ישיבת מרכז הרב: הבדלים בין גרסאות בדף

"הישיבה המרכזית העולמית מיסודו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל" (המכונה מרכז, במלעיל) היא ישיבת הדגל של הציונות הדתית לאומית.

ישיבת "מרכז הרב" נוסדה ע"י הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) בשנת תרפ"ד (1924). הישיבה ממוקמת כיום בירושלים בשכונת קרית-משה ברחוב הרב צבי יהודה. בעבר היא שכנה במרכז העיר בין רחוב יפו לשכונת "גאולה", על יד בית הרב. הישיבה נחשבת "לאם הישיבות הציוניות" ולמגדלור הרוחני של התנועה הציונית דתית בכלל. זאת משום שרוב הישיבות הציוניות שקיימות היום, הוקמו ע"י רבנים שלמדו בה, או תלמידים של רבנים שלמדו בישיבת מרכז הרב.

יסודה

חלום הקמת ישיבה בירושלים ליוה את הרב כבר בהיותו צעיר לימים. גם כשכיהן כרבן של יפו והמושבות (תרס"ד - תרע"ד, 1904 - 1914) , שם החל חלום הקמת ישיבה לקרום עור וגידים, שאף לעלות ירושלימה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת ה'תרע"ט (1919) נתמנה להיות רבה של ירושלים ולאחר מכן נבחר לכהן כרבה הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל (ה'תרס"ד - ה'תרצ"ה, 1904 - 1935). במסגרת תפקידו ביקש להקים תנועה בשם "דגל ירושלים" אשר אחת ממשימותיה העיקריות היו הקמת ישיבה שתהווה מרכז רוחני אוניברסלי שתאופין בשילוב תורת ישראל עם תחיית האומה בארץ ישראל . הישיבה בחזונו של הרב היתה יעד לאומי ממדרגה ראשונה.

ניצניה הראשונים של הישיבה החלו בשנת תרפ"א (1921) בחוג מצומצם של כ-25 תלמידים שהגיעו מישיבות ירושלמיות והתכנסו יחדיו על מנת לשמוע שיעורים מהראי"ה בהלכה ובאגדה. אולם בעיות כלכליות מנעו את פתיחת הישיבה במשך כשנתיים, עד שהנדיב הארי פישל, בנה את "בית הרב" ובו גם בית מדרש. ביום א יב סיון ה'תרפ"ג (1923) נערכה חנוכת "בית הרב". בבית זה נקבע דירתו הפרטית של הרב, בית המדרש ללימוד תורה ותפילה, חדר קבלת אורחים וחדר לימוד פרטי. בשנת ה'תרפ"ד (1924) הוקדש בית המדרש למשכנה של ישיבת "מרכז הרב".

בזכרונותיו של הרב דוד כהן ("הרב הנזיר") משנת ה'תרפ"ג (1923) ישנה עדות מרגשת על הניצנים הראשונים של כינון הישיבה: "בקיץ שעבר ואני יושב בבית המדרש סגור ומסוגר, עטוף בטלית ותפילין ושוקד על תלמודי בקול ניגון ערב והנה דופקים בדלת, ואפתח דלתות בית המדרש והנה שני צעירים לקראתי, ואשאלם, מה אתם רוצים? ללמוד היתה התשובה. אז אמרתי למזכיר הישיבה ומייסדה, הרב יצחק לוי, הנה הזדמנות ראשונה לפתיחת הישיבה ויסודה ויעדתיו לפנות מיד בזה אל הרב... כך הונח היסוד הראשון ונפתחה הישיבה".

הישיבה בימי הראי"ה

הישיבה שכנה בבית הרב בירושלים, (כיום ברחוב הרב קוק, סמוך לכיכר ציון). תוכנית הלימודים ומגמות החינוך בישיבה נכתבו לראשונה באחד מערבי חנוכה בשנת ה'תרפ"ב (1922) על-ידי הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"), תלמידו המובהק ומקורבו של הרב, על פי בקשת רבו. תוכנית זו היתה מקיפה מאד והיוותה חידוש נועז ומרחיק לכת בעולם הישיבות של היישוב הישן. חדשנות זו מתבטאת הן בהיקף הידיעות שנדרשו מתלמידי הישיבה בתחומי הנגלה (תלמוד, משפט) והנסתר(לימוד קבלה) והן בתכני הלימוד עצמם שכללו לימוד תנ"ך, התמודדות עם בקורת המקרא והעמקה במחשבת ישראל לדורותיה.

הלימוד בישיבה היה בדומה ללימוד בישיבות המסורתיות הרגילות, בש"ס ובפוסקים. אך הונהג בה חידוש מהפכני, בכך שהיו בה מספר שיעורים בנושאי אמונה, שניתנו בעיקר על ידי הראי"ה ו"הרב הנזיר" רבי דוד כהן. כמו כן הועברו בישיבה שיעורי תנ"ך, שעליהם הופקד בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק. בישיבה לימדו גם הרב יעקב משה חרל"פ, רבה של שכונת שערי חסד בירושלים, הרב שלום נתן רענן, ועוד. כראש ישיבה, לצד הראי"ה, התמנה הרב ‏אברהם אהרון בורשטיין, הגאון מטבריג, שעלה לארץ בשנת תרפ"ד (1924), ולשעוריו הגיעו רבים מתלמידי החכמים שבירושלים, גם כאלה שלא היו קשורים לישיבת מרכז הרב,בתקופה זו היו מגעים להזמנתו של הגאון רבי שמעון שקופ לשמש כאחד מצוות ההוראה בישיבה, אך לבסוף לא יצא הדבר לפועל. כמו כן מצוי מכתב, שבו ביקש הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בהיותו בלונדון, לשמש כר"מ בישיבה.

הלימוד עצמו בישיבה היה בנוי בצורה שכל אחד מהתלמידים למד מסכת שבה לבו חפץ, והלימוד היה עצמאי לגמרי ונטול פיקוח. בערבים התקיימו שיעורי הרבנים, והמעוניינים יכלו להשתתף בהם. הראי"ה נשא לעתים את שיעורו בפלפול תלמודי במשך שעות, עד חצות הלילה, כשהוא מדבר בקול נמוך ובמהירות רבה. נושא השיעור היה מפורסם מראש, שכן נדרשו ימים של הכנה כדי לאפשר את הבנתו. עם הקמתה מנתה הישיבה כמה עשרות תלמידים, והיא גדלה מעט במשך השנים.חלק מהתלמידים היו בוגרי ישיבות מפורסמות ברוסיה, פולין וארצות אחרות והגיעו לישיבה מלאים במטען תורני רב היקף, אולם חלק מהתלמידים הגיע כשהם בעלי רקע בסיסי בלבד.

יחד עם זאת, המצב הכלכלי של הישיבה לא איפשר לה להתפתח, ובשלב מסוים נמנעו מלקבל תלמידים חדשים אלא אם כן הם שילמו על מחייתם בעצמם (בניגוד למקובל באותה תקופה). בעקבות מסעות התרמה שנערכו בארצות הברית השתפר המצב הכלכלי, והישיבה התרחבה והגיעה לשמונים תלמידים. אולם בשל מאורעות תרפ"ט (1929) והמשבר הכלכלי העולמי, המצב הכלכלי הקשה של הישיבה נמשך עד לפטירת הראי"ה בשנת תרצ"ה (1935). יחסו החיובי של הראי"ה קוק לישוב ארץ ישראל, השקפתו הלאומית-דתית ויחסי הקירבה שרחש לציבור החילוני, השפיעו במידה רבה על חלק מבני הישיבה להשתתף בפעילות אקטיבית בארגון ה"הגנה" וארגוני המחתרות, ואחדים הפכו להיות דמויות מפתח בהתארגנויות אלו (המפורסם ביניהם הוא דוד רזיאל הי"ד, מפקד האצ"ל). התגייסות משמעותית חלה בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929).

בשנת ה'תרצ"ג הקים הרב את מכון "הרי פישל לדרישת התלמוד" כדי לתת מענה לצורת הביקורת המדעית של האוניברסיטה העברית על-ידי לימוד מדעי ביקורתי הנעשה מתוך כבוד וקדושה. ב-ג' באלול ה'תרצ"ה הסתיים פרק רב דפים בדפיה של הישיבה ובספר ישראל עם הילקח הרב קוק לגנזי מרומים. צער עמוק ליוה את תלמידי הישיבה, אך יחד עמו תחושת שליחות ורצון לממש את החזון הגדול שטווה הראי"ה קוק.

הישיבה בימי הרב יעקב משה חרל"פ

הרב יעקב משה חרל"פ, רבה של שכונת "שערי חסד" בירושלים ו"איש ברית קדשו" של הרב, ששימש כראש הישיבה עוד בתקופת חייו של הראי"ה קוק, המשיך בתפקידו זה גם לאחר מותו של הרב. מצבו הבריאותי המעורער של הרב חרל"פ הוסיף קושי על המצב הכללי הירוד של הישיבה בתקופה זו, שהיתה קשה ליישוב היהודי כולו, בשל התנכלות הערבים והשפל הכלכלי.

בשנת ה'תש"ה (1946), בעקבות בקשתו של הרצי"ה, הצטרף הרב אברהם שפירא, שלימים שימש כראש הישיבה ורב ראשי לארץ ישראל, לצוות הישיבה. בשנת ה'תש"ח, בפרוץ מלחמת העצמאות, גוייסו רבים מבני הישיבה ושרתו במסגרת ה"הגנה". בז' בכסליו ה'תשי"ב (1952) נפטר הרב יעקב משה חרל"פ. מעט לפני כן, אחר שחלה הרב חרל"פ במחלתו האחרונה, החל הרב אברהם שפירא להעבירשיעורים כלליים בישיבה.

הישיבה בימי הרב צבי היהודה הכהן קוק

עם פטירתו שלהרב יעקב משה חרל"פ, בשנת תשי"ב, החל למלא את תפקיד ראש הישיבה בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה, יחד עם הרב שלום נתן רענן. כשנתיים לאחר תחילת כהונתו, הגיעו לישיבה חברי גחל"ת (גרעין חלוצי לומד תורה), בני שבט "איתנים" של בני עקיבא. הם תרמו תרומה מכרעת לשיקום מעמדה הציבורי של משנת הרב והישיבה. צעירים אלו היו חדורי חזון וארצישראליות והיתה להם השפעה רבה בסניפים. הם ראו ברצי"ה קוק את מורם ורבם ובכך הפכוהו לדמות דומיננטית יותר בצוות ההוראה ובקרב בני הנוער של הציונות הדתית בכלל. בשנת ה'תשי"ט (1959) פנה הרב צבי יהודה אל הרב שאול ישראלי וביקשו כי ישא שיעור כללי בישיבה, בנוסף לשיעור הכללי שנשא באותה העת הרב אברהם שפירא. על אף עיסוקיו הרבים ולאחר ששימש תקופה ארוכה כרבו של מושב כפר הראה בעמק חפר, הסכים הרב ישראלי לקבל אחריות זו ונשא בה עד סוף ימיו.

ב-ה' באלול ה'תש"ך (1960) הונחה אבן הפינה לבניינה החדש של הישיבה ובחודש אלול ה'תשכ"ד (1964) החלה ה"ישיבה המרכזית" את לימודיה במבנה החדש בשכונת קרית משה בירושלים. הישיבה הכפילה את מספר תלמידיה והגיעה לכמאתיים תלמידים. מערך השיעורים התרחב וכלל שיעורים של הרצי"ה בענייני אמונה, שיעורים של הרב דוד כהן ("הנזיר") בספר "אורות הקודש", שיעור תלמודי מפי הרב מרדכי פרום, שיעור כללי מפי הרב אברהם שפירא וכן מפי הרב שאול ישראלי, שיעורבתנ"ך מפי הרב יהושע בכרך ושיעור בענייני מוסר מפי הרב נתן רענן, ששימש כמנהל הישיבה. שיעוריו של הרצי"ה התפרסו על פני קשת רחבה של נושאים, אך בשיעורי פרשת השבוע שקיים בכל מוצאי שבת, נתגלה כוחו בכל תוקפו. מטרת השיעור היתה לראות את המגמה הכוללת המסתמנת לאורך פרשיות התורה ובתוך הדברים היה הרב מתרכז ברעיונות מרכזיים שהיוו לדעתו עקרונות יסוד בגיבוש עולמו של תלמיד הישיבה. מרכיב משמעותי בתהליך ההשפעה החינוכית של הרב צבי יהודה קוק היתה הדוגמא האישית. יעידו על כך הספרים הרבים ודברי הזיכרון אודותיו, המדגישים את הפן האישי, החווייתי.

במשך הזמן שילב הרב צבי יהודה את בוגרי הישיבה בתחומי עיסוק שונים. הראשון שהוא ראה לנכון לאפשר לו לתת שיעורים לציבור הרחב היה הרב חיים דרוקמן. כמו כן הטיל הרב צבי יהודה על הרבנים הרב אריה שטרן והרב יוחנן פריד את הקמתו של מכון הלכה ברורה לפי חזונו שלהראי"ה. גם כיום עומד הרב אריה שטרן בראש המכון. לרמי"ם ומלמדי אמונה בישיבה מינה הרב צבי יהודה את הרבנים צבי ישראל טאו, מיכאל צבי נהוראי (ליטמן), יהושע צוקרמן, זלמן ברוך מלמד, חיים שטיינר, מרדכי שטרנברג, עמיאל שטרנברג, מיכאל הרשקוביץ, יעקב לבנון ועודד וולנסקי. עם הזמן שלח הרב צבי יהודה את הרבנים חיים דרוקמן, אליעזר ולדמן, דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, צפניה דרורי ואחרים להקים ישיבות נוספות, צעד שהביא להקמתם של מוסדות ישיבתיים דתיים רבים, ותרם גם לחיזוק מעמדה של הישיבה.

הרב צבי יהודה היה מאפשר לתלמידים חופש בחירה בנוגע לתכני הלימוד, אך הקפיד מאוד שתלמידי הישיבה ילמדו את הספר "שמירת הלשון", העוסק בדיני לשון הרע, כחצי שעה בכל יום. הרב צבי יהודה עצמו היה מעביר שיעורים לבני הישיבה בשעות הצהרים. השיעורים היו בספרהכוזרי, בספר אורות, אורות התורה, אורות התשובה, ומסילת ישרים. בימי רביעי אחר הצהרים היה שיעור מיוחד באורות הקודש, שאליו הורשו להיכנס רק תלמידים מבוגרים, ובהם רבני ערים וישובים, רמי"ם וראשי ישיבות. גולת הכותרת של השיעורים היה השיעור בפרשת השבוע שנערך במוצאי שבת, אליו היו מגיעים המונים, והוא הועבר באמצעות טלוויזיה במעגל סגור לחדרי הבית השונים, וגם לדירות השכנים.

בעקבותמלחמת ששת הימים, ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הובילהרצי"ה את תנועת ההתיישבות בשטחי יש"ע. תנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידיו, שינתה למעשה את התודעה של הציונות הדתית, מנחיתות כלפי החילונים, להרגשה של מנהיגות והובלה. בכך הפך הרב צבי יהודה את הישיבה למובילה בציבורהדתי-לאומי, ובציבור הישראלי בכלל. מעורבות תלמידי הישיבה במאורעות "כלל ישראליים" התרחבה גם לפעילות מאסיבית למען עליית יהודי ברית המועצות דאז. דוגמא בולטת לפעילות זו היתה מעורבותם במאבק למען שחרור אסיר ציוןנתן שרנסקי(אנטולי).

בשנת ה'תש"ל (1970) הקים הרב צבי יהודה את "מכון הלכה ברורה ובירור הלכה" על מנת להשלים את המפעל של אביו. בראש המכון הוא העמיד את הרב יוחנן פריד והרב אריה שטרן. בשדה החינוך הקימו בני הישיבה מספר מוסדות חינוכיים בתקופה זו - המוסד הראשון הוקם בשנת ה'תשכ"ד (1964) - "ישיבת ירושלים לצעירים", שקמה ביוזמתו של הרב אברהם שפירא, שהיה אז מראשי צוות ההוראה בישיבה. המוסד השני - בית הספר התורני "נעם", שהוקם בראשית שנת הלימודים ה'תשל"ב (1972). מוסד נוסף שהוקם על-ידי אברכי הישיבה ובוגריה מתוך מגמה לחזק את החינוך התורני כבר בגיל הרך הוא "תלמוד תורה מורשה", שנוסד בשנת תשל"ז (1977). מוסד חינוכי נוסף הוקם מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים בשעה שצעירים לא דתיים רבים חפשו את זהותם היהודית. ישיבת "מכון מאיר" לבעלי תשובה. כל זאת חוץ מכך שבמהלך השנים שלחהרב צבי יהודה את הרבנים חיים דרוקמן, אליעזר ולדמן, דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, צפניה דרורי ואחרים להקים ישיבות נוספות ברחבי הארץ.

מדי שנה ביום ירושלים נערכה בישיבה עצרת מרכזית גדולה לציון יום ירושלים, בהשתתפות אישי ציבור וקהל רב. במשך שנים רבות היה ראש הממשלה מגיע לאירוע זה, אולם בשנים האחרונות פסק נוהג זה, בשל מדיניות ממשלתית המנוגדת לההלכה ביחס למסירת חלקים מארץ ישראל. לאחר סיום האירוע ישנה תהלוכה מסורתית של תלמידי הישיבה לאורך ירושלים עד הכותל המערבי. בהסכם השלום בין ישראל ומצרים גילו המנהיגים חולשה והסכימו למסור את השליטה בחצי האי סיני לידי מצרים. ממשלת ישראל החליטה לגרש מבתיהם את כל תושביחבל ימית, ולהרוס את בתיהם עד היסוד. בני הישיבה הביעו מחאה נמרצת ופעלו בדרכים שונות לביטול רוע הגזירה. הבשורות הקשות על גירוש התושבים החמירו את מצבו הבריאותי של הרב, שעבר ניתוח קשה זמן מה קודם לכן וביום י"ד באדר ה'תשמ"ב (1982) עלה ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק לגנזי מרומים.

לאחר פטירת הרצי"ה

הרב הגאון אברהם אלקנה כהנא שפירא, שמונה עוד בחיי הרצי"ה לשמש כראש הישיבה, המשיך בראשות הישיבה יחד עם הגאון הרב שאול ישראלי. בשנת תשמ"ג (1983) נתמנה הרב אברהם שפירא לכהן כרב הראשי לישראל, יחד עם יבדל"א הגאון רבי מרדכי אליהו שליט"א. בשנים אלו לחם הרב בעוז להעמיד את תורת ישראל על תלה, בכל תחומי החיים במדינת ישראל. כאשר נתגלו סדקים בכונות על שמירת שלמות הארץ אצל מנהיגי המדינה, גילו שני ראשי הישיבה דעתם בתקיפות כי אין למסור שום חלק מארץ ישראל לידי נוכרים. לאחר מכן, בתקופת הסכמי אוסלו והסכם וואי פרסם הרב שפירא את דעתו, והכריע כי אסור לחייל לעבור על דברי תורה ועליו לסרב למלא פקודת גירוש של יהודים מביתם. בתקופה זו היו בני הישיבה פעילים מאד והביעו מחאות נמרצות בדרכים שונות. עיקר המאמצים בישיבה כוונו בתקופה זו לעולם העשייה החינוכית ופיתוח מנהיגות רוחנית והלכתית. בכל רחבי הארץ קמו ישיבות גבוהות, ישיבות הסדר, ישיבות תיכוניות ואולפנות לבנות. הכל בעידודם ובתמיכתם של ראשי הישיבה. בכל שבוע הועברו שני שיעורים כלליים לבני הישיבה מפי שני ראשיה. שיעור מיוחד היה מתקיים בבית הרב אברהם שפירא בכל מוצאי שבת. שיעור בספר קצות החושן. שיעור זה לא היה מוכן מראש, ולעתים היו מחליטים זמן מועט לפני השיעור סביב איזה סימן יעסוק השיעור. כאן זכו התלמידים לראות כיצד לומדים תורה. הרב היה מקשה ומתרץ שואל ומפרק בונה וסותר והתלמידים היו מטים אוזן ומביטים ברבם הגדול ולומדים לקח.

בחורף ה'תשנ"ה (1995) חלה הרב שאול ישראלי וב-י"ט בסיון של אותה שנה, בבוקרה של שבת "שלח-לך", נתבקש לישיבה של מעלה. אחר הסתלקותו המשיך עמיתו הרב אברהם שפירא בראשות הישיבה.

בשנת ה'תשנ"ז הקימו רבנים את ישיבת "הר המור" בירושלים.

בתקופה בה זממו לגרש יהודים מביתם בגוש קטיף על-מנת למסור את הקרקע לנוכרים, עמד הרב שפירא בעוז כאריה על משמרתו, ולעומת כל המגמגמים והתוהים נלחם ללא חת על שלמות ארצנו הקדושה. באותה מידה עמד בתוקף לאחר הגירוש, על כך שצריך לומר הלל ביום העצמאות ולא לשנות דבר בתפילה לשלום המדינה "ראשית צמיחת גאולתנו", ושעצם קיומה של מדינה יהודית באץ ישראל היא עניין רוחני עצום, על ידה מתקיימת מצות ישוב ארץ ישראל. בשנים האחרונות לחייו מינה את בנו ותלמידו המובהק הרב יעקב אלעזר כהנא שפירא, ששימש כיד ימינו לאורך השנים בהנהלת הישיבה וכאחד מצוות ההוראה בישיבה, להעביר שיעורים כלליים לצידו בישיבה.

בבוקר יום טוב ראשון של חג הסוכות, ט"ו בתשרי ה'תשס"ח (2007), לאחר מספר חדשים בהם הלך ונחלש בשל מחלה, עלה לישיבה של מעלה. הוא נטמן בהלוויה רבת משתתפים בהר הזיתים, סמוך לקברו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק וסמוך לקבריהם של קודמו בראשות הישיבה - הרב צבי יהודה הכהן קוק, ושל קודמו ברבנות הראשית - הרב שלמה גורן. לאחר פטירתו של הרב אברהם שפירא זצ"ל בשנת ה'תשס"ח, נמסר כי בצוואתו הוריש הרב לבנו שיבלטו"א הרב יעקב שפירא שליט"א את תפקיד ראש הישיבה.

הפיגוע בישיבה

בר"ח אדר ה'תשס"ח חדר לספריית הישיבה מחבל ארור שירה ורצח שמונה תלמידים הי"ד. שלושה מהם מתלמידי הישיבה, וחמישה מהם מהישיבה לצעירים (ישל"צ) הסמוכה. המחבל חוסל בידי הרב דדון, אברך בישיבה ועל ידי קצין צה"ל שהתגורר בסמוך.

ראשי הישיבה לדורותיה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) – רבה של ארץ ישראל, מייסד הישיבה וראש בשנים תרפ"ד- תרצ"ה (1924-1935). הרב אברהם אהרון בורשטיין (הגאון מטבריג) – מחבר ספר "נר אהרון" ראש הישיבה בשנים תרפ"ד- תרפ"ו (1924-1925). הרב יעקב משה חרל"פ – רבה של שכונת "שערי חסד", וראש ישיבת "בית זבול", ראש הישיבה בשנים תרצ"ה - תשי"ב (1935-1952). הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה) – ראש הישיבה בשנים תשי"ב – תשמ"ב (1952-1982). הרב שאול ישראלי - רבו של מושב כפר הרוא"ה, חבר בית הדין הגדול, וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל –ראש הישיבה בשנים תשמ"ב – תשנ"ה (1982-1995). הרב אברהם שפירא (רב אברום) – הרב הראשי לישראל –ראש הישיבה בשנים תשמ"ב – תשס"ח (1982-2007). הרב יעקב שפירא - בנו של הרב אברהם שפירא, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. מכהן מאז פטירת אביו מרן הרב שפירא בשנת ה'תשס"ח (2007).

מבוגרי הישיבה

• הרב ישעיהו משורר - אב"ד פתח תקווה, חבר בית הדין הגדול בירושלים, רב שכונות מחנה-יהודה ושעריה בפ"ת.
• הרב דב ליאור - רבה של חברון וקרית ארבע, וראש ישיבת "ניר" בקרית ארבע.
• הרב יהושע שפירא - ראש ישיבת ההסדר רמת גן.
• הרב פרופ' נחום רקובר - חתן פרס ישראל, ומשנה ליועץ המשפטי לממשלה.
• הרב חיים דרוקמן - ראש ישיבת אור עציון, וראש ישיבות בני עקיבא.
• הרב צבי ישראל טאו - נשיא ישיבת הר המור.
• הרב אליעזר ולדמן - ראש ישיבת ההסדר ניר בקרית ארבע.
• הרב יעקב אריאל - רבה של רמת גן ונשיא הישיבה שם.
• הרב זלמן ברוך מלמד - רבה של בית אל, וראש הישיבה שם.
• הרב חיים שטיינר - ר"מ בישיבה.
• הרב יעקב פילבר - מלמד אמונה בישיבה.
• הרב צפניה דרורי - רבה של קרית שמונה וראש הישיבה שם.
• הרב יעקב לבנון - מלמד בישיבת הר המור ובישיבת שבי חברון.
• הרב אליקים לבנון - ראש ישיבת "ברכת יוסף" באלון מורה, ורב היישוב אלון מורה-שכם.
• הרב משה לוינגר - ממחדשי היישוב היהודי בחברון, ומראשי "גוש אמונים".
• הרב עודד וולנסקי - מלמד בישיבות הר המור ובשבי חברון.
• הרב איתן אייזמן - ראש מוסדות צביה.
• הרב דוד חי הכהן - ראש מוסדות "אורות התורה" בבת-ים, וראש ישיבת "נתיבות ישראל" בבת-ים.
• הרב שמואל אליהו - רב העיר צפת.
• הרב שבתי סבתו - ראש מוסדות קריית משה במצפה יריחו ורב בישוב בית-אל.
• הרב מאיר טויבר ראש הישיבה התיכונית נתיב מאיר ירושלים.
• הרב יוחנן פריד - לשעבר מנהל האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך רב המושב בית מאיר בהרי יהודה ע"ש של הרב מאיר בר אילן זצ"ל.
• הרב שלמה אבינר - ראש ישיבת עטרת כהנים, ורבה של בית אל א'.
• הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ - רבה של שכונת אחוזה בחיפה ופרופסור למתמטיקה בטכניון, ויו"ר מפלגת "הבית היהודי".
• הרב משה בלייכר - ראש ישיבת שבי חברון.
• הרב חנן פורת - ח"כ לשעבר וראש תנועת אורות.
• הרב שמעון אדלר - מנהל האגף לחינוך דתי במשרד החינוך.
• הרב אלי סדן - ראש המכינה הקדם צבאית "בני דוד" ביישוב "עלי".
• הרב אליעזר מלמד - ראש ישיבת הר ברכה ורב היישוב, ומייסד תנועת אריאל.
• הרב יצחק דור ראש הישיבה התיכונית חורב.
• הרב פרופ' אליאב שוחטמן - דיקן מכללת שערי משפט.
• הרב פרופ' נריה גוטל - ראש מכללת אורות ישראל באלקנה.
• עזריאל קרליבך - המייסד והעורך הראשון של העיתון מעריב.
• יחיאל אהרון אליאש - מייסד תנועת הנוער הציונית דתית בני עקיבא הפלוגות הדתיות בהגנה ותנועת הספורט אליצור.
• פרופ' בן-ציון אליאש - עו"ד ומרצה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
• חבר הכנסת תא"ל אפי איתם - ח"כ ושר, תא"ל במיל' בצה"ל, יו"ר מפלגת ציונות דתית לאומית מתחדשת.
• הרב בנימין אלון - ח"כ ושר, יו"ר מפלגת מולדת וסיעת האיחוד הלאומי.
• הרב מנחם פרומן - רב היישוב תקוע. נודע בקשריו עם מנהיגים מוסלמים.
• מוטי שקלאר- מנכ"ל רשות השידור, לשעבר מנכ"ל הרשות השניה ומייסד מעלה.
• חיים הרצוג - נשיאה השישי של מדינת ישראל.
• הרב צבי קוסטינר - ראש ישיבת מדברה כעדן במצפה רמון.
• הרב אלישע וישליצקי - ראש בית המדרש "מהות" ומרצה ליהדות.
• הרב ראובן פרינס - ראש ישיבת הדרם ברחובות
• הרב יעקב פינגבוים - ראש המכינה הקדם צבאית קשת יהודה
• הרב אריה רוזנברג - ר"מ בישיבת דרך חיים.
• הרב הראל ברטפלד - ר"מ בישיבת דרך חיים.
• הרב משה צבי נריה זצ"ל - ראש ישיבות בני עקיבא.
• הרב שאול ישראלי זצ"ל - ראש ישיבת מרכז הרב, רבה של כפר הרא"ה, וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.
• הרב יוסף קאפח זצ"ל - חבר בית הדין הגדול.
• הרב שבתי אטון זצ"ל, ראש ישיבת "ראשית חכמה".
• הרב בנימין הרלינג הי"ד.
• הרב יהודה חזני זצ"ל - מראשי גוש אמונים.
• דוד רזיאל הי"ד - מפקד האצ"ל שנהרג בפעולה בעיראק.