תל אביב

תל אביב מכונה בתור "העיר העברית הראשונה". היא נוסדה ביום חמישי של חול המועד פסח, כ' בניסן תרס"ט, ( 11 באפריל 1909). באותו יום הוגרלו מגרשי הבניה בין חברי אגודת "אחוזת בית" - יוזמי העיר. אבן הפינה למבנה הראשון בעיר שהיה ל"גימנסיה הרצליה", הונח ב-י' באב תרס"ט (28 ביולי 1909).^[1] . מועד נוסף לכינונה של העיר הוא ל' בסיון תרע"ט (19 ביוני 1909) "הונח ברב פאר ושמחה היסוד לשכונה העברית"לפי ^[2].

"תל אביב-יפו" היא העיר השנייה בגודלה במדינת ישראל. ב-30 ספטמבר 2008 היא מנתה לפי אומדן 392 אלף נפש ^[3]

מטרופולין תל אביב

תל אביב היא במרכזו של המטרופולין הגדול במדינה, דהיינו אזור עירוני - כמעט רצוף - מאשדוד בדרום , חדרה בצפון ומודיעין במזרח . בתל-אביב מתרכזת הפעילות הכלכלית והתרבותית העיקרית של תושבי המטרופולין ואליה מגיעים יום-יום לעבודה או לבילוי. המטרופולין מכונה לעיתים גוש דן.

לסוף שנת 2007 מנה המטרופולין 255 יישובים ^[4] עם אוכלוסייה של 3,154 אלף נפש - 44% מתושבי המדינה. במטרופולין תל אביב 95% מהם יהודים.^[5] . הצפיפות לקמ"ר היא גבוהה : 2.085 לעומת 315.6 - ממוצע ארצי. שיעור הגידול שנתי של המטרופולין הוא 1.8% זהה לשיעור הגידול הארצי - בזכות השיעור הגבוה ביישובי הגלעין החיצוניים [1]. המטרופולין מתחלק לעיר המרכזית, טבעת פנימית וטבעת חיצונית.

מרכיבי המטרופולין ^[6]

יסוד תל אביב

השכונה הראשונה של העיר תל אביב הייתה אחוזת בית. בהמשך הוסב שמה לתל אביב. אליה צורפו השכונות היהודיות בפרברי יפו: "נוה שלום", "נוה צדק", שכונת שבזי ועוד. שכונות אלו היו הבסיס הראשוני של העיר.

שכונת "אחוזת בית" נוסדה בשנת 1906 על ידי קבוצת יהודים מיפו במטרה לבנות עיר עברית חדשה בארץ ישראל. על האגודה נימנו כמאה ועשרים איש. התוכנית הייתה לבנות עיר עברית חדישה ומתוכננת, שתשנה את פני ההתיישבות בארץ. "וכמו שהעיר ניו יורק מסמנת את השער הראשי לכניסה לאמריקה, כך עלינו לשכלל את עירנו, והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו יורק הארץ-ישראלית", כך תיארו את העיר בעלון שהופץ בין יהודי יפו.

שכונת נווה צדק, נוסדה 22 שנה לפני תל אביב, בשנת 1887, על ידי משפחות יהודיות שרצו לגור מחוץ ליפו הצפופה. היוזמה להקמת השכונה באה מחברת "עזרת ישראל" . היוזם היה אלעזר רוקח, אחיו של שמעון רוקח. המבנה הראשון שהוקם היה בית חולים לעניי העיר ולפועלים שבמושבות שבאו לביקור אצל הרופאים ביפו.

קדמה לנוה צדק, היוזמה לבניית שכונת "נוה שלום", שהייתה שלוש שנים קודם. ההחלטה המקורית הייתה לבנות את השכונה יהודית על גבול יפו. למטרה זו קנו מגרש באזור הפרדסים בדרך לירושלים, חילקו אותו לחלקים, מכרו אותו ליהודי יפו וונתנו שם לשכונה המתוכננת. אך כאשר ניגשו לבנייה הגיעו למסקנה כי על מנת להגיע לבאר מים יידרש מהם סכום כסף שאינו ברשותם.

אהרן שלוש שהיו לו הרבה קרקעות על גבול יפו הציע להם לקנות מגרש לבניית השכונה החדשה. ההנחה של שלוש הייתה שאם יתחילו לבנות שכונה על אדמתו, יגדל היישוב היהודי מחוץ ליפו ויעלה ערך אדמותיו. לפי כך הסכים למכור למנהלי "עזרת ישראל" אדמה במחיר זול מאוד וגם את ה"תשלום הפעוט" הסכים לדחות לשנה. אך היה לו תנאי אחד, במשך השנה יש להתחיל בבניה. הצעת שלוש התקבלה. השטח חולק ל-48 חלקות ולשכונה החדשה קראו "נוה צדק".

עם הזמן נבנו שכונות נוספות מסביב לנווה צדק, וביניהן הגיע תורה של "נווה שלום" אשר נוסדה בשנת 1890על ידי זרח ברנט והתאחדה תוך זמן קצר עם נווה צדק, "מחנה יהודה" (1896) ו"מחנה יוסף" (1904). "מחנה יהודה" ו"מחנה יוסף" נוסדו על ידי עולים מתימן, וכעבור שנים התאחדו לשכונה אחת בשם שכונת שבזי, כשם הרחוב המפריד בינה לבין שכונת נווה צדק.

הגירוש מתל אביב

תושבי תל אביב, יפו ו|מושבות יהודה גורשו על ידי טורקים בימי מלחמת העולם הראשונה. הגירוש יצא לפועל בערב פסח תרע"ז, (6 באפריל 1917) לאחר מועד זה התרוקנה תל אביב מתושביה. אלפי גולים (ישנם אומדנים שונים - 5,000 עד 10,000) יצאו מתל אביב ומושבות יהודה לירושלים, למרכז הארץ : פתח תקוה וכפר סבא ולצפונה והתפזרו במושבות הגליל התחתון, ובערים: טבריה וצפת. בתי היהודים ורכושם בעיר הנטושה נשמרו ברשות השלטונות על ידי קומץ שומרים יהודיים. גורלם היה רעב ומחלות וחלק מתו במקום גלותם : כפר סבא, טבריה, יבניאל.

להמחשת התופעה נביא קטע מתאורו של אהרון אהרונסון , המתיחס ללא-יהודים: "בינתיים גוועים אנשים מרעב, פשוטו כמשמעו. מראות זועה ראו עינינו: זקנים נשים וטף משוטטיפ, רעב ובלהות-טירוף בעיניהם הגוססות ומאפס מזון נופלים תחתם ומתים" ^[8]. הם מוסיפים כי גם מצב היהודים היה בכי רע. עד ראיה מספר כי אפילו אנשים אמידים בירושלים "הולכים ונעשים למקבלים (של נדבות) ואף מחזרים על הפתחים". ^[9]

המגורשים היו אוכלוסיה חלשה מבחינה סוציו-אקונומית. כ-450 איש, בעיקר ילדים וזקנים, לא שרדו את התנאים הקשים ונפטרו ממחלות ומזקנה. "העירונים מתל אביב" לא הסתגלו לתנאי השדה הקשים ששררו במושבות, ובפריפריה. היו בעיקר מבין תושבי טבריה שלא תמיד קיבלה היטב את המגורשים, חלקם בעיקר החרדים שבהם, חששו לתחרות מצד המגורשים על המעט שהיה ל"וותיקים" ממקורות כספי החלוקה ובכלל, וחלקם בתחושות ששררו כבר אז נגד "המתיישבים החדשים" בישראל.

רק לאחר כיבוש החלק הצפוני של הארץ בידי הבריטים בסוף שנת 1918 יכלו הגולים לשוב לבתיהם. חלק מהמגורשים עזבו את הארץ למצרים ולסוריה וחלק אחר לאמריקה או אירופה.

בין מלחמות העולם

בשנת 1920 הגיעו לתל אביב בני ה"עליה השלישית". אומנם רובה הלכו להתיישבות, אך גם הגיעו לתל אביב והעיר מנתה בשנת 1922 12,862 נפש. ה"עלייה הרביעית" שהחלה בשנת 1924 והמשיכה במשך שנתיים, הביא להתפתחות עירונית מהירה לעיר. בשנת 1931 מנתה העיר 31,000. בינואר 1934 הוקמה "עירית תל אביב". בשנת 1936 הוקם נמל תל אביב. וערב מלחמת העולם השנייה היו כבר בעיר 165,000 נפש. במלחמת העולם השנייה הופצצה העיר על ידי מטוסים איטלקים, אשר הפילו חללים רבים.

במדינת ישראל

בימים הראשונים להקמת המדינה שימשה תל אביב, בפועל, הבירה של מדינת ישראל. בה התכנסה הכנסת ופעלו משרדי הממשלה. משנות השישים עד לשלהי שנות השמונים הייתה עזיבה של תושבים מהעיר ורק החל משנות התשעים התמנתה המגמה.

בשנת 1963 האוכלוסייה הגיע אביב לשיא - 394,400 איש. בשנת 1975 איבדה תל אביב את מקומה כעיר המאוכלסת בישראל לטובת ירושלים. משנת 1989 ניכרת תופעה של עליה איטית במספר התושבים, הנובעת מהגידול בבנייה בשכונות החדשות של העיר ובניית רבי קומות.

כיום, ממשיכה תל אביב להוות את מרכזה הכלכלי והתרבותי של ישראל .

החיים הדתיים

במרכזה של תל אביב , ברחוב אלנבי, נמצא בית הכנסת הגדול של העיר. היום מקיף את הבניין אזור משרדים ובתי מסחר. תושבים אין באזור. בית הכנסת פועל במתכונת מצומצת - רק באולמות הקטנים מתקיימת תפילה - בה משתתפים הבאים בשעות היום למקומות העבודה בעיר. האולם המרכזי פתוח רק בשבתות ובמועדי ישראל וכן לשמחות.

בשנים שבין שתי מלחמות העולם היו בתל אביב "חצרות" של אדמו"רים. במרכז הישן של תל-אביב, בין הרחובות מלצ"ט אחד-העם ושינקין היה ריכוז של בתי כנסת . גם דרומה של העיר הייתה שוקקת בתי כנסת, מכל עדות ישראל. לאחר קום המדינה, עברו בני העיר שומרי המסורת לערים אחרות עם אוכלוסיה דתית והיום מעטים הם בתי הכנסת שניתן למצוא בהם מניין מיידי יום ביומו. יש נסיון של גרעינים תורניים לחזור ולהקים קהילות דתיות בעיר.

על שלושה בתי כנסת הפועלים עדיין במרכז העיר מספר ראובן גפני ^[10]:

• בית החסידות הוסיאטין - נמצא ברחוב ביאליק. נבנה בשנת 1931 בוילה פרטית וסנטוריום. האדמו"ר שעלה ארצה בשנת תרצ"ז (1937) שכר את הבית ומאז הוא משמש בית כנסת. המקום נראה מפואר וציורי קיר מרהיבים מצויים באולם המרכזי. בבית הכנסת מתנהלות התפילות כסדרן וכן שיעורי תורה.
• בית המדרש של חסידי גור - נוסד בשנת תשל"ד (1974). הוא אינו נראה לעוברים ושבים. מתפלליו הם בעיקר חסידי גור היוצאים לעבודתם בתל אביב. מספרם בתל אביב מועט. חסידי גור מפעילים צרכניה עבור ציבור החרדים בעיר ובסביבה.
• מרכז חסידות באלז - ברחוב אחד העם הוא המבנה המרשים שנותר במרכז העיר. הוא מרכז מוסדות חינוך לציבור החרדי בעיר.

בתל אביב קיימים בתי כנסת אחדים בעלי אופי ייחודי:

• איחוד שיבת ציון ברחוב בן יהודה - נוסד על ידי יוצאי גרמניה בשנת 1938. בית הכנסת מהווה דגם לבתי כנסת בארץ בהיותו מרכז קהילתי לחבריו. בהקמתו הודגש "מטרת אגודתנו היא לדאוג לחבריה שיסתדרו בארץ בקרב הישוב העברי, וימצאו הספקה גמורה לצרכיהם בעניני דת, לאומיות, תרבות ועזרה סוציאלית ^[11] במסגרת בית הכנסת התקיימה פעילות תורנית ותרבותית ענפה לחוגי המתפללים, כולל הפעלת תנועת נוער, בימי חול, בשבתות ובמועדי ישראל. הוא מהווה מרכז לעריכת שמחות. ובזמנו אפילו פעלה בו חברא קדישא מקומית.
• בית הכנסת היפואי לעולי לוב - העתיק ביותר בעיר, הוקם בשנת 1740, ליד נמל יפו. הוא נפתח מחדש אחרי מלחמת העצמאות. בית הכנסת נכלל בח'אן היהודי הראשון (והיחיד) שנוסד ביפו, במחצית הראשונה של המאה הי"ח, לאחר שנסגר, היה בו מפעל לסבון שפעל בו עד לשנת 1948. היום כמעט ולא מתקיים בו מניין ונערכות בו מצוות וחופות, בסגנון "מקומי" ובמיקום אינטימי. בסמוך למקווה בן מאתיים ושבעים השנים, שלצידו מודלקים מפעם לפעם נרות נשמה וזיכרון מגוונים, לעילוי נשמות הצדיקים וקהילת יהודי לוב באשר היא^[12]
• בית כנסת רבי מאיר בעל הנס של יהודי סלוניקי הוקם בשנת 1936 ליד נמל תל אביב על ידי הסבלים ופועלי הנמל הסלוניקאים שהתגוררו בדירות קטנות ששכרו באזור הנמל. על קירות בית הכנסת ניתן למצוא לוח הזיכרון הראשון, המנציח את דמותם של עשרת יוצאי יוון מייסדי בית הכנסת . כיום מתפללים בבית הכנסת בנוסח ספרדי-ירושלמי מעורב. במקום משמשים כיום בין השאר שני ספרי תורה עתיקים בני מאות שנים, האחד מבגדד והאחר מאיטליה, וגם פרוכת יפהפיה ונושנה בצבעי תכלת וזהב. ‏‏^[13]

המועצה הדתית מפרסמת רשימת בתי כנסת ברשימה כ-300 בתי כנסת

רבה של העיר הוא הרב ישראל מאיר לאו שהיה הרב הראשי לישראל.

גרעינים תורניים קיימים בתל אביב וביפו:

• מעלה אליהו - ישיבה גבוהה, קהילה מגובשת וגרעין תורני (בראשות הרב חיים גנץ), בסמוך לבית חולים איכילוב.
• גרעין תורני יפו - גרעין בן 51 משפחות בראשות הרב יובל אלפרט שמסייע להקמת מוסדות חינוך דתיים החל ממעונות ועד ישיבת הסדר.ופועל לחיזוק הצביון הדתי בקהילה ביפו, בין השאר מוסדות הגרעין: מדרשת טיולים, מדרשת יפעת ללימודי יהדות וציונות, מעונות.
• אביב התורה - בראשות הרב מיכה הלוי, ראש ישיבת "עטרת נחמיה" ורב העיר פתח תקווה, בשכונת נחלת יצחק (צפון מזרח העיר).
• אורות אביב - ישיבת הסדר וגרעין תורני בן כ-30 משפחות הפועל בשכונת שפירא ומקיים, בין השאר, פעילות תורנית בבית הכנסת, פעילות חינוכית בגן ילדים עבור בני הגרעין וסיוע לתלמידות תיכון בלימוד בראשות הרב יוביהן, ערבי נשים ומרכז מתנדבים לסיוע הדדי בתוך השכונה.
• ישיבת יפו - בראשות הרב אליהו מאלי. המטרה המרכזית של תלמידי הישיבה היא חיזוק מוסדות הלימוד הפורמאלי והלא פורמאלי .
• רוח אביב - (קהילה) בראשות הרב ערן יונגר, ברמת אביב.

לקריאה נוספת

• פייבל כהנוב, התרחבות הישוב ביפו הקמת שכונת נוה צדק , 1888 - 1887, {בתוך) [[אברהם יערי

קישורים חיצוניים

• נדב שרגאי, מדוע לא מנציחה עיריית תל אביב את נספי גירוש 1917? "הארץ" - 12/09/2007
• הרב אבישי אלבוים, חיי הקודש של תל אביב

הערות שוליים