"ע זבה: בזמן הזה.
  363. . עי' להלן. ר"ש שם ושם, ועי"ש שהוכיח ג"כ מדברי ר' שמעון שאסר לטבול ביום, עי' להלן ציון 425. וכעי"ז בתו"י יומא שם.
  364. . עי' להלן.
  365. . ע"ע הזאה (ב): הזמן. דעה א' בר"ש בתשובה שם, וצ"ב אם אף בזב וזבה כן. ועי' טו"א מגילה שם בקושיתו על רש"י.
  366. . תו"י ותוס' הרא"ש יומא ו ב בשם י"מ, ועי"ש בתוס' הרא"ש שדחה, שאם כן אין תקנה לנשותינו שטובלות בלילה.
  367. . או"ז (בקובץ ראשונים להל' נדה) סי' יב, שהברייתא שבציון 316, סוברת שאינה טובלת בלילה (ועי"ש עוד ברייתות שסוברות כן), ושהמשנה נדה עא ב שהרואה ביום יא שטבלה בליל יב טהורה, חולקת ועליה אנו סומכים, ועי"ש שלבו מגמגם בראיה זו.
  368. . ע"ע זבה: זבה קטנה.
  369. . משנה מגילה כ א; רמב"ם אסו"ב פ"ו ה"ט.
  370. . רש"י שם.
  371. . משנה שם. ברמב"ם השמיט, ועי' טור קצז בזבה גדולה: דבר תורה כו' אחר הנץ, ותמה ע"ז ברעק"א לשו"ע שם ג.
  372. . רש"י שם.
  373. . עי' לעיל.
  374. . גמ' מגילה שם.
  375. . גמ' שם ב. ועי' רמב"ם איסו"ב שם הי"ב.
  376. . ויקרא טו כח. רש"י שם.
  377. . עי' רש"י פסחים פא א, ותוס' שם ונדה עא ב בדעתו, ועי"ש בתוס' שהק' שא"כ המשנה שבציון 364 שלא כר' יוסי. ועי"ש בתוס' בשם ר"י שלר' יוסי די בשימור של סוף היום שראתה בו, ולפ"ז אם לא ראתה בסוף היום ממש, אף לתוס' טובלת בלילה, וצ"ב.
  378. . ע"ע זבה: זבה קטנה.
  379. . עי' משנה נדה עא ב ורמב"ם אסו"ב פ"ו הי"ז וטור יו"ד קפג, וע"ע הנ"ל, שם.
  380. . או"ז שבציון 362; מאירי נדה נד א (עמ' 208), וכ"מ בגמ' שבציון 369.
  381. . רמב"ן בהל' נדה פ"א ה"ז, וכ"כ הרשב"א נדה לו א: ראתה בי"א וכו', ור"ל ביום יא, שהרי דבריו בראתה בשמיני לספירתה, עי"ש ברשב"א, ועי' בהערות המהדיר שם.
  382. . רמב"ם מקואות פ"א ה"ו; המפרש תמיד כו א, ע"פ משנה שם שבע"ק במקדש טובל בלילה, ועי' תוס' זבחים לב א וראב"ד ורא"ש תמיד שם שנקטו בפשיטות כן.
  383. . דברים כג יב.
  384. . רמב"ם שם, וצ"ב הלימוד.
  385. . המפרש שם, והובא בתוס' יום טוב שם. וכ"כ הראב"ד בהשגות שם בטמא שרץ ובאותם טמאים שאינם צריכים שבעה נקיים, עי' להלן, ועי' כ"מ שם שהרמב"ם מודה לו.
  386. . מרכה"מ שם בד' הרמב"ם בפיהמ"ש סוף פרה, וצ"ב שדבריו שם בטמא מת, עי' להלן. ועי' לעיל ציון 313.
  387. . פסקי רי"ד מגילה שם, ומפרש הטבילה שבתמיד שם, שהיא לשם נקיות, והיה חוזר וטובל ביום להטהר.
  388. . רש"י מגילה כ א ד"ה ולא; תוס' שם ד"ה ולא; ר"ש פרה פי"ב מי"א, ובתשובתו הובאה בכ"מ פרה פי"א ה"ב; המפרש תמיד כו א. וכ"מ בגמ' מגילה שם: מ"ש מכל חייבי טבילות וכו', ועי' מרכה"מ מקואות פ"א ה"ו.
  389. . משנה מגילה כ א, ועי"ש שכולם שעשו מעמוד השחר כשר, ועי' לעיל ציון 366.
  390. . במדבר יט יט.
  391. . ע"ע הזאה (ב): הזמן.
  392. . גמ' שם.
  393. . ע"ע יום. המפרש תמיד שם.
  394. . רש"י מגילה שם.
  395. . רש"י שם, וצ"ב שבאלו יש טעם אחר משום ספירה, עי' לעיל בזבה קטנה, ואולי דבריו להו"א בגמ' שם שספירת לילה ספירה היא.
  396. . ויקרא טו כח.
  397. . המפרש שם, הובא בתוס' יום טוב ריש תמיד.
  398. . עי' לעיל ציון 318.
  399. . עי' לעיל.
  400. . ר"ש שם ושם.
  401. . משנה פרה שם. ועי' א"ר שם שפירש שטובל בליל שמיני ומזה בשביעי.
  402. . עי' לעיל ציון 6. ר"ת בתוס' מגילה כ א ובר"ש שם; תשו' הר"ש שם.
  403. . הר"ש בתשובה שם.
  404. . ראב"ד בהשגות מקואות פ"א ה"ו, ועי' כ"מ שם שאף הרמב"ם מודה, ועי' מרכה"מ שתמה עליו מפהמ"ש סוף פרה, אבל דבריו שם בטמא מת שאינו טובל קודם הזאה, עי' להלן.
  405. . עי' ציון 396. ראב"ד שם. ועי' ציונים 397, 409. וצ"ב ממה שכתב הראב"ד בהשגות פרה פי"א ה"ב, שטבילה לאחר הזאה ואינו מזה אלא בז', ועי' ציון 386.
  406. . מאירי מגילה שם בשם י"מ, וכ"ה בתרגום יונתן במדבר יט יג: ויטבול ברמשא שביעאה.
  407. . עי' לעיל.
  408. . עי' תוס' שם בשם ריב"א, ור"ש פרה שם, ועוד.
  409. . במדבר יט יט.
  410. . שם. ספרי פ' חקת.
  411. . ע"ע הזאה (ב): הזמן.
  412. . ר"י מלוניל ונמוק"י מגילה שם, ועי' א"ר סוף פרה. ועי' תוס' ורשב"א השלם וריטב"א שם שתמהו על פי' רש"י שבציון 389 שיש גם טעם זה, ועי' ר"ש שם ושם, אבל צריך טעמו של רש"י לסוברים שהנוגע בכלים שנגעו במת טמא שבעה ואינו טעון הזאה, ע"ע טמאת מת.
  413. . עי' לעיל ציון 396.
  414. . פיהמ"ש פרה פי"ב מי"א; רמב"ם פרה פי"א ה"ב. וכ"כ בפסקי רי"ד מגילה כ א. וע"ע הזאה (ב), שיש סוברים שאין מזים אלא בשביעי.
  415. . עי' לעיל.
  416. . ירושלמי שבת פ"ב ה"א; נדה סז ב, ועי' תשו' חכמי צרפת ולותיר סוס"י יד.
  417. . ירושלמי שם, ועי"ש בפ"מ וקה"ע שר"ל כ"סרך בתה", עי' להלן, ועי' או"ש איסו"ב פ"ד ה"ח.
  418. . נדה שם, ועי"ש שבתחילה אמר רב שטובלת ביום, וחזר בו.
  419. . מאירי שם.
  420. . רש"י שם. ועי' חכ"א כלל קיח סי' ב ובשד"ח קונ' דברי חכמים סוס"י קכט, בטעם שאין החשש אלא בבתה, ועי' ש"ך קצז ס"ק ח וחכ"א שם ש"סרך בתה" אף באשה שאין לה בת משום לא פלוג, ועי' בלשון הרמב"ם שלהלן ציון 421.
  421. . עי' לעיל.
  422. . ראבי"ה סי' קצ. ועי' ציון 434.
  423. . עי' לעיל.
  424. . רש"י שם.
  425. . תשוה"ג אסף תרפ"ט סי' ריא, והיא תשובה ר"ה גאון.
  426. . רמב"ם אסו"ב פ"ד ה"ז. ועי' להלן שבנדה בזה"ז אין חשש זה.
  427. . עי' לעיל.
  428. . ע"ע זבה: טהרתה.
  429. . תו"כ זבים פ"ט וגמ' נדה סז ב.
  430. . רש"י ותוס' ותוס' הרא"ש ומאירי שם; ס' הפרדס סי' רעג; ס' הישר לר"ת (תשובות) סי' מה אות ב, ועי"ש שכ"ד הרס"ג והשאילתות ובה"ג; האשכול סי' מה ומרדכי שבועות סי' תשלו בד' הרי"ף, ועי' ב"י קפג שברי"ף מ' להיפך; ראב"ן סי' שכו; דעה א ביראה"ש סי' כו; ראבי"ה סי' קצ; סה"ת סי' פו; סמ"ג לאוין קיא; ר"ש פרה פי"ב מי"א; הגמי"י אסו"ב פי"א הי"ז, ועי"ש שכ"ד הרמב"ם שם, אבל בסמ"ג כ' שד' הרמב"ם (פ"ו הי"א - הי"ד) להיפך, ועי' להלן ציון 430.
  431. . ע"ע זב, עמ' תרעב - תרעג, מחלוקת ראשונים.
  432. . תוה"א שם; מאירי שם, ועי' רמב"ן שם. ועי' חי' הר"א שם שהכל גזרה אחת, שאם היא טובלת תשמש.
  433. . עי' תוס' ותוס' הרא"ש והאשכול וסה"ת וסמ"ג הנ"ל, ועוד.
  434. . תוס' ותוס' הרא"ש נדה כט ב ד"ה ר"ש, וכ"מ בתוס' ר"ה י א ד"ה שנים; דעה ב' ביראה"ש שם; רמב"ן נדה סז ב, ועי' בציון הבא; תוה"א שם בשם יש מקילין; רא"ה בבדה"ב שם; ר"ן שבועות פ"ב ובחי' הר"ן נדה שם. וכ"כ ב"י קפג בד' הרי"ף והרמב"ם והטור, ועי' לעיל שכ"כ הסמ"ג בד' הרמב"ם. ועי' להלן ציון 450.
  435. . תוס' ותוס' הרא"ש כט ב, וכ"כ סז ב לדעה זו, ועי' תוס' הרא"ש שם שדחה; דעה ב' ביראה"ש שם; רמב"ן שם; ר"ן שבועות שם ובחידושיו נדה שם, וכ"נ כוונת הרא"ה שם, וכ"כ ב"י שם בד' הרי"ף והרמב"ם והטור, ועי' רשב"א נדה סז ב ובד' הרמב"ן, שמ' שאע"פ שדברי ר"ש הם לענין תשמיש, אסורה לדעתו גם לטבול. ועי' ביאורי מהרש"ל לסמ"ג שם שכ' בישוב ד' הרמב"ם שבציון 425 שקודם חומרת ר' זירא היתה מותרת לטבול, ורק לאחר שנהגו חומרא זו אסורה, עי"ש טעמו.
  436. . ע"ע זבה: בזמן הזה.
  437. . עי' כל הראשונים שבציונים הקודמים, ע"פ נדה סז ב: מכדי האידנא וכו'. וכ"כ הרא"ה בבדה"ב שם והרמב"ם פי"א ה"ד והי"ז וטוש"ע קצז ג.
  438. . עי' לעיל.
  439. . בעלי הנפש ריש שער הטבילה; ראבי"ה סי' קצ.
  440. . ראבי"ה שם, שדוקא קודם חומרת ר"ן חששו שתחליף בין נדה לזבה, עי' לעיל ציון 417.
  441. . בעה"נ שם; ראבי"ה שם..
  442. . עי' לעיל: מצותה וברכתה, מחלוקת תנאים, ושם מחלוקת ראשונים להלכה.
  443. . עי' לעיל. הל' נדה לאו"ז סי' י, לדעת ר"ת שלהלכה אינה מצוה. ועי' להלן ציון 524 מרז"ה.
  444. . הל' נדה לאו"ז שם.
  445. . עי' לעיל.
  446. . הל' נדה לאו"ז שם, לד' ר"ח שלהלכה טבילה בזמנה מצוה, עי' לעיל, שם, וכ"כ בה"ג בהל' נדה, אף על פי שפסק שם שהיא מצוה; ביאורי מהרש"ל לסמ"ג לאוין קיא, וכ"מ בראשונים דלהלן.
  447. . עי' לעיל, ציון 188.
  448. . עי' לעיל שם.
  449. . תוס' ותוס' הרא"ש סז ב; סה"ת שם; סמ"ג שם.
  450. . תוס' ותוס' הרא"ש שם.
  451. . עי' נדה כט ב.
  452. . יראה"ש שם, וכעי"ז בתוס' הרא"ש וסה"ת וסמ"ג הנ"ל וברשב"א שם.
  453. . רשב"א שם.
  454. . עי' גמ' שם: בעשרים וחד תשמש.
  455. . תוס' הרא"ש וסה"ת וסמ"ג ורשב"א הנ"ל.
  456. . הרז"ה בהשגות לבעה"נ ריש שער הטבילה, וכ"כ ברמב"ן שם בשם אחרים ובתוה"א שם בשם יש מקילים והאשכול שם בשם יש מי שאומר. ועי' שו"ת נובי"ת יו"ד סי' קכו שכ' בד' בעה"נ שזבה מותרת לטבול בשביעי, מה שאין כן נדה בזמן הזה, ועי' שם הטעם.
  457. . עי' לעיל ציון 430.
  458. . עי' לעיל.
  459. . הרז"ה בהשגות לבעה"נ שם, ויתכן שבא להביא ראיה שמותרת, אבל גם לפוסקים להלכה לאו מצוה, לא אסרוה לטבול, וכ"מ ממה שלא הביא הרשב"א טעם זה.
  460. . עי' לעיל.
  461. . בה"ג הל' נדה; הפרדס סי' רעג ומחז"ו סי' תצט, וראבי"ה סי' קצ בשם רשב"ם, וסה"ת סי' קא ותוס' ורמב"ן ורשב"א ומאירי נדה סז ב ותוה"א בית ז שער ז ונמוק"י מגילה כ א, ע"פ גמ' שבציון 508; רמב"ן בהלכותיו רפ"ט; טושו"ע קצז ג.
  462. . עי' לעיל ציון 413.
  463. . הראשונים שבציון 454 (חוץ מהטור), ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קצז שקודם החומרא דר"ז היתה זבה טובלת ביום שמיני, ודוקא לאחר חומרא דר"ז אסרו לטבול בשמיני, עי"ש הטעם, ול"מ כן בכמה ראשונים שבציון הנ"ל.
  464. . עי' לעיל ציון 426.
  465. . רשב"א נדה שם; ר"ן שבועות פ"ב.
  466. . תוס' סז ב; סה"ת שם; תשובות חכמי צרפת ולותיר סי' מה; טוש"ע שם.
  467. . תוה"ק שם; חי' הר"ן נדה שם; רי"ו שם: ארחות חיים הל' טהרת נדה אות ז; הג' ש"ד הל' נדה סי' י; ב"ח שם וש"ך ס"ק ז, ועי' לעיל ציון 421 בנדה.
  468. . תשו' חכמי צרפת ולותיר שם.
  469. . הג' ש"ד שם; ב"ח שם, שלכן גזרו אף על פי שחשש רחוק הוא שתטעה בשני ימים.
  470. . עי' לעיל.
  471. . עי' לעיל ציון 435. ראבי"ה סי' קצ, והובא בקיצור באו"ז ח"א סי' שלח ובהגמי"י אסו"ב פי"א ה"ד, וכעי"ז ברא"ה בבדה"ב בית ז ש"ז, ועי' ראב"ן סי' שכו.
  472. . עי' לעיל.
  473. . שו"ת חת"ס יו"ד סי' קצז.
  474. . מחז"ו סי' תצט, הובא בנמוק"י (בלוי) מגילה כ א; הפרדס סי' רעג; שבה"ל הל' נדה בקובץ ראשונים להל' נדה עמ' שמה בשם רש"י, ועי' ש"ד הל' נדה סי' כ. וכ"כ בשו"ת עבוה"ג סי' כ בד' ר"ת בתוס' נדה סז ב (והסכים עמו בסד"ט קצז ס"ק ט ובחי' לנדה שם), וחולק על הב"ח שלדעתו דברי תוס' הם בשמיני, עי' להלן. ועי' חת"ס שם.
  475. . רי"ו שם: לדברי כולם, ר"ל אף ר"ת; באורי מהרש"ל והר"א שטיין לסמ"ג שם; ש"ך קצז ס"ק ו, וכ"כ בעבוה"ג שם בד' טור שם בשם ר"ת. ועי' הרוקח סי' שיח.
  476. . עבוה"ג שם לדעה זו. ועי"ש שלפ"ז במקום אונס שאין חוששים ל"סרך בתה" עי' להלן, מותרת לטבול בשביעי סמוך לחשיכה, והובא בסד"ט ס"ק ט. ועי' חת"ס שם שבשביעי אסורה סמוך לחשיכה משום לא פלוג, משא"כ בשמיני, עי"ש הטעם.
  477. . תוס' שם ורי"ו נכ"ו ח"ב בשם ר"ת.
  478. . ר"ת בתוס' שם ובסמ"ג לאוין קיא ובסמ"ק סי' רצז ובמרדכי שבועות סי' תשמז וברא"ש סוף נדה וברי"ו שם ובטור קצז, ועי' האשכול ח"א סי' סה בשם יש מקילים.
  479. . תוס' ותוס' הרא"ש ורא"ש שם וטור שם, בשם ר"ת.
  480. . תוס' שם בשם ר"ת, ועי' לעיל מב"ח שדברי ר"ת בשמיני, וכ"מ במעדני יום טוב לרא"ש שם, ועי' לעיל מעבוה"ג וסד"ט שדברי ר"ת בשביעי.
  481. . עי' לעיל.
  482. . עבוה"ג שם לדעה זו.
  483. . עי' לעיל.
  484. . ב"י שם, בד' טור בשם ר"ת, ע"פ ל' מרדכי וסמ"ג הנ"ל שלא הזכירו סמוך לחשיכה, וכ"ה באשכול שם.
  485. . חת"ס שם, והובא בפת"ש ס"ק ט.
  486. . ב"ח שם, ע"פ תוס' שבציון 473.
  487. . ב"ח שם, שאם תטבול כשעוד היום גדול תחשוב בתה שלא שבה לביתה מבעוד יום מפני ששהתה בהליכה, ותבוא לשוב לביתה מבעוד יום. ועי' סד"ט סק"ט שלפ"ז במקום אונס שאין חוששים ל"סרך בתה", עי' להלן, מותרת היא לטבול כשעוד היום גדול.
  488. . רשב"ם הובא בסה"ת סי' קא ובסמ"ג לאוין קיא ובסמ"ק סי' רצז ובמרדכי שבועות סי' תשמז ורא"ש סוף נדה ורי"ו נכ"ו ח"ב וטור קצז. וכ"כ בש"ך ס"ק ו בד' שו"ע שם שסתם, ועי"ש בש"ך שאע"פ שכ' האגור שהמנהג באשכנז לטבול סמוך לחשיכה, יש להחמיר. וכ"כ מהרי"ל הל' טבילה בשם מהר"ש.
  489. . טור שם בשם רשב"ם.
  490. . פרישה שם.
  491. . ב"ח שם.
  492. . סמ"ג שם ומרדכי שם וש"ד הל' נדה סי' יא בשם רשב"ם.
  493. . ב"י שם.
  494. . ב"ח שם לד' סמ"ג ומרדכי בשם רשב"ם.
  495. . ב"ח שם, שכ"מ בל' תוס' סז ב לדעת הרשב"ם.
  496. . ב"ח שם. וצ"ב אם ר"ל שלא רצו לפרט, או שיש איסור בדבר.
  497. . ב"ח שם, הובא בש"ך ס"ק ו. וע"ע חפיפה: זמנה, שיש סוברים שאין חופפים אלא בלילה.
  498. . ב"י שם שכ"מ מל' הרא"ש בשם רשב"ם, (וסה"ת וסמ"ק ורי"ו שבציון 481), שלא הזכיר אלא הטבילה. ועי' ב"ח שם שחולק וסובר שהרא"ש קיצר בדברי הרשב"ם אבל מודה בדין.
  499. . מהרי"ל הל' טבילה, והובא בהג' ש"ד ריש הל' נדה; רמ"א בשו"ע קצז ג.
  500. . הג' ש"ד שם בשם מהרי"ל, הובא בשו"ת עבודת הגרשוני סי' כ ובסד"ט ס"ק יא.
  501. . עבוה"ג וסד"ט הנ"ל ע"פ הג' ש"ד שם; שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ד; דגו"מ קצז. ועי' באה"ט ס"ק ח.
  502. . דגו"מ שם.
  503. . עי' לעיל.
  504. . ש"ך ס"ק ט.
  505. . עי' באה"ט שם ותורת השלמים ודגו"מ שתמהו כן על הש"ך.
  506. . תורת השלמים שם בד' הש"ך, ועי"ש שבשמיני שאין האיסור אלא משום "סרך בתה" לא גזרו כל כך.
  507. . יד אפרים שם, ע"פ לשון מהרי"ל שם והג' ש"ד בשמו, וכ' שהרמ"א היתה לו גי' אחרת במהרי"ל. ועי"ש ביד אפרים שבשעת הדחק התיר לטבול בשביעי ביום אלא שתחזור ותטבול בלילה.
  508. . רמב"ם אסו"ב פ"ד ה"ח, ע"פ גמ' שבציון 508.
  509. . טוש"ע קצז ד. וכעי"ז ברמב"ם אסו"ב פי"א ה"ד: אם היה שם דוחק כמו שאמרנו, והוא מש"כ בפ"ד שם.
  510. . האשכול סי' מה; תוה"א בית ז שער ז, ועי' להלן ציון 541.
  511. . ע"ע. ראבי"ה סי' קצ.
  512. . שו"ת חכמי צרפת ולותיר סי' מה; אלפסי זוטא נדה סוף אות ח, ועי' או"ש אסו"ב פ"ד ה"ח, ועי' ציון 526.
  513. . הל' נדה לאו"ז סי' ט; הג' ש"ד הל' נדה סי' יא. ועי' במנהיג דין חפיפה סי' קכב.
  514. . עי' רמב"ם שם.
  515. . גמ' סז ב.
  516. . פי' א' ברש"י שם.
  517. . מרדכי שבועות סי' תשמז בד' רש"י, ועי' נמוק"י מגילה כ א בשם רש"י בתשו'.
  518. . הערוך ערך אבולאי; רי"ף שבועות סי' אלף צז; הרוקח הל' נדה; תוה"א בית ז שער ז, וכ"ה ברמב"ם שם ובטוש"ע קצז ד.
  519. . הל' נדה לאו"ז שם סי' ט בשם רשב"ם.
  520. . פי' ב' ברש"י שם, ובמרדכי שם כ"כ בשם רי"ף.
  521. . תוס' ורמב"ן ורשב"א ומאירי שם; סה"ת סי' קא; תוה"א שם; הל' נדה לאו"ז סי' יב.
  522. . תשו' רב נטרונאי גאון בתורתן של ראשונים ח"ב עמ' 6; תוה"ק שם; טוש"ע קצז ד. וכ"מ בראשונים הנ"ל, ובמחז"ו סי' תצט ובמנהיג דין חפיפה סי' קכב ובתשו' רבנו משולם בס' הישר סי' מז אות ב.
  523. . תוה"ק שם.
  524. . ב"ח שם בפירוש האגור שבציון 546, והובא בסד"ט ס"ק יג.
  525. . עי' לעיל.
  526. . הרא"ה בבדה"ב שם, לשיטתו שבשמיני מותרת לטבול אף בלא אונס, עי' לעיל, וכעי"ז בחי' הר"א נדה שם בשם הרמב"ן, אבל ברמב"ן בהל' נדה רפ"ט לא כ"כ, ועי' נמוק"י (בלוי) מגילה כ א: משביעי ואילך, ואולי טס"ה וצ"ל משמיני ואילך.
  527. . ראבי"ה סי' קצ; הרא"ה בבדה"ב בית ז שער ז. וכ"מ ברמב"ם שבציון 501, וכ"ה לפ"ד הרז"ה שבזה"ז מותרת לטבול בשביעי.
  528. . יראה"ש סי' כו, שמש"א בגמ' עירובין מ ב: לית הלכתא כרב אחא כו', היינו לענין טבילה ביום, וכ"כ תוס' שבת קלט א ותוס' הרא"ש שם ועירובין שם בשם י"מ, ודחו שא"כ אין הלכה ככל האמוראים הנ"ל, ופי' בע"א, ועי' תוע"ר אות רלז שהיראים סובר שהלכה כשאר אמוראים שהתירו במקום דוחק גדול יותר. ועי' ברמב"ם וטוש"ע הנ"ל שאף מפני הליסטים מותר.
  529. . יראה"ש שם, ור"ל ש"מפני הגנבים" הוא טורח להעמיד לה שומרים, ועי' להלן ציון 530.
  530. . רמב"ם אסו"ב פ"ד ה"ח; אר"ח ח"ב עמ' 144.
  531. . שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נז, ע"פ לשון בה"ג ה' נדה שכ' בסתם שמפני האונס טובלת ביום, ושכ"מ מפשטות לשון הפוסקים.
  532. . פת"ש ס"ק יא בשם חמודי דניאל, ועי' תוע"ר ליראה"ש סי' כו אות רלד שכ' בשם בעל אור גדול שלד' טוש"ע חולה אסורה, ולכן השמיטו דברי הרמב"ם שבציון 523, ושהדבר תלוי בגירסאות בגמ' נדה סז ב, ועי' דברי מלכיאל שם.
  533. . דברי מלכיאל שם בד' חמודי דניאל, ועי' לעיל ציון 505.
  534. . עי' להלן: הטבילה וסדרה.
  535. . סד"ט ס"ק ט, ע"פ שו"ת רמ"א דלהלן. ועי"ש שלד' עבוה"ג שבציון 469 אף מותרת לטבול בשביעי סמוך לחשיכה ותחזור לביתה לאחר שחשיכה, והובא בחכ"א כלל קיח סי' ה, שאם הורה המורה כן אין מזחיחים אותו, ועי' שד"ח ח"ט קונ' דבר חכמים סי' קכט שהאריך.
  536. . עי' לעיל ציון 513.
  537. . שו"ת רמ"א סי' יט.
  538. . ע"ע חפיפה: זמנה.
  539. . ע"ע הנ"ל עמ' תס. תשו' רבנו משולם בסה"י סי' מז אות ג, הובאה בתוס' נדה סז ב ובסה"ת סי' קא וברא"ש הל' מקואות סי' לו, ועוד; ראב"ן סי' שכו. ועי' סד"ט קצט ס"ק כא, שלסוברים שאין טובלים בשבת טבילה שלא בזמנה, עי' להלן: בשבת וביום טוב, אינה יכולה לטבול.
  540. . תוס' וסה"ת ורא"ש שם ועוד בשם ר"ת, וע"ע חפיפה ציון 279 עוד טעם לאסור; שו"ע קצט ז.
  541. . ע"ע הנ"ל.
  542. . או"ש אסו"ב פ"ד ה"ח, ועי"ש הטעם.
  543. . שאילתות דר"א שאילתא צו, הובא בבעה"נ שער הטבילה ובתוה"א בית ז שער ז ועוד, ועי' השגות הרז"ה לבעה"נ שם שדברי השאילתות בנדה בשביעי לראייתה; הל' נדה להרמב"ן סופ"א בשם יש מן הגאונים; הגמי"י אסו"ב פי"א הי"ז בשם הר"מ (בר"ב): הורה לחומרא והצריכה טבילה אחרת; תוה"ק שם בשם יש מגדולי המורים, והובא בטור קצז; מהרי"ל הל' טבילה, הובא בב"ח שם, והסכים כן, ועי' ש"ך ס"ק יא שטוב להחמיר כשאפשר, ועי' פת"ש ס"ק יג בשם חמודי דניאל שאם טבלה בביה"ש אינה צריכה לחזור ולטבול מספק.
  544. . חי' הר"ן נדה סז ב בשם הראב"ד.
  545. . עי' לעיל.
  546. . תוה"א שם, אף לשאילתות ולראב"ד; חי' הר"ן שם בשם הראב"ד; טוש"ע קצז ה. וכ"כ האשכול סי' מה.
  547. . עי' לעיל.
  548. . תורת הבית הארוך שם, וכ"כ באשכול שם, ועי' לעיל ציון 503.
  549. . האשכול שם; ראבי"ה סו"ס קצ; רמב"ם אסו"ב פי"א הי"ז; רמב"ן בהל' נדה שם; תוה"א שם; תוה"ק שם והובא בטור שם; מ"מ שם בשם הרמב"ן והרשב"א והסכים; מאירי נדה סז ב; רי"ו חא"ו נכ"ו ח"ב בשם רוה"פ; שו"ע שם.
  550. . עי' לעיל.
  551. . תוה"א שם; מאירי שם. וצ"ב אם לדעתם אף בזבה ודאית הקילו.
  552. . רמב"ם שם.
  553. . האגור סי' אלף שפד, הובא בב"י קצז.
  554. . עי' לעיל.
  555. . עי' לעיל ציון 425 ואילך.
  556. . ב"י שם.
  557. . עי' לעיל ציון 517. ב"ח שם.
  558. . שו"ת מהר"ם ב"ב (לבוב) סי' תקז, ועי' הגר"א ס"ק יג.
  559. . רמ"א בשו"ע שם, ועי' ב"י שם שאם זו כוונת האגור חומרא יתירא היא, ועי' ב"ח שם וסד"ט ס"ק טז שמ"מ לדינא הסכים כן.
  560. . ב"ח שם.
  561. . רמב"ם מקואות פ"א ה"ב; טוש"ע קצח א.
  562. . רמב"ם שם ה"ז, ועי' טוש"ע שם מ. ועי' שפ"א סוכה ו ב. ועי' או"ז סי' שסב בשם ראבי"ה ששיער וצפורן העומדים להינטל אין צריך להטבילם, לד' רבי מאיר בידות הכלים שעתיד לקצצן, עי' להלן ציון 934, וע"ע חציצה, כרך יז: בעומד להנטל, ציון 304, ועי' מרומי שדה לחולין דף עג ע"א.
  563. . ויקרא טו יא.
  564. . עי' תו"כ שם, ורש"י ורמב"ן עה"ת שם ופהמ"ש מקואות סופ"ח.
  565. . רמב"ם מקואות פ"א ה"ב, וצ"ב אם ר"ל שמכאן הלימוד, ועי' רמב"ן שם.
  566. . במדבר יט יט.
  567. . ילקוט שמעוני חקת רמז תשסג מספרי זוטא. ועי' סד"ט קצח ס"ק א שלמדים מהאמור: ורחץ במים את כל בשרו (ויקרא טו טז), וע"ע חציצה: בטבילה ציון 9, ועי' יראה"ש סי' כו.
  568. . ע"ע חציצה: בטבילה; רובו ומקפיד.
  569. . סד"ט שם.
  570. . עי' לעיל.
  571. . מאירי חולין עג א בשם גדולי המפרשים (הראב"ד), ועי' להלן ציון 937. וע"ע הנ"ל: בעומד להינטל ציון 294.
  572. . ר"ן חולין שם, ועי' עוד ראשונים הובאו בע' חציצה: בעומד להינטל, ציון 288, וע"ע הנ"ל: הדוקה ורפויה, ציון 48.
  573. . רמב"ם מקואות פ"א ה"ז; טוש"ע יו"ד קצח א.
  574. . ויקרא כב ו.
  575. . ויקרא כב ז.
  576. . סמ"ג עשין רמח.
  577. . הגר"א לתו"כ אמור פרק ד.
  578. . ע"ע שקיעת החמה. ביאור חפץ חיים לתו"כ שם.
  579. . תו"כ שם. ועי' רלב"ג עה"ת פ' מצורע שא"א שיטהר לחצאים, שכשמקצתו ישאר טמא, טמא כולו, ועי' חכ"א כלל עג סי' טו, וחסד לאברהם (אזולאי) הובא בס' טעמי המנהגים עמ' תקא.
  580. . סמ"ג שם.
  581. . ע"ע מעיין, מחלוקת ראשונים.
  582. . בעה"נ ריש שער המים, הובא ברא"ש הל' מקואות סי' ב; תוה"א שער המים ריש שער יא; מאירי נדה סז ב; ר"ן שבועות פ"ב, ועוד. וכ"כ בכ"מ מקואות פ"ט ה"ח וב"י ריש סי' רא בד' הרמב"ם.
  583. . ס' הישר לר"ת (ראזנטהאל) סי' מח אות א וסי' נז אות א, הובא בש"ג על מרדכי שבת סופ"ד. ועי"ש סי' מז אות א (והובא בש"ג שם), שד' רבינו משולם שבמעין טובלים לחצאים: לא הלכה למעשה.
  584. . עי' להלן.
  585. . על מהותם, ע"ע בית הסתרים וע' חציצה: בבית הסתרים.
  586. . מקואות פ"ח מ"ה; רמב"ם מקואות פ"א ה"י.
  587. . עי' לעיל ציון 557.
  588. . ויקרא טו יג.
  589. . תו"כ מצורע זבים סוף פרק ד, וכעי"ז ברמב"ם שם.
  590. . גמ' קדושין כה א.
  591. . ע"ע בית הסתרים.
  592. . רש"י שם. ועי' תוס' יום טוב מקואות שם ש"בשרו" אינו משמע מבחוץ אלא ע"י הלימוד מ"וידיו" וגו', ועי' סד"ט קצח ס"ק כג ומשנה אחרונה שם.
  593. . חזו"א יו"ד צה ס"ק ג, ועי"ש שאולי כ"ה אף לסוברים שאין צריך ראוי לביאת מים אלא מדרבנן, עי' להלן.
  594. . ר"ת בתוס' נדה סז א ד"ה פתחה (הב') ובתוס' הרא"ש שם, ובסמ"ג לאוין קיא ובאו"ז ח"א סי' שסג אות ה, ועי' אשכול סי' סג בשם יש שאומר.
  595. . עי' מקואות פ"ט מ"ב.
  596. . ע"ע חציצה: בבית הסתרים, ציונים 463, 470.
  597. . ר"ת הנ"ל, ותפארת למשה קצח לב"י דף רכז וסד"ט ס"ק כג ד"ה מה, בדעתו, ושלזה נתכוין מהרש"ל בביאורים לסמ"ג שם.
  598. . עי' מקואות שם מ"ג, ועי' או"ז ואשכול שהק' מזה על רבנו תם.
  599. . מהרש"ל שם, ור"ל שמה שדלתות ביה"ס חוצצים ה"ז ככל חציצה שכשאינו מקפיד אינו חוצץ, וע"ע הנ"ל: ההקפדה, בקרצה שפתותיה.
  600. . עי' להלן ציון 616 ואילך. תפארת למשה שם, שלכן דוקא באשה ביה"ס חוצץ, שכשהיא טובלת כדרך הילוכה נכנסים המים לכל בית הסתרים, משא"כ באיש, עי"ש, אבל עדיין צ"ב מה חילוק שבין נשואה לפנויה, ע"ע הנ"ל: בבית הסתרים ציון 460.
  601. . מסקנת הראשונים שבציון 587 שלא כר"ת, וכ"ה דעת הרבה ראשונים שהובאו בערך חציצה: בבית הסתרים, ציונים 463, 470.
  602. . עי' לעיל, ציון 579 ואילך.
  603. . גמ' קדושין כה א ונדה סו ב; רמב"ם מקואות פ"א ה"י; טוש"ע יו"ד קצח כה.
  604. . עי' משנה וגמ' מנחות קג ב ורש"י קדושין שם.
  605. . עי' שם ושם.
  606. . גמ' קידושין שם ונדה שם.
  607. . ויקרא טו טז.
  608. . עי' לעיל.
  609. . תוס' קדושין שם וחולין פג ב ומנחות יח ב ונדה שם, ועי' תוס' סוכה ו ב שהלימוד מ"בשרו", ועי' שו"ת נובי"ת יו"ד סי' קלה.
  610. . ע"ע מנחה.
  611. . עי' לעיל.
  612. . תוס' מנחות שם.
  613. . תוס' נדה שם.
  614. . עי' לעיל: מצותה וברכתה.
  615. . המאיר לעולם סי' ו.
  616. . רמב"ן קדושין כה א בשם י"מ; ריטב"א שם בשם רבנו נר"ו. ועי' רשב"א ומאירי שם שהביאו ב' הדעות.
  617. . רשב"א שם לדעה זו. וע"ע חציצה: בבית הסתרים, על הטעמים שהצריכו חכמים ראוי לביאת מים.
  618. . ע"ע מקוה.
  619. . מרדכי שבת סופ"ד סי' שלב בשם רבנו שמחה. ועי' רמ"א בשו"ע רא לדעה הב'. ועי"ש במרדכי עוד טעם, שאין מטבילים בכיפים (ע"ע מקוה), ועי' חזו"א תנינא סי' ו ס"ק ג.
  620. . חזו"א שם, וכעי"ז ביגדיל תורה תרע"א קונ' ה סי' יח, והוסיף שאפילו נפל עליו השלג וכיסהו כולו, א"א שהשלג יכנס עד עיקרי השערות ויקיף כל שערה מכל צדדיה, וכן לקמטים הטעונים ביאת מים. ועי' חזו"א יו"ד צד ס"ק א שמטעמים אלו א"א לטבול בדבר שברייתו מן המים (ע"ע מקוה) אלא כשריסק ונעשה כמים, ועי"ש שכ' עוד שכיון שטבילה נקראת בתורה רחיצה (עי' לעיל: מקורה וגדרה), אין רחיצה בדבר יבש. ועי' להלן. ועי' נובי"ת או"ח סי' נז ד"ה ועוד ראיה.
  621. . מרדכי שם בשם רבנו שמריה משפיירא ורבנו ברוך ממגנצא, וכ"כ ב"ח שם בד' הרמב"ם והרא"ש; מהרי"ל הל' טבילה, ועי' ציון הבא; רמ"א בשו"ע שם דעה א'.
  622. . ב"י שם לדעה זו. ועי' מהרי"ל שם שמותר לטבול בכרי של דגים צבורים ומקובצים אף על פי שאין שם שום מים, ועי' ש"ך ס"ק עא שכ' על תחילת דברי מהרי"ל שם שתלמיד מבהיל כתבם, ואולי גם ההמשך בכלל זה.
  623. . נדה סז א; רמב"ם מקואות פ"א ה"י.
  624. . ע"ע מראות נגעים. גמ' נדה שם.
  625. . גמ' נדה שם; רמב"ם שם; טוש"ע קצח לה. ועי' להלן, על גדר מניקה ואורגת ועורכת.
  626. . סמ"ג לאוין קיא ור"ן שבועות סופ"ב, ע"פ נגעים פ"ב מ"ד בראיית הנגע, ע"ע הנ"ל; טוש"ע שם. ועי' ב"י שם שכ"ד רא"ש ורי"ו, וכתב שמהרמב"ם והרשב"א בתוה"ק שלא הזכירו כעורכת, מ' שאין צריך, והשאיר בצ"ע. בתוה"ק לפנינו כ' גם כעורכת (והובא בב"י שם), וטס"ה, וצ"ל כאורגת.
  627. . רש"י שם; סמ"ג שם; ר"ן שם. ועי' להלן ציון 648.
  628. . רש"י שם.
  629. . עי' להלן.
  630. . ע"ע מראות נגעים. ב"י שם.
  631. . עי' לעיל.
  632. . סמ"ג לאוין קיא.
  633. . תוס' ותוס' הרא"ש נדה סז א; תוה"ק בית ז שער ז; טוש"ע קצח לה. וכ"ה בראב"ד לתו"כ תזריע פרק ד ובר"ש נגעים פ"ב מ"ד לענין מראות נגעים.
  634. . רש"י שם; ערוך ערך עצר.
  635. . עי' רש"י שם, ועי' חזו"א יו"ד סוס"י צה בד' רש"י.
  636. . עי' לעיל.
  637. . סמ"ג שם; ר"ן שם; שו"ע שם.
  638. . עי' תויו"ט נגעים פ"ב מ"ד בשם הראב"ד, וכעי"ז בפי' הרא"ש שם בשם הערוך, ועי' תפא"י ומלא"ש שם.
  639. . סמ"ג שם; ר"ן שם. ועי' חזו"א שם שאינה צריכה להגביה את המרפק מהגוף אלא מעט, שאם תגביה הרבה ייראה כל בית השחי, והרי מקצתו בית הסתרים הוא, ע"ע חציצה: בבית הסתרים, ועי' להלן ציון 641, 643.
  640. . ב"י שם.
  641. . ב"י שם, ע"פ דברי ר' יהודה בנגעים פ"ב מ"ד, לענין ראיית הנגע.
  642. . עי' ר"ש נגעים שם.
  643. . ב"י שם.
  644. . עי' לעיל ציון 623. טור שם.
  645. . ב"י שם לד' הטור, ושכ"מ קצת מל' הר"ש מקואות שם.
  646. . ב"י שם לד' הטור, שנקט כמוסקת ומשום שהוא אותו שיעור.
  647. . ב"ח שם, ושכ"ה בפהמ"ש ובר"ש נגעים שם.
  648. . ב"ח שם לד' הטור.
  649. . רא"ש הל' מקואות סי' לה; טור קצח, ועי' להלן ציון 648.
  650. . ב"י שם, וכעי"ז בשו"ע שם לה, ועי"ש בב"י שהמוסק (עי' לעיל ציון 636) אינו מרחיק זרועותיו יותר מבשעת הילוכו. ועי' ט"ז ס"ק לז שהשיעור "כבעת הילוכה" הוא אותו שיעור של כעורכת וכמוסקת, ונאמר לנשים שאינן בקיאות בשיעורים הללו.
  651. . ב"ח שם לד' הטור, ועי' ט"ז שם. ועי' פרישה שם שהביא לשון הטור: ולא תגביה וכו'.
  652. . עי' לעיל.
  653. . סמ"ג לאוין קיא. ועי' ר"ש נגעים פ"ב ור"ן שבועות סופ"ב שהעורכת מפסקת רגליה.
  654. . רא"ש הל' מקואות סי' לה; רי"ו נכ"ו ח"ב; טוש"ע שם. ועי' תוס' נדה סז א ד"ה פתחה (הא'), והובא בב"י שם: צריך ללמדה להרחיק ירכותיה קצת.
  655. . טוש"ע קצח לה, וכעי"ז בבעה"נ סוף דיני חציצה וברמב"ן הל' נדה פ"ט הי"ח.
  656. . תפארת למשה קצח לב"י דף רכז, בד' הטור שבציון 641, (ושלא כהבנת הב"י שם בדבריו). וכעי"ז פי' בחזו"א יו"ד סוס"י צה בד' רש"י שבציון 620.
  657. . חזו"א שם.
  658. . ע"ע מראות נגעים.
  659. . מאירי נדה סז א, וכעי"ז באר"ח ח"ב עמ' 144 וכל בו סי' פו, וכ"מ ברש"י ובשאר ראשונים שם, אלא שלא הזכירו כן בפירוש.
  660. . בעה"נ סוף דיני חציצה; ר"י מלוניל שבועות פ"ב, ועי' ציון 657, וע"ע חציצה עמ' עז, ושם אם כששהתה או נזדקפה כשהיא בתוך המקוה.
  661. . שם.
  662. . סמ"ג לאוין קיא, ע"פ יראה"ש סוס"י כו; שו"ע קצח לה, ועי' הגר"א ס"ק מד. וע"ע הנ"ל, שם, ציון 94, שבערוך ל"מ כן.
  663. . האשכול סי' סו, ע"פ בה"ג שבציון 702, ועי' סד"ט ס"ק עו שכ"מ בטור.
  664. . עי' תוספתא מקואות רפ"ח, הובאה בר"ש שם פ"י מ"ד; רמב"ם מקואות פ"א ה"ט.
  665. . כ"מ שם; ב"י סוף קצח ד"ה כתב הרמב"ם, ועי' להלן ציון 706. וע"ע הנ"ל שם, ציון 90 מב"י בשם תשב"ץ שלד' הרמב"ם אין "דרך גדילתו" מעכב אלא לטהרות.
  666. . נדה סז א: ר' יוחנן.
  667. . בעה"נ סוף דיני חציצה. וע"ע חציצה: הדוקה ורפויה, ציון 103, שיש סוברים הטעם שבית הסתרים אינו ראוי לביאת מים.
  668. . קצור הל' נדה להרא"ש.
  669. . ב"י סו"ס קצח בדעתו, ועי' מעדני יום טוב על הרא"ש שם אות ה.
  670. . ע"ע הנ"ל, שם ציון 104.
  671. . ע"ע הנ"ל, שם ציון 109.
  672. . יראה"ש שם; סמ"ג שם, ועי' סמ"ק סי' רצג. וכ"מ בשו"ע קצח לט, ועי' הגר"א ס"ק מד. ועי' ב"ח שם שכ"מ בתוס' להדיא, וצ"ב שבתוס' שם ד"ה פתחה (הא') מ' שדוקא לסוברים שלא עלתה לה טבילה צריך ללמד הנשים שלא לעשות כך, וכ"מ מל' הטור שכ' ויש מתירים.
  673. . ע"ע הנ"ל, שם ציון 113.
  674. . בעה"נ ריש דיני חציצה; ר"י מלוניל שבועות פ"ב; רא"ש קצור הל' נדה; טוש"ע קצח לח. וכ"מ בר"ש מקואות פ"ח מ"ה בפי' ב, ובסוף מקואות.
  675. . ר"י מלוניל שם.
  676. . מאירי נדה סז א.
  677. . רא"ש בקיצור הל' נדה; טוש"ע קצח לה, ועי' ראשונים הנ"ל.
  678. . תוס' סז א ד"ה פתחה (הא'), וע"ע הנ"ל ציון 120.
  679. . עמ' עט.
  680. . עי' תשובות ופסקים מחכמי אשכנז וצרפת מהדורת קופפר סי' קנח עמ' 256, שנהגו הנשים במקומו שאם דיברו בשעת טבילה, לחזור ולטבול, מחשש שמא פתחו פיהן ביותר.
  681. . ע"ע חפיפה, כרך טז.
  682. . רמב"ן סוף הל' נדה.
  683. . תשב"ץ קטן סי' תפג; אר"ח ח"ב עמ' 149; כל בו הל' טבילה בשם מהר"מ; ש"ד הל' נדה ס"כ, ועי' נובי"ת יו"ד סי' קכב ובהג"ה בן המחבר.
  684. . האשכול סו"ס סג בשם יש מרבותיו; בעה"נ לראב"ד שער הטבילה; תוה"א לרשב"א ב"ז ש"ז; רא"ש נדה הל' מקואות סי' כח ובשו"ת כלל מז; אר"ח שם; מאירי נדה סז ב; רי"ו נכ"ו ח"ה; טוש"ע קצח מ.
  685. . האשכול שם; אר"ח שם; תשב"ץ קטן וכל בו וש"ד הנ"ל: אם טבלה כדין.
  686. . ע"ע חזקה (ב) כרך יג עמ' תקטו ציון 96 וע' עד אחד. תשב"ץ קטן שם; אר"ח שם; כל בו שם; ש"ד שם; שו"ע שם, ועי' סד"ט ס"ק עח בטעם שע"א נאמן עליה.
  687. . ע"ע חציצה: הדוקה ורפויה.
  688. . תוה"ק שם סוף ש"ז והובא באר"ח ח"ב עמ' 149; טור שם בשם הראב"ד.
  689. . האשכול סוס"י סג; ב"י סו"ס קצח בשם הרשב"א בתשו'; שו"ע שם מ.
  690. . ב"ח שם בד' הטור בשם הרא"ש, ועיי"ש בב"ח שכשאין לה מי שיראה מלבד בעלה, אם חוששת להתגנות עליו כורכת שערותיה.
  691. . ב"ח שם, לדעה זו.
  692. . עי' בעה"נ שם, וכ"כ ב"ח שם בדעתו, ומל' הב"י משמע שלד"ה טובלת אף לכתחילה.
  693. . תפארת שמואל על הרא"ש נדה הל' מקואות סי' כח ע"פ לשון הטור שבציון 680 והובא בשו"ת רע"א סי' קיד.
  694. . תפארת שמואל שם, הובא בסד"ט קצח ס"ק עט.
  695. . ערוה"ש שם ספ"ז, ועי' אמרות טהורות (לרא"ד מבוטשאטש) יו"ד שם, על מה צריכה להשגיח.
  696. . ס' הישר לר"ת סי' מח אות א.
  697. . יומא עח א.
  698. . רש"י שם.
  699. . עי' מדות פ"ב מ"ו, וע"ע עזרה.
  700. . רש"י יומא עז ב.
  701. . זכריה יג א. ברייתא יומא עח א.
  702. . גמ' שם.
  703. . רש"י שם, שהרמז למים עמוקים, והשיעור עד צוארה נתן רב יוסף עצמו.
  704. . גמ' שם.
  705. . בה"ג הל' נדה, הובא בש"ך קצח ס"ק ג; רי"ו נכ"ו ח"ה בשם הגאונים ורב נטרונאי גאון, וכ"ה בתשוה"ג שע"ת סי' קסז והל' קצובות שיעור המקוה עמ' 106 ובשו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' שכא; שו"ע קצח לו ולז ורא א.
  706. . עי' עירובין ד ב, וע"ע מקוה.
  707. . שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתיח; רי"ו שם, הובא בב"י קצח; שו"ע רא א.
  708. . שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתיט; שו"ע קצח לו. על שיעור זרת ע"ע, ועי' פת"ש ס"ק כא ושו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נח.
  709. . עי' לעיל ציון 616 ואילך. הגר"א ס"ק מב. וכעי"ז בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכד כשאינו גבוה עד חצי החזה, ועי' חזו"א יו"ד סי' צה ס"ק א שהוא אותו השיעור של זרת, ועי"ש איך מודדים הזרת. ועי' שו"ת ריב"ש סי' רצב.
  710. . הגאונים שבציון 697. ועי' לעיל ציון 655 מהאשכול שנקט שאין זו טבילה דרך גדילתה, ושהדברים אמורים בדיעבד; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתיח וח"ג שם.
  711. . שו"ת הר"ן סי' סו, ועי"ש שאין בכך משום חציצה; שו"ע שם לז.
  712. . עי' לעיל.
  713. . הר"ן שם, ועי' הגר"א ס"ק מג, וכ"מ ברשב"א שבציון 707.
  714. . הגר"א ס"ק מג, ודימה לכופת ידיו ורגליו, עי' לעיל ציון 656.
  715. . שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתיח; רמ"א בשו"ע רא סו, כשאין במקוה גובה זרת מעל לטבורה, ור"ל שע"י כן אינה יכולה לטבול אלא בשכיבה.
  716. . רמ"א בשו"ע שם.
  717. . פת"ש ס"ק מב בשם לבושי שרד, ע"פ שו"ת הרשב"א שבציון 701.
  718. . מקואות פ"ה מ"ו; רמב"ם מקואות פ"ט הי"ז; טוש"ע יו"ד רא ה. וע"ע זוחלים וע' מעין שהים יש לו דין מעין לטהר בזוחלין. ועי' להלן: הכוונה, ציון 502. ועי' שו"ת מאמר מרדכי (ברונא) סי' ב שהק' שהרי לא באו המים תחת רגליו, עי' להלן ציון 795, ואולי הדברים אמורים כשרגליו במים.
  719. . עי' רש"ש ברכות כב ב לרש"י ד"ה דנפול. ועי' שו"ת משפט כהן סי' מד אות ב.
  720. . תוספתא מקואות סופ"ה; רמב"ם מקואות פ"א ה"ט; שו"ע רא סב: לא יקפוץ וכו' ולא יטבול פעמיים וכו'.
  721. . תוספתא שם; רמב"ם שם; שו"ע קצח כט. ועי' תוספתא שם שר' יהודה אומר כבוש ידך עליו עד שתצא נפשו, ועי"ש בחס"ד שהוא דרך גוזמא, ולדעתו מותר לכבוש ידו עליו, וע"ע חציצה עמ' עה, ציון 73, טעמו.
  722. . האשכול סי' ס; רא"ש הל' מקואות סי' כא; רי"ו נכ"ו ח"ה; טוש"ע שם ושם.
  723. . רא"ש שם.
  724. . ריב"ש סי' רצג בד' הטור, הובא בב"י רא.
  725. . ריב"ש שם, הובא בב"י שם.
  726. . ריב"ש שם, הובא בב"י שם.
  727. . האשכול ורא"ש ורי"ו וטור הנ"ל.
  728. . ריב"ש שם, הובא בב"י שם.
  729. . רא"ש שם; טור שם; ריב"ש שם, ועי"ש שכיון שטובל בנחת, אף אם בשעת כניסתו למקוה יוצאים מקצת המים ממנו, מחוברים הם אליו ומשלימים לשיעור. וע"ע זוחלין, כרך יב: הזחילה הפוסלת.
  730. . ריב"ש שם.
  731. . ב"י קצח; שו"ע שם כט, ועי' הגר"א ס"ק כז שכ"ה לרא"ש ורמב"ם, אבל בריב"ש פי' דברי הרמב"ם בע"א, עי' להלן.
  732. . ב"י שם; ט"ז ס"ק כט; ש"ד ס"ק לט.
  733. . ד"א זוטא טז, הובא בב"י שם ובכ"מ מקואות פ"א ה"ט ובהגר"א שם. ועי' משיב דבר ח"ב סי' לז.
  734. . ריב"ש סי' רצג, שכ"מ מל' הרמב"ם שהביא דינים הללו בפ"א, ולא בפ"ט בענין מקוה מצומצם, הובא בב"י סי' רא ובכ"מ שם ובש"ך קצח ס"ק לט.
  735. . עי' להלן: הכוונה. ריב"ש שם לד' הרמב"ם, הובא בב"י רא ובכ"מ מקואות פ"א ה"ט.
  736. . שו"ת משיב דבר ח"ב סי' לז, שלכן כשפגעה בדבר טמא חוזרת וטובלת, עי' להלן ציון 898, והוא לפי שלא חזרה לביתה.
  737. . כ"מ שם.
  738. . ד"מ רא אות כז.
  739. . עי' להלן, שם.
  740. . דגו"מ תנינא סוף הל' נדה, ועי"ש שלמעשה מותר, שכן יש סוברים שא"צ כוונה, ויש סוברים שבמים מרובים מותר; עצי לבונה שם.
  741. . עי' להלן ציון 795.
  742. . עי' להלן ציון 894 שיש סוברים שמטעם זה נדה טובלת פעמיים.
  743. . חס"ד לתוספתא מקואות פ"ז. ועי' לעיל ציון 676, ואולי החומרא היתירה הוא מה שכובש ידו.
  744. . משיב דבר ח"ב סי' לז וגלות עליות פ"ז מ"ו אות ד בד' הרמב"ם, שהביא הדין בסמוך לדין הכופת ידיו ורגליו, עי' לעיל ציון 656.
  745. . עי' לעיל. או"ז ח"א סי' שלז אות ג, ועי"ש שאמרו ה"ז מגונה אגב הדינים האחרים. ועי' משיב דבר שם, שכ' הטעם שיאמרו שטבילה ראשונה פסולה, ויחשדוה ששימשה בינתים בטומאה, וכעין זה בטהרות.
  746. . מאירי מקואות סופ"ה, ועי' חס"ד שם, וע"ע חציצה עמ' עה.
  747. . גלות עליות שם, וכ"מ במאירי מקואות סופ"ה.
  748. . גלות עליות שם.
  749. . רבא, נדה סו ב; רמב"ם מקואות פ"א הי"א; טוש"ע קצח לא. ועי' הל' א"י מן הגניזה מרגליות עמ' פה שהתיר לעמוד ע"ג כלי או אבן או כל דבר, כדי להמנע מלהתלכלך בטיט, וצ"ב. ועי' תשוה"ג אסף תשב עמ' 120 שהתיר לעמוד ע"ג אבן, ועי' ראב"ן נדה סו"ס שכו שאסר אף ע"ג אבן, וצ"ל שהכל לפי הענין.
  750. . רב חנן מנהרדעא נדה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' גמ' שם: סבר רב כהנא למימר משום גזירת מרחצאות, וע"ע מקוה, מחלוקת ראשונים אם אף טעם זה קיים להלכה, ובאלו כלים גזרו.
  751. . טור שם.
  752. . רש"י שם; טוש"ע שם. וכ"נ כוונת הרמב"ם שם: שמפחדת ולא תעלה לה טבילה.
  753. . תורת הבית בית ז שער ז; שו"ע שם.
  754. . רש"י ומאירי שם; בעה"נ שער הטבילה הביאו תוה"א שם; רא"ש הלכות מקואות סי' לב; ש"ד הל' נדה סכ"ד; טוש"ע שם.
  755. . ערוך ע' סל (ב): רמב"ם שם.
  756. . גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  757. . מהרי"ל הל' טבילה; שו"ת מהר"ם פדוואה סי' לא. וע"ע מקוה אם הטבילה פסולה משום טבילה ע"ג דבר הראוי לקב"ט.
  758. . מהרי"ל שם.
  759. . ט"ז ס"ק לב.
  760. . שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתכח; שו"ע קצח לא.
  761. . ע"ע מקוה, במקבלת טומאה אם טבילתה פסולה משום גזרת מרחצאות.
  762. . או"ז הל' נדה סי' שסג אות יד וטו בשם רשב"ם.
  763. . שו"ת הרא"ש כלל לא סי' ג, הובא בטור קצח; שו"ע שם לב.
  764. . עי' ב"ח שם.
  765. . רא"ש שם, והובא בב"י שם, ועי' ב"ח שם. ועי' בעה"נ (קאפח) ריש שער הטבילה כעי"ז בע"ג נסר שאינו משופה.
  766. . בעה"נ ריש שער הטבילה, וע"ע מקוה, אם גם ע"ג כלי חרס עלתה לה טבילה; תוה"א שם; טוש"ע קצח לא. ועי' לבוש שם וט"ז ס"ק לא בטעם החילוק בין זה לבין גזרת מרחצאות, שלא עלתה לה טבילה, ע"ע הנ"ל.
  767. . עי' להלן ציון 801 ואילך. רב שמואל בר רב יצחק נדה סו ב.
  768. . רי"ף שבועות פ"ב סי' אלף קא; תוס' נדה שם בשם ר"ח ור"ת; יראה"ש סי' כו בשם ר"ח; בעה"נ שער הטבילה בשם רבותיו; רמב"ם מקואות פ"א הי"א; הרוקח סי' שעז; סמ"ג ל"ת קיא בשם ר"ח והערוך; רמב"ן שבת סח ב בשם הגאונים; ריטב"א שם בשם אחרים; סמ"ק סי' רצג; רשב"א בתוה"א ב"ז ש"ז ושבת שם בשם הגאונים; רא"ש נדה הל' מקואות סי' לג; רי"ו נכ"ו ח"ה; טור קצח בשם ר"ת; ר"ן שבועות ושבת שם; ריב"ש סי' קכה; שו"ע שם לד.
  769. . תוס' וסמ"ג וסמ"ק ותוה"א ורא"ש וריטב"א ורי"ו ור"ן וטוש"ע הנ"ל.
  770. . חי' הר"ן שבת שם בשם הגאונים.
  771. . תוה"ק שם; רי"ו שם; טוש"ע קצח לד.
  772. . ב"י שם.
  773. . טור שם, וכעי"ז ברמב"ם שם, ע"פ נדה שם: אבוה דשמואל כו' מפצי ביומי דניסן, וכפי' תוס' שם.
  774. . תוס' נדה סז א ד"ה פתחה (הב') בשם בה"ג ורס"ג ור"ח ור"ת, ע"פ גירסתם בגמ' שם: ולית הלכתא וכו'; רא"ש הל' מקואות סי' לה בשם ר"ת; סמ"ג לאוין קיא בשם הערוך, והסכים כן; מרדכי שבועות סי' תשמח בשם רס"ג.
  775. . ס' הפרדס הל' נדה בשם ר' יצחק ב"ר מנחם, שלא גר' כן בגמ' שם; תוס' ושא"ר שם בשם תשו' רש"י; טוש"ע שם. וכ"מ מסתימת הרמב"ם שם. עי' כ"מ שם פ"ב הכ"ב והגר"א ס"ק מד, וכ"ד הראשונים המובאים בערך חציצה: לחה ויבשה, ציון 791, שאינם גורסים "ולית הלכתא כו'", וכ"ד הראשונים שבציון 784, שמפרשים "ולית הלכתא כו'", על מימרות אחרות.
  776. . עי' רש"י שבת נז א, וע"ע חציצה.
  777. . פרישה קצח ס"ק ז. וע"ע הנ"ל, שם, טעמים אחרים.
  778. . מקואות פ"ח מ"ה; רמב"ם פ"ב הי"א; טוש"ע קכ ב בטבילת כלי גויים, וכ"כ בסי' קצח כח: לא תאחוז בה חברתה וכו'. וע"ע חציצה: הדוקה ורפויה, מר"י מלוניל, שאם בית אחיזתו שקוע במים, טהורים, שאין דרך האוחז להדק, וזה נגד כל הראשונים דלעיל ולדהלן.
  779. . ע"ע הנ"ל, שם, ציון 46 ואילך.
  780. . מקואות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם.
  781. . ר"ש ורא"ש שם; תוה"א סוף בית ז; טוש"ע קצח כח.
  782. . תוה"ק שם; טוש"ע שם.
  783. . תוה"א שם, וכ"כ בב"ח ופרישה שם וש"ך ס"ק לח בד' טוש"ע הנ"ל. וע"ע הנ"ל, שם, ציון 77 ממהר"י ברונא שלהלכה טופח ע"מ להטפיח אינו חיבור, וטמאים, ותמה על הפוסקים שלא כ"כ, ועי"ש ציון 78 מכמה אחרונים שדחו.
  784. . תוה"א סוף בית ז ומשמה"ב שם, בד' ר"ש במקואות שם, ועי' ש"ך קצח ס"ק לה שכ"ה לגי' בה"ג בדברי ר"ש; עד שירפה. וע"ע הנ"ל, ציון 54 ואילך, שד' הרמב"ם והרמב"ן והרא"ה שר"ש בא להקל, שדי במרפה, ואין צריך להדיח ידיו.
  785. . משמה"ב שם, שאינו דומה לרגלי האדם הטובל במקוה, עי' להלן, כיון שהמים קדמו ויש משקה טופח מחובר למקוה, והובא בט"ז קצח ס"ק כז, ועי"ש בט"ז שנ' שהבין בדבריו שבשניהם יש משקה טופח, אלא שבאוחז וכו' המים תלושים ובעומד במקוה המים מחוברים, עי' להלן, וכעי"ז כ' בשמלה שם ס"ק ל.
  786. . משמה"ב שם, ור"ל שאין חוששים שיהדק בכח, עי' להלן.
  787. . ט"ז שם, לדעה זו.
  788. . משמה"ב שם, וכ"ד המרדכי ע"ז סי' תקס, וכמש"כ בט"ז קכ ס"ק ד, עי' להלן.
  789. . מטה יהונתן קכ ס"ב; סד"ט קצח ס"ק נז. ועי' הגר"א קכ ס"ק ז.
  790. . ט"ז קכ ס"ק ד, בבאור דברי המרדכי הנ"ל.
  791. . מטה יהונתן שם, וכעי"ז בט"ז שם, ועי' הגר"א שם, ועי' להלן ציון 136 מחזו"א.
  792. . עי' לעיל.
  793. . עי' רמ"א בשו"ע קכ ב, בטבילת כלי גויים, ועי' דברי חמודות לרא"ש הל' מקואות אות צז וט"ז ס"ק ד שתמהו שכיון שהם עכשיו מחוברים למקוה יתכשרו, ועי' ש"ך ס"ק ז מש"כ ליישב, וצ"ב. ועי' עצי לבונה קצה ס"ל שכ' בד' הרמ"א שהחמיר לפי שאין אנו בקיאים מהו דיבוק חזק, ועי' להלן.
  794. . ט"ז שם בד' הרא"ש, וכן מסקנת הגר"א ס"ק ז. וכ"כ בסי' קצח ס"ק כז בד' הרמב"ם והרמב"ן שבציון 776, ועי' ברעק"א לט"ז שם שדחה.
  795. . הגר"א שם. ועי' להלן ציון 139 מחזו"א.
  796. . דרישה קצח אות ו; ט"ז ס"ק כז. וכן הוכיח בסד"ט ס"ק נז, מל' טוש"ע שם.
  797. . עי' לעיל ציון 781.
  798. . עי' לעיל ד' הרשב"א.
  799. . סד"ט שם.
  800. . עי' לעיל ציון 772.
  801. . ש"ך ס"ק לו.
  802. . ש"ך שם, ע"פ שו"ת משאת בנימין סי' פא, ור"ל שכשא"א בע"א מותר לכתחילה.
  803. . בעה"נ סוף שער הטבילה הובא בתוה"א בית ז ש"ז; רא"ש הל' מקואות סי' כא; מרדכי ע"ז סי' תתס ואגודה שם סי' עג; ריטב"א (רייכמן) ומאירי שבת סה א; מאירי נדה סז א; רי"ו נכ"ו ח"ה; שו"ע קצח ל, וכעי"ז בטור שם: כיון שמלוחלחות, ועי' להלן.
  804. . תוה"ק שם; טוש"ע שם. וכ"כ בבעה"נ ובתוה"א שם אלא שהוסיפו שלכן טבילתה כולה כאחת, ועי' להלן ציון 798.
  805. . תוה"א שם בשם הראב"ד, הובא בב"י שם (עי' ציון 799), ועי' בבעה"נ שם; מאירי נדה שם; ועוד.
  806. . מרדכי ואגודה הנ"ל.
  807. . עי' לעיל ציון 782 ואילך. ט"ז ס"ק ל, ואולי ר"ל באופן שלא הכניסה רגליה למקוה, אלא עומדת ונפל עליה הגל. וצ"ב אם הוא מדרבנן משום חציצה, או מה"ת משום שאין טבילת כאחת, עי' לעיל ציון 795א.
  808. . ט"ז שם לד' הראשונים שבציון 786, ושכ"מ מלשון הטור שבציון 795, שלא הזכיר שהמים מקדמים, ועי"ש שזהו הטעם השני שבראב"ד בציון 796.
  809. . בעה"נ (קאפח) שם בשם מקצת מחמירים, ודחה.
  810. . עי' לעיל ציון 759.
  811. . עי' תוה"א בית ז שער ז וריטב"א וחי' הר"ן שבת סה ב בד' רש"י, ועי' ראב"ן סוס"י שכו: טיט ועפר תיחוח.
  812. . רש"י נדה סז א; בעה"נ שער הטבילה; סמ"ק סי' רצג; אר"ח ח"ב עמ' 144; ש"ד הל' נדה סי' יב; טור קצח בשם רש"י; שו"ע שם לג.
  813. . עי' נדה סז א.
  814. . תשוה"ג אסף (תרפ"ט) עמ' 12; רש"י נדה שם; ערוך ע' כף (ב); ראב"ן נדה סי' שכז; או"ז הל' נדה סי' שסג אות יד בשם רשב"ם; פסקי רי"ד ומאירי וש"ג שבת שם; חי' הר"ן שם בשם הרא"ה; מרדכי שבועות סי' תשמח.
  815. . ע"ע חציצה עמ' נג - נד. רמב"ן וריטב"א וחי' הר"ן שבת שם ותוה"א בית ז שער ז בד' רש"י. ועי' חזו"א מקואות תנינא סי' ו ס"ק ו וז. ועי' להלן ציון 823.
  816. . רש"י בכורות נה ב.
  817. . הראשונים שהובאו לעיל בציון 806, ובעלי הנפש וראב"ן וסמ"ק ומרדכי ואר"ח וש"ך הנ"ל. ועי' ראב"ן שם שהוא במקום שצריך ביאת מים, וע"ע הנ"ל: בבית הסתרים ציון 421.
  818. . עי' רש"י בכורות נה ב.
  819. . ע"ע הנ"ל, שם, מחלוקת ראשונים. פרישה קצח אות לד תי' א': ועיקר.
  820. . ע"ע הנ"ל, שם.
  821. . פרישה שם תי' ב'.
  822. . בעה"נ ריש שער הטבילה ומאירי נדה סז א בביאור גמ' שבציון הבא; טור שם לד' רש"י; שו"ע שם בשם י"א.
  823. . גמ' שם לגי' שלפנינו: אף על גב דהשתא ליכא כו', ורש"י ומאירי שם ותוה"א בית ז שער ז. ועי' תוס' סו ב ועוד ראשונים שאינם גורסין כן.
  824. . תוה"א שם: כודאי משוינן ליה.
  825. . עי' להלן: בכלים, ציון 98.
  826. . עי' להלן, שם, ציון 99 מר"ש.
  827. . עי' להלן, שם, ציון 104 מרא"ש.
  828. . רא"ש הל' מקואות סי' לג בשם ויש מחלקים, ועי' ציון 837, וכ"מ במאירי שבציון הבא.
  829. . מאירי שם, ואולי כוונתו כפירוש הר"ש שבציון 99.
  830. . ע"ע חציצה: לחה ויבישה.
  831. . עי' ש"ך ס"ק מ ומז ודגו"מ לש"ך שם, ושו"ת נובי"ת יו"ד סוס"י קלו. ועי' סד"ט ס"ק ס שתמה למה צריכה לקפוץ.
  832. . חזו"א תנינא סי' ו ס"ק ז ע"פ ש"ך שם, ור"ל משום שהאדם מכביד, משא"כ במטה.
  833. . עי' לעיל.
  834. . בעה"נ סוף שער הטבילה בשם ויש מי שאומר: ונראים דבריו; רמב"ן וריטב"א ור"ן שבת סה א ומאירי נדה שם לדעת רש"י; תוה"א שם.
  835. . בינת אדם בית הנשים אות כד וחזו"א שם ס"ק ו לדעה זו, בישוב קו' ב"י שם שמ"מ המים מקדמים.
  836. . עי' להלן, שם, ציון 103. פסקי רי"ד שבת סה ב, והובא בפסקי ריא"ז שם ובש"ג שם.
  837. . עי' לעיל ציון 806.
  838. . עי' להלן, שם, ציון 101 שכ"ד הר"ש.
  839. . ב"י שם בד' רש"י, על פי ר"ש הנ"ל.
  840. . ע"ע חציצה עמ' סג שכ"ד רבותיו של רש"י.
  841. . זר זהב לאו"ה סי' נח אות כב, בד' רוקח סי' שעב.
  842. . תוס' נדה סו ב, ועוד ראשונים שבציון 760.
  843. . טור קצח, וראשונים דלהלן.
  844. . עי' לעיל. רא"ה בבדה"ב בית ז שער ז; ס' המאורות שבת שם; ר' אברהם מן ההר נדרים מ א; רא"ש הל' מקואות סי' לג, ועי' תוס' הרא"ש שם; מאירי שבת שם בשם יש דוחים; ב"י שם בד' טור שם.
  845. . עי' לעיל ציון 819.
  846. . רא"ש שם.
  847. . ב"י שם בדעתו, ועי"ש שמטעם זה אף מה שנדחק בין האצבעות אינו מעכב, ועי' ציון 826.
  848. . עי' בעה"נ סוף שער הטבילה ותוה"א שם ומאירי שבת שם ונדה שם, וס' המאורות שכ"כ בטעם שלא תטבול בנמל, וכ"מ ברש"י בכורות נה ב, וכ"כ ריטב"א (רייכמן) שבת שם, ופרישה שם; מעדיו"ט על רא"ש הל' מקואות שם בד' רש"י.
  849. . תוס' הרא"ש שבת שם. וע"ע הנ"ל, שם, מחלוקת אם כ"ה בטיט היון וכיוצא, או דוקא בשאר מיני טיט.
  850. . ע"ע חציצה כרך יז: ההקפדה. ריטב"א (רייכמן) שבת שם, ולפ"ז אף משום טיט שבשפת הנהר אין לחשוש.
  851. . רוקח סי' שיז ד"ה קידוש, ע"פ גמ' דלהלן, הובא בשו"ת מהרש"ל סי' ו ובשו"ת רמ"א סי' יט; אגודה עירובין נה ב הובא בהג"א שם; רמ"א בשו"ע קצח מה.
  852. . דברים כז כא. רמ"א בשו"ע שם.
  853. . עירובין שם, ועי' רוקח שם.
  854. . שו"ת מהרש"ל שם. ועי' שו"ת רמ"א שם ש"חמירא סכנתא" לעמוד בסכנת ארור וגו'.
  855. . הרוקח שם, ועי' מאירי נדה סו א ד"ה כבר ביארנו.
  856. . ב"ק פב א, וע"ע חפיפה, כרך טז ציון 12.
  857. . גמ' שם; רמב"ם מקואות פ"ב הט"ז; טוש"ע יו"ד קצט א.
  858. . ע"ע הנ"ל: מהותה.
  859. . מהותה, ושם שאף לסוברים שלא תיקן, כבר נהגו בנות ישראל לרחוץ כל גופן בחמין, ועי' שם: חיובה, אם אף בשאר חייבי טבילות תיקן עזרא חפיפה.
  860. . נדה סו ב; רמב"ם מקואות פ"א ה"י; טור קצט א. על פרטי הדחה זו, ע"ע הנ"ל ציון 97 ואילך, וציון 172 ואילך.
  861. . ע"ע הנ"ל, שם. ועי' ציון הבא.
  862. . ע"ע הנ"ל ציון 114 ואילך, ושם אם הוא חיוב, או עצה טובה, שלא תצטרך לחזור ולטבול אם תמצא שם דבר חוצץ לאחר טבילה, ועי"ש ציון 111 ואילך, אם הדחת קמטיה חיוב או עצה טובה.
  863. . ע"ע חציצה, כרך יז: בבית הסתרים, ציון 453 ואילך.
  864. . ע"ע הנ"ל, שם, ציון 441 ואילך.
  865. . ע"ע הנ"ל ציון 449 ואילך. ועי"ש שיש חולקים.
  866. . ע"ע הנ"ל עמ' סב, ושם כשא"א להסיר.
  867. . ע"ע הנ"ל, שם.
  868. . ע"ע הנ"ל, עמ' כד ועמ' מד, ושם אם הצפרנים עצמן חוצצות או משום שמצוי תחתיהן טיט ובצק וכיוצא.
  869. . חכ"א כלל קכא סי' א: ויותר מזה אף דקדוק מצוה אין כאן.
  870. . ע"ע חול המועד ציון 763.
  871. . סה"ת סי' קד; מרדכי שבועות סי' תשמז.
  872. . מאירי נדה סו ב בשם תוס'; ט"ז קצח ס"ק כא, ע"פ מרדכי הנ"ל.
  873. . סד"ט ס"ק לט, ועי"ש שכ"ה דוקא בצפורן אחת, אבל כשלא נטלה כל צפרניה אין סומכים על הניקור, וצ"ב של"מ כן מראשונים הנ"ל.
  874. . ע"ע הנ"ל: בעומד להנטל, ציונים 296, 307. נקוה"כ שם, ע"פ דבריו בש"ך ס"ק כה, וכ"כ במג"א ר"ס שמ, עי"ש במחה"ש, ועי' סד"ט שם.
  875. . ש"ך שם ומג"א שם, ועי' שם ושם ובסד"ט שם אם אף ליטלן בכלי מותר.
  876. . ע"ע חציצה עמ' לז.
  877. . ט"ז קצח ס"ק כה.
  878. . ע"ע הנ"ל, שם.
  879. . סד"ט ס"ק מט.
  880. . ש"ך הל' נדה סי' יב: בערב יום טבילתה; רמ"א בשו"ע קצח כד.
  881. . סדרי טהרה ס"ק מט.
  882. . כרך טז: זמנה, ציון 387 ואילך.
  883. . ע"ע חציצה: הדוקה ורפויה ציון 33 ואילך, ועי"ש שיש סוברים שאף בגד מהודק אינו חוצץ, ושם שיש סוברים שנדה טובלת בבגדיה לכתחילה. ועי' להלן: בשבת וביו"ט, שנדה מערמת וטובלת בבגדיה בשבת וביו"ט כדי לטהרם.
  884. . ושם כשאין לו גמי.
  885. . ציון 616 ואילך.
  886. . עי' לעיל ציון 264.
  887. . בעה"נ סוף שער הטבילה, הובא בטור ר.
  888. . עי' לעיל ציון 300.
  889. . ע"ע ערוה. ב"י שם.
  890. . רא"ש בקיצור הל' נדה; רי"ו נכ"ו ח"ה; טור שם בשם הרא"ש; שו"ע שם.
  891. . הגר"א ס"ק א, שלכן מברכת לאחר שפשטה.
  892. . בעה"נ שם; שו"ע שם, וכעי"ז ברוקח סי' שמט בטובל. אם אף כשאינה מעלה עפר וכיוצא על ידי עכירת המים, חשובים עכורים, ע"ע הנ"ל.
  893. . עי' לעיל ציון 298 - 299.
  894. . רמ"א בשו"ע שם.
  895. . מאירי פסחים ז ב.
  896. . ראב"ן סי' שכח, הובא בש"ד הל' נדה סי' כב. ועי"ש שאם אינה יכולה להעכירם מכסה עצמה בבגד ומברכת בעוד רגליה במים.
  897. . ט"ז ס"ק ג וש"ך ס"ק א וחכ"א כלל קכב סי' יד, שיש לסמוך על הסוברים שבאשה אין לחוש ללבה רואה את הערוה (ע"ע).
  898. . ש"ך שם; חכ"א שם.
  899. . ט"ז שם; חכ"א שם, וע"ע הנ"ל.
  900. . ס' חסידים סי' שצד; המנהיג דין חפיפה סי' קכב.
  901. . יחזקאל לו כה. ס' חסידים שם.
  902. . עי' משנה מנחות סה א. המנהיג שם בשם רבותי בלוניל.
  903. . המנהיג שם. ועי' שו"ת חוות יאיר סי' קפא שיש שנהגו לטבול פעמיים מטעם זה, ועי' לעיל ציון 306, כשאירע ספק בטבילה שניה, אם תחזור ותטבול. ועי' לעיל ציון 735.
  904. . עי' לעיל: מצותה וברכתה, ציון 301.
  905. . הרוקח סי' שיז; אר"ח ח"ב עמ' 149; כל בו סי' קמה סוף דיני נדה; ש"ד הל' נדה סי' כג, הובא בש"ך קצח ס"ק סא.
  906. . פת"ש קצח ס"ק כט בשם חמודי דניאל (כת"י).
  907. . הראשונים הנ"ל; רמ"א בשו"ע קצח מח. ועי' שו"ת פני לוי סי' א שתיזהר שלא תברך שוב. ועי' ש"ד שם שה"ה בפגעה במצורע או בסוס, אבל בשאר ראשונים כתבו שהפוגעת בסוס סימן יפה לה עי"ש, והובאו בש"ך שם. ועי' ש"ך וכל בו שם עד כמה פעמים תחזור ותטבול.
  908. . לבוש שם, ועי' סד"ט ס"ק צא שלפ"ז שאם אין דעתה לשמש בלילה זה אין חשש, ועי' כל בו שם.
  909. . ש"ך שם; רמ"א בשו"ע שם.
  910. . ש"ד הל' נדה סי' כג.
  911. . ברכות כ א.
  912. . ש"ד שם בשם ר"ח.
  913. . סד"ט שם, והוכיח שם מזה שא"צ לגעת, עי' להלן.
  914. . סד"ט שם בשם מעדני מלך על הרא"ש בשם ש"ד, ושאפשר שכ"ג מעדני מלך בש"ד, ולכן טוב שתבוא לקראתה וגם תגע בה. לפנינו בדברי חמודות הלכות מקואות אות קכו בשם ש"ד: פוגעת.
  915. . הרוקח סי' שיז ד"ה שבעה נקיים; ראבי"ה תתקע בשם רשב"ט, הובא באו"ז ח"א סי' שלח ובמרדכי שבועות סי' תשנ, ובאגור סי' אלף ת בקיצור; או"ז שם וסי' תשנה אות ג; רמ"א בשו"ע רא עה: לרחוץ עצמה.
  916. . הרוקח שם; ראבי"ה בשם רשב"ט שם; או"ז שם.
  917. . עי' שבת יג ב. הראשונים שבציון הקודם, ועי' שו"ת הרמב"ם פאר הדור סי' קנב, שפשט במצרים לטבול במים שאובים, וגזרו עליהן שלא לרחוץ בשאובים אף קודם טבילה במקוה.
  918. . הרוקח שם; או"ז שם.
  919. . ראבי"ה שם בשם רשב"ט הובא במרדכי שם, וכ"מ באו"ז שם, ועי"ש שמ"מ כשרוחצת בשאובים שלא ביום טבילתה אף על פי שאסורה בתרומה אינה נאסרת לבעלה.
  920. . מרדכי שם: ואפי' לתרומה לא גזרו; רמ"א בשו"ע שם.
  921. . רמ"א שם.
  922. . שו"ת הרי"ד סי' עג, הובא באו"ז סי' שלח וסי' תשנו; שו"ת מהר"ם ב"ב בלאך עמ' 173 סי' נה וכהנא ח"ב סי' קי; מרדכי בשם ראבי"ה שם: לא נפסלה הטבילה, וקרוב הדבר שאפילו לכתחילה רוחצת, ועי' באו"ז סי' שלח בשם ראבי"ה שלכתחילה יש להזהר, וכ"מ מרמ"א שם שלא כ' שלא עלתה לה טבילה.
  923. . עי' פיהמ"ש סוף זבים ורמב"ם אבוה"ט פ"ט ה"א, וע"ע שמונה עשר דבר.
  924. . עי' להלן: הכוונה.
  925. . עי' להלן, שם.
  926. . גלות עליות סופ"ג. ועי' פנ"י שבת יד א ד"ה אמנם.
  927. . רמב"ם מקואות פ"א ה"ב. ועי' להלן ציון 929.
  928. . ע"ע חציצה: בטבילה, ציונים 15, 22.
  929. . ע"ע הנ"ל: רובו ומקפיד, ציונים 134 - 137; בכלים.
  930. . עי' להלן ציון 1000, ואילך. על כלי שתוכו טהור, עי' להלן ציון 962.
  931. . ר"ש ורא"ש ורע"ב מקואות פ"י מ"ה, ועי' ר"ש סוף מקואות; רא"ש הל' מקואות סי' ל; מרדכי שלהלן ציון 126, ועי' בתוספתא שלהלן ציונים 21, 26.
  932. . עי' לעיל.
  933. . בכלים, עמ' פ.
  934. . ויקרא יא לב.
  935. . ראב"ד לתו"כ שמיני פרק ח.
  936. . ויקרא כב ז.
  937. . עי' לעיל ציון 572. ועי' הגר"א שם שגורס מה ביאה וכו'.
  938. . תו"כ שם, ועי' גלות עליות (הובא בציון 110) שאינו אלא אסמכתא מדרבנן, ול"מ כן מסתימת הראשונים.
  939. . עי' לעיל, שם.
  940. . ראב"ד שם בשם י"מ, ועי"ש פי' א; קרבן אהרן שם. ועי' להלן ציון 110. ועי' תפא"י כלים פכ"ה בועז אות ד שתמה על השמטת הרמב"ם וטוש"ע.
  941. . ערוך ערך זבורית (ב), בבאור מקואות פ"י מ"א: הטבילו כדרכו בלא זבורית, הובא בר"ש שם, וכ"פ האשכול ח"א סי' סב והרע"ב שם. ועי' להלן ציון 15; שו"ת מהר"ח או"ז סי' סג, תשו' רבנו שמחה ב"ר שמואל, הובאה במרדכי ע"ז סי' תתנט.
  942. . רמב"ם מקואות פ"ג הכ"ה; מאירי חולין עג א.
  943. . מקואות פ"י מ"ה בסתם, והובא בחולין שם: דברי ר' מאיר. ועי' נחל אשכול ח"א סוס"י סב.
  944. . רש"י שם.
  945. . גמ' שם.
  946. . רש"י שם. וע"ע חציצה: בעומד להנטל, ציון 295 שד' הראב"ד שאינו צריך טבילה מצד עצמו, אבל צריך לשקעו במים כדי שתעלה טבילה לכלי, כדין חציצה במיעוט ואינו מקפיד, לדעתו, עי' לעיל ציון 564, ונפ"מ שאין חציצה שמעבר למקום המדה פוסלת, ועי' שו"ת צ"צ (מלובאויטש) סי' קנח אות א, שצריך לשקע מעט יותר ממקום החתך, וע"י כן חשובה טבילה למקום החתך, ועי' אב"נ יו"ד סי' רסו שלא כ"כ. וע"ע הנ"ל, שם, ציון 294.
  947. . ר"ש ורא"ש ומאירי ורע"ב שם, וע"ע חציצה עמ' כג טעמים אחרים.
  948. . תוס' חולין שם; ס' התרומה סי' קד בשם רבו.
  949. . כן הובא בחולין שם.
  950. . מקואות שם, והובא בגמ' שם.
  951. . עי' מרדכי שבועות סי' תשנ ואו"ז ח"א סי' שסב בשם ראבי"ה. וכ"מ בגמ' שם.
  952. . כ"ה לראשונים שמפרשים בעשויה חוליות, עי' לעיל, וע"ע הנ"ל שיש מפרשים הטעם משום חציצה, ועי' חס"ד פ"ח אות ג.
  953. . עי' כלים פי"ד מ"ג, וע"ע יד לטומאה.
  954. . מקואות פ"י מ"ה.
  955. . רע"ב שם, וכ"מ בר"ש ורא"ש שם ובתוס' חולין עג א. וכ"פ בפיהמ"ש (קאפח). בפיהמ"ש לפנינו: כל הטבעות, וכ"ה במאירי שם, (ואולי טס"ה), ועי' חס"ד מקואות פ"ח אות ג. ועי' תוס' שבציון 939 שטבעת זו עשויה מחוליות קטנות, ולכן אין כאן חציצה.
  956. . רמב"ם מקואות פ"ג הכ"ה; טוש"ע יו"ד רב ט.
  957. . רמב"ם שם.
  958. . פיהמ"ש שם.
  959. . או"ז סי' שסב בשם ראבי"ה; מרדכי שבועות שם. ועי' אשכול סוס"י סב. ועי' הג' זר זהב לאו"ה כלל נח דין צד אות כ שכ"ד הרוקח סי' שעו וסה"ת סי' קד, ועי' חס"ד שם.
  960. . ע"ע כלים.
  961. . כלים פכ"ה מ"ה, ועי' תוס' יום טוב שם; רמב"ם שם, כלים פכ"ח ה"ו.
  962. . ר"ש שם.
  963. . פיהמ"ש שם. ועי' משנה אחרונה שם טעם אחר, שטעון טבילה מדרבנן לכתחילה כדי להזכירו שקודם טבילה אסור להשתמש בו.
  964. . עי' לעיל.
  965. . חזו"א כלים סי' כט ס"ק יב בד' פיהמ"ש. וע"ע חציצה עמ' פ - פא, אם חציצה על חצי הרובע חוצצת.
  966. . ע"ע כלים, מחלוקת תנאים, ועי' רמב"ם כלים פכ"ח ה"ו.
  967. . ע"ע הנ"ל.
  968. . עי' בבאור זר זהב לתוספתא כלים ב"ב פ"ג וחזו"א שם לדעתו.
  969. . חזו"א שם, ועי' לעיל ציונים 938 - 939, מחלוקת ראשונים בידות שעתיד לקצצן, והחלק שאינו טעון טבילה מחוץ למים, אם הוא חוצץ.
  970. . רש"י זבחים עט א.
  971. . גמ' שם.
  972. . רש"י שם; שמ"ק אות א.
  973. . עי' לעיל.
  974. . עי' לעיל.
  975. . חזו"א שם ס"ק יב. ועי' להלן ציון 977.
  976. . ע"ע מי חטאת.
  977. . רש"י ושמ"ק שם.
  978. . גמ' שם: רבא, בביאור ברייתא שם עח ב. כשהכלי טמא אף מתוכו, עי' מקואות פ"י מ"ו, וע"ע השקה עמ' קצז וע' מקוה.
  979. . רש"י ושמ"ק שם.
  980. . עי' תוס' שם ד"ה רבא ושמ"ק שם.
  981. . עי' רמב"ם מקואות פ"ג הי"ט ומרכה"מ שם ותפא"י כלים פכ"ה בועז אות ד בדעתו.
  982. . מרכה"מ שם ותפא"י שם בדעת הרמב"ם.
  983. . עמ' קצה.
  984. . עי' כלים פכ"ה מ"ג, וע"ע כלים.
  985. . כלים שם.
  986. . ר"ש שם. ועי' מל"מ כלים פכ"ח ה"ג שה"ה בכל כלים שנטמאו אחוריהם במשקים, וכמו רובע וחצי רובע שבציון 952, ועי' מרכה"מ שם שתמה שבפיהמ"ש דלהלן ל"מ כן, ועי' מ"א כלים פכ"ה מ"ג ד"ה מה שהאריך, ועי' חזו"א כלים סי' כט ס"ק טו ויט שבגמ' זבחים שבציון 969 מבואר שאין צריך להטביל תוכו, וכ' שדברי הר"ש אינם אלא במדות היין והשמן, עי"ש הטעם, ועי' לעיל ציון 966.
  987. . עי' כלים שם, וע"ע הנ"ל.
  988. . ע"ע הנ"ל.
  989. . פי' הרא"ש שם.
  990. . עי' מרכה"מ שם.
  991. . פיהמ"ש שם, וכ"כ בכ"מ כלים פכ"ח ה"ג לד' הרמב"ם שם.
  992. . מרכה"מ שם.
  993. . עי' רא"ש ורע"ב ותפא"י כלים פי"ח מ"ה.
  994. . כלים פי"ח מ"ט, והובא בגמ' סוכה טז א.
  995. . רש"י סוכה שם; ר"ש ורא"ש שם, וכעי"ז בפיהמ"ש שם, ועי' במלאכת שלמה שם.
  996. . עי' כלים שם.
  997. . חזו"א כלים סי' טז ס"ק יד.
  998. . כלים שם, והובא בסוכה שם. ועי"ש בכלים שלדעת חכמים אף נטמאת איברים.
  999. . עי' רמב"ם כלים פכ"ה הי"ד.
  1000. . עי' סוכה שם, וע"ע כלים (ב).
  1001. . ראשון לציון ושפ"א סוכה שם ותפא"י כלים שם בועז ס"ק טז וחזו"א שם, ע"פ לשון הרמב"ם שם, ועי' הר צבי יו"ד סי' קח.
  1002. . עי' לעיל. תפא"י שם, ועי' כלים פי"ט מ"א: המפרק את המטה להטבילה וכו'.
  1003. . חידושי הרא"ה סוכה שם, וכעי"ז בריטב"א שם, ועי"ש ברא"ה שנראה שאינו גורס את דברי ר' אליעזר.
  1004. . מים טהורים כלים רפי"ט, הובא בתוס' אנשי שם שם. ועי' בדובב מישרים ח"א סי' קכו ד"ה הנה כבר וחזו"א שם ס"ק כ.
  1005. . תוספתא כלים ב"מ פ"ח, הובאה בתוס' סוכה טז א ובר"ש כלים פי"ח מ"ט.
  1006. . ר"ש כלים פי"ח מ"ט ותוס' סוכה שם, שלתוספתא כ"ה פי' המשנה שבציונים 985, 986, וכ"פ ברע"ב פי"ח מ"ט. ועי"ש בתוספתא ובר"ש שם שכן אמר ר' שמעון, אבל לד' רבי אף ר"א מודה שאינה נטהרת חבילה אלא מטה שלימה.
  1007. . שו"ת הר צבי יו"ד סי' קח.
  1008. . ר"ש ורא"ש ומאירי פ"י מ"א; טוש"ע רב ו.
  1009. . מקואות שם; רמב"ם מקואות פ"ג הי"ב; טוש"ע שם.
  1010. . פהמ"ש ור"ש ורא"ש ומאירי שם; בעה"נ סוף שער המים; רמב"ם שם; תוס' רי"ד חגיגה כב א; טוש"ע שם. וע"ע שאובים שיש מפרשים הפסול משום שהמים שבתוכו שאובים.
  1011. . פהמ"ש שם; בעה"נ שם.
  1012. . שו"ת ר"ח או"ז סוס"י סד, תשו' רבנו שמואל ב"ר ברוך.
  1013. . רע"ב שם, ועי' ט"ז ס"ק ו, והגר"א ס"ק ו.
  1014. . ב"י שם.
  1015. . תוס' יום טוב שם בשם מהר"ם, וכעי"ז בב"י שם, וכ"ה בשו"ע שם שכ' לפסול כשפיו צר קצת, וכ"כ בלבוש שם, ועי' ב"ח שם שבדוק ומנוסה שאף בכלי רחב אין המים נכנסים, ועי' להלן.
  1016. . עי' חכ"א כלל עג סי' יז.
  1017. . ט"ז ס"ק ו בד' ב"י שם, ועי' ציון הבא, ועי' נקוה"כ שם של"מ כן מל' הב"י: פיו צר קצת.
  1018. . נקוה"כ שם; הגר"א ס"ק ו, ואולי כוונת הט"ז שקערה שטוחה א"א שלא יטנה קצת.
  1019. . ק"ס מקואות פ"ג, ור"ל שאין בו ביאת מים, ועי"ש שבהמשך דבריו נסתפק אולי אינו אלא מדרבנן.
  1020. . ע"ע חציצה: רובו ומקפיד.
  1021. . משנה אחרונה שם.
  1022. . ר"ש ורא"ש ומאירי מקואות פ"י מ"א; טוש"ע רב ז. וצ"ב למה, ועי' חזו"א מקואות תנינא סי' ג ס"ק ב.
  1023. . מקואות שם; רמב"ם פ"ג הי"ג; טוש"ע שם.
  1024. . רמב"ם פ"ג הי"ב ע"פ מקואות שם: הטבילו כדרכו בלא זבורית, ועי' פהמ"ש שם. ועי' לעיל ציון 932 פי' אחר, ועי' עוד פירושים בר"ש ורא"ש ורע"ב שם ובאשכול ח"א סי' סב ורוקח סי' תפא ובאו"ה כלל נח דין צו, ועוד. ולכל הפירושים הטעם לפי שאין המים נכנסים.
  1025. . ראב"ד בהשגות שם, בכוונת המשנה שבציון הקודם, וכ"מ באשכול שם בשם י"א. ועי' בעה"נ סוף שער המים ורא"ש הל' מקואות סי' ל.
  1026. . האשכול שם.
  1027. . רע"ב פ"י מ"א, וכעי"ז באשכול ח"א סי' סב.
  1028. . מקואות שם ורמב"ם פ"ג הט"ו ב"קלמרין".
  1029. . רא"ש שם. ועי' א"ר שם: שיכנסו המים באותו נקב.
  1030. . עי' להלן. תוספתא מקואות פ"ז.
  1031. . כ"ג הגר"א וחס"ד. לפנינו: שופעת.
  1032. . עי' חס"ד שם.
  1033. . תוספתא שם.
  1034. . חס"ד שם.
  1035. . תוספתא שם.
  1036. . ע"ע חציצה עמ' פ.
  1037. . חס"ד שם.
  1038. . שם.
  1039. . ע"ע השקה. רא"ש נדה הל' מקואות סי' ל; טושו"ע רב ח, ועי' ש"ך ס"ק ז והגר"א ס"ק י.
  1040. . מקואות פ"י מ"א; רמב"ם פ"ג הי"א.
  1041. . עי' פהמ"ש שם, ועי' חס"ד ותוספתא פ"ז בדעתו, וע"ע חציצה עמ' צב ששא"ר מפרשים בהכנסת הידות לכלי.
  1042. . פהמ"ש שם.
  1043. . חס"ד שם לד' הרמב"ם.
  1044. . עי' פהמ"ש (קאפח) שם, ועי' חס"ד שם.
  1045. . עי' פהמ"ש שם.
  1046. . עי' פהמ"ש ומאירי מקואות פ"י מ"ב.
  1047. . מקואות שם; רמב"ם מקואות פ"ג הכ"ג.
  1048. . מאירי שם, וכעי"ז בפהמ"ש שם. ועי' משנה אחרונה כלים פכ"ג מ"א.
  1049. . מאירי שם, ע"פ המשנה דלהלן.
  1050. . מקואות שם; רמב"ם שם הכ"ב.
  1051. . מאירי שם, ועי' שושנים לדוד שם שלפי' הר"ש לא היו תפורים בצד אחד, שלכן היה דרכם להכניס ולהוציא, והובא בתוס' אנשי שם בקיצור.
  1052. . ר"ש ורא"ש ורע"ב שם; תוס' יום טוב שם בשם מהר"ם.
  1053. . תוס' יום טוב שם בשם מהר"ם, ועי' להלן בתפילין.
  1054. . פי' הרא"ש פ"ז מ"ו, ועי' בעה"נ סוף שער המים.
  1055. . מקואות פ"ו מ"ב; רמב"ם שם הכ"ג. ועי' ערוך ע' כסת ור"ש ופהמ"ש שם על מהותה.
  1056. . ר"ש ופהמ"ש ורא"ש ומאירי שם.
  1057. . מאירי שם, וכעי"ז בפהמ"ש שם.
  1058. . ערוך ע' אמם; רש"י סנהדרין סח א; ר"ש ורא"ש ומאירי מקואות שם.
  1059. . מקואות שם; רמב"ם שם. ועי' סנהדרין שם ורש"י ותוס', שאם נקרעו, מחלוקת תנאים אם מה שבתוכם חוצץ.
  1060. . פי' המשניות ור"ש ורא"ש ומאירי מקואות שם.
  1061. . ע"ע תפילין.
  1062. . תוס' יום טוב שם בשם מהר"ם (ועי' לעיל ציון 44), ועי' משנה אחרונה שם שתמה.
  1063. . תוס' יום טוב שם, ע"פ רמב"ם תפילין סופ"ב, וע"ע הנ"ל.
  1064. . ר"ש ורא"ש ומאירי מקואות פ"י מ"ג ומ"ד ורמב"ם פ"ג הכ"א, ע"פ משנה שם ושם.
  1065. . סמ"ג עשין כב (קה ע"ב); רא"ש חולין פ"א סי' יב והל' תפילין סי' יג בשם ר"ש. ועי' אבני נזר יו"ד סי' רנג אות א ורנה אות א שתלוי בגדרי קשר של קיימא בשבת, ע"ע קושר.
  1066. . מקואות פ"י מ"ג; רמב"ם פ"ג הכ"א. כשמקפיד עליהם שחוצצים, ע"ע חציצה עמ' צה.
  1067. . פהמ"ש ומאירי שם; רא"ש שם.
  1068. . רא"ש שם, ועי' ציון 56.
  1069. . מאירי שם.
  1070. . מקואות שם.
  1071. . רא"ש שם.
  1072. . רע"ב שם, וכעי"ז בר"ש שם, ועי' פהמ"ש שם.
  1073. . רע"ב שם.
  1074. . עי' רמב"ם שם הכ"ב.
  1075. . תוספתא פ"ח, הובאה בר"ש שם.
  1076. . רמב"ם שם. ועי' שושנים לדוד מקואות שם מ"ג שחזר בו ממש"כ בפהמ"ש.
  1077. . מקואות שם. רמב"ם שם הכ"א.
  1078. . פהמ"ש ור"ש שם. ועי' מאירי שם שפירש בע"א.
  1079. . רע"ב שם.
  1080. . מקואות שם; רמב"ם שם הכ"א.
  1081. . ר"ש ורא"ש שם; תוס' מנחות לו א. וע"ע הנחת תפילין כרך ט: ההנחה.
  1082. . רמב"ם שם.
  1083. . פהמ"ש שם. ועי' גלות עליות שם.
  1084. . מקואות שם; רמב"ם שם.
  1085. . ר"ש ורא"ש שם, ועי' גלות עליות שם.
  1086. . פהמ"ש שם, ועי' גלות עליות שם שתמה למה שינתה המשנה הל' בשל ראש משל זרוע.
  1087. . מקואות שם; רמב"ם שם.
  1088. . ר"ש ורא"ש שם, ועי' מאירי שם. ועי' רע"ב ורש"ש שם.
  1089. . רמב"ם שם.
  1090. . מקואות פ"י מ"ד; רמב"ם פ"ג הכ"ב.
  1091. . רמב"ם שם, ועי' ר"ש ומאירי שם שפי' בע"א.
  1092. . ר"ש ורא"ש ורע"ב שם.
  1093. . עי' לעיל, הביאור. מקואות שם; רמב"ם שם.
  1094. . מקואות שם; רמב"ם שם.
  1095. . מאירי שם, ועי' ר"ש ורא"ש שם.
  1096. . רא"ש מקואות פ"י מ"ד, ועי' מאירי שם.
  1097. . מקואות שם; רמב"ם פ"ג הלכה כב.
  1098. . מקואות פ"י מ"ד; רמב"ם פ"ג הכ"ד.
  1099. . ר"ש ורע"ב שם.
  1100. . רע"ב שם, ועי' רא"ש שם.
  1101. . גלות עליות שם: וכ"נ מפי' הרע"ב, אלא שקיצר.
  1102. . רע"ב שם, ועי' רש"ש שם שזה פי' שני.
  1103. . מאירי שם, וכעי"ז בגלות עליות שם בד' הרמב"ם, ועי"ש שהאריך לתמוה שלא מצינו שדי בטבילת מקצת בגד אף שכולו לח.
  1104. . פהמ"ש שם; מאירי שם.
  1105. . גלות עליות שם.
  1106. . ע"ע מקוה. ר"ש ורא"ש פ"ז מ"ז.
  1107. . מקואות שם; רמב"ם פ"ח הי"ב.
  1108. . ר"ש שם; סמ"ג עשין רמח. ועי' תוס' יום טוב פ"ב מ"י שתמה ע"ז, ועי' משנה אחרונה שיישב שהמים והרגלים באים לגומות כאחת, ועי' ציון הבא.
  1109. . א"ר שם, ועי' תוע"ר ליראים השלם סי' כו אות קצג.
  1110. . ע"ע חציצה: לחה ויבשה. ר"ש שם, ועי' בינת אדם בית הנשים אות יג (כד) שאף בטיט שאינו חוצץ צריך למים מקדמים כדי שיהיו הרגלים טבולות במקוה.
  1111. . תועפות ראם שם בביאור דברי הר"ש, וכעין זה בבינת אדם שם.
  1112. . פסקי רי"ד שבת שם.
  1113. . רא"ש שם: כדתניא האוחז באדם ובכלים כו' ואם הדיח ידיו טהורים, עי' לעיל: צורתה וסדרה. ועי' תוס' יום טוב פ"ב מ"ב וגלות עליות פ"ז מ"ז.
  1114. . ב"י קצח ד"ה לא תטבול בנמל, לד' הרא"ש.
  1115. . בינת אדם שם. ועי"ש שלד' הר"ש הנ"ל אין מועיל מה שנרטבו רגליה מקודם, שמא לא נשאר עליהן טופח להטפיח.
  1116. . רמב"ם שם, וכעי"ז בפהמ"ש שם; יראה"ש שם; הרוקח סי' שעב.
  1117. . עי' לעיל.
  1118. . ע"ע חציצה: רובו ומקפיד.
  1119. . גלות עליות שם. ועי"ש פ"ב מ"י שכ' שלד' הרמב"ם כלי נטהר לחצאים מה"ת, וחכמים לא גזרו במטה שרגליה שוקעות בטיט שאינו ניכר שמטבילה לחצאים.
  1120. . רמב"ם פ"ח הי"ב; טוש"ע רא סג.
  1121. . תוספתא פ"ה, הובאה בר"ש פ"ז מ"ו; רמב"ם שם. ועי' טוש"ע שם.
  1122. . רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  1123. . חס"ד לתוספתא שם, בד' טוש"ע שהשמיטו; טמאה, אבל מל' הרמב"ם מ' שטמאה אף לחולין, וצ"ל שהוא באופן שודאי יתיז, עי' חס"ד שם.
  1124. . חזו"א מקואות תנינא סי' ט ס"ק יא לד' הר"ש.
  1125. . ר"ש שם.
  1126. . חזו"א תנינא סי' ד ס"ק יח בכוונת הב"י.
  1127. . ב"י שם לד' פיהמ"ש, ועי' חזו"א שם שתמה למה טמאה דיעבד והרי ספק מים שאובים במיעוט המקוה טהור, ע"ע מקוה.
  1128. . ע"ע שאובים. ב"י שם: ועוד י"ל, שכן ס"ל להרא"ש, ועי' חזו"א שם שתמה שכלי השקוע במקוה לד"ה אין המים שבתוכו שאובים, עי' להלן במטביל כלי בתוך כלי.
  1129. . חס"ד שם. וכעי"ז בחזו"א שם לד' הרשב"א שאין המים שבכלים משלימים לארבעים סאה, ע"ע מקוה.
  1130. . תוספתא שם; רמב"ם שם. בטוש"ע השמיטו, ועי' הג' הגר"א לתוספתא שם שמחק. ועי' חזו"א שם ס"ג ס"ק ב שלד' הרשב"א הנ"ל צריך שתתמלא לגמרי כשהיא מוטה על צידה, שאילו כשהופכה אין המים שבתוכה מצטרפים.
  1131. . רמב"ם שם.
  1132. . עי' לעיל ציון 1000. עי' ט"ז רב ס"ק ו, ועי' פרישה רא אות סג.
  1133. . תוספתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' ב"י שם אם יכול להטבילה דרך צידה, ועי' חזו"א שם סי' ט ס"ק יא.
  1134. . ע"ע השקה: שיעורה.
  1135. . עי' חגיגה כב א ורמב"ם פ"ג הכ"ו וטוש"ע רא ט. ועי' שו"ת ר"ח או"ז סי' סא שבמקוה מצומצם לא יטביל, כיון שהמים שבתוכו שאובים וחסר שיעור מקוה.
  1136. . מרדכי ע"ז סי' תתנט בשם ר' אביגדור, ע"פ דין טבילת כלי בתוך כלי, עי' להלן. וכעי"ז בשו"ת ר"ח או"ז סי' סג.
  1137. . עי' להלן.
  1138. . מקואות פ"ו מ"ב, ועי' חגיגה כב א; רמב"ם פ"ג הכ"ו; טוש"ע רא ט.
  1139. . ע"ע השקה: שיעורה. רש"י חגיגה כב א ד"ה בכלי.
  1140. . ע"ע טבילת כלים, כרך זה.
  1141. . רמ"א בשו"ע סי' רב ו.
  1142. . מקואות פ"ו מ"ה ור"ש שם; רמב"ם מקואות פ"ו ה"ח; רמ"א בשו"ע רא ט.
  1143. . ע"ע חציצה: בכלים, ציונים 152 - 155, 167.
  1144. . עי' לעיל: הטבילה וסדרה.
  1145. . מרדכי ע"ז סי' תתס; אגודה שם סי' עג.
  1146. . ט"ז קכ ס"ק ד, וכעי"ז בהגר"א ס"ק ז, ועי' או"ה כלל נח דין צז. ועי' חזו"א מקואות תנינא סי' ט ס"ק ו שלהכשיר שאובים צריך מים כקליפת השום ואין די בטופח ע"מ להטפיח. ועי' לעיל, שם, ציונים 782 - 783.
  1147. . ט"ז שם.
  1148. . ט"ז שם בד' הרא"ש הל' מקואות סי' כא, וכן הסכים הגר"א שם.
  1149. . הגר"א שם, וכן הק' בדברי חמודות הל' מקואות אות צז, ועי' חזו"א שם שר"ל שאף להכשיר שאובים די בטופח ע"מ להטפיח, וע"ע השקה: שיעורה.
  1150. . מקואות פ"ו מ"ב, וכביאור הגמ' חגיגה כב א; רמב"ם מקואות פ"ג הכ"ו; טוש"ע רא ט.
  1151. . ש"ך רב ס"ק ד.
  1152. . רש"י ומאירי חגיגה שם.
  1153. . גמ' שם: מיגו דסלקא וכו'; רמב"ם שם.
  1154. . ר"ח שם.
  1155. . תוס' רי"ד שם.
  1156. . ב"ח סי' רא.
  1157. . טורי אבן שם ד"ה גזירה.
  1158. . תוספתא מקואות פ"ה, וכ"כ ברמב"ם פ"ג הכ"ו ובטוש"ע רא ט בכלי שנתן בתוכו כלים טמאים.
  1159. . תוס' רי"ד חגיגה כב א.
  1160. . רמב"ם שם; טוש"ע שם; תוס' רי"ד שם.
  1161. . תוס' רי"ד שם. וכ"כ בחיבור לטהרה כלל ד אות טו ובדבר אברהם ח"א סי' יח אות ג וחזו"א מקואות תנינא סי' ג ס"ק ג בד' הרמב"ם.
  1162. . עי' ב"י שם, ע"פ ר"ש מקואות פ"ו מ"ה, להבנתו שדברי הר"ש בקומקום טמא, ועי' ש"ך ס"ק כח מש"כ לבאר חילוק זה, ועי' דבר אברהם שם שהק' שכיון שיש כאן "מיגו דסלקא כו'" אין צריך להלכות חיבור. ועי' לבוש שם טעם אחר, ועי"ש בש"ך שכ' שהוא מגומגם.
  1163. . חיבור לטהרה שם וחזו"א שם בד' הר"ש. ועי' משנה אחרונה פ"ו מ"ה שלד' הר"ש התוספתא חולקת על המשנה, ואין הבדל בין כלי חיצון טמא לכלי טהור, אבל אין לזה הכרח.
  1164. . ע"ע השקה: שיעורה.
  1165. . עי' ר"ש טהרות פ"ח מ"ט ותוה"ב שער המים שער י, וכ"כ בחיבור לטהרה ובדבר אברהם והחזו"א הנ"ל בדעתו, ותמהו על הב"י והש"ך שלא הביאו אלא דברי הר"ש במקואות ופירשוהו בחיצון טמא.
  1166. . מאירי חגיגה רפ"ג.
  1167. . משנה שם כ ב; רמב"ם אבוה"ט פי"ב ה"א ומקואות פ"ג הכ"ו.
  1168. . מאירי שם, ועי' ברייתא בגמ' כב א, ועי' תוס' ד"ה אבא שאול שהק' למה לא יטהרו דיעבד, ועי' רש"ש שם.
  1169. . גמ' כב א: י"א מעלות שנו כאן; רמב"ם אבוה"ט שם.
  1170. . גמ' כא א. ועי' טו"א שם שבמחטים וצינוריות שלעולם אין דרכם להיות כבדים, לא גזרו.
  1171. . ע"ע חציצה: בכלים. רש"י שם.
  1172. . עי' לעיל.
  1173. . גמ' כב א, לפי' רש"י שם. אבל בר"ח ומאירי שם פירשו טעם זה לד' רבא, עי' להלן. ועי' מאירי בפי' המשנה שם שלתרומה אבק חציצה זו אינה פוסלת, שהרי מ"מ נכנסים המים שם דרך דחק, ור"ל שהוא חומר בקודש שחציצה רפויה תחצוץ.
  1174. . עי' לעיל גמ' כא ב.
  1175. . גמ' כב א לפי ר"ח ומאירי, עי' לעיל ציון 163.
  1176. . רמב"ם אבוה"ט פי"ב ה"א.
  1177. . עי' לעיל. גמ' שם, לפי' תוס' ד"ה מאי ופי' א' במאירי רפ"ג; רמב"ם שם.
  1178. . רש"י שם ד"ה הרי אלו, ועי' שם במהרש"א.
  1179. . מהרש"א שם לד' רש"י; טו"א כא ב ד"ה גזירה, ועי"ש שהאריך.
  1180. . מאירי שם בשם יש חולקים.
  1181. . רש"י כב א.
  1182. . תוספתא חגיגה פ"ג וברייתא בגמ' שם.
  1183. . גמ' שם.
  1184. . מאירי שם, וכעי"ז בר"ח שם.
  1185. . תוס' רי"ד שם.
  1186. . גמ' שם.
  1187. . עי' לעיל ציון 123.
  1188. . שיח יצחק שם בד' הרמב"ם, שכן מפרש הרמב"ם בגמ' שבציון 173. ועי' ר"ש מקואות פ"ו מ"ה שכ' ג"כ שסל וגרגותני א"צ כשפופרת הנוד, אלא שנר' שם שלקודש גזרו ועי' שו"ת חכם צבי סי' מ וגלות עליות שם.
  1189. . רמב"ם מקואות פ"ג הכ"ו.
  1190. . עי' לעיל ציון 166, ועי' מאירי רפ"ג שתמה ע"ז.
  1191. . שיח יצחק שם בד' הרמב"ם, שסמך על הירושלמי חגיגה רפ"ג ושהלכה כאבא שאול. ועי' גלות עליות פ"ו מ"ב שהאריך.
  1192. . משנה ביצה יז ב, וגמ' שם: דכו"ע מיהת כלי בשבת לא, ועי' תרומות פ"ב מ"ג ומשנה שבת לד א; רמב"ם שבת פכ"ג ה"ח; טור או"ח שכג.
  1193. . תוספתא שבת פי"ז וביצה פ"ב וברייתא בגמ' ביצה יח א; רמב"ם יום טוב פ"ד הי"ז; רא"ש ביצה פ"ב סי' יב. נטמא בשבת או ביום טוב או שנטמא בולד הטומאה אם מותר להטבילו, עי' להלן.
  1194. . ביצה יח א. וע"ע מוציא, על איסור העברה ברה"ר.
  1195. . רש"י שם. ועי' תוס' ורשב"א שם וחי' מאירי שם ור"י אבוהב בשיטת הקדמונים שם ושמ"ק יז ב בשם תוס', בטעם שלא הוזכר החשש שיוציא מרה"י לרה"ר.
  1196. . תוס' שם ד"ה נגזור, ורשב"א ורא"ה ושמ"ק שם.
  1197. . רשב"א שם בשם תוס'; רא"ה שם.
  1198. . עי' ר"ה כט ב, ועי' בכל מצוה בערכה. רא"ה ורשב"א ושמ"ק שם; רא"ש שם.
  1199. . עי' ר"ה טז ב, וע"ע טהרה וע' שלש רגלים אם חייב אף בטהרת כליו. שמ"ק שם, ואולי ר"ל שגזרו בשאר שבתות משום שבת שקודם הרגל, עי' ציון 222.
  1200. . עי' לעיל: מצותה. אבנ"ז או"ח סי' תיח אות א, בד' רשב"א שם.
  1201. . שאג"א סי' נו, וכ"מ בתוס' שם בחילוק שבין כלי להשקה, ועי"ש בשאג"א שאע"פ שהוא חשש רחוק, מ"מ גזרו בו לפי שאין בגזירה זו ביטול מצוה.
  1202. . שמ"ק שם בשם ריטב"א.
  1203. . גמ' שם.
  1204. . ר"ח שם.
  1205. . ע"ע, כרך ה. רא"ה שם; שמ"ק שם בשם ריטב"א.
  1206. . רא"ה שם.
  1207. . עי' ביצה יב א, וע"ע יום טוב. שמ"ק שם.
  1208. . גמ' שם יח א. ועי' ט"ז או"ח שכג ס"ק ה שהק' משופר וכיוצא שלא גזרו משום שבת, ועי' מש"כ בקר"נ לרא"ש שם ליישב.
  1209. . רש"י שם; שמ"ק שם. וע"ע הנ"ל ציון 39.
  1210. . תוס' ר"פ ושמ"ק שם.
  1211. . שמ"ק שם ד"ה ואם איתא.
  1212. . תוס' שם. וע"ע הנ"ל ציון 74.
  1213. . חי' המאירי שם, ועי' פנ"י לתוס' שם.
  1214. . ע"ע מלאכת יום טוב.
  1215. . רא"ה שם ד"ה ולד.
  1216. . רש"י ור"ן שם.
  1217. . גמ' יח א. ועי' תוס' ותוס' הרשב"א ותוס' הרא"ש כתובות ו א, שמ' מלשונם שגזירה זו היא בכלל איסור הכנסת בגדים למים, גזירה משום סחיטה, ע"ע סוחט, ושהחולקים על רב יוסף לא נחלקו אלא על הגזירה שבסמוך, אבל במאירי ביצה ל א מ' שחלקו על עצם הגזירה, וכ"כ בפשיטות הגר"א ושעה"מ שלהלן ציון 375, ואף בד' תוס' הנ"ל.
  1218. . רש"י שם.
  1219. . ע"ע דש; במשקים בלועים, וע' מלבן. רא"ה שם.
  1220. . גמ' שם, ועי' מה שכ' רשב"א ורא"ה ושא"ר שם ותוס' הרשב"א כתובות ו א סוד"ה האי, בטעם שלא גזרו אלא בטבילה, ולא גזרו כן בהדחת כלים משום הכנסת בגדים למים, האסורה מחשש סחיטה, ע"ע סוחט.
  1221. . ברייתא וגמ' ביצה יח א.
  1222. . ר"ח ורש"י ותוס' ור"י מלוניל ורא"ה ותוס' רי"ד ור"ן ושמ"ק שם.
  1223. . עי' חי' המאירי שם בטעם שלא גזרו בנדה, ועי' לעיל: מצותה ציון 183. ועי' מחנה לוי ביצה שם.
  1224. . רש"י ותוס' ור"י מלוניל ור"ן שם; רא"ה שם: ועוד. ועי' שמ"ק שם: שיהא טרוד ביום טוב ולא יטהרם.
  1225. . ע"ע יום טוב.
  1226. . ר"י מלוניל שם; מאירי שם ובחי' המאירי שם בשם י"מ; ר"ן ושמ"ק שם.
  1227. . רא"ה שם.
  1228. . פסקי רי"ד שם; רא"ה שם פי' א'; חי' המאירי שם בשם רש"י וכ"כ בביה"ב שם.
  1229. . צל"ח שם ד"ה ביאת, ומחנה לוי שם בד' הרמב"ם שבציון 248.
  1230. . ע"ע טהרה, וע' שלש רגלים.
  1231. . רא"ה שם ד"ה רב ביבי בשם י"מ, הובא בשמ"ק שם; מרכה"מ שם בד' הרמב"ם. ואולי זו כונת ר"ח שם שכ' ונמצא משהה אותו ביום טוב. ועי' שמ"ק שם עוד טעם לפי שאסור להכנס מנוול ליו"ט, וע"ע כבוד שבת ויו"ט.
  1232. . רא"ה שם ובד"ה ואם איתא.
  1233. . ביצה יח א, ועי' רמב"ם שבת פכ"ג ה"ח: שהוא כמתקן, ועי' ציון 230.
  1234. . פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  1235. . ר"ח שם; פיהמ"ש שם; חי' המאירי שם בפי' המשנה.
  1236. . ע"ע מתקן.
  1237. . רש"י שם.
  1238. . עי' תוס' שם ד"ה מדלין, ופי' ראשון במהר"ם שיף שם וצל"ח שם בדעתם, שלכן לא חששו למטביל עצמו אלא לרואים, ועי' להלן.
  1239. . צל"ח שם.
  1240. . מהר"ם שיף שם בשם י"מ, ועי' בבאור על מהר"ם שיף שם שלכן אינו תלוי בראיית הבריות בפועל, ועי' להלן.
  1241. . ר"ח שם; מאירי יז ב; רא"ה וחי' המאירי ושמ"ק יח א, ועי' ציון 242.
  1242. . שו"ת מהרלב"ח סי' טז ומהרש"א וצל"ח שם, בדעת הרמב"ם שבציון 248, ועי' להלן ציון 252.
  1243. . עי' מ"מ יום טוב פ"ד הי"ח, ועי"ש שבטבילת כלים הנקחים מן הגוי מודים שנראה כמתקן, ע"ע טבילת כלים: בשבת ויו"ט.
  1244. . שמ"ק שם יח ב בשם רוב פוסקים.
  1245. . רי"ף שם, ועי' מהרש"א שם שטעמו של רב ביבי נאמר לענין יום טוב, וטעמו של רב יוסף לענין שבת, וכד' הרמב"ם שבציון 248, ועי' שאג"א סי' נו וקר"נ על הרא"ש שם אות ל על הנפ"מ שבין הטעמים הללו; העיטור הל' יום טוב מחלוקת טז; ס' המאורות ביצה שם.
  1246. . עי' לעיל ציון 233.
  1247. . רא"ש שם בד' הרי"ף. וע"ע טבילת כלים הנפ"מ לדין.
  1248. . שמ"ק יז ב, וכעי"ז בשאג"א סי' נו.
  1249. . עי' לעיל: מצותה, ציון 127. שאג"א שם.
  1250. . שאג"א שם; או"ש יום טוב פ"ד הי"ז. ולפ"ז בשבת הלכה כטעמו של רבה.
  1251. . יש"ש שם ושאג"א שם, שכל אחד אמר טעם נוסף, ועי"ש בשאג"א הנפ"מ בכ"א מהטעמים.
  1252. . רמב"ם בפיהמ"ש ור"י מלוניל ביצה שם; סמ"ג לאוין סה דכ"ב סוף ע"ב; שמ"ק ביצה יח ב לד' רא"ה וריטב"א, עי' להלן: מאירי שם; מהרש"א שם בד' רש"י שם, וכ"נ ברש"י שבת לד א ונז א וגיטין נד סע"א; כללי המילה לר' גרשום ב"ר יעקב הגוזר הלכות גרים עמ' 133. ועי' ריבב"ן שקלים רפ"ח שכ' שנראה כמתקן א"נ שמא ישהה.
  1253. . רא"ה שם ד"ה רבא וד"ה ואם איתא; שמ"ק שם בשם ריטב"א.
  1254. . רא"ה שם.
  1255. . שמ"ק שם בד' רא"ה וריטב"א.
  1256. . ע"ע הלכה: רבה ורב יוסף, כרך ט עמ' שד.
  1257. . רא"ש פ"ב סי' יב. וע"ע טבילת כלים, הנפקא מינה להלכה בין הטעמים.
  1258. . רמב"ם יום טוב פ"ד הי"ז, ועי"ש במ"מ ולח"מ.
  1259. . רמב"ם שבת פכ"ג ה"ח.
  1260. . יש"ש ביצה פ"ב סי' יט, שסמך על מש"כ בהל' שבת, ועי"ש שתמה על מ"מ בהל' יום טוב שם הי"ח שנראה שנסתפק בד' הרמב"ם אם סובר טעם של מתקן; ט"ז או"ח סי' שכג ס"ק ה, ועי"ש הטעם שלא פירש טעם זה ביום טוב.
  1261. . או"ש יום טוב שם; שמחת יום טוב ביצה יז ב. אבל עי' תוס' שבת קיא א שטבילה בזמנה מצוה אינה מתירה תיקון של טבילה, ועי' סד"ט קצז ס"ק ד באורך.
  1262. . מהרש"א שם בדעת הרמב"ם, וכעי"ז בשו"ת מהרלב"ח סי' טז טעם א'. ועי"ש במהרלב"ח טעם ב' (הביאו סד"ט שם) שבנטמא ביום טוב מותר משום מכשירי או"נ שא"א לעשותם מבעוד יום, ואף על פי שלד' הרמב"ם במלאכה גמורה אסור (ע"ע הנ"ל), הקילו בטבילה שאינה תיקון גמור, וכ"כ בשאג"א סי' נו, ועי' מג"א סי' תקט ס"ק יד שדין טבילה כדין מלאכה. ועי' צל"ח שם שכ' כעין המהרלב"ח, והוסיף שאף בנטמא בערב יום טוב אינו נראה כמתקן, שהרואה אומר ביום טוב נטמא.
  1263. . רש"י ביצה יח א.
  1264. . ברייתא בגמ' שם; רמב"ם יום טוב פ"ד הי"ח. ועי' להלן ציונים 288, 297, 301, אם אף כשנטמא באב הטומאה מותר.
  1265. . חי' המאירי שם; ר"ן שם. ועי' שאג"א סי' נו.
  1266. . שאג"א סי' נו.
  1267. . עי' לעיל.
  1268. . חי' המאירי שם. ומשמע שהאיסור הוא מפני הרואים, ועי' לעיל ציון 228. ועי' להלן ציון 296.
  1269. . שמ"ק שם, וכ"כ במהרלב"ח ושאג"א וצל"ח הנ"ל ציון 252, ועי' שם בשאגת אריה שלפי זה מותר אף בטמא מת שהגיע זמן טבילתו ביום טוב.
  1270. . רא"ה שם.
  1271. . מהרש"א שם, ועי' שיטה מקובצת שם בשם ריטב"א.
  1272. . גמ' שם. וע"ע גזרה: הגבלת הגזרות, כרך ה עמ' תקלז ציון 129.
  1273. . רש"י שם.
  1274. . גמ' שם.
  1275. . שאג"א שם.
  1276. . ע"ע שמנה עשר דבר וע' מעלות. תוס' ביצה יח א ד"ה כלי. ועי' ערכים הנ"ל וע' ולד הטומאה ששאר ולדות הטומאה אינם מטמאים כלי.
  1277. . רש"י שם. וע"ע ולד הטומאה, כרך יא: גדרו וכח טומאתו.
  1278. . עי' שבת יד ב, וע"ע שמנה עשר דבר וע' מעלות.
  1279. . ע"ע ולד הטמאה ציון 40.
  1280. . ברייתא בגמ' ביצה יח א, ועי' תוספתא שם פ"ב; רמב"ם יום טוב פ"ד הי"ח. ועי' להלן ציון 354 שיש סוברים שלא התירו אלא ע"י הערמה.
  1281. . ע"ע הנ"ל. רמב"ם שם, רש"י שם.
  1282. . רש"י שם, וכעי"ז בתוס' שם.
  1283. . רא"ה שם, ועי' להלן ציון 297.
  1284. . חי' טיב גיטין לגיטין לא א. וע"ע אסור חפצא, כרך ב: אסורים דרבנן.
  1285. . תוס' ורשב"א ושמ"ק שם. ועי' אב"מ בשו"ת סי' י שתמה ממגילה שאינה אלא מדרבנן וגזרו שמא יעבירנה וכו'. ועי' להלן ציון 284.
  1286. . מהר"ם שיף שם. ועי"ש עוד טעם שבגדים שבהם יש חשש לסחיטה, אינם מקבלים טומאה מולד הטומאה, וצ"ב, וע"ע טמאת משקין וע' שמנה עשר דבר.
  1287. . עי' רמב"ם יום טוב פ"ד הי"ח, ומ"מ שם בדעתו.
  1288. . מהר"ם שיף שם.
  1289. . עי' לעיל ציונים 232, 252.
  1290. . עי' להלן ציון 306 מכמה אחרונים בד' הרמב"ם.
  1291. . רש"י ורא"ה שם. ועי' תוס' שם, שדוקא בכלי מנוקב שאינו ראוי להשתמש בתוכו מים, אבל כלי שאינו מנוקב מתטמא ממשקין להיות ראשון ומטמא חולין, ועי' רשב"א שם שאף בכלי שאינו מנוקב, דבר שאינו שכיח הוא ולא גזרו בו.
  1292. . גמ' שם.
  1293. . רש"י שם.
  1294. . רש"י שם: א"נ; רא"ה שם.
  1295. . רא"ה שם.
  1296. . רשב"א שם.
  1297. . עי' לעיל.
  1298. . עי' לעיל.
  1299. . רא"ה ביצה יח א ד"ה ולד; רשב"א שם. וכן הוא ברמב"ם יום טוב פ"ד הי"ח, ועי' בשעה"מ שם.
  1300. . רש"י שם ד"ה בולד; רשב"א ורא"ה שם.
  1301. . ע"ע הערב שמש: כרך ט, בטומאות שמדבריהם.
  1302. . תוס' שם ד"ה כלי, וחגיגה כא א בשם הר' שמואל מראו"ס; רא"ה שם.
  1303. . ע"ע הנ"ל, שם.
  1304. . תוס' חגיגה שם בשם ה"ר אלחנן, והק' ע"ז שמל' הברייתא מ' שבכל יום טוב הוא; אב"מ בשו"ת סי' י בד' הרמב"ם, ול"מ כן מסתימת דבריו.
  1305. . עי' לעיל.
  1306. . עי' לעיל.
  1307. . עי' לעיל ציון 258.
  1308. . רא"ה שם ד"ה רבא.
  1309. . דעה ב' ברא"ה שם: וכן עיקר, ושם בד"ה ואם איתא, שרבא סובר גם טעמו של רב ביבי ומפרש הברייתא שבציונים 211, 254, בולד הטומאה, והטעם של רבא שנראה כמתקן בא לאסור בשבת שאין בה הגזירה של שמא ישהה, שלדעתו אין גוזרים גזירה לגזירה עי' ציון 222, ור"ל שבנטמא בולד הטומאה לא אסרו להטבילו אלא ביום טוב ולא בשבת, ועי' שם ברא"ה על שבת הסמוכה ליום טוב.
  1310. . ע"ע הנ"ל: דינו ומקורו.
  1311. . רשב"א שם בשם תוס', ועי' תוס' שם ד"ה כלי, שתמהו וכי כהן אין לו חולין.
  1312. . רש"י שם בשם י"מ; רשב"א שם בשם תוס'.
  1313. . מהרש"א שם.
  1314. . תוס' ביצה יח ב ד"ה ושוין ורשב"א יז ב: ולמאן דמוקי מתני' בשבת כו', ועי' שו"ת אב"מ סו"ס יא שכ"כ בד' תוס' פסחים ע א ד"ה והא, בטומאה דרבנן, וכ"כ בצל"ח ביצה יח א ובמרכה"מ שבת פכ"ג ה"ח ושפ"א ביצה שם בד' הרמב"ם, שלא כ' ההיתר של נטמא בולד הטומאה ובו ביום אלא בהל' יום טוב פ"ד הי"ח, וכ"כ בשו"ת מהרלב"ח סי' טז ובשאג"א סי' נו בדעת הרמב"ם לענין נטמא בשבת.
  1315. . עי' לעיל ציונים 824, 252.
  1316. . מהרלב"ח וצל"ח ושפ"א ומרכה"מ הנ"ל; שאג"א סי' נו; שו"ת תורת חסד או"ח סי' כה אות ט; או"ש יום טוב שם. וכ"כ בחס"ד שבת פ"ב בביאור תוספתא שם שבנטמא בולד הטומאה מותר להטבילו בביה"ש, עי' להלן ציון 404.
  1317. . מרכה"מ וצל"ח ושפ"א ואו"ש הנ"ל.
  1318. . עי' לעיל ציון 263.
  1319. . שאג"א שם.
  1320. . עי' לעיל ציון 211.
  1321. . האחרונים שבציון 305 בד' הרמב"ם.
  1322. . שאג"א שם.
  1323. . מג"א סי' שכג ס"ק יא; ט"ז ס"ק ה, ונקט שהרמב"ם סמך על מש"כ בהל' יום טוב, ולפ"ז כלי שנטמא בשבת באב הטומאה מותר; טו"א חגיגה כו א ד"ה עבר (הב'); שנות אליהו שבת פ"ב מ"ז. וכ"מ בתוס' חגיגה כא א שאין חילוק בין שבת ליו"ט, ועי' תורת חסד שם.
  1324. . תוספתא ביצה פ"ב ה"ו, לגי' הגר"א שם.
  1325. . עי' לעיל.
  1326. . תוס' ותוס' ר"פ ורא"ה ביצה יח ב, בטעם שאין משיקים מים טמאים בכלי עץ, שנטמא מן המים בטומאה מדרבנן, ונמצא מטמא ומטהר ביום טוב; רשב"א שם; ושמא.
  1327. . או"ש יום טוב פ"ד הי"ז, בד' הרמב"ם.
  1328. . ע"ע ספק טומאה.
  1329. . אב"מ בתשו' סוס"י יא, ועי"ש שדבריו בירושלים שלא גזרו על כלים הנמצאים אלא לחומרת קדשים.
  1330. . שו"ת תורת חסד סי' כח אות ו, ע"פ תוס' פסחים ע א, ועי' לעיל ציון 303.
  1331. . ע"ע אבות - הטומאות; אה"ט מד"ס, כרך א עמ' מג.
  1332. . עי' טו"א חגיגה כו א ד"ה עבר (הב'), שתמה מזה על רש"י שהובא בציון 383.
  1333. . תשו' חדשות לרעק"א (ירושלים תשל"ח) עמ' לה; תורת חסד שם.
  1334. . עי' להלן. וע"ע הערמה: במלאכת שבת, כרך ט, עמ' תשז.
  1335. . ברייתא ביצא יח א; רמב"ם יום טוב פ"ד הי"ח.
  1336. . ר"ח ורש"י ותוס' ורא"ה שם, ומ' שגורסים כן בגמ', וכ"ה בדפוס שונצינו.
  1337. . עי' לעיל ציון 223 ואילך.
  1338. . רש"י שם; תוס' שם.
  1339. . עי' לעיל ציון 184.
  1340. . שמ"ק שם בשם מורו, ועי' רא"ה ד"ה ת"ש. ועי' מהרש"א ומהר"ם שיף שם, שכיון שדרך דלי להיות מונח אצל הבור ל"ש לחוש שמא יעבירנו וכו'.
  1341. . רש"י שם, ועי' רא"ה שם.
  1342. . גמ' שם, ורש"י ור"ח שם. ועי"ש בגמ' שכמ"כ לרב יוסף שהגזרה שמא יסחוט.
  1343. . עי' לעיל ציון 211.
  1344. . רא"ה שם ד"ה תניא כוותי'. ועי' שמ"ק שם שכיון שהדלי בבור ושם טהרתו, אינו שכיח שישהה, ולפ"ז בכוס וכיוצא אסור, ועי' להלן ציון 344.
  1345. . ראבי"ה סי' קצט וסו"ס תשנג; הגמי"י שבת פכ"ג ה"ח בשם רבנו פרץ, הובא בב"י או"ח שכג; מאירי ביצה יח א בשם י"א; רמ"א בשו"ע או"ח שכג ז בטבילת כלי גויים. וכ"כ בתוס' שבת קיא ב ד"ה (בע"א) האי ובהל' נדה לאו"ז סוס"י י, בהערמה של טובלת בבגדיה, עי' להלן.
  1346. . מאירי שם דעה א', וכ"כ בצל"ח שם יח ב, ובמרכה"מ שבת פכ"ג ה"ח, ובאב"מ בשו"ת סי' יא, בד' הרמב"ם, שפסק כחכמים בביצה יח ב, ולרבי לא התירו הערמה כלל אף ביום טוב, עי' להלן ציון 369, ועי' בשי"ק שבת סופ"ב, שלזה כוונת (מ"מ) [כ"מ] שם שכ' שהרמב"ם חולק על היתר כלים קטנים, עי' להלן ציון 346, ור"ל שבשבת אין היתר ע"י הערמה.
  1347. . עי' לעיל ציון 252.
  1348. . עי' ציון הנ"ל.
  1349. . מרכה"מ שבת פכ"ג ה"ח ושיירי קרבן שבת סופ"ב, בד' הרמב"ם, ועי"ש בשי"ק שתמה על הרמ"א בשו"ע שהתיר להטביל כלי גויים בשבת ע"י הערמה, ע"ע טבילת כלים: בשבת ויו"ט, ועי' אב"מ בשו"ת שם שלסוברים טבילת כלים דרבנן (ע"ע הנ"ל) ה"ז כנטמא בולד הטומאה שמותר ע"י הערמה, עי' להלן.
  1350. . עי' להלן: הכוונה, מחלוקת תנאים ואמוראים ומחלוקת ראשונים להלכה.
  1351. . אב"מ בתשו' סי' י, שלכן אין מברכים על טבילת כלי גויים ע"י הערמה, ע"ע טבילת כלים: בשבת ויום טוב.
  1352. . עי' רש"י ותוספות ציון 368, וכ"מ מסתימת כל הראשונים, וכן הוא מוכרח לפוסקים להלכה טבילה צריכה כוונה, עי' להלן, שם. ועי' אב"מ שם סי' יא ד"ה אמנם קשיא, שהוכיח שמותר להתכוין, מירושלמי שבציון 350, שמטבילים ע"י הערמה לתרומה, והיא צריכה כוונה, עי' להלן, שם.
  1353. . תוספתא שבת פי"ז ה"ח וביצה פ"ב ה"ו, ועי' להלן: הכוונה.
  1354. . ירושלמי תרומות פ"ב ה"א, וש"נ.
  1355. . עי' רמ"א בשו"ע או"ח שכג ז בטבילת כלי גויים, ועי' ב"י שם והגר"א שם שכ"מ בירושלמי שבציון הקודם. ועי' ציון 333.
  1356. . פ"מ בירושלמי שם.
  1357. . ברייתא בירושלמי שם. ועי' כ"מ שבת פכ"ג ה"ח (ונדפס גם בתוך המ"מ) שהרמב"ם לא הביא היתר כלים קטנים, שפסק כגמ' ביצה, ותמה על זה במרה"פ שם, ועי' לעיל ציון 338 משי"ק.
  1358. . ברייתא שם.
  1359. . תוס' חגיגה כא א בביאור הירוש'. ועי' אב"מ בשו"ת סי' יא שכוונתם רק ליו"ט, ו"ובשבת" ר"ל שכ"ה במס' שבת עי"ש פירושו, אבל בהמשך דברי התוס' שם מבואר שאף בשבת הערמה מותרת.
  1360. . קה"ע בירושלמי שבת פ"ב ה"ז, ור"ל שאם נפל כולו כבר נטהר. ועי' מקור חסד לס' חסידים סי' שצד שלסוברים שבעלייתו מן המקוה נטהר, עי' לעיל: מקורה ו גדרה, אפילו בנפל כולו צריך להערמה.
  1361. . ירושלמי תרומות שם וש"נ, והובא בתוס' חגיגה כא א.
  1362. . תוס' חגיגה שם.
  1363. . ירושלמי שם.
  1364. . אב"מ בשו"ת סי' יא ד"ה אמנם יש כו'.
  1365. . תוס' שם לדעה זו. ועי"ש שאף מה שהתירו בגמ' ביצה בנטמא בולד הטומאה, עי' לעיל ציון 269, ע"י הערמה הוא.
  1366. . עי' לעיל ציון 324.
  1367. . תוס' חגיגה שם בשם הר"ר שמואל מראו"ס, בביאור הירושלמי. ועי"ש בפ"מ וברידב"ז שפירשו הירושלמי בלא הערמה, אלא על עיקר האיסור, שלדעה הראשונה דוקא בנטמא באב הטומאה, ולדעה שניה אף בנטמא בולד הטומאה אסור.
  1368. . עי' לעיל ציון 303.
  1369. . אב"מ שם, וכ"כ בד' הרמב"ם יום טוב פ"ד הי"ח שמתיר להטביל ביום טוב כשנטמא בולד הטומאה אף בלא הערמה, ועי"ש באב"מ שלפ"ז אינו מחלק כתוס' דלעיל וכל אופני הערמה שוים, ולא התירו להדלות אלא ביום טוב אבל לא בשבת.
  1370. . משנה ביצה יז ב.
  1371. . רש"י שם.
  1372. . גמ' יח ב ויט א ללשון אחד שהמשנה כרבנן דלהלן. ועי"ש לשון אחר שהמשנה כרבי ואף ביום טוב.
  1373. . תוספתא ביצה פ"ב וברייתא בגמ' יח ב.
  1374. . רמב"ם יום טוב פ"ד הי"ז.
  1375. . צל"ח שם ומרכה"מ שבת פכ"ג ה"ח בד' הרמב"ם, שלא הביא הדין בשבת.
  1376. . מ"מ שם, ועי' צל"ח שם שהאריך.
  1377. . עי' לעיל.
  1378. . עי' צל"ח שם.
  1379. . רש"י ותוס' יח א. ועי' רשב"א שם שהק' א"כ מדוע הותר לנדה להערים ולטבול בבגדיה, עי' להלן ציון 372, ועי שמ"ק שם שתי'.
  1380. . עי' לעיל. צל"ח שם ומרכה"מ שבת פכ"ג ה"ח ואב"מ בשו"ת סי' יא בד' הרמב"ם, וכעי"ז בשיירי קרבן שבציון 333.
  1381. . חי' המאירי ביצה שם. ועי"ש שי"מ הירושלמי בע"א.
  1382. . רש"י ביצה יח א.
  1383. . גמ' שם; רמב"ם יום טוב פ"ד הי"ח. אם אף בשבת מותר, עי' לעיל ציונים 433 ואילך, 361 ואילך.
  1384. . רש"י שם. ועי' להלן שאדם טמא מותר לטבול בשבת וביו"ט.
  1385. . גמ' ביצה יח א.
  1386. . מהר"ם שיף ד"ה מתוך וד"ה ולעניותי, ומ' שמפרש כן בכוונת הגמ' שם, וכ"מ במאירי שם ל א, ועי' מאירי שם יח א ד"ה נדה, וכ"נ שפי' הגר"א או"ח סי' שיט ס"י, וכן הוכיח בשעה"מ שבת פכ"ב הי"ח, וכ"מ קצת בתו"י ותוס' הרא"ש וריטב"א יומא עז ב, שכ"כ ע"פ גמ' ביצה הנ"ל, בטעם שאינה כהולך בנהר שאסור ביום טוב גזירה שמא יסחוט, ועי"ש בשעה"מ שהאריך בד' תוס' שבת קיא ב וכתובות ו א, ועי' תוס' הרשב"א כתובות שם והגר"א או"ח שם. אבל בתולדות יעקב ביצה שם ד"ה ויש (הב') פי' הגמ' בע"א, וכ"מ בשמ"ק שם.
  1387. . עי' לעיל.
  1388. . מרכה"מ שבת פכ"ג ה"ח.
  1389. . ע"ע טמא מת ושם מחלוקת ראשונים בדבר.
  1390. . ע"ע ולד הטומאה, כרך יא.
  1391. . ע"ע אבות הטומאות, כרך א, וע' משכב ומושב.
  1392. . או"ז בקובץ ראשונים להל' נדה ס"ק י. ועי"ש שלסוברים שמדרבנן אדם מקבל טומאה מראשון לטומאה, ע"ע שמנה עשר דבר, אף טמא מת מותר לטבול בבגדיו. ועי' שו"ת מהרי"ל החדשות סוף סי' צו, שבזמן הזה אסורה הנדה לטבול בבגדיה, כיון שאין לה צורך בטהרת הבגדים.
  1393. . תוספתא וירושלמי סוף חגיגה, ועי' קה"ע ופ"מ שם.
  1394. . חס"ד בתוספתא שם; פ"מ בירושלמי שם.
  1395. . עי' רש"י חגיגה כו א ד"ה אף לא כו' עד לאחר השבת, וטו"א שם בדעתו, ועי' לעיל ציון 321.
  1396. . טו"א שם.
  1397. . תרומות פ"ב מ"ג והובא בגמ' ביצה יז ב; רמב"ם שבת פכ"ג ה"ח. ועי' גמ' גיטין נד א שאף שר"מ גזר בשוגג משום מזיד, לא גזר בטבילה בשוגג, לפי שהטובלם לטהרת כלים הוא מתכוין.
  1398. . רמב"ם שם. וע"ע מעשה שבת.
  1399. . עי' ביצה יז ב ורמב"ם יום טוב פ"ו ה"י וטוש"ע תקכז כג, וע"ע ערוב תבשילין.
  1400. . גמ' שם.
  1401. . עי' מאירי שם, לדעה זו, (ועי' להלן שלדעתו אין הלכה כן), וכ"כ במג"א תה ס"ק יד.
  1402. . עי' מאירי שם, ועי' רש"י ד"ה איסורא דשבת, ומג"א שם ומחה"ש שם בדעתו.
  1403. . מאירי שם ע"פ מסקנת הגמ' שם: איסורא דשבת שאני, שהוא גם לענין מטביל (וכמש"כ בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' ח, הובא בב"י או"ח סוס"י תשג, ועי' תורת חסד או"ח סי' כח אות ב), ושלא כרש"י הנ"ל. ועי' לח"מ יום טוב פ"ו ה"י שפירש שמש"א בגמ' שאפשר לו לשאול, ר"ל דלכן לעולם אסור, עי' תורת חסד שם.
  1404. . מאירי שם יח ב, וכ"כ בעבוה"ק בית מועד שער ג אות ד בטבילת כלי גויים, ועי' תורת חסד שם.
  1405. . עי' לעיל ציון 252 ד' הרמב"ם.
  1406. . או"ש יום טוב פ"ו הי"ז, שביו"ט לא הביא הרמב"ם האיסור בדיעבד אלא במעשר ולא בטבילה, וכ"כ בתורת חסד שם אות ה וסוף אות י: לפלפולא, אבל לא למעשה.
  1407. . משנה שבת לד א; טוש"ע או"ח רסא א, בטבילת כלי גויים, ע"ע טבילת כלים; בשבת ויום טוב.
  1408. . עי' לעיל.
  1409. . ע"ע בין השמשות וע' שבות, מחלוקת תנאים. רש"י שם.
  1410. . ברייתא בגמ' ביצה יט א.
  1411. . רש"י ביצה שם.
  1412. . ע"ע הנ"ל, שכ"ד הרמב"ם.
  1413. . צל"ח שם, שלכן השמיט הרמב"ם האיסור להטביל בביה"ש, שסמך על מש"כ בכל השבותים, ועי' ב"י ר"ס רסא וט"ז ס"ק א ומג"א ס"ק ו.
  1414. . עי' לעיל.
  1415. . שאג"א סי' נו, ועי' לעיל שיש סוברים שהאיסור בשהייה הוא שמכוין מלאכתו ביום טוב, ולפי"ז לא שייך כן בבין השמשות.
  1416. . תוספתא שבת פ"ב.
  1417. . עי' לעיל מחלוקת בדבר. חס"ד שם, ועי"ש שלסוברים שמטבילים, הדברים אמורים בכלי שאינו מנוקב, עי' לעיל ציון 280.
  1418. . חס"ד שם. ועי"ש הטעם.
  1419. . משנה ביצה יז ב.
  1420. . ברייתא בגמ' יח ב, ועי' שבת קיא א וקכא א ויומא עח א.
  1421. . תוספתא שבת פי"ז וביצה פ"ב, ועי' רש"י ביצה יז ב ד"ה ובי"ה.
  1422. . תוספתא שם ושם, ועי' מנחת בכורים שבת שם, שבטומאה חמורה נראה יותר כמתקן.
  1423. . ר"ח שם יח א.
  1424. . באה"ל שכו ס"ח.
  1425. . גמ' שם.
  1426. . ר"ח שם.
  1427. . רש"י שם.
  1428. . רש"י שם ב.
  1429. . גמ' שם א וב, ועי' נובי"ת או"ח סי' כו, שכמ"כ מותר לטבול בחמי טבריה וכיוצא.
  1430. . עי' לעיל: מצותה וברכתה.
  1431. . עי' לעיל שם ציון 298. ישועות יעקב או"ח סו"ס שכג; המגיה באב"מ בשו"ת סי' י. ועי' צפנת פענח תרומות עמ' 110 ד"ה אך זה.
  1432. . באור הלכה סי' שכג ס"ז ד"ה ימלאנו, וכעי"ז בשו"ת אב"מ סי' יא.
  1433. . ע"ע יום הכפורים.
  1434. . ע"ע הנ"ל.
  1435. . רש"י ביצה יח ב.
  1436. . גמ' שם.
  1437. . רש"י שם.
  1438. . עי' לעיל ציון 211, ועי' ציון 352 ואילך מכמה ראשונים שפסקו כן.
  1439. . תוס' ביצה יח א ד"ה גזרה.
  1440. . חי' המאירי שם; ר"ן שם.
  1441. . תוס' שם תי' ב'.
  1442. . צל"ח שם.
  1443. . ר"י מלוניל שם; צל"ח יז ב ד"ה ואין, וכ"מ במאירי שם ובחי' שם.
  1444. . עי' לעיל: מצותה וברכתה.
  1445. . צל"ח שם, שלכן ספק זבה ספק יולדת טובלת בכל יום במשך כמה שבועות, עי' לעיל, שם, ואף שבת בכלל. ועי' פנ"י שם שמצדד שכל שגם לאחר שטבלה אסורה לבעלה משום ספק, אין כאן תיקון.
  1446. . סד"ט קצז ס"ק ב ובחי' לנדה כט ב, וכן נקט בפנ"י שם.
  1447. . רמב"ם שבת פכ"ג ה"ח; טוש"ע או"ח שכו ח.
  1448. . רמב"ם שביתת עשור פ"ג ה"ב.
  1449. . רמב"ם יום טוב פ"ד הי"ח.
  1450. . עי' לעיל: מצותה וברכתה. או"ז בקובץ ראשונים להל' נדה עמ' טז ומרדכי שבועות סוף הל' נדה בשם ר"ת; המנהיג הל' צום כפור בשם ר"י. ועי' תרוה"ד סי' רנה, שלפ"ז טבילה שלא בזמנה לא הותרה לכו"ע, ועי' עמ' תטו ציון 157.
  1451. . ד"מ יו"ד קצז אות ג לד' ר"ת, בישוב קו' ב"י שם שטבילת אדם מותרת בשבת, ולא משום מצוה. ועי' ש"ך בנקוה"כ והגר"א ס"ק ו של"מ כן בגמ', ועי' סד"ט ס"ק ד.
  1452. . ע"ע רחיצה.
  1453. . תרוה"ד שם, הובא בד"מ קצז אות ג וב"ח שם ובט"ז ס"ק ד ובש"ך ס"ק ג, ועי' פנ"י ביצה יח א וסד"ט קצז ס"ק ד שתמהו שאף בזמנה תיאסר. ועי' שו"ת מהרי"ל סי' קלט ובחדשות סי' צו שאסור משום רחיצה בשבת, ע"ע רחיצה, או משום הרחקת חפיפה מהטבילה, וכ"כ בבעה"נ סוף שער הטבילה, וע"ע חפיפה ציון 304 ואילך.
  1454. . עי' לעיל: מצותה וברכתה.
  1455. . תרוה"ד שם; שו"ת מהרי"ל החדשות סי' צו: או משום ביטול פריה ורביה; שו"ת בנימין זאב סי' קמח. וכ"פ רמ"א בשו"ע קצז ב. ועי' ש"ך ס"ק ג בטבילת כלה.
  1456. . תרוה"ד שם, על פי פסחים עב ב, ועי' שם ברש"י ד"ה לשמח: אם רואה שמתאוית לו.
  1457. . תרוה"ד שם; רמ"א בשו"ע שם בשם י"א. ועי' ב"ח שם וש"ך ס"ק ג שאם דחתה טבילתה משום שבעלה לא היה בעיר, מותרת לטבול בשבת, ועי' ט"ז ס"ק ד שחולק, כיון שיכולה לטבול מקודם, ועי' פת"ש ס"ק ג כשדחתה מחמת טעות. ועי' ש"ך ס"ק ב ודגו"מ שם בדחתה טבילתה מחמת חומרת הפוסקים. ועי' שו"ת חוט השני סי' ע ובית הלל יו"ד שם שה"ה ביום טוב, ועי' תוה"ש שם ס"ק ב וסד"ט ס"ק ה שהתירו ביום טוב. ועי' שם בחוט השני שעברה וטבלה במזיד אסורה לבעלה באותה שבת, ועי' סד"ט ס"ק ה שמתיר.
  1458. . ב"ח שם בד' מהר"י ווייל שהובא בד"מ שם, ועי"ש בב"ח שכ"כ בד' האגור סי' אלף שפג (הובא בב"י ובב"ח שם) שכ' שאינה טובלת שלא בזמנה אף כשלא טבלה בזמנה מחמת אונס, ועי' רמ"א בשו"ע שם ב.
  1459. . ש"ך ס"ק א, ועי' סד"ט ס"ק ב שדוקא כשנודע הספק בשבת, ועי' שו"ת חוות יאיר סי' קפא שבשבת אסורה לטבול פעמיים, ותמה עליו במשיב דבר ח"ב סו"ס לז. ועי' דגו"מ תנינא סי' קצז.
  1460. . ב"י ריש קצז, וכ"כ הגר"א ס"ק ה. ועי' נקוה"כ שם שכ"מ בסה"ת וסמ"ג לאוין סה ושאר פוסקים שהתירו לטבול בשבת בסתם, ושכן עיקר לדינא אלא שיש להחמיר כשאין בעלה בעיר.
  1461. . רמ"א בשו"ע שם, והסכים עמו בש"ך שם ובנקוה"כ שם, ועי' סד"ט שם. ועי' ב"ח שם וט"ז ס"ק ד שמחמירים, ועי' סד"ט שם שמ"מ מותרת לטבול בביה"ש, שלא גזרו על השבות בביה"ש לצורך מצוה, עי' ציון 400.
  1462. . עי' להלן מהות הכוונה.
  1463. . חולין לא א. על טבילה לקודש ולתרומה שצריכה כוונה, עי' להלן.
  1464. . ויקרא יג נח.
  1465. . רש"י חולין שם ב, ועי' רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א שהיא כביסה ממש, אלא שצריך ג"כ טבילה לטהרו, ועי' חזו"א נגעים סי' א ס"ק ב ביאור הלימוד לדעה זו.
  1466. . רש"י שם.
  1467. . ויקרא שם נד. ירושלמי שבת פ"ב ה"א; רש"י ומאירי חולין שם. ועי' רגמ"ה שם שלמדים מהאמור: אשר תכבס.
  1468. . ברייתא בגמ' שם, ועי' לבוש סוס"י קצח שלמדים מהאמור: ורחץ, שמשמע מדעת.
  1469. . רש"י שם.
  1470. . ברייתא שם.
  1471. . חולין לא א, וכן אמר ר' לעזר בשם ר' חנינא בירושלמי שבת פ"ב ה"א.
  1472. . ברייתא בגמ' שם ב, וכ"ה בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ו, ועי' ר"ח חגיגה יח ב בשם ירושלמי. ועי' שו"ת רשב"א ח"ג סי' רנה שכ"כ בד' ר' נתן בחולין שם.
  1473. . מאירי חולין שם, ועי' או"ש ריש מקואות.
  1474. . חגיגה שם.
  1475. . חולין לא א, ובירושלמי שבת שם: רב שמי בשם רב.
  1476. . או"ז הל' ר"ה סו"ס רסא, הביאו הג"א ר"ה פ"ג סי' יא, וכ"כ בהגר"א או"ח סי' ס ס"ד. ועי' נחל אשכול על האשכול ח"ב הל' שחיטה סו"ס ו בד' האשכול שם.
  1477. . עי' לעיל: מצותה וברכתה ציון 127. רמב"ן חולין לא ב, וכעי"ז בחי' הר"ן שם.
  1478. . רמב"ן וחי' הר"ן חולין שם, ועי' פמ"ג או"ח סי' ד במשב"ז ס"ק טו.
  1479. . עי' להלן.
  1480. . רמב"ן חולין שם.
  1481. . ר"ח חגיגה יט א שכ"ה מסקנת הגמ' שם, הובא בהמנהיג דין חפיפה סי' קכב ובאו"ז ח"א סוס"י שלה, ועי"ש באו"ז שכ"פ ר"י, וכ"פ באו"ז ח"ב סי' רסא; האשכול ח"א סי' ג; סמ"ג עשין רמח; רמב"ם אבוה"ט פי"ג ה"ב ומקואות פ"א ה"ח ופ"ט הי"ז; פסקי רי"ד חגיגה יט א; מאירי חולין לא ב; שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רנה ורנט, הביאו ב"י סו"ס קכ, ועי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' לד שכן מסקנת הרשב"א חולין שם, הובא בב"י סו"ס קצה, ועי' ציון 469; אר"ח ח"ב עמ' 144 וכל בו הל' טבילה סי' פו; ר"ן חולין שם ובחי' שם; ב"ח סי' קכ בד' תשו' הר"ר מנחם סי' רעה; שו"ע קצח מח, ועי' הגר"א בשו"ע או"ח סי' ס ס"ד.
  1482. . המנהיג שם בשם ר"ש; הרוקח סו"ס שעט; האשכול הל' שחיטה סו"ס ו בשם הרבה מרבותינו; השלמה חולין לא ב; הג"א חולין שם; רי"ו נכ"ו ח"ה. וכ"מ בר"ש ורא"ש מקואות פ"ה מ"ו, וכ"כ בש"ך קכ ס"ק כח וט"ז ס"ק יז בד' רשב"א חולין שבציון 468, ועי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' לד וב"ח סוס"י קכ שכ"ד רוה"פ.
  1483. . ע"ע הלכה, כרך ט. הרוקח וההשלמה והג"א הנ"ל; רשב"א חולין שם לדעה זו.
  1484. . רמב"ן חולין שם; המנהיג שם: ואנו אין יכולים להכריע; רמ"א בשו"ע שם בשם ויש שמחמירים, ור"ל מספק, וכמש"כ בש"ך ס"ק נט שלא יברכו מספק. ועי' רמב"ן במלחמות ר"ה סופ"ג שרה"ג בפי' לברכות הביא המחלוקת ולא הכריע.
  1485. . רשב"א שם: ועוד, ועי' הגר"א קצח ס"ק נז.
  1486. . ה מנהיג שם. ועי' רמ"א בשו"ע שם שלכתחילה יש להחמיר, ועי' ש"ך ס"ק ס שר"ל לחזור ולטבול אם אפשר.
  1487. . המנהיג שם, ועי' ב"ח שם וש"ך ס"ק נט.
  1488. . עי' רמב"ם מקואות פ"א ה"ח, וראש יוסף חולין לא ב בדעתו.
  1489. . עי' ראש יוסף שם.
  1490. . חתם סופר חולין לא ב. ועי' שו"ת חתם סופר אהע"ז ח"ב סי' צ ד"ה והנראה. ועי' בהקדמה לדרך פקודיך, הקדמה א אות ה.
  1491. . עי' לעיל.
  1492. . עי' ברייתא חולין לא א, וע"ע שחיטה וע' מתעסק.
  1493. . רש"י שם ב.
  1494. . רש"י ורגמ"ה שם.
  1495. . עי' ברייתא שם א, וע"ע שחיטה.
  1496. . רש"י ורגמ"ה שם ב.
  1497. . גמ' שם.
  1498. . עי' לעיל ציון 469.
  1499. . רמב"ם מקואות פ"א ה"ח. וע"ע שחיטה שהלכה בשחיטה כר' נתן.
  1500. . עי' לעיל.
  1501. . הרוקח סוס"י שעז; תרוה"ד סי' רנז.
  1502. . חקרי לב יו"ד ח"ב סי' לא, וכ"כ בעונג יום טוב סי' נז וערוך השלחן יו"ד סי' ג ס"ב לד' יש"ש חולין פ"ב סי' יג שכ' בשחיטה שאם נתכוין שלא לשם שחיטה אינה שחיטה.
  1503. . עי' דגו"מ תנינא לסי' ר. ועי' אתוון דאורייתא כלל כג שהאריך.
  1504. . רש"י חולין לא ב ונדה יג ב; רמב"ם תרומות פ"ז ה"ה.
  1505. . משנה נדה שם, הובאה בגמ' חולין שם; רמב"ם תרומות שם.
  1506. . עי' להלן ציון 508 ואילך.
  1507. . גמ' חולין לא ב. ועי' ט"ז אהע"ז סי' ג ס"ק א, שאין טבילת קטן מועילה לתרומה שצריכה כוונה, אלא כשטובל ע"ד אביו, ותמה עליו בשו"ת עונג יום טוב סי' נז בהג"ה.
  1508. . עי' נדה לב א: הטבילוה קודם לאמה. חי' חת"ס חולין לא ב; שו"ת מנחת ברוך סי' עא ענף ב.
  1509. . חולין לא ב, ועי' ש"ך יו"ד קצח ס"ק ס.
  1510. . שו"ת רדב"ז ח"א סי' לד, שאילו ביודעת יש כאן כוונת עצמה, אף על פי שהוא בע"כ.
  1511. . שו"ת מהר"ח או"ז סי' לה, ע"פ דין יושב ומצפה, עי' להלן. ועי"ש שהוכיח כן מגמ' שם, ועי' עונג יום טוב סי' נז. ועי' יום תרועה ר"ה כח א שהבין ג"כ שאונס שבטבילה ר"ל איום.
  1512. . עונג יום טוב שם; או"ש מקואות פ"א ה"ח אות ב.
  1513. . חי' חת"ס חולין לא ב; או"ש שם, ועי' במנחת ברוך שם, שלמדים טבילת אדם מטבילת כלים. ועי' צפנת פענח תרומות עמ' 110 ד"ה אך זה.
  1514. . עונג יום טוב שם, וכעי"ז באו"ש שם, שהמטביל דומה לשוחט. ועי"ש בעונג יום טוב שמצדד שאף אם נתכוין הטובל בפירוש שלא להטהר עלתה לו טבילה, אף לד' האחרונים שבציון 488.
  1515. . מקואות פ"ה מ"ו, ועי' לעיל ציון 710.
  1516. . חולין לא א.
  1517. . גמ' שם ב.
  1518. . מאירי שם.
  1519. . שו"ת מהר"ח או"ז סי' לה, ועי' לעיל.
  1520. . ע"ע חרש שוטה וקטן: בגדול עומד על גביו, ציון 259.
  1521. . תה"ד סי' רנב, הביאו ב"י סי' קכ. על דין קטן שמטביל כלי גויים, ע"ע טבילת כלים.
  1522. . משנה חגיגה יח ב ורש"י ד"ה טבל וגמ' יט א; רמב"ם אבוה"ט פי"א ה"ב ומקואות פ"א ה"ח.
  1523. . רב, חולין לא א.
  1524. . משנה שם; רמב"ם אבוה"ט שם. ופשוט שאף לסוברים שטבילה צריכה כוונה, כשנתכוין לחולין שלא נטהר למעשר, אינו אלא מעלה מד"ס.
  1525. . משנה שם; רמב"ם שם.
  1526. . רע"ב שם.
  1527. . רמב"ם שם.
  1528. . רש"י ומאירי שם, ועי' ראשון לציון שם שהאריך בשינוי פי' רש"י והרמב"ם.
  1529. . משנה שם.
  1530. . ברייתא בגמ' יט א; רמב"ם שם.
  1531. . משנה שם; רמב"ם שם.
  1532. . רמב"ם שם.
  1533. . פ"מ.
  1534. . ירוש' חגיגה פ"ב ה"ו.
  1535. . פ"מ שם, ועי' שיח יצחק חגיגה יח ב שמפרש שבשעת טבילה פירש שטבילתו תועיל למה שצריך.
  1536. . תוס' יט א ד"ה טבל, ועי"ש שיש גורסים כן בגמ'; מאירי שם.
  1537. . מאירי שם בשם י"מ.
  1538. . גמ' שם. ועי' ראשון לציון שם שמצדד שהרמב"ם שבציון 513 רמז לזה.
  1539. . גמ' שם ורש"י.
  1540. . מאירי שם, וכ"כ בחזו"א ידים סי' ב ס"ק ד.
  1541. . ברייתא בגמ' יט א.
  1542. . רש"י שם.
  1543. . רש"י ומאירי שם.
  1544. . עי' גמ' שם מחלוקת אמוראים אם כ"ה ד' ר' יהודה במקואות פ"ז מ"ו או ד' ת"ק שם, וע"ע מקוה.
  1545. . גמ' שם.
  1546. . עי' לעיל. רש"י ומאירי שם.
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg