השואה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

השואה הוא כינויה של תקופת השנים ת"ש-תש"ה, בהן השמידה גרמניה הנאצית באכזריות רבה כששה מיליון יהודים, אנשים נשים וטף, רבנים ובעלי בתים במיתות משונות ומזוויעות. השואה היתה חלק ממלחמת העולם השניה. השואה המיטה חורבן כליל על יהדות אירופה, אולם פגעה קשות גם ביהודי צפון אפריקה.

היסטוריה

רקע

הגזירות והריכוז בגיטאות

ההשמדה

לאחר השואה

אסון חסר תקדים

גדולי ישראל ראו בשואה אסון חסר תקדים בהיסטוריה של העם היהודי:

" מעשי אכזריות ותעלולי רשע ומרמה בתוך חומת הגטו ומעשי תועבה וניוול במחנות הריכוז וההסגר אשר לא נראו כמוהם מיום ברוא ה' שמים וארץ... החורבן הזה אין דומה לו בהיסטוריה האנושית של רובן ככולן של קהילות ישראל..." ( [[הרב יחיאל יעקב ויינברג]], הקדמה ל[[שו"ת]] "שרידי אש" ).

" האסון האיום והטראגי שאין לו שום דמיון. מיליונים מאחינו, הטובים שבעם, נטבחו ונשרפו חיים בצורה כל כך אכזרית. נתקיימה בנו נבואת דניאל (דניאל יב) "והיתה עת צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא". אי אפשר למדוד את האסון בשום יחס לצרות בעת חורבן הבית... בזמן החורבן עמד הנביא לנחמנו בכפליים, נחמו נחמו עמי, וגם בבית שני היו אתנו תנאים, ינה וחכמיה, אנו אין לנו לא נביא ולא מנחם..." ( [[רבי שלום נח ברזובסקי]], ה[[אדמו"ר]] מסלונים בעל "נתיבות שלום", קונטרס "ההרוגה עליך" עמ' ז', [[אייר]] תש"ה).

" אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות שחדשו הרשעים המשונים עלינו בית ישראל משלהי תש"ב[1], לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם..." ( [[רבי קלונימוס קלמיש שפירא]] מפיאסצנה, אש קודש לחנוכה, עמ' קלט בהערה).

" מדוברה ברוח נשברה על שבר בת עמי אשר קרה לנו בימים אלה אשר הגות גברה... ומימיהם של ישראל לא היתה צרה כזאת. אמת, כבר היה לעולמים תקופות קשות לישראל, אבל מקומות מקומות חלוקות ושונות, והיה לאבותינו מקום פליטה למקום אחר, אבל באופן רחבה ומתפשטת כזו בכל מלוכות איירופא... כזה לא היתה זולת בימי המן השרע..." ( [[הרב ישכר שלמה טייכטל]], [[אם הבנים שמחה]], הקדמה שניה).

" וברור שהיסורים והשעבוד של עם ישראל בזמננו, שהגיעו לשיאם בשואה הנוראה של ימינו שלא היה כדגומתה..." ( [[הרב מאיר כהנא]], "אור הרעיון" פרק "אתחלתא דגאולה").

השואה מנקודת מבט אמונית

השואה כעונש

חלק מגדולי ישראל סברו כי השואה באה כעונש לעם ישראל על חטאים מסוימים. הרב אליעזר מנחם מן שך, ראש ישיבת פוניבז', שהתבטא בנאום בשנת תשנ"א: "אני שואל, איך וכיצד צריך יהודי לחשוב לנוכח שואה נוראה כזו, בודאי שיש חשבן לכל זה... ברור הוא שהתשובה ברורה עד למאד. הקב"ה ניהל חשבון אחד לאחד, חשבון ארוך המתנהל על פני מאות בשנים, עד שהצטבר לחשבון של ששה מיליון... ואם לא נקבל את זה כעונש הרי כאילו שאנו לא מאמינים בקב"ה ח"ו." ובהמשך: "הצעירים לא יודעים כי מתוך ששה מיליון היהודים שהיו ברוסיה לפני המלחמה כמה ישיבות היו? מתי מספר, מעט מאד! וילנא עיר יהודית, היו בה בסך הכל שתיים או שלוש ישיבות... ההשכלה הכתה ללא רחם בבחורי ישראל, עד שנתמלאה הסאה... הכלל הידוע, היכן שהיהודים התקרבו לתרבות האירופאית בארצות החופשיות, ובמקום שהתקרבו להשכלה, שם גברה אנטישמיות. באסיה לא היתה אנטישמיות משום שהיהודים שם היו רחוקים מהשכלה ותרבות חופשית. באנגליה ובגרמניה ובכל המקומות שהתקרבו להשכלה, גברה שם האנטישמיות משום שהתקרבו שם לתרבות האירופאית... באירופה, בה למדו היהודים השכלה והתקרבו לתרבות הגויים, הרחיקו אותם הגוים, לעומת זה במקומות ששמרו היהודים את המרחק הרצוי, התכבדו על הגוים" הוא מסביר תפיסה זו ע"פ מאמר חז"ל כי הקב"ה "מאריך אפיה וגביה דיליה"[2], כלומר, כאשר מתמלאת הסאה מחטאי עם ישראל, הקב"ה נפרע מהם. לגבי השאלה מדוע, אם כן, נספו בשואה גם יהודים צדיקים ואף רבנים וגדולי תורה, השיב: "רצוני לומר לכם כי עד עתה, בעצמי לא עמדתי על דברים אלו. בשואה היה הרי אסון נורא בו ניספו גם גאונים וצדיקים, בוודאי ובוודאי שיש לקב"ה חשבון, והקב"ה אינו עושה כחוט השערה חינם"[3]. התבטאות זו עוררה זעם רב בקרב הציבור בישראל. היו שאמרו שהשואה באה כעונש על דיבור חול בבית הכנסת[4], ולכן פחות התרחשה בקרב יהודי המזרח שהקפידו יותר על קדושת בית הכנסת ובית המדרש. הרב ישכר שלמה טייכטל מסביר בספרו אם הבנים שמחה[5] כי השואה היתה עונש על ביטול מצוות ישוב ארץ ישראל. לעומתו, רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמאר, מסביר בספרו "ויואל משה" כי השואה היא עונש על הציונות שהפרה את שלוש השבועות[6].

הסברים נוספים

תפיסה זו, שהשואה באה כעונש על חטאי עם ישראל, עוררה זעם רב בקרב חלק מגדולי ישראל. הרב מנחם מנדל שניאורסון הרבי מליובאוויטש, הגיב לנאומו של הרב שך וטען כי להסביר כך את השואה זהו "היפך האמת, היפך כבודו של הקב"ה והיפך כבודן של ישראל". היפך האמת- כי באמת לא ניתן להסביר בשכל האנושי את השואה, וכי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות ומתן ענשן של עבירות, כדברי הרמב"ם ש"אין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות"[7], וכן משום שאותם המשכילים, ברובם היו תינוקות שנשבו, ואין אנו יודעים לחשב שכר וענש על מצוות ועבירות של עם ישראל ובמיוחד שמצווה אחת שנעשית ע"י אדם רחוק מתורה ומצוות, חביבה יותר ממצווה שנעשית על ידי אדם קרוב לתורה ומצוות. היפך כבודו של הקב"ה- כי כאשר מצטייר אלוקים כמלך רגזן שיושב וסופר את העוונות וממתין להיפרע אינו מכבודו של ה', כי ה' הוא "אל רחום וחנון" והוא "אב הרחמים", ומגמתו היא להרבות שמחה ולא עצב, וגם כאשר הוא מחליט להעניש אדם מסוים, אין זו נקמה, אלא לטובת האדם, כדי לנקותו ולטהרו, ואדרבה, הוא אפילו מצטער מזה. היפך כבודן של ישראל- מפני שלא ניתן לומר כי השואה היא עונש על ההשכלה, מכיוון ש"ישראל אע"פ שחטא - ישראל הוא" ו"בין כך ובין כך קרויים בנים", [8].

גם הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב התנגד לאמירות כאלו. כאשר הוא היה מעביר מערך שיעורים על השואה, הוא היה מסביר תחילה שלא ניתן להסביר את השואה באופן מלא, אולם ניתן לתת הסברים חלקיים שמסבירים פן מסוים בשואה. הסברו היה כי השואה היא "ניתוח נורא" להסרת הזפת שדבקה בנו כביכול בתקופת הגלות[9].

בדומה לזה מסביר הרב טייכטל, כי השואה גם ארעה כדי לעורר את עם ישראל לעלות לארץ.

הרב אורי שרקי הסביר , כי השואה אינה עונש, וכי לא ניתן להסביר מדוע היא קרתה, אולם, הוא מסביר, על פי דברי רבי משה חיים לוצאטו- הרמח"ל, על פי הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם", כי בתקופה שנקצבה לגלות, ה' התחייב כי לא ישמיד את עם ישראל, וכן בזמן שישראל שרוים על אדמתם, אלא, שכאשר הולכת ומסתיימת תקופת הגלות, הולכים ונסגרים החלונות (כלשון הרמח"ל) מהם ה' שולט בחו"ל, ומתחילים להיפתח החלונות מהם ה' שולט בארץ ישראל, ואז, בתקופה זו, "אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", יכולה להתרחש שואה כזו, והדרך להנצל היא לצמצם את זמן השהיה בתקופת המעבר, ולהגיע במהירות לארץ ישראל.

השואה ותקומת מדינת ישראל

גדולי ישראל ראו קשר ישיר בין חורבן יהדות אירופה לבין תקומתה של מדינת ישראל:

" לפני שמונה שנים, בעצם ליל-בלהות מלא זוועות מידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי גז וכבשנים; בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן-הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסיה הנוצרית; בליל-חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד - בליל זה צף ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים ויסורי גיהנום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה, עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל! " ([[הרב יסף דב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון]], "איש האמונה"- מאמר "קול דודי דופק", פסקה- שש דפיקות).

" ה' העניש אותנו, משמים התיך עלינו את כל חמתו. היינו נתונים למשיסה לכלבי ציד, לחיות רעות ואיומות, שישה מליונים יהודים נפלו קרבן לתאוותיהם הפראיות. עולמות יהודים גדולים, שנבנו במשך דורות מרובים על אדמתה הטמאה של אירופה, הושמדו על ידי שונאי המין האנושי... אולם ששת מליונים הקדושים לא שתקו. מחנה ענקי זה של מקדשי ה' ובראשו שורה אורכה של גאונים וצדיקים, סבבו, כביכול, את כסא הכבוד לעורר רחמים על עם ה', והוא החל לנחמנו, להרגיענו, להשקיט את כאבנו העמוק מני ים. הוא שלח לנו מתנה את מדינת ישראל. לעת עתה העניקו אותה לנו כתגמול הראשון בעד אסוננו הגדול " ([[הרב יחיאל יעקב ויינברג]], כתבי הגרי"י ויינברג זצ"ל ח"ב עמ' שסא).

" מדינת ישראל קמה מעפר, מאפר המשרפות..." ( [[הרב מאיר כהנא]], "אור הרעיון" פרק "אתחלא דגאולה").

" חורבנן של קהילות ישראל עתיקות וקדומות שבתפוצות הגולה, וקרבנות דמי נקיים של רבבות אליפ ישראל ובהם קדושי עליון וצדיקים וחסידים וגאונים שנספו בדרך אכזרית, המחרידה כל לב ומזעזעת בצעקתה המרה שמגיעה עד כסא הכבוד. כל אלה בהצטרפם יחד מבשרים בשורת הגאולה ומעידים על קרבת קץ הפלאות..." ( [[הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל]], "מכמני עוזיאל" ח"ב עמ' שיח).

שאלות הלכתיות בשואה

רבנים בשואה

יום הקדיש הכללי

הרבנות הראשית לישראל קבעה כי ביום עשרה בטבת יחול יום הקדשי הכללי- יום הזכרון (יארצייט) לאותם יהודים שלא ידוע יום רציחתם. על פי התקנה המקורית, ביום זה כל הקהל היה אמור לומר קדיש, ולא רק קרוביהם של הנספים, אולם המקובל היום הוא שרק קרובי הנספים שיום מותם לא נודע אומרים קדיש ביום זה. הרבנות קבעה את יום הקדשי הכללי משום שהכנסת החליטה לערוך את יום השואה בחודש ניסן בו אסור להתאבל.

שאלות הלכתיות שעלו לאחר השואה

הסכם השילומים

מדוע לא קבעו תענית על השואה?

ישנן כמה תשובות מדוע לא קבעו גדולי ישראל שבדור ההוא תענית על השואה, כשם שנגזרה תענית על חורבן בית המקדש וכן על פרעות ת"ח ות"ט שעליהן גזרו את יום כ' בסיוון לצום. אחת התשובות היא משום שכאשר גזרו את תשעה באב, גזרו את התענית על כל הצרות שיארעו בגלות מתוקף הגלות, ובכללן השואה[10]. בכל אופן, לפי דעה זו יש לומר קינות על השואה בתשעה באב. תשובה נוספת היא משום שאין בידינו כוח וסמכות לגזור תעניות נוספות[11]. תשובה שלישית היא משום שגזירת תענית על השואה תקטין את חומרת השואה ונוראותה מבחינה מנטלית, משום שלא ניתן לצמצמם אסון זוועתי כזה לתענית אחת ולהסתפק בכך, ועל כן עדיף יותר אילו לא יגזרו צום עליה[12].

באותו ענין, ישנה התבטאות של הרצי"ה קוק, כי לאחר השואה הוא נוהג לומר בכל שבת "אב הרחמים", אפילו בשבת מברכין וארבע פרשיות, אמנם הוא לא הורה לתלמידיו לנהוג כך, ואעפ"כ יש מתלמידיו שנוהגים ומורים כך למעשה[13]

קינות לתשעה באב על השואה

ישנן כמה וכמה קינות על השואה לתשעה באב. ישנה קינה שנכתבה על ידי הרב שמואל הלוי וואזנר. קינות רבות ונוספות ראה בספר "קינת מן המצר".

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. יתכן שכוונתו להמתה בתאי גזים.
  2. "אמר רבי חנינא כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה" (בראשית רבה, תולדות פרשה סז אות ד) וכן בתלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ב הלכה א.
  3. נאומו פורסם פורסם בעיתן יתד נאמן בשנת תשנ"א וכן בכתב העת "תודעה" בפרשת שמות תשנ"א.
  4. בשם האדמו"ר מגור. ניתן לנסות להסביר שיטה זו לאור דברי רבי יצחק מקורביל, בעל ספר מצוות קטן (הסמ"ק מצווה יא): "גם ספרו לנו אבותינו וראינו בעינינו כי כמה בתי כנסיות אשר נהפכו להיות בתי עובדי אלילים על שהיו נוהגין בהם קלות ראש. וכן הנביא אומר (ירמיה ז) המערת פריצים היה לי הבית הזה. על כן כל אחד יתן אל לבו להיות ירא וחרד לפני בוראו ולא ידבר בשעה שהחזן אומר שמונה עשרה לכל הפחות".
  5. פרק א ועוד.
  6. "כי ע"י הכתות האלה שמשכו לב העם ועברו על השבועה של דחיקת הקץ ליקח המלוכה וחירות קודם הזמן, נהרגו רחמנא ליצלן ששה מליונים מישראל... שזהו העונש המר המבואר על זה בגמרא "אני מתיר את בשרכם" (כתובות קיא ע"א) ובשבועה "נפרעין ממנו ומכל העולם" (שבועות לט ע"א) ו"אין פורענות באה לעלום אלא בשביל הרשעים ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים..." (ויואל משה, מאמר שלוש השבועות סימן קי עמ' קכג, וראה בהקדמה עמ' ו-ז וכן סי' קלה עמ' קמ).
  7. הלכות תשובה פרק ג' הלכה ב'
  8. פורסם ב"דבר מלכות" פרשת ויחי תשנ"א.
  9. "אבל כשמגיע זמן זה של יצאתנו מחושך הגלות, מפיעים מצבים הדומים לזה של העבד האומר "אהבתי את אדונִי" יהודים מתאהבים בגלות ומסרבים לעלות לארץ ישראל. אבל הגלות אינה יכולה להימשך לעולם ועד... כשמגיע זמן הגאולה, קורה שיש סיבוכים, וחלק גדול מעם ישראל נדבק ב"זפת הגלות". כך היא העובדה:הרבה יהודים התרגלו לטומאת הגלות, ומסרבים לעזוב אותה, ואפילו צדיקים גדולים לפעמים קשורים לגלות וטומאתה. אז מתחיל טיפול אלוהי פנימי ונסתר של הטהרות מטומאה זו נתוח וריפוי..."
  10. רבי משה פיינשטיין, "ובדבר הגזירות שבעוה"ר נהרגו ערך עשרה פעמים ששים ריבוא ע"י הרשעים היטלער וחבריו ימ"ש, שמהראוי הרי היה צורך איזה יום קבוע לתענית ולתפילה שתמה מע"כ על שעדיין לא נעשה כלום. הנה בקינות שכל ישראל אומרים בתשעה באב, מפורש שמה שלא תיקנו יום מיוחד לתענית ולבכיה על גזירות מסעות הצלב, שהיו הגזירות בכל מדינות יוראפ (אירופה) שגרו שם רוב היהודים, ונחרבו כמה עיירות וכרכים, ונקרא על שם שנת תתנ"ו, וגם בא"י הרגו שם הרבה יהודים, משום דאין לקבוע עוד יום לתענית ולבכי, שלכן צריך להזכירם בקינות דאומרים בתשעה באב על חורבן המקדש. ומאותו טעם עצמו אין לקבוע יום אחד מיוחד גם לגזירות שהיו בזמננו, והוא בכלל כל הגזירות שהיו במשך כל הגלות הארוך הזה" (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן נז). לגבי ההבדל בין זה לבין כ' בסיוון ראה בהמשך התשובה.
  11. הרב אברהם ישעיהו קרליץ, "קובץ אגרות".
  12. האדמו"ר מסלונים הרב שלום נח ברזובסקי, בעל "נתיבות שלום", קונטרס "ההרוגה עליך" על השואה.
  13. למשל, הרב שלמה אבינר.