יפו

יפו - תצלום אוויר - המקור:ויקישיתוף, התורם: מתניה

יפו היא עיר נמל עתיקה בארץ ישראל, לחוף הים התיכון. משנת 1950 העיר יפו מאוחדת עם תל אביב ושייכת לתחומה העירוני של "עיריית תל אביב-יפו".

יפו מוזכרת בתנ"ך כעיר ממנה יצא יונה הנביא למסעו. מאז ועד ראשית המאה ה-20 שימשה יפו כעיר נמל חשובה בארץ ישראל.עלייתה של תל אביב בסמוך לה, והשימוש בנמלים אחרים: נמלי חיפה ואשדוד, גרמו לכך כי הנמל והעיר ירדו מגדולתם.

בשנת 1948, במלחמת העצמאות, נכבשה יפו על ידי כוחות האצ"ל וההגנה. כתשעים אחוזים מתושבי העיר הערבים נמלטו ממנה ועולים חדשים התיישבו במקום.

גאוגרפיה

יפו העתיקה נבנתה על צוק רם, מעין חצי אי שחודר אל הים המורכב מגבעת כורכר . הגבעה מהווה חלק מרכס הכורכר המערבי, אחד משלושת רכסי הכורכר החוצים לאורך את שפלת החוף של ארץ ישראל. "סלע אנדרומדה" והסלעים סביבו מהווים אף הם חלק מרכס כורכר זה, שכורסם על ידי גלי הים.

מזרחית לרכס הכורכר ביבשה, נוצרה "מרזבה", שטח נמוך, הכולל אדמות סחף. בשקע זה היה מצוי איצטדיון "האסה", היום איצטדיון "בלומפילד". בבדיקות גאולוגייות שנערכו במקום הועלו מימצאים המעידים על האפשרות כי המוצא של נחל איילון היה באזור זה. היותו באסה, אזור טופוגרפי נמוך, העלה את הרעיון להקים בן מעגנה פנימית ^[1].

הבקעה בין רכסי הכורכר במזרח של יפו, בעורף של העיר, משכה אליה חקלאים. באזור זה נמצאת קרקע סחף אשר הגיעה נסחפה באפיק נחל האיילון. הקרקע היא פוריה ומתאימה לעיבוד חקלאי. הקרקע ניתנות לעיבוד רב שנתי בתנאי חקלאות הבעל המסורתית ומאופיינת במקורות מים זמינים קבועים כגון בארות. שרידים מוחשיים לעידן החקלאי של האזור ניתן למצוא בבתי הבאר החרבים שנמצאו באזור יפו ^[2].

נמל יפו מצוי במפרץ טבעי שנוצר על ידי חצי האי. הסלעים מזדקרים שבמפרץ שימשו כעין שוברי גלים ואיפשרו לאוניות לעגון במפרץ ולהוריד את נוסעיהן ומטענן לסירות ועימם הגיעו למזח החוף. יחד עם זאת , היה בהם סכנה, בעת סערה האניות יכלו האוניות להתנפץ בסלעים. וזו מקורה של הקללה שרווחה בקרב יורדי הים הולנדיים בימי הביניים באירופה: "ללכת אל עזה" בהולנדית - Ma Jafa gaan - בקללה זו הם התכוונה לנסיעה רחוקה וקשה שספק אם יחזרו ממנה ^[3]

בעורפו, צוק בגובה שלושים וארבעה מטרים, עליו בנויה יפו העתיקה ומכונה היום גבעת יפו. הגבעה המשקיפה אל הים ונוחה לביצור ולהגנה שימשה בסיס להתיישבות האדם ביפו.

תולדות העיר

יפו, הוא לפי אחת האגדות הוכחה לכך שנבנתה על ידי יפת בן נח , ומכאן שמה.^[4]. השרידים הקדומים ביותר שנתגלו ביפו הם באזור מוזיאון יפו העתיקה: שרידי חלקלקה שהקיפה את גבעת יפו מהמאה ה-18 לפנה"ס.

בתעודות מצריות משנת 1470 לפנה"ס רשום שמה כ"יאפו", כלומר יופי, ולכן יש המייחסים את השם ליופיה של יפו. האגרות מצריות מספרות על כיבושה של העיר באמצעות תחבולה - הסתרת אנשי מלחמה חמושים בסלים, ומתן הסלים למושל העיר כמתנה. וכך מובא הסיפור מפי זאב וילנאי ^[5] :"מלך מצרים ניסה לכבוש את יפו פעמיים. שר הצבא הבטיח לו כי יוכל לכבוש את יפו בשני תנאים: האחת, ימסור לו את שרביט השלטון והשני, ירשה לו להשתמש בתכסיס. המלך הסכים. השר הכין 500 כדים גדולים ובתוכם הסתיר אנשי צבא חמושים, עם חבלים ומוטות. שר הצבא נכנס, עם השי למלך 500 חמורים עמוסי כדים, הגיע למושל העיר והודיע לו כי הוא ברח ממלכו. ולהוכחה הוא הציג לו את שרביט המלוכה שגנב. המושל האמין לו וערך סעודה נצחון. בזמן השמחה, השומרים ירדו מהחומות. שר הצבא קם והכריז: "הנה לפניך, הן אתה המנצח, קבל את השרביט של מלך מצרים, בעל עיני האריה האדיר, אשר אביו האל אמון נתן לו חוזק ועוז! כאשר (מושל העיר) הושיט את ידו, שר הצבא היכהו על פניו, החיילים שהתחבאו בכדים יצאו לאור היום. הם לקחו עימם את החבלים והמוטות עלו לחומות וכבשו אץ העיר. ^[6]

אזכורים מקראיים

יפו נזכרת בספר יהושע בתחום נחלת שבט דן. אך נראה כי השבט לא הצליח לכבוש את כל נחלתו. בספר שופטים כתוב: "בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל; וּבַיָּמִים הָהֵם, שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ-לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד-הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנַחֲלָה". ^[7] . עם זאת בשירת דבורה הנביאה גוערת בשבט ואומרת : " וְדָן, לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת" ^[8] - דהיינו, היה לו נמל.

דוד המלך ובנו שלמה המלך כבר שלטו בעיר יפו, ודרכה הגיעו הארזים ששמשו לבניין בית המקדש הראשון כפי שכתוב בדברי הימים : "וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן-הַלְּבָנוֹן, כְּכָל-צָרְכֶּךָ, וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת, עַל-יָם יָפוֹ" ^[9] . בימי מלכי יהודה שימשה יפו כנמל לתושביה היהודים של הממלכה, ויונה הנביא החל בה את מסעו אל העיר נינוה, שהתקיים כנראה בימי המלך "ירבעם השני".

חז"ל הוסיפו ליפו עוד שתי אגדות: בספר זכריה נאמר כי ירושלים תגיע באחרית הימים עד "וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל, עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ" ^[10]. חכמים דרשו על יקבי המלך. רבי זכאי רבה אמר " עד שיחיה דיפו - כלומר היקבים של שלמה המלך ביפו. כאשר הכינו דלתות לבית המקדש השני, יהודי עשיר מאלכסנדריה שבמצרים בשם ניקנור הכין שתי דלתות יקרות לשער בית המקדש: כל דלת עשוחה נחושת ןמשובצת ככסף וזהב. בדרל ממצרים הים סער ונאלצו להטיל את אחת משתי הדלות לים. כאשר רצו להטיל את השנייה , ניקנור בקש כי יטילו גם אותו לים וכך היא ניצלה. כאשר הגיעו ליפו, גילו את הדלת השנייה על החוף. הציבו אתם בבית המקדש והן נקראו דלתות ניקנור.

בתקופת החשמונאים

בימי מלכות בית חשמונאי הייתה יפו עיר עוינת ליהודים. תושבי העיר ההלניסטים התנכלו ליהודים והטביעו מאות מהם בים. כתגובה פשט יהודה המכבי על העיר והשמיד את הנמל ואת הספינות. יונתן, אחיו ויורשו, כבש שוב את העיר. וכך כתוב ב"ספר חשמונאים ב'" - "ואנשי יפו עשו מעשה מתעב זה בקראם ליהודים היושבים בקרבם לרדת הם נשיהם וטפיהם אל הסירות אשר הכינו כאלה אין בלבם כל שנאה אליהם . כי אם עשו זאת בדעת כל העיר . וכאשר קבלו עליהם ברצותם ליהיות בשלום ולא היה להם כל חשד ויוליכו אותם אל תוך הים ויטבעו אותם ( והם) לא פחות ממאתיים נפש . וכשמע יהודה על האכזריות אשר נעשתה לבני עמו ויעור את האנשים אשר אתו ויקרא האלוהים שופט הצדק ויעל על רוצחי אחיו ויטל בלילה דליקה בחוף ואת הסירות שרף ואת הנמלטים שמה המית. ^[11]

בשנת 147 לפנה"ס, שמעון התרסי ויונתן הוופסי הצליחו לכבוש את העיר והיא הייתה לנמל חשוב לממלכת החשמונאים, ושימשה את המלכים: אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה.

במרד הגדול

מטבע הניצחון שהונפק על ידי הרומאיים - בתמונה: אישה עצובה המסמלת את יהודה הנכבשת, דקל - היא ארץ ישראל אשר בצילו היא חוסה ומאחוריה - מגיני מלחמה רומיים וכתובת IUDAEA NAVALIS יהודה הימית - ו Victoria Navalis (ניצחון ימי). ^[12]

יוסף בן מתתיהו מספר שיפו נבנתה מחדש בימי המרד הגדול על ידי יהודים מגורשו מערים אחרות. ^[13] על התנהגות תושבי העיר הוא כתב שנמנע מהם "לפשוט על מקומות ביבשה והרבו לעשות חמס בדרך הים. הם בנו ספינות ושדדו אוניות בין פיניקיה לבין מצרים "עד אשר לא יכלה להפליג בים הזה מפחתדם וממוראם". אספסיאנוס, שר הצבא הרומאי בארץ ישראל, החליט להלחם ביהודי יפו. כאשר שמעו על בואו " רק ברחו אל אניותיהם ולנו נום, הרחק ממטחני קשת".

יוסף בן מתתיהו מתאר את גורל יהודי יפו שנסו לספינות:" ופתאם קם עליהם רוח סערה לפנות בקר, הוא הנקרא בפי יורדי הים הזה בשם "רוח הצפון השחור", והטביע ספינות רבות בהתנגחן אשה עם רעותה וספינות אחרות קפץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי-אם להמלט נגד הזרם אל לב הים, כי יראו יצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם ושם כסו עליהם גלי הים, אשר עלו למרום בסערה. הנמלטים לא מצאו מקום מנוס וגם הנשארים על עמדם לא הצילו נפשם, כי כח הסערה דחף אותם מתוך הים אל החוף, והרומאים הדפו אותם מן העיר. ונוראה הייתה צוחת האנשים בהתנגח הספינות ביניהן, ונורא היה קול נפץ הספינות ורבים מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים, ורבים נפצו במפלת המפינות, ורבים נפלו על חרבם, כי קל היה להם המות הזה מרדת אל מצולת הים. אולם רב האנעים נסחפו בזרם הים ונפצו אל צוקי הסלעים, עד אשר אדם הים מדמם למרחוק, והחוף מלא חללים. וכאשר חתרו פליטים והגיעו אל ההוף. קמו עליהם הרומאים והמיתום. ומספר הפגרים, אשר הקיא הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה והפכו אותה לשממה.
ואשר להמשך גורל העיר:

יפונפלה בידי הרומאים ןכך מסופר: "ולמען אשר לא יתקבצו שודדי-הים במקום הזה שנית, הקים אספסינוס מחנה במקום מצודת העיר והציג שם חיל רוכבים עם רגלים. על הרגלים צוה להשאר במקום ההוא ולשמור את.המחנה, ואת הרוכבים שלח לפשט על הכפריס הסמוכים וערי הפרזות מסביב ליפו להשחיתם. הם מלאו אחרי מצותו".

בית הקברות היהודי של יפו

בשנת 1871 ביקר ברכס גבעות הכורכר, מזרחית ליפו "אבו כביר הארכאולוג הצרפתי, שארל קלרמון-גנו. כאשר ערך חפירות באזור המנזר הרוסי, שהוקם באותה עת, הוא זיהה בית קברות יהודי. הוא איתר בו 34 מצבות שיש, שעליהן חרותות אותיות בעברית וביוונית ואף היו חרוטים עליהם סמלים יהודיים כגון: לולב, מנורה וכן המלה "שלום" - כנהוג במצבות יהודיות מאותה העת. הוא קבע כי הן מהמאה ה-1 עד המאה ה-3. בין השאר נמצאו בבית הקברות מצבות של יהודים אשר מוצאן מחדיאב, מקפדוקיה, מאלכסנדריה, מיוון ומלוב. מקצועות הנפטרים, כפי שנרשמו על המצבות, היו: סוחרים, פקידים, דייגים ורבנים . מכאן ניתן ללמוד כי הייתה ביפו קהילה יהודית מבוססת ועשירה.

רובו של האוצר התגלגל לגן העצים של הברון פלאטון פון אוסטינוב במושבה הגרמנית שביפו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאלץ הברון, שהיה נתין מעצמה עוינת לטורקיה, לעזוב את הארץ. האוסף הארכאולוגי הגדול הגיע לאירופה. עד מהרה ירד האיש מנכסיו והאוסף נעלם ^[14].

בשנת 1975 הצליח החוקר והעיתונאי צבי אילן לאתר את אוסף הברון אוסטינוב במרתף האוניברסיטה של אוסלו, לאחר מאמצים דיפלומטיים הוחזרו לארץ שבע המצבות. ^[15]הן מוצגות במוזיאון יפו העתיקה, ביפו.

בשנת 1970 כאשר ניסו לסלול את המשכו של רחוב קיבוץ גלויות בתל אביב עם דרך שלמה ביפו, התגלו קברות יהודים באתר הסלילה. ולכן בקטע שבין רחוב שלבים ובין רחוב שניצלר נבנה מתחת לכביש כעין מנהרה בהתאם לדרישת ההלכה ^[16]

התקופה העות'מאנית

יפו עמדה בחורבנה עד המאה ה-17 . בשנת 1799, לאחר שעיר השתקמה, נפוליאון בראש צבא מצרפת הטיל עליה מצור במסגרת מסעו בארץ ישראל. לאחר שעיר נכבשה, נפוליאון הורה לבצע טבח בחיילי חיל-המצב הטורקי שנכנעו. מגיפות שפרצו בשל החללים שלא הובאו לקבורה, הביאו להרג רב הן בקרב תושבי העיר הנותרים, והן בקרב חיילי נפוליאון, אשר הורה ללא רחמים להרוג אף את חייליו שנדבקו במגפה.

בשנת 1804 נכבשה העיר מחדש על-ידי הטורקים. העיר שוקמה, נבנתה והורחבה. לכיוון הים נבנתה חומה, שופצה חומת היבשה, נבנה שער ראשי בצד המזרחי של העיר והוצבו לצידו תותחים אחדים. בנוסף נבנתה המצודה מחדש ושתי מצודות נוספות הוקמו ליד הנמל בגבעת יפו של היום. ספינות קיטור שהגיעו לנמל הביאו עימם סוג חדש של מתיישבים חדשים: מארצות הברית מגרמניה.

בשנת 1852 הגיע הקבוצה הגרמנית הראשונה. הם קראו לישובם "גבעת התקוה" (Mount Hope), לימים נבנה במקום "בית הספר המקצועי שבח". ניסיון אחר להתיישב היה בהקמת "חוות מודל פרם" בו ציפו להקים משק חקלאי לדוגמה ^[17]. בשנת 1865 נעשה ניסיון נוסף להתיישב ביפו על ידי אמריקאיים. אלו הביאו עימם לוחות עץ לבניית בתים. חלק מבתים אלה שוקמו ומשמשים לאיכסון עד היום ^[18] . ההתיישבות של האמריקאים עודדה את היהודים. העיתון "הלבנון" כתב בשנת 1867:" שמחתי יחד עם כל הדורשים לשלום ירושלים, בעת בוא לארץ הקדושה המתנדבים מארץ אמריקה לכונן קולוניה ולעבוד את האדמה בארץ הנשמה: בתקוותו כי מהם יראו גם אחינו נדיבי עם ה' וכן יעשו גם הםה ויתנו ידם לחברת ישוב ארץ ישראל ^[19].

יהודי יפו

ערך מורחב - יהודי יפו

ההתיישבות היהודית ביפו החלה רק בראשית המאה ה-19. היישוב גדל עקב היותו שער הכניסה לארץ-ישראל. בו היה הנמל היחידי לארץ ואליו הגיעו קווי האוניות מאירופה. לשיא הגיע היישוב היהודי לפני מלחמת העולם הראשונה - 40,000 נפש. בשנת המלחמה גורשו תושבי העיר. מאז תל אביב החלה למלא את מקומה.

מסילת הרכבת לירושלים

יוסף נבון, ירושלמי, איש ציבור ידוע תעניין בסלילת מערכת רכבות בארץ כבר בשנת 1885. הוא נפגש עם המהנדס הצרפתי ג'ורג' פרנג'יה, אשר הגיע למסקנה כי קו רכבת בין ירושלים ליפו יניב רווח גדול. בשנת 1888 הצליח נבון להשיג זיכיון לרכבת לתקופה של 71 שנים.

המסילה נמתחה מיפו לכיוון דרום-מזרח דרך לאורך נחל שורק הרכבת המשיכה לטפס בין הרי ירושלים לאורך יובל של נחל שורק . בעמק רפאים היא הצפינה עד לירושלים.אורך המסילה היה 87 קילומטרים וחלפה מעל 176 מעברי ביטון וברזל. הנחת המסילה הסתיימה באוגוסט 1892. ב-ה' בתשרי תרנ"ג (26 בספטמבר 1892) יצאה הרכבת הראשונה מ"תחנת הרכבת יפו" ל"תחנת הרכבת ירושלים" כשהיא עטורה בדגלי "האימפריה העות'מאנית". משך הנסיעה בקו החדש היה כארבע שעות.

רונית סבירסקי, תמונות התחנה העומדת בפני שיקום ופתיחה לציבור הרחב - Ynet

המנדט הבריטי

ב-6 בנובמבר 1917 נכבשה העיר על ידי צבא המשלוח הבריטי שהגיע ממצרים. היהודים שגלו מהעיר שבו אליה. נמנו בה 8,740 יהודים תושבים ועוד 1,248 בתל אביב.

פרעות שנערכו ביהודים בשנים תר"פ - תרפ"א (1920ו-1921) הביאו לבריחת התושבים היהודים לתל אביב, אשר הפכה למרכז העירוני היהודי החשוב ביותר. בשנת 1927 היה מספר תושבי תל אביב כשלושים ושמונה אלף.לעומת זאת, בתחומי העיר יפו נותרו אלפים בודדים של יהודים, רובם בשכונות שהיו על הגבול עם תל אביב. יפו הערבית הייתה כמעט ריקה מיהודים.

המרד הערבי הגדול, "מאורעות תרצ"ו" , הפתיע את היישוב. ארבע ימים לפני שהוא פרץ הייתה התקפה ערבית על רכב יהודי שנסע בין טול כרם לג'נין. אחד ההרוגים היה מיוצאי העיר סלוניקי . בהלוויה שקיימו יוצאי העיר " חסונים וחמי מזג" הותקפו הולכי רגל ערבים. ביפו הופצה שמועת שווא, כאילו היהודים רצחו 4 ערבים. לההגנה הייתה עמדת תצפית ביפו מול המסגד הגדול וכך ניתן היה לקבל מידע מראש על ההתארגנות ההמון הערבי בעת צאתו מן המסגדים^[20]. מידע כזה לא התקבל בשבועות הבאים. עם זאת, ב-19 אפריל 1936 הוכרזה שביצה כללית בנמל יפו. היה זה האות לפתיחת מארועות הדמים בארץ. ואכן לאחר זמן מה המון ערבי נזעם נאסף ליד הסראיה ותקף יהודים עוברי אורח ובמקומות עבודתם. גם תושבי השכונות שבגבול תל אביב ויפו: נווה שלום, שכונת שפירא ושכונת התקווה הותקפו בבתיהם ומן המארב.

במסגרת השביתה הכללית הושבת גם נמל יפו למשך ששה חודשים, דבר שנתן תמריץ לפתיחת נמל תל אביב.

דיכוי המהומות ביפו, העיר הראשונה שבה הן פרצו, בוצע רק בשנת 1938 במבצע "עוגן". שם המבצע ניתן לפי המתווה שעשו מפקדי הצבא על מפה אוירית של העיר. לפי, נפרצו דרכים, בצורת "עוגן" בתוך העיר העתיקה וכך השתלטו על מרכזה של העיר. המרכז הוא היום ב"ככר קדומים". נתיבים שנפרצו מהווים עד היום דרכי המעבר המודרניות של העיר העתיקה .

מלחמת העצמאות

הדוידקה, בעזרתה נכבשה יפו - היום במוזיאון במקוה ישראל

משא ומתן על כניעת ערביי יפו

צהל נכנס ליפו - מאי 1948

המערכה על יפו החלה עם פרסום המלצות הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל, שמונתה על ידי האו"ם במאי 1947 לדון בשאלת ארץ ישראל. יפו הייתה לאחת המרכזים החשובים ביותר של האוכלוסייה הערבית בארץ ,ישבו חלק גדול ממערכות העיתונים והמוסדות המפלגתיים הערביים וגם הריכוז התקדם ביותר של האוכלוסייה. בספטמבר 1947 הוצע כי יפו שהייתה אמורה להכלל במדינה היהודית תהיה מובלעת, השייכת למדינה הערבית. ואכן, כך נקבע בסופו של דבר בתוכנית החלוקה. "הוועד הערבי העליון", המוסד העליון של ערביי ארץ ישראל, החל במאבק על ארץ ישראל .

יום אחד אחרי החלטת האו"ם, 30 בנובמבר 1947, נרצח יהודי בגבול תל אביב יפו. ההגנה על תל אביב מיפו נתקלה בקשיים : "משימת ההגנה על עיר מולדתם לא הלהיבה את דמיונם של צעירי תל אביב ...צעירי העיר לא תרמו אפילו גדוד אחד בעוד שהיו מסוגלים להכפיל את הכוח הנייד של הההגנה בארץ". למזלם תושבי יפו היו מפולגים: חלקם תמך במופתי וחלקם היו נגדו והזרים שהיו בעיר , ופגעו באוכלוסייה האזרחית, תרמו להורדת המורל ברחוב בערבי. הם הבחינו היטב בסכנה הצפויה. וכך כתב העיתון היפואי "א-דיפע" במאמר ראשי : "לשרתוק ניתן הכל מה שבקש...הוא קבל את יפו, המוקפת חומה של אדמות יהודיות ומוצפת נחשלו של איבה יהודית". ^[20].ליפו הייהת נחיתות צבאית, הדרכים ליפו היו בשליטה יהודית וסכנת מצור ורעב נשקפה לתושביה. בנוסף לכך פיקוד צבאי אחיד לא היה להם וגם לא מטרת לחימה אחידה. אם כי סיוע עקיף הם קבלו מערביי רמלה ולוד שחסמו ליהודים את הדרך לירושלים ומערביי "סלמה" וו"יאזור" שתקפו את השכונות הצזרחיות של תל אביב.

פיצוץ בית הממשלה הטורקית (א-סראיה ) ביפו , לשעבר, היה מסמלי המימשל, היה תחילת המערכה על כיבוש יפו. בבנין שכנו בה משרדי "הוועדה הלאומית" של החוסיינים" . הוועדה שימשה מרכז-פיקוד לכל הכנופיות שפעלו באזור תל אביב וקבלה הוראות ישירות מחאג' אמין אל-חוסייני - מנהיג ערביי ארץ ישראל.

כיתורה של יפו החל בכיבוש שכונת אבו כביר, אשר שלט על הכניסה היחידה לעיר. מרגמות דוידקה , שהופעלו לראשונה, הפגיזו את אבו כביר. קולות נפץ וענני עשן התאבכו אל על השפיעו פסיכולוגית והערבים נטשו את העמדות. אגדות ומעשיות נפוצו ביפו על "הפצצות המעופפות" ועל "פצצות האטום" שהם הנשק הסודי של היהודים. בשלהי אפריל נטשו כל התושבים והלוחמים את אבו כביר.

כיבוש מנשיה ההגנה המתינה לשעת כושר על להשלים את כיבוש יפו. ניתוק יפו משאר חלקי הארץ קבע למעשה את גורל העיר. הייתה רק שאלה של העיתוי. האצ"ל החליט לא להמתין. ב־25 באפריל 1948 פתח האצ"ל במתקפה על יפו והחליט לנתק אותה מהשכונה הצפונית שלה מנשיה שחצצה בין יפו לבין תל אביב. מבצע חמץ הביא לסיום המערכה על יפו. הוא החל בעקבות התקפות של האצ"ל על שכונת מנשיה. כך החלה הנטישה של תושבי יפו אשר נמשכה עד ל-13 במאי 1948 עם כניעת האוכלוסייה הערבית.

רוב תושבי העיר נמלטו דרך נמל יפו והפליגו בעיקר לבירות ולעזה. מאוכלוסייה של כ-70,000 אלף ערבים לפני המלחמה נשארו בעיר כ-4,000 ערבים בלבד^[21], בעיקר מקרב דלי האמצעים.

"גן הכובשים" בתל אביב, באזור שהיה לשעבר שכונת מנשיה, מנציח את זכרם של הרוגי האצ"ל וההגנה שנפלו בקרב על העיר.

מדינת ישראל

ב- 13 במאי 1948 נותרו ביפו 3,665 מוסלמים ^[22] בלבד מתוך מספר משוער של 70,000 . בקרבות על שחרור יפו , ערב קום המדינה ,נפגעו בתים רבים בעיר וחלקם נהרסו כליל . רוב התושבים הערבים נמלטו ויפו העתיקה הייתה לשטח ענק של חורבות . יפו הפך להיות למוקד קליטה של העולים שהחלו להגיע ארצה. אפילו היה לזה ביטוי בשינוי שם שכונה "ג'בליה הפכה להיות "גבעת עליה". בימי העלייה ההמונית בתחילת שנות החמישים יושבה יפו בעולים, מהם שהשתכנו בבתים נטושים של תושביה הערביים, ומהם שהתיישבו בשיכונים שהוקמו לקליטתם. במהלך השנים נהרסו בהדרגה חלק מהבתים הנטושים והוחלפו בשיכונים חדשים.

בשנת 1949 הוסר הממשל הצבאי מן העיר והיא הפכה ל"מינהל יפו" במסגרת עירית תל אביב. בראשית שנות החמישים אוחדו שתי הערים, לעיר ששמה תל אביב יפו.

בשנות ה- 50 התיישבו ביפו החדשה, לאורך שדרות ירושלים משפחות עולים רבות , רובן מבולגריה . לפי שלטי הרחוה היה נדמה כאילו יפו היא עיר בולגרית. בשנת 1960 שוקמה העיר והפכה למרכז תיירות תוסס. כיום (2007), מתגוררים בעיר כ46,500 תושבים (30,000 יהודים, 16,000 ערבים)

יפו - לעתיד לבוא

משה ריישר בספרו שערי ירושלים כותב כי רבי אברהם אזולאי, נכדו של החיד"א בספרו "חסד לאברהם" כותב על ימות המשיח :" ואומר להם מלך המשיח כבר נודע ומפורסם שכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, אותם שהיו בחו"ל והשתדלו לבא בארץ כדי לזכות לנפש טהורה, ולא חשו על ממונם ולא על גופם, ובאו בים וביבשה, ולא חששו להיותם נטבעים בים, או נגזל ביבשה, או להיותם שבויים ביד אדונים קשים, ובעבור שעשו העיקר מרוחם ומנפשם ולא מגופם וממונם, לכן חזרו רוחניות מדה כנגד מדה, ואתם שהייתם יכולים לבא בארץ כמותם ונתרשלתם לבא בעבור חמדת הממון וחששתם לממוניכם וגופכם ומהם עשיתם עיקר ומנפשכם ומרוחכם עשיתם טפל, לכן נשארתם גשמיים מדה כנגד מדה.ולחמדת ממון שחמדתם הנה הש"י נותן לכם ממון בלי שיעור, שכל כסף וזהב ואבנים טובים ומרגליות הנטבעים בים כל הימים, מושבע הים להביא אותםבים יפו תוך ג' ימים לטבעתם, וכל מה שנטבע מששת ימי בראשית עד זמן שלמה הכל הקיא ים יפו ליבשה ומשם נתעשר שלמה, ומה שנטבע מזמן שלמה עד זמן קיבוץ גליות הכל עתידה ים יפו להקיא אותם ליבשה, והמשיח יחלק אותם לכל צדיק וצדיק חלקו והה"ד (הדא הוא דכתיב - וזה שה שכתוב) "כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ ^[23]" עכ"ל (עד כאן לשונו).^[24].htm]

מוקדי עניין בעיר

• מוזיאון יפו העתיקה ^[25] משוכן בבית שהיה בשנת 1811 בית המושל העות'מאני. הוקם על שרידי מצודה צלבנית. המוזיאון הוקם בו בשנות ה-70 למאה הקודמת על ידי הארכאולוג יעקב קפלן מחוקרי העיר תל אביב ויפו וסביבותיהם. במוזיאון ישנם ממצאים החל מ 6,000 שנה לפנה"ס . כן מצויות בו מצבות מבית עלמין היהודי הקדום של יפו שהוחזרו על ידי צבי אילן בשנת 1975 מאוסלו שבנורבגיה.
• שדרות ירושלים- ה"רחוב הראשי" של העיר. השדרות ניטעו לראשונה על ידי מושל יפו חסן בק - מפקד הצבא הטורקי בארץ ישראל ובטורקיה. תלמידי מקווה ישראל נטעו את הדקלים שהיוו את השדרה בראשיתה. הבריטים בכובשם את ארץ ישראל שינו את שמם של השדרות לשדרות ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת.
• שוק הפשפשים - שוק עתיקות (אמיתיות ומחודשות) וכל חפץ משומש.
• רחוב אילת, היה הרחוב הראשי והחשוב של יפו עד לנטיעת שדרות ירושלים. באחד הבתים היה "המשרד הארצישראלי" - מוקד הפעילות הציונית בארץ ישראל, בית מלון מנחם מנדל מקאמיניץ - "בית האורחים (בית אשל) פאלעסטינא" בו התאכסן ד"ר בנימין זאב הרצל בשנת 1898, בעת ביקורו בעיר. ברחוב נסללה מסילת ברזל שהובילה מטענים מהנמל לתחנת הרכבת. קרונות הרכבת הובלו על ידי קטר מיוחד, עליו מפרש, ונע בכוח רוח הים.

העיר העתיקה

• כיכר השעון, היה מרכז העיר העתיקה. הכיכר קיבלה את שמה בשל מגדל השעון אשר נמצא במרכזה. המגדל נחנך בשנת 1906, לרגל מלאת 25 שנים לשלטון הסולטן עבדול חמיד השניב בטורקי. בכיכר השעון מצויים המבנים הבאים:
  • בניין השלטון הטורקי לשעבר (א-סראיה אל-ג'דידה ) שנבנה בשנת 1890. עליו היה הסמל הטורקי. הוא פוצץ על ידי לח"י במלחמת העצמאות ועומד להיות מרכז תרבות טורקית.
  • שוק חנויות : נקרא "סוק אל-דר". בו היה מרכז המושבות היהודיות בראשית ההתיישבות :"ח'אן מנולי".
  • מבנה המשטרה ובית הסוהר לשעבר. ציר האורך של המבנה, במקביל לכיכר, ההוא שריד של חומת העיר העתיקה.
• גבעת יפו - מרכז לחפירות ארכאולוגיות של העיר הקדומה. השריד הקדום ביותר הוא שערים מצריים בני למעלה מ-3,500 שנים ששוחזרו, במקום לוח הסבר לפיו ניתן להבין את מהלך החפירות ותבנית העיר הקדומה.
• בית הכנסת לעולי לוב - המכונה "בית זונאנה" נרכש על ידי הגביר היהודי, ראש "ועד פקידי קושטא" יעקב בן דוד זונאנה ב-1740. החיד"א התארח במלון זה בשנת 1757 וכינה את בעליו"השר המעולה ג'וליפי, תואר כבוד בטורקית, יעקב זואנה ^[26]. בשנת 1948 החל לשמש כבית כנסת לעולי לוב. בשנת 1995 הפך למוזיאון.
• בית עלמין ליהודי יפו 1840 - 1920. בו קבורים החולים מהמושבות הראשונות שנפטרו ממחלות הטיפוס והמלריה. בו גם קברו של רבה של יפו ר' יהודה הלוי מרגוזה.^[27].

נמל יפו

נמל יפו - 1837

נמל יפו נחשב לאחד הנמלים העתיקים בעולם. הוא מוזכר כבר בספר יונה, כנמל שדרכו ברח יונה הנביא לתרשיש . עם ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היווה הנמל שער כניסה לארץ ישראל, דרכו נקלטו העליות הראשונות. מימי נמל יפו היו רדודים, הספינות עגנו מערבית לסלעי החוף (לא היה שובר גלים), והעולים הורדו מן הספינות לחוף בסירות.

במאה ה-19 עברו בנמל אניות משש חברות ספנות אירופאיות וכל שבוע פקדו אותו חמש אוניות נוסעים. היה זה לאחר שהוקם ביפו מגדלור והותקנו קווי טלגרף תקינים, מלבד שרותי הדואר שכבר פעלו.

ענף יצוא ההדרים היה בראשית ימי ההתיישבות היהודית ענף הייצוא העיקרי של ארץ ישראל. נמל יפו שימש כנמל המשלוח של יצוא זה, ועל שמו נודעו התפוזים הארץ ישראלים בעולם כ"תפוזי Jaffa]].

מאז פתיחת נמל אשדוד בנובמבר 1965 הופסקה פעילותם של נמלי יפו ותל אביב כנמלי ספנות לטעינת ופריקת סחורות. עם סגירתו של נמל יפו כנמל ספנות הוא הפך לנמל דיג. כיום מהווה הנמל מקום היסטורי ותיירותי.

הערות שוליים

לקריאה נוספת

• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל -כרך א' וכרך ב':
  • פרק י"א, ראשית ההתחדשות היישוב היהודי ביפו, ר' י.ש. אלישר, במחצית הראשונה של המאה ה-19** פרק י"ב, עולי מרוקו מחדשים את היישוב היהודי ביפו, זכרונות זקני יפו מפי ש. בן ציון, 1838
  • פרק כ"ג - יפו וירושלים והתחבורה ביניהן, פ.כהנוב, 1877 - 1885 - הנסיעה בין יפו וירושלים, יפו בשנת תרל"ז, ישראל דב פרומקין, חברת "עזרת אחים".
  • פרק ס"ב, חן מנעוּ‏לי מרכז המושבות ביפו, משה סמילנסקי 1890 - כרך ב'
• זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל - תל אביב, השרון, השפלה והנגב, הוצאת "תור" ירושלים, 1941, מהדורה שלישית - 1950
• שמואל אביצור, נמל יפו בגאותו ובשקיעתו 1865 - 1965, הוצאת מלוא, 1972
• אלי שילר, יפו ואתריה, (בתוך) קרדום מרץ - אפריל 1981
• מירון בנבנשתי, ערי ארץ ישראל ואתריה בתקופה הצלבנית, הוצאת אריאל - ירושלים, 1984 - יפו , עמ' 63 - 66
• רות קרק, יפו צמיחתה של עיר 1799 - 1917, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשמ"ה - 1995
• זאב ענר, לטייל עם ההיסטוריה - תעלומות ומסתורין בארץ ישראל, כנרת הוצאה לאור, 2007 - עלילות התייר הראשון בארץ ישראל - יפו - יפת העמים.

קישורים חיצוניים

• אתר מינהלת יפו
• אתר החברה לפיתוח יפו העתיקה
• על עתיקות יפו באתר של רשות העתיקות
• אתר עיריית תל אביב-יפו