יהדות בוכרה: הבדלים בין גרסאות בדף

יהדות בוכרה היא הקהילה היהודית במדינות המוסלמיות שבדרום ברית המועצות באסיה- אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, קירגיזסטן, קזחסטן וטורקמניסטן. מקור שם הקהילה בעיר בוכרה שבאוזבקיסטן, שבעבר שימשה כמקום מושבה של קהילה יהודית גדולה וענפה והיוותה מרכז יהודי, תרבות ורוחני גדול וחשוב.

תולדות הקהילה[עריכה]

לפי עדויות ערביות הייתה קהילה יהודית בבוכרה כבר בשנת ה' אלפים. על פי המסורת שהיתה בידם, הם מצאצאי עשרת השבטים, ויש סוברים כי הינם צאצאים של יהדות פרס או של יהודים שגורשו בגירוש ספרד.

בשנת תקנ"ג הגיע לבוכרה מצפת השד"ר רבי יוסף ממן שהיה הראשון להגיע אל קהילה זו, השתקע בתוכה ונעשה למנהיגה הרוחני למשך 61 שנה. כשהגיע לבוכרה נזדעזע כשראה את מצב תנאי הדת - אין סידורי תפילה מודפסים, אלא כתבי יד, שנמצאו רק אצל יהודים בודדים, ורוב היהודים אינם יודעים להתפלל. הרב ממן החליט להישאר בבוכרה וללמד את היהודים תפילה והלכות בסיסיות. עד בואו הם היו מתפללים בנוסח פרס המבוסס על סידורו של רס"ג, וקבלה הייתה בידם שהם מצאצאי עשרת השבטים, אולם הרב ממן גילה להם שהם מצאצאי גולי ספרד והנהיג ביניהם את נוסח הספרדים. לעומתו, הרב זכריה מצליח מתימן סבר שעל יהודי בוכרה לדבוק במסורתם הקדומה והוא התנגד לשינויים שהנהיג הרב ממן; כתוצאה מכך נוצרה ביניהם מחלוקת בעניין נוסח התפילה. הרב מצליח ייסד בעיר בוכרה ישיבה ובית ספר לשוחטים. הוא הביא לעיר סידורי תפילה מקושטא וממרכזי תורה אחרים, ולימד את היהודים המקומיים גם קבלה. בהשפעתו התחילו לעלות יהודים מבוכרה לארץ ישראל החל משנת תקפ"ז.

בשנת תרמ"ב שימש מי שהיה לימים הראשון לציון, הרב יעקב מאיר, כשד"ר בשליחות כוללות ירושלים לבוכרה. יהודי בוכרה קיבלוהו בכבוד רב וקראו בשמו לכל ילדיהם שנולדו בימי שהותו אצלם. הוא עודד את עלייתם לארץ ישראל. השפעתו על יהודי בוכרה הייתה גדולה גם לאחר שחזר משליחותו, ומשהחלו לעלות לירושלים בהמוניהם, היה הרב מאיר מעורה בהתיישבותם בעיר. הם הקימו את שכונת הבוכרים שהיא אחת השכונות הותיקות מחוץ לחומות, בה התגוררו גם יהודים מקהילות אחרות. בקהילה התקיימו מרכזי תורה ותפילה חשובים וגדולים, רבנים ואדמ"ורים ישבו בה, וחצרות חסידיות קבעו בה את משכנן.

מצב היהודים בבוכרה מבחינה חברתית-משפטית היה קשה. הם חיו במעמד נחות של "בלתי מוסלמים", עובדה ששללה מהם שוויון זכויות. וחלו עליהם חוקים וגזרות משפילים. הם לא גויסו לצבא, חויבו במס גולגולת שהמוסלמים היו פטורים ממנו, הוטל עליהם להניף סמרטוט על בתיהם כדי להבדילם מבתי המוסלמים, בית יהודי חייב היה להיות נמוך מביתו של מוסלמי, נאסרה עליהם הכניסה לעיר לאחר שקיעת החמה, נאסר עליהם לחבוש מצנפת אלא כובע בעל צורה מיוחדת ועשוי חומר מיוחד, ואל אלה נוסף אי-שוויון בפני החוק - קולו של מוסלמי היה עדיף על קולו של יהודי.

לאחר המהפכה הסובייטית, חיו יהודי בוכרה תחת שלטון ברית המעוצות הקומוניסטית, על כל המשתמע מכך, עד לנפילת מסך הברזל בשנת תשנ"א.

את פעילות העדה כיום מנהל ארגון "קונגרס יהודי בוכרה", שנשיאו הוא המיליארדר בן העדה לב לבייב. בנשיאות הקונגרס חברים כשבעים מראשי ומנהיגי העדה בארץ ובתפוצות, רובם אנשי עסקים, אשר תורמים לביסוסה הפיננסי של העדה ולעזרה ולקידום של אנשיה. הקונגרס פועל בישראל, בארצות הברית, באוסטריה, בגרמניה, באוזבקיסטן וברוסיה.

הקונגרס פועל בתחומי חינוך וקידום ההשכלה הגבוהה, תרבות ושימור המורשת, רווחה, שידוכים ועוד. כמו כן מפעיל הקונגרס את "איגוד רבני קהילות בוכרה ברחבי העולם". בארגון זה התאגדו רבנים ידועים, בני העדה, שתורמים לקהילה במישור הדתי-חברתי. הקונגרס מארגן מדי שנה ועידה שנתית, ומוציא עיתון בשם "מנורה" בעברית, ברוסית ובבוכרית.

רבני העדה היום[עריכה]

רבני העדה הבוכרית הם הסמכות הרוחנית והתורנית העליונה בעדה הבוכרית:

• הרב פנחס הכהן רבין זצ"ל - רבה של העדה הבוכרית בישראל מטעם "קונגרס יהודי בוכרה".
• הרב יצחק אמינוף זצ"ל - רבה של העדה בתל אביב ומראשי ישיבת הרמב"ם ובית יוסף בעיר.
• הרב הלל חיימוב - נשיא "איגוד הרבנים" של העדה הבוכרית, וראש מרכז מורשת יהדות בוכרה העולמי.
• הרב שמחה אהרונוב - ראש כולל ורב הקהילה הבוכרית בירושלים.
• הרב משה גבריאלוב- מרבני שכונת הבוכרים.
• הרב אבנר בנימינוב - ראש ישיבת בית רפאל.
• הרב ישראל פנחסי זצ"ל - ראש כולל האר"י בני ברק.
• הרב בצלאל פנחסי - ראש ישיבת ברכת אפרים.
• הרב לוי פנחסי - ראש ישיבת אור אברהם.
• הרב יצחק יגודיוב - ראש ישיבת היכל התורה.
• הרב שלמה יגודיוב - ראש ישיבת שערי תורה.
• הרב שמואל אלישיוב - ראש מוסדות שערי ציון.

בין בני התורה בעדה בישראל ראשי כוללים ומחברי ספרים.

מנהגים מיוחדים[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

• ד"ר גיורא פוזיילוב, מבוכארה לירושלים, משגב, ירושלים, 1995
• ד"ר גיורא פוזיילוב יהדות בוכארה גדוליה ומנהגיה, ירושלים, תשס"ח