אנציקלופדיה תלמודית:מצוות צריכות כונה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - חיוב הכונה* בעשיית מצוות.

הדין מקורו וגדרו

העושה מצוה, אם צריך שיתכוין בעשייתה – על מהות הכונה עי' להלן: הכונה - נחלקו תנאים ואמוראים: יש אומרים, מצוות צריכות כונה[1], ואם עשה מצוה ולא נתכוין, לא יצא ידי חובתו[2]. ויש אומרים, מצוות אין צריכות כונה[3] - על טעמם, עי' להלן[4] - אף להלכה, נחלקו גאונים וראשונים, ואחרונים בדעתם: יש פוסקים, מצוות צריכות כונה[5]. ויש פוסקים מצוות אין צריכות כונה[6]. ויש מכריעים, שמצוות של תורה צריכות כונה ומצוות דרבנן אין צריכות כוונה[7].

מקורו

במקור הדין שמצוות צריכות כוונה – לסוברים כן[8] – נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שמן התורה הוא[9]. ומהם שכתבו שלמדים כן מן הכתוב: ולעבדו בכל לבבכם[10], שבא הכתוב ללמד שתהא כל עבודתנו בכל לבבנו, כלומר בכוונה רצויה[11]. וביארו אחרונים, שמן הכתוב הזה אף למדים שהכוונה מעכבת בעשיית המצוה[12], שכיון שאם יצא ידי חובת המצוה בלא כוונה תהא המצוה מצוה-הבאה-בעבירה*, שבעשיית המצוה בלא כוונה ביטל עשה של: ולעבדו בכל לבבכם, לפיכך אינו יוצא ידי חובה בלא כוונה[13], שמצוה שאם תתקיים יעבור האדם עבירה ואם לא תתקיים לא יעבור עבירה, אינה מתקיימת, ואין האדם יוצא בה ידי חובה[14]. ויש שכתבו שלמדים שמצוות צריכות כונה מן הכתוב: היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך[15], שלב ונפש האמורים בכתוב, היינו כונת המחשבה[16]. ויש שכתבו שלמדים שמצוות צריכות כונה מדרשת הכתוב: ודברת בם[17], שדרש רבי אחא: עשה אותם קבע ואל תעשם עראי[18], שנצטווה האדם שלא יעשה את המצוות עראי, אלא ישים עיניו ולבו על דרכיו בעבודת ה', ויעשה המצוות בכוונה ובנפש חפצה[19]. ב) ויש סוברים שאינו אלא מדרבנן[20], ולדעתם, מן התורה יוצא ידי חובה אף על פי שלא כיוון[21]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף לדעה זו אינו יוצא ידי חובה אף מן התורה[22], שכל שלא עשה מצוה כתיקון חכמים לא יצא ידי חובה אף מן התורה, לסוברים כן[23].

גדרו

בגדר הדין שמצוות צריכות כוונה - לסוברים כן[24] – נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים, שמעשה מצוה הנעשה בלא כוונה אינו חשוב מעשה מצוה כלל[25], שאדם העושה מעשה בלא כונה אינו אלא כמתעסק* בעלמא[26]. ויש סוברים, שאף מעשה הנעשה בלא כונה חשוב מעשה מצוה, אלא שתנאי הוא בקיום המצוה, שאין המצוה מתקיימת אלא אם כן היא נעשית בכונה[27].

טעם הסוברים מצוות אין צריכות כונה

בטעם הסוברים "מצות אין צריכות כונה", יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהוא משום שמצוה הנעשית בסתם, סתמה ככונה[28] – כדרך שאמרו בקרבנות שצריך לעשותם לשמה*, שסתמם לשמה[29] - שלדעתם גדר הדין ש"מצות צריכות כונה" - לסוברים כן[30] - הוא שהכונה נצרכת כדי שהמעשה הנעשה יהא חשוב מעשה מצוה[31], ולסוברים "מצות אין צריכות כונה" אף מעשה הנעשה בסתם חשוב מעשה מצוה[32]. ויש מן האחרונים שכתבו טעם אחר בדעת הסוברים "מצות אין צריכות כונה", שמשום חזקת כשרות של האדם העושה את המצוה, אף כשעשאה בסתם תולים שודאי עשאה כדי לקיים את המצוה[33]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים על טעמים אלו, ולדעתם הסוברים "מצות אין צריכות כונה" אין זה משום שאף סתם ככונה, אלא שלדעתם אין צריכות כונה לגמרי[34], שלא הקפידה תורה אלא על עשיית המעשה[35].

לכתחלה

לכתחלה, כתבו ראשונים שאפילו לסוברים מצוות אין צריכות כוונה, מכל מקום צריך לכוין בעשיית המצוה[36], ולא אמרו "מצוות אין צריכות כוונה" אלא לענין שבדיעבד יצא אף בלא כוונה[37], ומן האחרונים יש מוסיפים, שאפילו לסוברים "מצות אין צריכות כונה" אם לא כיון ביטל עשה של: ולעבדו בכל לבבכם[38], אלא שמכל מקום – לדעתם שמצוות אין צריכות כונה - בדיעבד יצא אף בלא כוונה[39]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שלסוברים "מצוות אין צריכות כוונה", אין זו אלא מצוה מן המובחר לכוין בעשיית המצוה[40], שכן אמר רבי אליעזר בר ר' צדוק: עשה דברים לשם פעלם[41]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלסוברים "מצוות אין צריכות כוונה" אף לכתחלה אין צריך לכוין בעשיית המצוה[42].

מתעסק

המתעסק* ועושה מצוה, אינו יוצא ידי חובה אף לסוברים "מצוות אין צריכות כוונה"[43], ועל כך ע"ע מתעסק[44].

בשומע ומשמיע

מצוה המתקיימת על ידי שמיעה – כגון תקיעת-שופר*[45] - יש שכתבו בדעת ראשונים שסוברים בדעת אמוראים, שאפילו לסוברים "מצות אין צריכות כונה"[46], אף על פי שאין המשמיע צריך להתכוין לשם מצוה, מכל מקום צריך הוא להתכוין להשמיע את הקול לשומע, וכן השומע אף על פי שאינו צריך להתכוין לשם מצוה, צריך שיתכוין לשמוע את הקול מן המשמיע[47], ולדעתם, זהו שאמר ר' זירא לשמשו שתקע לו בשופר שיתכוון ויתקע לו[48], היינו שיכוין התוקע להשמיע לר' זירא את קול השופר[49], וכתבו בגדר הדבר, שהשומע ממי שאינו מתכוין להשמיע לו, חשוב שומע מן המתעסק*, שלענין השמיעה מתעסק הוא, וכן השומע ואינו מתכוין לשמוע חשוב מתעסק לענין שמיעתו, והמתעסק אינו יוצא ידי חובה אף לסוברים "מצות אין צריכות כונה"[50]. אבל הרבה ראשונים חולקים, וסוברים שלסוברים "מצות אין צריכות כונה", אף במצוה המתקיימת על ידי שמיעה אין צריך שיתכוונו השומע והמשמיע[51], ולדעתם ר' זירא שאמר לשמשו שתקע לו בשופר שיתכוון ויתקע לו[52], לא אמר כן אלא משום שסבר מצות צריכות כונה[53].

סבור שאינו עושה מצוה

העושה מצוה וסבור שאינו עושה מצוה – כגון האוכל מצה* בפסח* וסבור שהוא בשר וכיוצא[54] - אם יצא ידי חובת המצוה לסוברים "מצות אין צריכות כונה"[55], נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינו יוצא ידי חובת המצוה[56], שאין זה עדיף ממתעסק שאינו יוצא ידי חובה אף לסוברים "מצוות אין צריכות כונה"[57]. ויש סוברים, שלסוברים "מצות אין צריכות כונה", אף העושה מצוה וסבור שאינו עושה מצוה יוצא ידי חובת המצוה[58].

להוציא אחרים ידי חובה

המוציא אחרים ידי חובת מצוה – כגון התוקע בשופר להוציא את השומעים ידי חובתם[59] – יש מן האחרונים שכתבו בדעת גאונים וראשונים, שאף לסוברים "מצות אין צריכות כונה"[60], צריך המשמיע להתכוין להוציא את השומעים ידי חובת המצוה והשומעים צריכים אף הם להתכוין לצאת ידי חובה[61], שכיון שאין אדם יוצא ידי חובה מחבירו אלא משום שליחות, ומצוה-בו-יותר-מבשלוחו*, אין לנו לומר שרוצה האדם לצאת ידי חובה מחבירו ושחבירו רוצה להוציאו ידי חובה, אלא אם כן נתכוונו שניהם לכך[62].

הכונה

מהותה

הכונה שצריך האדם לכוין בעשיית המצוה – לסוברים "מצות צריכות כונה"[63] – כתבו ראשונים, שהיא הכונה לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה[64], היינו שיכוין בעשייתו לקיים מצות בוראו[65], אבל כונת המצוה וסודה אינה בכלל זה[66]. ויש מן הראשונים סוברים שאין די בכונה לצאת ידי חובה, אלא צריך שיכוין לבו למצוה[67] - כדרך שאמר ר' מאיר לענין קריאת-שמע*: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד[68] עד כאן צריכה כונת הלב[69] - כלומר, שיחשוב בעיקר המצוה והחיוב, ויכוין לצאת ידי החיוב ההוא בעשיית המצוה וקיומה[70].

אופן הכונה

באופן הכונה – לסוברים "מצוות צריכות כונה"[71] - יש מן האחרונים שכתבו, שצריך שיאמר האדם בפיו שמתכוין למצוה[72], שלדעתם לסוברים "מצות צריכות כונה", הרי המצוות כדברים שצריך לעשותם "לשמה*" - ואין אומרים במצוות "סתמא לשמה"[73], לפי שלדעתם אין אומרים "סתמא לשמה" אלא בדברים שיש בהם הפרשה, שבשעת הפרשתם כבר נתכוין האדם לעשותם "לשמה"[74] - ודברים שצריך לעשותם "לשמה" ואין אומרים בהם "סתמא לשמה", צריך שיאמר האדם בפה שהוא עושה אותם "לשמה", לסוברים כן[75]. אבל הרבה אחרונים כתבו שכונה במחשבה מועילה[76].

בספק ובחזקה

העושה מצוה שחיובה מן התורה ומסופק אם כיון בעשייתה, חייב לחזור ולעשות את המצוה בכונה[77] - לסוברים שמן התורה מצוות צריכות כונה[78] - כשאר ספק-דאורייתא* שהולכים בו להחמיר[79]. ומכל מקום, העושה מצוה ויש לתלות מחמת מעשיו שנתכוין בעשייתו – כגון המהלך בדרך ועבר מאחורי בית הכנסת ושמע קול תקיעת-שופר*, ועמד מהליכתו כדי לשמוע[80] – כתבו אחרונים שאף על פי שהוא מסופק אם נתכוין בעשיית המצוה – כגון שאינו זוכר אם נתכוין או לא[81] - יצא ידי חובה, שחזקה נתכוין[82], ולדעתם זהו שאמר ר' יוסי בר חנינה בירושלמי, לענין העובר מאחורי בית הכנסת ושמע קול תקיעת שופר, שאף על פי שאמרו במשנה שאם לא כיון לבו לא יצא[83], מכל מקום אם עמד חזקה כיון[84].

כשכיון בהליכתו

העושה מצוה, ובהליכתו לעשות את המצוה נתכוין שהולך לקיים את המצוה ולצאת בה ידי חובה – כגון שהלך לבית הכנסת כדי לשמוע תקיעת-שופר* ולצאת בה ידי חובה[85] - כתבו אחרונים שאף על פי שבשעת עשיית המצוה לא נתכוין, יצא ידי חובת המצוה אף לסוברים "מצות צריכות כונה"[86], לפי שעשיית המצוה נגררת אחר מחשבתו הראשונה שנתכוין בה לצאת ידי חובה[87].

כוונה למצוה סתם

כוונה למצוה סתם, היינו שאין האדם מתכוין למצוה המסויימת שעושה אלא לשם מצוה סתם, אם היא מועילה לצאת ידי חובת המצוה, לסוברים "מצוות צריכות כוונה"[88], נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שמועילה[89], שלדעתם מקור הדין שמצוות צריכות כוונה הוא מדרשת הכתוב: ודברת בם, עשה אותם קבע ואל תעשם עראי[90], וכל שמתכוין למצוה, אף על פי שאינו מתכוין למצוה המסויימת שעושה, סוף סוף אין המצוה נעשית עראי[91]. ויש סוברים שכוונה למצוה סתם אינה מועילה, ואין האדם יוצא ידי חובת המצוה אלא אם כן מתכוין למצוה המסויימת שעושה[92].

כונה למצוה אחרת

כונה למצוה אחרת, אינה חשובה כונה[93], ולפיכך העושה מצוה ומתכוין לקיים מצוה אחרת – כגון התוקע בשופר בראש-השנה*, ומתכוין לחנך את התינוקות ולקיים בתקיעה מצוות חנוך*, ואינו מכוין לקיים מצות תקיעת-שופר*[94] - אינו יוצא ידי חובת המצוה שעושה לסוברים "מצוות צריכות כוונה"[95]. וכתבו ראשונים, שאפילו לסוברים "מצוות אין צריכות כוונה", העושה מצוה ומתכוין לקיים מצוה אחרת, אינו יוצא ידי חובת המצוה שעושה[96], שכוונה למצוה אחרת גרועה מהעדר כוונה[97], שלדעתם, טעם הסוברים "מצות אין צריכות כונה" הוא, שמצוה הנעשית בסתם הרי היא כנעשית בכונה[98], ולפיכך כשנעשית המצוה בכונה למצוה אחרת, הרי כונה זו מוציאה את המצוה מכלל מצוה הנעשית בסתם[99]. ומן האחרונים יש שחילקו, שהעושה מצוה מן התורה ומתכוין לקיים מצוה אחרת שהיא מן התורה אינו יוצא ידי חובה, אבל העושה מצוה מן התורה ומתכוין לקיים מצוה אחרת שהיא מדרבנן יוצא ידי חובת המצוה שעשה לסוברים "מצוות אין צריכות כונה", שמן התורה הוא חשוב כאילו לא נתכוין למצוה כלל[100]. ויש מן האחרונים שחולקים, ולדעתם, לסוברים "מצוות אין צריכות כוונה", העושה מצוה ומתכוין לקיים מצוה אחרת – ואפילו מצוה מן התורה[101] - יוצא ידי חובת המצוה שעושה, שאין כוונה למצוה אחרת גרועה מהעדר כוונה[102].

כוונה למצוה דרבנן

כונה לקיים מצוה דרבנן, אם היא מועילה למצוה מן התורה - לסוברים "מצוות צריכות כונה"[103] - נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שמועילה[104], שכיון שסוף סוף האדם מתכוין, יוצא הוא ידי חובתו[105], ומהם מוסיפים טעם, לדעתם שמקור הדין שמצוות צריכות כוונה הוא מדרשת הכתוב: ודברת בם, עשה אותם קבע ואל תעשם עראי[106], שכל שמתכוין למצוה, אף על פי שמתכוין למצוה דרבנן, סוף סוף אין המצוה נעשית עראי[107]. ויש סוברים שכונה למצוה דרבנן אינה מועילה למצוה מן התורה[108], שלענין דין תורה חשובה ככוונה לדברי הרשות[109].

כונה לקיים מצוה שאין האדם מחוייב בה

כונה לקיים מצוה שאין האדם מחוייב בה - כגון אשה* שקיימה מצוה שחייבת בה מן התורה, וטעתה וסברה שהיא מצות-עשה-שהזמן-גרמא* שנשים פטורות מלקיימה[110] - יש שנסתפקו אם היא מועילה לצאת ידי חובת המצוה - לסוברים "מצוות צריכות כונה"[111] - לפי שסוף סוף נתכוין האדם לקיים רצון ה', או שאינה מועילה, כיון שסבר האדם שאינו מחוייב בעשיית המצוה וחשוב הוא כמתכוין לעשות לשם חולין ולא לשם מצוה[112].

כונת אחרים

העושה מצוה מחמת שאחרים כופים אותו לעשותה, ואינו מתכווין למצוה, והכופים אותו מתכוונים למצוה, נחלקו אחרונים אם חשוב שעושה את המצוה בכונה: יש סוברים שחשוב שעושה את המצוה בכונה[113], לפי שמועילה כונת אחרים הכופים אותו כאילו כיוון הוא בעצמו[114], ולדעתם זהו שאמרו בנדה* שאנסתה חברתה והטבילתה, שעלתה לה טבילה לפי שכוונת חברתה כונה מעולה היא[115], שלדעתם הכונה הנצרכת בטבילה, היא כונה למצוה[116] - וכשאר מצוות שצריכות כונה, לסוברים כן[117] - וכוונת המטבילה מועילה לנדה, אף על פי שהנדה עצמה לא נתכוונה למצוה[118]. ומהם שהוסיפו, שאפילו אם אחרים הכופים אותו אינם "ברי חיובא" במצוה – כגון שכופים אותו גויים*[119] - מכל מקום אם נתכוונו הם למצוה, חשוב שעושה את המצוה בכונה[120]. ויש חולקים וסוברים שהעושה מצוה ואינו מתכוין בעשייתה, אף על פי שאחרים הכופים אותו מתכוונים למצוה, חשוב שעושה את המצוה בלא כונה[121], שכונת אחרים אינה מועילה לעושה המצוה[122]. ולדעתם אותה שאמרו בנדה שכונת חברתה הועילה לה[123], היינו שהטבילתה חברתה בידיים, והועילה כונתה כדרך שמועילה כונת המטביל בטבילת-כלים*, לפי שכוונת הטבילה תלויה בעושה המעשה[124].

המצוות

מצוות דרבנן

מצוות דרבנן אם צריכות כונה – לסוברים מצות צריכות כונה[125] - נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים שאין צריכות כונה[126], ומן האחרונים יש שפירשו הטעם, שלא אמרו "מצוות צריכות כונה" אלא במצוות מן התורה, שעניין עשייתן הוא קיום רצון ה', ולפיכך צריך שיכוין העושה שמקיים את רצון ה', אבל מצוות דרבנן שאין עניינן אלא במעשה הנעשה, אין צריך בהן כונה[127]. ב) ויש סוברים שאף מצוות דרבנן צריכות כונה[128], שכל-דתקון-רבנן-כעין-דאוריתא-תקון*[129]. ומהם מצדדים, שאפילו לסוברים "מצוות אין צריכות כונה", מצוות דרבנן צריכות כונה[130], שלא אמרו "מצוות אין צריכות כונה" אלא במצוות מן התורה, שאלים חיובן ועל כרחו מחוייב בהן האדם, ולפיכך מועילה עשייתן אף בלא כונה, אבל מצוות דרבנן שאין חיובן אלים כל כך אין האדם יוצא ידי חובתו אלא אם כן כיוון בעשייתן[131]. ג) ויש מצדדים לחלק, שמצוות דרבנן שעיקרן מדברי תורה ובזמן הזה אין חיובן אלא מדרבנן – כגון מרור*[132] - צריכות כונה, ומצוות דרבנן שאין להן עיקר מן התורה, אין צריכות כונה[133].

מצוות שבאמירה

מצוות שאין בהן אלא אמירה – כגון קריאת-שמע*[134] - אם צריכות כונה לדברי הכל, נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים שצריכות כונה לדברי הכל[135], שלדעתם אף הסוברים "מצות אין צריכות כונה"[136], לא אמרו כן אלא במצוות שיש בהן מעשה, שהמעשה הוא במקום כונה, אבל מצוות שאין בהן אלא אמירה, צריכות כונה, שאם לא כן, כיון שאינו מכוין ואינו עושה מעשה, נמצא שלא עשה שום חלק מחלקי המצוה[137]. ב) ויש חולקים וסוברים, שלדעת הסוברים "מצוות אין צריכות כונה", אף מצוות שאין בהן אלא אמירה, אין צריכות כונה[138], שאמירה חשובה אף היא כמעשה[139]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שאמירה שאינה מועילה לקיים מצוה – כגון המברך ברכות-הנהנין*, וטעה בפתיחת הברכה, ונתכוין בה לברכה שאינה מועילה למין שעליו הוא צריך לברך[140] – אינה חשובה מעשה, והכל מודים בה שצריכה כונה, אבל אמירה המועילה לקיים מצוה – כגון קריאת שמע[141] – חשובה מעשה, ולסוברים "מצוות אין צריכות כונה" אף זו אין צריכה כונה[142].

מצוות שבשמיעה

מצוות שאין בהן אלא שמיעה - כגון שמיעת תקיעת-שופר*[143], שאין בה אלא מצוות שמיעה, לסוברים כן[144] – כתבו ראשונים שצריכות כונה לדברי הכל[145], שאף הסוברים "מצות אין צריכות כונה"[146], לא אמרו כן אלא במצוות שיש בהן מעשה, שהמעשה הוא במקום כונה, אבל מצוות שאין בהן אלא שמיעה צריכות כונה, שאם לא כן, כיון שאינו מכוין ואינו עושה מעשה, נמצא שלא עשה שום חלק מחלקי המצוה[147], ומהם שהוסיפו, שאפילו הסוברים שמצוות שאין בהן אלא אמירה נחלקו בהן אם צריכות כונה או לא[148], מודים שמצוות שאין בהן אלא שמיעה צריכות כונה לדברי הכל[149], שלדעתם לא נחלקו במצוות שיש בהן אמירה אלא לפי שהאמירה חשובה אף היא מעשה[150], אבל מצווות שאין בהן אלא שמיעה, שאינה חשובה מעשה כלל, לדברי הכל צריכות כונה[151].

מצוות שנתקנו לפרסום הנס

מצוות שנתקנו לפרסום הנס – כגון קריאת-מגילה* בפורים*[152], והדלקת הנר בחנכה*[153] - יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שצריכות כונה אף לדעת הסוברים "מצוות אין צריכות כונה"[154], שכשאינו מתכוין למצוה אין כאן פרסום הנס[155]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שאף מצוות שנתקנו משום פרסום הנס נחלקו בהן אם מצוות צריכות כונה או לא[156].

מצוות שיש בהן הנאת הגוף

מצוות שיש בעשייתן הנאת הגוף – כגון אכילת-מצה*[157] - אם אין צריכות כונה לדברי הכל, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין צריכות כונה לדברי הכל, ואפילו לסוברים "מצוות צריכות כונה"[158], לפי שההנאה מועילה ככונה[159] - כאותה שאמרו לענין מתעסק*, שהמתעסק בחלבים ועריות חייב חטאת, שכן נהנה[160] - שמעשה שיש בו הנאה מעשה חשוב הוא, והרי הוא כאילו נעשה בכונה[161]. ויש חולקים, וסוברים שאף מצוות שיש בעשייתן הנאת הגוף, נחלקו בהן אם מצוות צריכות כונה או לא[162].

אכילה שאין בה הנאה

מצוות המתקיימות באכילה שאין בה הנאה – כגון אכילת-מרור*[163] - נחלקו בהן ראשונים ואחרונים: יש סוברים, שלסוברים שמצוות שיש בעשייתן הנאת הגוף אין צריכות כונה לדברי הכל[164], אף מצוות המתקיימות באכילה שאין בה הנאה, אין צריכות כונה לדברי הכל[165], שלדעתם, לאו דוקא הנאה חשובה ככונה[166], אלא כל שהרגיש בגופו כדרך שצריך להרגיש בעשיית המצוה, חשובה הרגשתו ככונה[167]. ויש חולקים וסוברים, שאף הסוברים שמצוות שיש בעשייתן הנאה אין צריכות כונה לדברי הכל, לא אמרו כן אלא במצוות שיש בהן הנאת הגוף, אבל במצוות המתקיימות באכילה שאין בה הנאה, מודים הם שנחלקו בהן אם מצוות צריכות כונה[168].

מצוות המתקיימות בדבר מסויים

מצוות שאינן מתקיימות אלא בדבר מסויים – כגון אכילת-קדשים*, שאינה מתקיימת אלא בגופו של הקרבן המסויים הנאכל, וכגון מילה* שאינה מתקיימת אלא בגופו של האדם המסויים הנימול[169] – יש מן האחרונים שכתבו, שאין צריכות כונה אפילו לסוברים "מצוות צריכות כונה"[170], שלדעתם לא אמרו "מצוות צריכות כונה" אלא במצוות שאפשר לקיימן אף בדבר אחר מאותו המין – כגון אכילת-מצה*, שאף אם לא יקיים האדם מצוות אכילת מצה במצה זו, יכול לקיימה במצה אחרת[171] – שלפיכך אין עשייתן בסתם חשובה כעשייה בכונה, אבל מצוות שאינן מתקיימות אלא בדבר מסויים, עשייתן בסתם חשובה כעשייה בכונה[172], כדרך שאמרו לענין "לשמה*", שדבר המיוחד למצוה מסויימת, עשייתו בסתם חשובה כעשיה לשמה, לסוברים כן[173]. ויש חולקים וסוברים שאף במצוות שאינן מתקיימות אלא בדבר מסויים, נחלקו אם מצוות צריכות כונה או לא[174].

מצוות שאי אפשר לחזור ולעשותן

מצוות שאין להן תקנה לחזור ולעשותן – כגון אכילת-קדשים*, שאינה מתקיימת אלא בקרבן מסויים, ואחר שנאכל שוב אי אפשר לקיים בו מצות אכילה, וכגון מילה*, שאחר שנימול האדם שוב אי אפשר לקיים בו מצוות מילה[175] – יש מן האחרונים שכתבו, שאין צריכות כונה אפילו לסוברים "מצוות צריכות כונה"[176], שלדעתם לא אמרו "מצוות צריכות כונה" אלא במצוות שאחר שנעשתה המצווה שלא כתיקנה יכול האדם לחזור ולעשותה כתיקנה – כגון אכילת-מצה*, שכשלא נעשתה כתיקנה יכול האדם לאכול מצה אחרת כתיקנה[177] – ולפיכך אין עשייתם בסתם חשובה כעשייה בכונה, אבל מצוות שאין להן תקנה לחזור ולעשותן, עשייתן בסתם חשובה כעשייה בכונה[178], כדרך שאמרו לענין "לשמה*", שדבר שאין לו תקנה לחזור ולעשותו, עשייתו בסתם חשובה כעשייה לשמה, לסוברים כן[179]. ויש חולקים וסוברים שאף במצוות שאין להן תקנה לחזור ולעשותן, נחלקו אם מצוות צריכות כונה או לא[180].

כונה שלא לצאת

כונה שלא לצאת ידי חובה

העושה מצוה ומתכוין שלא לצאת ידי חובתה, נחלקו ראשונים אם לא יצא ידי חובה אף לסוברים "מצוות אין צריכות כוונה": א) יש סוברים שלא יצא ידי חובה, שלדעתם, לדברי הכל אין אדם יוצא ידי חובת מצוה בעל כרחו[181]. ויש מן האחרונים שכתב בדעתם, שלא אמרו כן אלא באומר בפיו שמתכוין שלא לצאת ידי חובה, אבל אם אינו אומר בפיו כלום אלא שמתכוין במחשבתו שלא לצאת ידי חובה, אף לדעתם יוצא ידי חובה[182]. אבל מדברי ראשונים נראה, שלדעה זו אף אם לא אמר כלום אלא שמתכוין במחשבתו שלא לצאת ידי חובה, לא יצא ידי חובה[183]. וכתבו אחרונים, שלסוברים מצוות אין צריכות כונה אף מעשה הנעשה בכונה שלא לצאת חשוב הוא מעשה מצוה, ומכל מקום אין יוצאים בו ידי חובה – לדעה זו – לפי שהמצוה אינה מתקיימת כאשר האדם העושה אותה מכוין שלא לצאת[184]. ב) ויש חולקים וסוברים שלסוברים "מצות אין צריכות כונה", העושה מצוה, אף אם עומד וצווח שאינו רוצה לצאת בה ידי חובתו, יוצא ידי חובה[185], שלסוברים "מצוות אין צריכות כונה", לא הקפידה תורה על הכונה במצוה, וכל שעושה את המעשה כהוגן יוצא ידי חובה[186].

במצוה שחיובה בכל עת שהיא מזדמנת

מצוה שחייב האדם לעשותה בכל עת שהיא מזדמנת לפניו – כגון כבוד-אב-ואם*[187], וכגון ישיבת-סוכה*[188], וכגון הנחת-תפלין*[189], שחייב האדם לקיימן בכל עת שנזדמנו לפניו, ואפילו כמה פעמים ביום[190] – יש מן האחרונים שכתבו, שאף אם עשה אותה בכונה שלא לצאת ידי חובה, הכל מודים שיצא בה ידי חובה לסוברים "מצות אין צריכות כונה"[191], שלא אמרו שאין אדם יוצא ידי חובה בעל כרחו במצוה – לסוברים כן[192] – אלא במצוה הנעשית פעם אחת ביום – כגון אכילת-מצה* בפסח* ונטילת-לולב* בסוכות* ותקיעת-שופר* בראש-השנה*[193] - שכיון שיכול האדם לעשות את המצוה לאחר מכן, מועילה מחשבתו שלא תתקיים המצוה הנעשית עתה, אבל מצוה שחייב האדם לעשותה בכל פעם, מתקיימת אף כשמתכוין שאינו רוצה לצאת בה ידי חובה[194], שאין מחשבת האדם מועילה נגד רצון התורה, וכענין שאמרו: דברי-הרב-ודברי-התלמיד–דברי-מי-שומעים*[195].

השומע מן המתכוין שלא לצאת

השומע מן המתכוין שלא לצאת ידי חובה – כגון השומע תקיעת-שופר* מתוקע המתכוין שלא לצאת ידי חובה[196] – כתבו אחרונים שלסוברים "מצות אין צריכות כונה"[197] יצא השומע ידי חובתו[198], ואף על פי שהמתכוין שלא לצאת ידי חובה אינו יוצא ידי חובה אף לסוברים "מצות אין צריכות כונה" – לסוברים כן[199] - מכל מקום כיון שלדעתם אף מעשה הנעשה בכונה שלא לצאת ידי חובה חשוב הוא מעשה מצוה[200] - ולא אמרו שאין יוצאים בו ידי חובה, אלא משום שהמצוה אינה מתקיימת כשהאדם העושה אותה מתכוין שלא לצאת בה ידי חובתו[201] - לפיכך השומע יצא ידי חובתו[202].

במצוות שבין אדם לחבירו

העושה מצוה מן המצוות שבין אדם לחבירו – כגון כבוד-אב-ואם*, וצדקה*, והשבת-*אבדה[203] – ומתכוין שלא לקיים מצוה, יש שכתבו שקיים מצוה לדברי הכל[204], שלדעתם אפילו הסוברים שהמתכוין שלא לצאת ידי חובה מצוה, אינו יוצא בה ידי חובה[205], לא אמרו כן אלא במצוות שבין אדם למקום, אבל במצוות שבין אדם לחבירו אף על פי שנתכוין שלא לקיים מצוה, קיים מצוה, והטעם, שמטרת מצוות אלו היא הבאת תועלת לזולתו, וכל שהביא תועלת לזולתו, קיים המצוה[206]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שחולקים, ולדעתם, לסוברים שהמתכוין שלא לצאת ידי חובת מצוה אינו יוצא בה ידי חובה[207], אף במצוות שבין אדם לחבירו, אם נתכוין שלא לקיים מצוה, לא קיים מצוה[208].

הערת שוליים

  1. ↑ פסחים קיד ב, בדעת ר' יוסי בברייתא שם; ריש לקיש שם, בדעת התנא במשנה שם א; עי' דברי ר' זירא ר"ה כט א, ורש"י שם ד"ה איכוון ובעה"מ שם (ז א) בביאור דבריו ורמב"ן במלחמות שם וביאור הגר"א או"ח סי' ס ס"ד, בדעתו, ועי' ציון 3.
  2. ↑ עי' גמ' פסחים שם, לענין מרור שכשאכלו שלא בכוונה צריך לחזור ולאוכלו בכוונה, ועי' מ"ב סי' ס ס"ק ח.
  3. ↑ ר"ה כח ב, בדעת רבא בדעת אבוה דשמואל, שם א; עי' תוס' סוכה מב א ד"ה אמר, שכ"ה דעת אביי; עי' בעה"מ שם בשם י"א ורשב"א ר"ה כח ב בד' הרי"ף שם כט א (ז ב) ור"ן שם כט א (ז ב) בשם י"א בד' הרי"ף, בד' ר'י זירא שם, ועי' ציון 1; או"ז הל' ר"ה סו"ס רסא (הובא בהג"א ר"ה פ"ג סי' יא) וביאור הגר"א שם, בד' רב בחולין לא א, לענין נדה שנאנסה וטבלה (ע"ע טבילה ציונים 462, 463, ועי"ש ציון 464 ואילך, שי"ח וסוברים שאינו ענין לכונה במצוות).
  4. ↑ עי' ציון 27 ואילך.
  5. ↑ עי' בה"ג הל' ברכות פ"ז, וטור או"ח תעה בדעתו; עי' רי"ף ר"ה כט א (ז ב), וב"י או"ח שם בדעתו; עי' רא"ש ר"ה פ"ג סי' יא; שו"ע או"ח ס ד בשם י"א, ושכן הלכה.
  6. ↑ רי"ץ גיאת ח"א עמ' לו בשם רב האי גאון, ועי' ר"ן ר"ה כט א (ז ב), שכ"ה ד' הרבה גאונים; בעה"מ ר"ה כט א (ז א); רשב"א ברכות יג ב; שו"ע שם בשם י"א.
  7. ↑ שו"ע הרב או"ח סי' ס ס"ה.
  8. ↑ עי' ציון 1 ואילך.
  9. ↑ עי' רשב"ם פסחים קיד ב ד"ה מצוה, וכלילת המנורה מערכת המ"ם אות א (הובא בשד"ח מערכת המ"ם כלל סא ד"ה ודע), בדעתו; עי' רמב"ן בהשגות לסהמ"צ עשה ה: מצות עשה שתהיה כל עבודתנו וכו' בכל לבבנו כלומר בכונה רצויה; לבוש או"ח סי' ס ס"ד; עי' פר"ח שבציון 129, ושמש צדקה שבציון הנ"ל בדעתו; עי' קיצור חרדים לח"א (מצות משה) פ"א אות י; שו"ע הרב או"ח סי' ס ס"ה; דרך פקודיך (לרצ"א מדינוב) הקדמה א אות ב. ועי' פמ"ג או"ח סי' ס א"א ס"ק ג, שהסתפק אם מקורו מן התורה או מדרבנן (עי' ציון 20).
  10. ↑ דברים יא יג. עי' רמב"ן שם; עי' קיצור חרדים שם.
  11. ↑ עי' רמב"ן בהשגות שם.
  12. ↑ עי' ציון 2.
  13. ↑ אמרי בינה או"ח סי' יד, לדעה זו.
  14. ↑ ע"ע מצוה הבאה בעבירה. אמרי בינה שם.
  15. ↑ דברים כו טז.
  16. ↑ דרך פקודיך שם, אופן א', ועי"ש אופן נוסף, ושם שעוד כמה פסוקים מורים על זה.
  17. ↑ דברים ו ז.
  18. ↑ יומא יט ב.
  19. ↑ תשו' האדר"ת שבקובץ צהר יג (עמ' קכג), לדעה זו.
  20. ↑ סדר פסח לרבינו יונה (נד' בס' הזכרון לר"ח שמואלביץ עמ' רעג); תוס' רא"ש פסחים קטו א; שו"ת קול אליהו (ישראל) או"ח סי' לד. ועי' פמ"ג שבציון 9.
  21. ↑ עי' סדר פסח שם; עי' תוס' רא"ש שם.
  22. ↑ אמרי בינה שם, לדעה זו.
  23. ↑ עי' תוס' סוכה ג א ד"ה דאמר, וע"ע ישיבת סוכה ציון 302, וע' דברי סופרים: פעולתם על דברי תורה. אמרי בינה שם.
  24. ↑ עי' ציון 1 ואילך.
  25. ↑ שו"ע הרב או"ח סי' תעה סכ"ח; בית שלמה (דרימר) או"ח סי' טו ד"ה אמנם; חי' ר' שלמה (היימן) ר"ה סי' א; עי' קוב"ש ח"ב סי' לג אות ב: הוי חצי מעשה.
  26. ↑ שו"ע הרב שם.
  27. ↑ אמרי בינה או"ח יד, בד' הסוברים שמקור הדין הוא מן הכתוב ולעבדו בכל לבבכם; עי' אגלי טל הקדמה (ד"ה ובזה נבאר, במוסגר); ברכת אברהם שם בד' תוס' פסחים קיד ב ד"ה זאת, ושם קטו א ד"ה מתקיף.
  28. ↑ עי' מהר"ם שיק שבס' הזכרון אבן ציון עמ' רנא, בד' הראשונים שבציון 181; עי' אגודת אזוב (בורנשטיין) בסוגיית מצוות צריכות כונה אות א ד"ה ולולא; חי' ר' ראובן סוכה סי' ט; ר"ר שמואלביץ בהגדה של פסח כנסת ישראל סלבודקה-חברון עמ' רלט, בד' הר"ן ר"ה לב ב (ט ב) ושם לג ב (יא ב), ועי' ציון 96.
  29. ↑ ע"ע לשמה ציון 655 ואילך. אחרונים הנ"ל.
  30. ↑ עי' לעיל.
  31. ↑ עי' ציון 25. ועי' ציון 27 שי"ח.
  32. ↑ ר"ר שמואלביץ שם, ע"פ הר"ן שם ושם.
  33. ↑ שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' לח.
  34. ↑ טו"א ר"ה לב ב; מהר"ם שיק שם, בד' הראשונים שבציון 183.
  35. ↑ מהר"ם שיק שם.
  36. ↑ עי' רב שרירא גאון שהובא בעיטור הל' שופר ד"ה שלחו ובטור או"ח סי' תקפט ובשלטה"ג ר"ה כט א (ז ב אות א), ועי' ב"י או"ח סי' תקפט בדעתו, ועי' גנזי יוסף שבציון 42; רשב"א ברכות יג א: לכתחלה ולמצוה כתקנה; עי' תר"י ברכות יב א (ו א).
  37. ↑ עי' תר"י שם.
  38. ↑ דברים יא יג, ועי' ציון 10.
  39. ↑ קיצור חרדים לח"א (מצות משה) פ"א אות י.
  40. ↑ עי' מ"ב סי' ס ס"ק ז.
  41. ↑ נדרים סב א. מ"ב שם.
  42. ↑ עי' ר"ן ר"ה כט א (ז ב), בד' רש"י שם ד"ה איכוין והרי"ף שם ובעה"מ שם, ושד"ח מערכת המ"ם כלל עו בדעתו; עי' גנזי יוסף על פתיחה כוללת לפמ"ג ח"ג אות יז ד"ה והנה (הא'), בדעת ר"ש גאון שבציון 36, ועי' ב"י שבציון הנ"ל.
  43. ↑ עי' ציון 3.
  44. ↑ ועי' משנה ר"ה לב ב. ועי' ר"ן ר"ה שם (ט ב), ואפשר שלדעתו לסוברים "מצוות אין צריכות כונה" המתעסק יצא ידי חובה, ועי' פני שלמה ר"ה שם.
  45. ↑ ע"ע תקיעת שופר, ושם שי"ס שהתקיעה אף היא חלק מקיום המצוה, ועי' ציון 47. עי' ראשונים דלהלן.
  46. ↑ עי' ציון 3.
  47. ↑ שעורים לזכר אבא מרי (רי"ד סולוביצ'יק) ח"א קונטרס בעניני קריאת שמע הערה 56 (עמ' מב-מג), בד' בעה"מ ר"ה כט א (ז א) בשם י"א ורשב"א שם כח ב בד' הרי"ף שם כט א (ז ב) ור"ן שם כט א (ז ב) בשם י"א בד' הרי"ף, בד' ר' זירא דלהלן. ועי' שיעור ר"י רודרמן בקובץ ישורון יח עמ' ריג בד' הראשונים הנ"ל, שלא אמרו כן אלא בתקיעת שופר, שלדעתם אף התקיעה עצמה בכלל המצוה היא (לסוברים כן ע"ע תקיעת-שופר, ושם שי"ח וסוברים שאין בכלל המצוה אלא השמיעה, ועי' ציון 45), ולפיכך צריך שיכוין התוקע להוציא את השומע יד"ח התקיעה ואף השומע צריך שיכוין לצאת יד"ח התקיעה.
  48. ↑ ר"ה כח ב וכט א.
  49. ↑ בעה"מ שם בשם י"א; רשב"א שם; ר"ן שם בשם י"א בד' הרי"ף.
  50. ↑ עי' ציון 44, וע"ע מתעסק. עי' שעורים לזכר אבא מרי שם, בד' הראשונים הנ"ל.
  51. ↑ עי' רש"י שם כט א ד"ה איכוון, ובעה"מ שם בדעתו; בעה"מ שם; רמב"ן במלחמות ר"ה כח ב (ז א); ר"ן שם.
  52. ↑ עי' לעיל.
  53. ↑ עי' רש"י שם ובעה"מ שם בדעתו; בעה"מ שם; רמב"ן במלחמות שם; ר"ן שם.
  54. ↑ ר"ן דלהלן.
  55. ↑ עי' ציון 3.
  56. ↑ ר"ן פסחים קיד ב (כד ב) ור"ה כח א (ז ב) בשם הרא"ה; מאירי ר"ה כח א; מ"מ חו"מ פ"ו ה"ג.
  57. ↑ ע"ע מתעסק, ועי' ציון 44. מאירי שם.
  58. ↑ רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד בשם תוס', הובא בב"י או"ח תעה.
  59. ↑ אחרונים דלהלן.
  60. ↑ עי' ציון 3.
  61. ↑ עי' חידושי סוגיות מהחת"ס בסוגיא דמצוות צריכות כונה, נד' בס' הזכרון לר"י הוטנר (הוצאת מוריה) עמ' תקלח. העמ"ש שאי' קנד, בד' בה"ג הל' ר"ה פ"ז ותוס' ר"ה כח ב ד"ה אבל נתכוון והסמ"ג עשה כז ע"פ פי' מהר"א שטיין.
  62. ↑ העמ"ש שם. וכעי"ז בחת"ס שם.
  63. ↑ עי' ציון 1 ואילך.
  64. ↑ עי' ר"ה כח ב: לצאת; רש"י ערובין צה ב ד"ה ורבן; רשב"א ברכות יג ב, פי' ב', ושפי' זה נראה יותר; ריטב"א ערובין שם; שו"ע או"ח ס ד.
  65. ↑ שו"ת רדב"ז ח"ו סי' ב"א רמו; ב"ח או"ח סי' ח ומ"ב סי' ס ס"ק ז משמו.
  66. ↑ רדב"ז שם.
  67. ↑ עי' רמב"ן במלחמות ר"ה כח ב (ז א וב), וטו"א ר"ה כח ב בדעתו; עי' תוס' ספרדיות ברכות יג ב (נד' בס' הזכרון שם עולם, טלז וויקליף תשמ"ה). וכעי"ז ברשב"א שם פי' א'. ועי' טו"א שם, שהאריך להשיג.
  68. ↑ דברים ו ד.
  69. ↑ ברייתא ברכות יג ב. עי' רמב"ן שם; עי' תוס' ספרדיות שם.
  70. ↑ תוס' ספרדיות שם.
  71. ↑ עי' ציון 1 ואילך.
  72. ↑ עי' תשו' בענין לשם יחוד, מבעל סידורו של שבת (נד' בסו"ס שער התפלה). וכן מצדד במנ"ח מ' י אות כו (מהד' מ"י).
  73. ↑ ע"ע לשמה: עשיה בסתם.
  74. ↑ תשו' בעל סידורו של שבת שם, וע"ע הנ"ל שם.
  75. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 132 ואילך. תשו' בעל סדורו של שבת שם, וכעי"ז במנ"ח שם. וע"ע הנ"ל ציון 137 שי"ח.
  76. ↑ עי' אחרונים שבציונים 82, 86; עי' נובי"ק יו"ד סי' צג; שו"ת חלקת יואב או"ח סי' לג.
  77. ↑ עי' מג"א וא"ר דלהלן; פמ"ג סי' תקפט א"א ס"ק ה.
  78. ↑ עי' ציון 9.
  79. ↑ ע"ע ספק-דאורייתא. פמ"ג שם.
  80. ↑ עי' ירושלמי דלהלן.
  81. ↑ מג"א דלהלן.
  82. ↑ מג"א סי' תקפט ס"ק ה (הובא במ"ב שם ס"ק יח), ע"פ הירושלמי דלהלן; מט"א סי' תקפט סט"ז.
  83. ↑ ר"ה כז ב.
  84. ↑ ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ז. מג"א שם.
  85. ↑ עי' אחרונים דלהלן.
  86. ↑ שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתט, ומג"א סי' תקפט ס"ק ד ומ"ב שם ס"ק טז, משמו; שו"ע הרב או"ח סי' תקפט ס"ט; מט"א סי' תקפט סט"ז. ועי' ח"א כלל סח ס"ט (הובא במ"ב סי' ס ס"ק י), שהקורא ק"ש כסדר התפלה, אע"פ שלא כיון יצא יד"ח, שמשום זה עושה כדי לצאת יד"ח, ועי' שעה"צ סי' רלט ס"ק ב, שטעם הח"א הוא שכשהאדם הולך להתפלל מסתמא כוונתו לקיים כמו שתקנו חכמים, ונ' שכוונתם כנ"ל שהמכוין בהליכתו יוצא יד"ח אע"פ שלא נתכוין בעשייתו.
  87. ↑ שו"ע הרב שם.
  88. ↑ עי' ציון 1 ואילך.
  89. ↑ ערוה"ש או"ח סי' ס ס"ח, ע"פ רש"י ברכות יג א ד"ה ש"מ: שיהא מתכוין לשם מצות; תשו' האדר"ת שבקובץ צהר יג (עמ' קכג).
  90. ↑ עי' ציון 19.
  91. ↑ תשו' האדר"ת שם, לשיטתו שבציון הנ"ל.
  92. ↑ עי' דרך פקודיך (לרצ"א מדינוב) הקדמה א אות ד.
  93. ↑ עי' להלן.
  94. ↑ עי' ר"ן דלהלן.
  95. ↑ עי' ציון 1 ואילך. עי' רשב"ם ור"ן ר"ה לב ב (ט ב); עי' טו"א ר"ה לב ב.
  96. ↑ עי' רשב"ם שהובא בתר"י ברכות יב א (ו א) ובר"ן ר"ה כח ב (ז ב), ועי' חי' ר' ראובן סוכה סי' ט, בדעתו; ר"ן שם לב ב (ט ב) ושם לג ב (יא ב). ועי' תוס' רעק"א למשניות סוכה פ"ג מ"ח, שנקט בד' הרא"ש סוכה פ"ג סי' כד, שאף העושה מצוה ואינו מתכוין אלא לנוי-מצוה אינו יוצא יד"ח אף לסוברים "מצות אין צריכות כונה", ועי' חי' ר' ראובן שם, שהיינו משום שנוי-מצוה חשוב אף הוא מצוה משום זה אלי ואנוהו (ע"ע הדור-מצוה), והרי זה כעושה מצוה ומתכוין למצוה אחרת. ועי' טו"א שם, שתמה על הר"ן הנ"ל מגמ' ר"ה כח ב, ועי' שו"מ מהדו"ק ח"ב סי' א (ד"ה והנה בהא) שיישב.
  97. ↑ ר"ן שם, ע"פ גמ' זבחים ג א (לענין חטאת ששחטה לשם עולה): מינה מחריב בה (וע"ע חטאת ציון 487 ואילך).
  98. ↑ עי' ציון 28.
  99. ↑ חי' ר' ראובן שם. ועי' כעי"ז בשו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' לח.
  100. ↑ ישוע"י או"ח סי' ס ס"ק ג, ע"פ הר"ן שם לב ב שהובא בציון 96. ועי' שד"ח מערכת המ"ם כלל סט, שתמה שד' הר"ן אמורים במתכוין למצוות חנוך (ע"ע) שהיא מצוה מדרבנן (ע"ע הנ"ל: החיוב וגדרו) שאינו יוצא יד"ח מצות תקיעת-שופר (ע"ע) שהיא מן התורה.
  101. ↑ עי' טו"א דלהלן.
  102. ↑ טו"א שם.
  103. ↑ עי' ציון 1 ואילך.
  104. ↑ רע"א ר"ה כח ב, בד' תוס' שם ד"ה ומנא; תשו' האדר"ת שבקובץ צהר יג (עמ' קכג); חלקת יואב או"ח סי' לג; חמדת ישראל קונ' תורה אור אות מ (ד"ה אמנם לאחר).
  105. ↑ עי' תשו' האדר"ת שם; חלקת יואב שם.
  106. ↑ עי' ציון 19.
  107. ↑ תשו' האדר"ת שם.
  108. ↑ רע"א שם, בד' תוס' ר"ה טז ב ד"ה ותוקעים. וכ"ה ד' רי"ש אלישיב, הובא בשבות יצחק (דרזי) קובץ ענינים סי' יא אות ה (עמ' קלג).
  109. ↑ רי"ש אלישיב בשבות יצחק שם.
  110. ↑ עי' חו"ב דלהלן.
  111. ↑ עי' ציון 1 ואילך.
  112. ↑ חו"ב ר"ה כח א. ונ' שסבר שכונה למצוה דרבנן מועילה למצוה מן התורה (עי' ציון 104).
  113. ↑ יום תרועה ר"ה כח א, ע"פ גמ' שם: שכפאוהו פרסיים, שמ' שאם ישראל כפוהו, פשוט שיצא יד"ח, והיינו משום שהכופים אותו נתכוונו למצוה, וחשוב שעשה את המצוה בכונה, ועי' ריטב"א ר"ה שם. וכן מצדד בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קסח, ע"פ גמ' ר"ה שם.
  114. ↑ יום תרועה שם.
  115. ↑ חולין לא ב, וע"ע טבילה ציון 495.
  116. ↑ ע"ע טבילה ציון 463.
  117. ↑ עי' ציון 1 ואילך.
  118. ↑ עי' יום תרועה שם; בית יצחק שם, לד' זו.
  119. ↑ יום תרועה שם.
  120. ↑ יום תרועה שם, ועי"ש שזהו הטעם שלמסקנת הגמ' ר"ה שם בכפאוהו פרסיים יצא יד"ח, ושמ"ש שם בגמ' שיצא יד"ח לפי שמצוות א"צ כונה, היינו לסוברים מצוות א"צ כונה, אבל לסוברים מצוות צריכות כונה, הטעם שבכפאוהו פרסיים יצא יד"ח היינו כנ"ל.
  121. ↑ שו"ת קול אליהו ח"א או"ח סי' לד; אמרי בינה או"ח סי' יד; שו"ת חלקת יואב או"ח סי' לג; חמדת ישראל קונ' נר מצוה (יח ב).
  122. ↑ קול אליהו שם; אמרי בינה שם; חלקת יואב שם; חמדת ישראל שם.
  123. ↑ עי' לעיל.
  124. ↑ ע"ע טבילה ציון 500. אמרי בינה שם; חלקת יואב שם; חמדת ישראל שם. ועי' קול אליהו שם שאין ראיה מנדה מטעם אחר, שהכונה הנצרכת בנדה אינה כונה למצוה אלא כונת הענין (וע"ע הנ"ל ציון 464 ואילך) ועי' כעי"ז בבית יצחק שם, לד' זו.
  125. ↑ עי' ציון 1 ואילך. ועי' ציון 130.
  126. ↑ עי' תוס' ר"ה כח א ד"ה אמר, וחק יעקב סי' תעה ס"ק יח ושו"מ קמא ח"ב סו"ס א (ועי' מגן גבורים שבציון 128, וצ"ב) ושד"ח מערכת המ"ם כלל סד, בדעתם, ועי' מגן גבורים ושו"ת רמ"ץ שבציון 128; עי' שו"ת משפט צדק ח"ב סי' סב (קלו א), הובא בכנה"ג סי' תקפט הגה"ט אות ז ובמג"א סי' ס ס"ק ג ובעולת שבת סי' תקפט ס"ק א; עי' מג"א שם, בשם הרדב"ז (ולפנינו ליתא, ועי' מגן גבורים סי' ס שלט"ג ס"ק ג), הובא במ"ב סי' ס ס"ק י. ועי' מגן גבורים שם (וכעי"ז באלף המגן שם ס"ק ו) ושד"ח שם, שאפשר שהמשפט צדק והמג"א לא כ"כ אלא לענין פסק הלכה, אבל הסוברים "מצות צריכות כונה" סוברים כן אף במצוות דרבנן.
  127. ↑ עי' שו"מ שם, ועי' שד"ח שם, שיש לפקפק בטעם זה.
  128. ↑ פר"ח או"ח סי' תעה ס"ד; עי' מעדני יו"ט (לתויו"ט) לרא"ש ברכות פ"א סי' יד אות ו, ושד"ח שם בדעתו; טו"א ר"ה כח ב; מגן גבורים אלף המגן שם, בד' שו"ת הרשב"א ח"א סי' שמד, ושכ"מ בגמ' ר"ה כח ב, שסברה לדייק מהמשנה שם כז ב לענין כונת הלב במגילה, שמצוות צריכות כונה, אע"פ שמגילה אינה אלא דרבנן (ועי' פר"ח או"ח סי' תרצ ס"ק יג, דחיה לזה); שו"ת רמ"ץ ח"א או"ח סי' י אות יג; מ"ב סי' ס ס"ק י, שכ"מ בשו"ע בכמה מקומות ובבי' הגר"א או"ח תפט. ועי' מגן גבורים שלט"ג שם ושו"ת רמ"ץ שם, שמהתוס' שבציון 126 אין ראיה, שלדחיה בעלמא אמרו שאפשר לחלק בין דאוריתא לדרבנן.
  129. ↑ פר"ח סי' תעה שם. ועי' שמש צדקה או"ח סי' כט (לו ב), שהפר"ח נקט כד' הסוברים שמצוות צריכות כונה מה"ת (עי' ציון 9), שלסוברים שמצוות צריכות כונה מדרבנן (עי' ציון 20) א"א לומר שמצוות דרבנן צריכות כונה משום "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון" (ע"ע כל-דתקון-רבנן-כעין-דאוריתא-תקון ציון 51 ואילך, ושם ציון 55 שי"ח).
  130. ↑ שו"ת רמ"ץ שם: לולא דמסתפינא.
  131. ↑ שו"ת רמ"ץ שם.
  132. ↑ ע"ע. חכמת שלמה דלהלן.
  133. ↑ חכמת שלמה או"ח סי' תעה ס"ד: אפשר, בד' המג"א שבציון 126.
  134. ↑ עי' שו"ע דלהלן.
  135. ↑ עי' תר"י ברכות יב א (ו א), וב"י או"ח סו"ס תקפט וכפו"ת סוכה מב א וטו"א ר"ה כח ב ודרך המלך (רובי) שופר פ"ב ה"ד ודרך פקודיך (לרצ"א מדינוב) הקדמה א אות ז (ועי' שד"ח מערכת המ"ם כלל ע, שמ"ש בדרך פקודיך "רבינו שמואל" ט"ס היא, וצ"ל "רבינו יונה") ושו"מ קמא ח"ב סי' א, בדעתו, ועי' שד"ח שם, שכן מורה לשון תר"י, ועי' הג' הב"ח שבציון 138 וישועות יעקב מבהמ"ח שבציון 142.
  136. ↑ עי' ציון 3.
  137. ↑ תר"י שם.
  138. ↑ ברכת אברהם לר"א בן הרמב"ם שו"ת סי' לד, בד' הרמב"ם; עי' שו"ע או"ח ס ג, שנקט שנחלקו לענין ק"ש אם מצוות צריכות כונה או לא, ועי' שד"ח שם בדעתו; עי' הג' הב"ח לתר"י שבציון 135, בד' תר"י שם, שלא אמרו כן אלא בביאור ספק הגמ' בברכות שם, אבל אף לדעתם, מוכח מהגמ' שם יג א, שאף במצוות שבאמירה נחלקו אם צריכות כונה, ועי' אחרונים שבציון הנ"ל בד' תר"י, וישועות יעקב מבהמ"ח שבציון 142; שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קסז אות טו, בד' תוס' ברכות יב א ד"ה לא.
  139. ↑ ע"ע דבור: דבור כמעשה. עי' ברכת אברהם שם; בית יצחק שם.
  140. ↑ עי' ישועות יעקב מבהמ"ח דלהלן, ע"פ גמ' ברכות יב א: פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא.
  141. ↑ ישועות יעקב מבהמ"ח שם.
  142. ↑ ישועות יעקב סי' ס בהגהה מבהמ"ח ד"ה והנה רבינו יונה, בד' תר"י שבציון 135, ועי' אחרונים שבציון הנ"ל והג' הב"ח שבציון 138. ועי' ישועות יעקב מבהמ"ח שם, שיישב בזה קושיית הכפו"ת סוכה מב א והטו"א ר"ה כח ב על תר"י הנ"ל, מסוגיית הגמ' ברכות יג א, שמ' שלענין ק"ש נחלקו אם מצוות צריכות כונה או לא, ועי' כפו"ת שם וקרני ראם על תר"י שם (נד' בילקוט מפרשים לרי"ף שבמהד' עוז והדר) ופעולת שכיר על תר"י שם (נד' בילקוט מפרשים לרי"ף שבמהד' הנ"ל), שיישבו באופנים אחרים.
  143. ↑ ברכת אברהם ומ"מ דלהלן.
  144. ↑ ע"ע תקיעת-שופר, ושם שי"ח. עי' ברכת אברהם ומ"מ דלהלן.
  145. ↑ ברכת אברהם לר"א בן הרמב"ם שו"ת סי' לד, בד' הרמב"ם שופר פ"ב ה"ד וחו"מ פ"ו ה"ג; עי' תר"י שבציון 135 לענין מצוות שאין בהן אלא אמירה, ועי' שד"ח מערכת המ"ם כלל ע, שכ"ש לענין מצוות שאין בהן אלא שמיעה, ועי' להלן. וכעי"ז במ"מ שופר פ"ב ה"ד, בד' הרמב"ם שם ושם.
  146. ↑ עי' ציון 3.
  147. ↑ עי' ברכת אברהם שם; עי' תר"י שם.
  148. ↑ עי' ציון 138.
  149. ↑ ברכת אברהם שם.
  150. ↑ עי' ציון 139.
  151. ↑ ברכת אברהם שם.
  152. ↑ רדב"ז ופר"ח דלהלן.
  153. ↑ משנה שכיר דלהלן.
  154. ↑ רדב"ז ח"ה סי' קכה (אלף תצח); פר"ח או"ח סי' תרצ סי"ג, בד' המ"מ מגילה פ"ב ה"ה בד' הרמב"ם שם; שו"ת משנה שכיר או"ח סי' רפה, ע"פ הפר"ח הנ"ל.
  155. ↑ רדב"ז שם.
  156. ↑ עי' לח"מ שם ומעשה רוקח שם ומרכבת המשנה שם, שפי' ד' המ"מ באופנים אחרים, ומ' שלדעתם מצוות שנתקנו משום פרסומי ניסא נחלקו בהן אם מצ"כ; עי' פמ"ג סי' ס א"א ס"ק ג, שפי' הטעם שמגילה צריכה כונה (ע"ע מקרא-מגלה) משום שדברי קבלה היא, ומ' שאף במצוות שנתקנו משום פרסומי ניסא נחלקו אם מצ"כ; עי' מ"ב סי' תרצ ס"ק מג, שפי' ד' השו"ע שם יג, שהצריך כונה במגילה, שדעתו כסוברים מצוות צריכות כונה, ומבואר שלדעתו נחלקו אף במצוות שנתקנו משום פרסומי ניסא.
  157. ↑ ראשונים דלהלן.
  158. ↑ עי' ציון 1. ראב"ד פסחים קטו א (כה א מדפי הרי"ף); מאירי ר"ה כח א, בשם י"א; ר"ן ר"ה כח א (ז ב), בד' הרמב"ם שופר פ"ב ה"ד וחו"מ פ"ו ה"ג, ועי' מ"מ שופר שם, שפי' בע"א.
  159. ↑ עי' ר"ן שם: כיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק.
  160. ↑ כריתות יט ב, וע"ע מתעסק. ראב"ד שם; ר"ן שם.
  161. ↑ עי' מרחשת ח"א סי' מב אות ד, וכעי"ז בביאור הלכה סי' ס ס"ד ד"ה י"א.
  162. ↑ עי' תוס' פסחים קטו א ד"ה מתקיף, ושעה"צ סי' תעה ס"ק לד בדעתם; עי' רא"ש ר"ה פ"ג סי' יא, בד' הרי"ף ר"ה כח ב (ז ב), ושעה"צ שם בדעתו.
  163. ↑ ראשונים ואחרונים דלהלן.
  164. ↑ עי' ציון 158.
  165. ↑ עי' מאירי ר"ה כח א, בשם י"א; עי' חת"ס ר"ה כח א חי' בסוגיא דמצוות צריכות כונה, ושכ"מ בתוס' פסחים קטו א ד"ה מתקיף; שו"ת כת"ס או"ח סי' קז אות ב וחידושי כת"ס ר"ה בסוגיא דמצוות צריכות כונה ובל תוסיף (ושם ושם, שכן ראה בכתבי אביו החת"ס).
  166. ↑ עי' ציון 159.
  167. ↑ חת"ס שם, וכעי"ז בכת"ס שם ושם.
  168. ↑ פנ"י ר"ה כח א, בתוד"ה אמר רבא; ערוך לנר ר"ה כט א; שו"ת תורת חסד או"ח סי' מט אות ג.
  169. ↑ טו"א דלהלן. וע"ע אכילת-קדשים וע' מילה.
  170. ↑ עי' ציון 1. טו"א ר"ה כט א, לשון ראשון, ועי' ציון 176 ואילך.
  171. ↑ טו"א שם. וע"ע אכילת-מצה.
  172. ↑ טו"א שם.
  173. ↑ ע"ע לשמה ציון 661. טו"א שם, לשיטתו שבע' הנ"ל, שם.
  174. ↑ עי' שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קסח אות ט.
  175. ↑ טו"א דלהלן. וע"ע אכילת-קדשים וע' מילה.
  176. ↑ עי' ציון 1. טו"א ר"ה כט א, לשון שני, ועי' ציון 170 ואילך.
  177. ↑ טו"א שם. וע"ע אכילת-מצה.
  178. ↑ טו"א שם.
  179. ↑ ע"ע לשמה ציון 662. טו"א שם, לשיטתו שבע' הנ"ל, שם.
  180. ↑ עי' שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קסח אות ט.
  181. ↑ תוס' סוכה לט א ד"ה עובר; עי' תוס' ר"פ פסחים ז ב בשם רשב"ם; רא"ש סוכה פ"ג סי' לג. ועי' שו"ת תורת חסד או"ח סי' מט אות ה, שמצדד לומר שדוקא במצוות המתקיימות באמירה, אם נתכוין האדם שלא לצאת אינו יוצא יד"ח, אבל במצוות המתקיימות במעשה, אף אם נתכוין האדם שלא לצאת יד"ח, יוצא יד"ח, כענין שאמרו בגמ' קדושין נט א: לא אתי דיבור ומבטל מעשה (ע"ע דבור), ועי"ש שלכאו' זה נסתר מתוס' סוכה שם, ושם שיישב.
  182. ↑ עי' פמ"ג יו"ד סי' ג שפתי דעת ס"ק א, ושד"ח מערכת המ"ם כלל סח ד"ה ונראה, בדעתו.
  183. ↑ עי' תר"י ברכות יב א (ו א), ושד"ח שם בדעתם.
  184. ↑ קוב"ש ח"ב סי' לג אות ב; חי' ר' שלמה (היימן) ר"ה סי' א, ועי' חי' ר' שלמה שם שדקדק כן מלשון תוס' סוכה לט א ד"ה עובר: בעל כרחו לא נפיק, ועי' קוב"ש שם וחי' ר' שלמה שם, שיישבו בזה קושיית הטו"א ר"ה כח ב מגמ' עירובין צה ב.
  185. ↑ רא"ה, הובא באהל מועד שער קריאת שמע דרך ב נ"ד ובב"י או"ח תקפט משמו, וכעי"ז בחי' הרא"ה כתובות צד ב (ועי"ש בהערת המהדיר); ריטב"א ר"ה כח א; עי' תוס' ר"פ שם.
  186. ↑ עי' ישוע"י או"ח סי' ס' מבהמ"ח, לדעה זו.
  187. ↑ עי' עונג יו"ט דלהלן.
  188. ↑ עי' חמד"ש וחלקת יואב דלהלן.
  189. ↑ עי' עונג יו"ט וישוע"י דלהלן.
  190. ↑ ע"ע כבוד אב ואם: המצוה וגדרה, וע' הנחת-תפלין: זמנה, וע' ישיבת-סוכה: המצוה וגדרה. עי' אחרונים דלהלן.
  191. ↑ חמד"ש או"ח סי' כד ד"ה ולפ"ז מיושב; ישוע"י או"ח סי' ס בהערה מבהמ"ח; עונג יו"ט סי' יט; חלקת יואב או"ח סי' לג.
  192. ↑ עי' ציון 181. ועי' ציון
  193. ↑ אחרונים הנ"ל.
  194. ↑ חמד"ש שם; ישוע"י שם; עונג יו"ט שם; חלקת יואב שם.
  195. ↑ ע"ע. חלקת יואב שם.
  196. ↑ אחרונים דלהלן.
  197. ↑ עי' ציון 3.
  198. ↑ חי' ר' שלמה (היימן) ר"ה סי' א. ועי' שו"מ מהדו"ק ח"ב סוס"י א, שנסתפק בדבר.
  199. ↑ עי' ציון 181. ועי' ציון 185 ואילך, שי"ח.
  200. ↑ עי' ציון 184, לדעה זו.
  201. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  202. ↑ חי' ר' שלמה (היימן) שם.
  203. ↑ עי' חמש ידות דלהלן.
  204. ↑ חמש ידות (לאדזמאן) יד ב סי' ו בהגה"ה (עמ' סד), ועי"ש בסו"ד שכ"כ אף לענין שלוח-הקן (ע"ע), וצ"ב.
  205. ↑ עי' ציון 181.
  206. ↑ חמש ידות שם.
  207. ↑ עי' לעיל.
  208. ↑ עי' עונג יו"ט סי יט ד"ה ודע, שתמה על הראשונים שבציון 181, מברייתא בקדושין לט ב לענין כבוד אב ואם, ומ' שלדעתו אף במצוות שבין אדם לחבירו אמרו כן.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מצוות_צריכות_כונה&oldid=159350"