פרשני:בבלי:שבת מ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת מ ב

חברותא[עריכה]

כי האי תנא, הוא תנא דברייתא שאמר "משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור (להזיע) ", הרי שקרא לרוחצים בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת - "עוברי עבירה", למרות שרחיצה זו אסורה רק מגזירת חכמים.
ומבארת הגמרא את סיום הברייתא: אמבטיאות של כרכים מטייל בהן ואינו חושש שמא יאמרו שנכנס בהם כדי להזיע.
אמר רבא: דוקא אמבטיאות של כרכין התירו ללכת בהם למרות שהוא מזיע מפני שלא נכנס לשם כך, אבל באמבטיאות דכפרים, לא התירו חכמים להלך בהם.
מאי טעמא, כיון דזוטרין, שהם קטנים, נפיש הבלייהו יש בהם חום רב, והרי הוא כנכנס לכתחילה להזיע, והרי זה בכלל הגזירה שאסרו את הזיעה.  155 

 155.  כתב המאירי: הואיל והם צרים הבל שבהם גדול וזיעה שבהם מצויה. וכן כתב הריטב"א דלא סגיא שלא יזיע הוה ליה כנכנס להזיע שהוא אסור לאחר גזירה.
תנו רבנן: מתחמם אדם את גופו כנגד המדורה בשבת, ויוצא ומשתטף בצונן, למרות שגופו חם, ואין חשש שהוא מחמם את המים הבאים עליו ומתבשלים.  156 

 156.  כך מבואר במאירי, דקא משמע לן שאף על פי שגופו חם, מותר להשתטף בצונן ואינו מחמם את המים עם גופו. וראה לעיל לט ב שהבאנו מדברי בעל המאור ורבינו תם שרבי מאיר אוסר להשתטף בצונן מפני שדרכן היה להשתטף לאחר שהזיעו והמים הצוננים מתבשלים עליהם. ולכאורה יקשה על דבריהם מהברייתא כאן שהתירה להשתטף בצונן לאחר שעמד כנגד המדורה. ובפרט שרב חסדא שם אמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי אסור, ולדבריהם בצונן לאחר שהזיע אסור לכולי עלמא. ובאמת בעל המאור כתב שהתנא דברייתא כאן הוא כרבי שמעון (או כרבי יהודה שהכריע בצונן כר"ש) ודלא כרבי מאיר, ולפי דבריו רבי מאיר סבר שבין אם קדם ונשתטף ואחר כך עמד ליד המדורה ובין עמד ליד המדורה ואחר כך נשתטף אסור מטעם הפשר, ורבי שמעון סבר שרק אם קדם שטיפתו לחמימותו יש להחמיר, אבל אם נתחמם ואחר נשתטף מותר. (ולכאורה ברייתא זו היא דלא כרב חסדא דאסר בכלי לכולי עלמא) ובתוס' הרא"ש מיישב את הברייתא גם אליבא דרבי מאיר, שכן יש חילוק בין הזיע סתם לבין נתחמם ליד המדורה, כי אם הזיע מעצמו אזי הוא חם ביותר ומחמם המים שעליו ואסור לו להשתטף אחר כך בצונן, אבל מתחמם ליד המדורה אינו חם כל כך ויכול להשתטף בצונן. וראה ברמב"ן במלחמות שכתב על דברי בעל המאור שהטעתו הא דתניא בסיפא אבל לא ישתטף ואחר כך יעמוד ליד המדורה מפני שהוא כמפשיר מים שעליו, ומשמע שהפשר אסור. ולפיכך הקיש מהברייתא לדברי רבי מאיר שכל הפשר אסור. אבל באמת הטעם אינו מחמת הפשר שכן מותר להפשיר מים ליד המדורה אלא האיסור הוא מטעם רחיצה (וראה הערה הבאה שנחלקו בזה הראשונים).
ובלבד שלא ישתטף בצונן תחילה, ובעוד שגופו לח, ישב ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מחמם מים שעליו, ונראה כאילו רחץ בחמין.  157  תנו רבנן: מיחם אדם אלונטית (מגבת), כאשר הוא חש במעיו, ומניחה על בני מעים בשבת, שזו היא רפואתו.  158 

 157.  בגמרא להלן מבואר שמותר להפשיר (לחמם מעט) קיתון של מים קרים ליד המדורה, כל שאין היד סולדת בהן. ותמהו הראשונים מדוע אם כן אסור להפשיר מים שעליו? א. התוס' כתבו "דדומה כרוחץ במים חמין, ויבא להחם חמין לרחוץ גופו". ומבארים הב"י והגר"א (שכו) שכונת התוס' שדומה לחמין שהוחמו בשבת. וכן כתב תוס' הרא"ש "שנראה כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת, ואתי לחמם בשבת". ולכאורה צריך ביאור מדוע הוצרכו לסיים ויבא להחם וכו', הרי בלאו הכי מעשה שבת אסור. וצריך לומר, שדבר הדומה למעשה שבת אינו אסור, מפני שמעשה שבת עצמו הוא רק דרבנן, ולכן גזרו רק מפני החשש שמא פעם אחרת יחמם בשבת. ולפי זה אסור לרחוץ בהם אפילו אצבע קטנה כחמין שהוחמו בשבת. ב. הרמב"ם (כב ג) כתב: "אינו משתטף כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין". וממה שכתב שהוא כרוחץ "כל גופו" משמע שהאיסור הוא מפני שדומה לחמין שהוחמו מערב שבת שאסורים ברחיצת כל גופו ומותרים ברחיצת פניו ידיו ורגליו, ולפי זה מותר לקרב את ידיו פניו ורגליו עם מים לאש (שאין יד סולדת בו). ודלא כהרא"ש להלן. וכן ביאר הגר"א. וכתב השער הציון (שכו ח) שלדברי הגר"א בדעת הרמב"ם מותר להפשיר מים בשבת ולרחוץ פניו ידיו ורגליו. המגן אברהם מפרש שלדעת הרמב"ם הפשרת מים באופן שנשתטף ועמד מול המדורה אינה רחיצה גמורה, והוא רק נראה כרוחץ בשבת, ולכן אם מפשיר את כל גופו ברחיצה כזו אסור, ואם מפשיר רק מים שעל ידיו מותר. ולפי זה כתב השער הציון (שם), שאסור להפשיר מים כדי לרחוץ ממש את פניו ידיו ורגליו, כי אפשר שהרמב"ם מודה להראשונים שנקטו שהמפשיר דומה לחמים שהוחמו בשבת. ג. הרמב"ן במלחמות הרשב"א והשיטה להר"ן כתבו שנראה כרוחץ במים פושרים ואסורים משום גזירת מרחצאות. ולדבריהם האיסור אינו כמים שנתחממו בשבת אלא כערב שבת, ומותרים ברחיצת פניו ידיו ורגליו. ובמגיד משנה כתב שזוהי גם דעת הרמב"ם. ד. הראשונים ציינו לדברי הירושלמי שאסר להתחמם כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו. ולפי זה הסוגיה להלן מדברת במתחמם במקום שאין היד סולדת בו, וכאן מדובר שמקום עמידתו הוא מקום שהיד סולדת בו. וראה בסמוך שכך היא דעת רוב הראשונים, אבל רש"י והרמב"ם נקטו שמותר להתחמם אפילו במקום שהיד סולדת בו ובלבד שלא ישאר שם עד שתהא היד סולדת במים. ה. הרא"ש כתב: "לכך צריך אדם להיזהר אחר שנטל ידיו שלא יחמם אותם נגד המדורה עד שנגבם תחילה". ובביאור דבריו כתב הב"י שנראה כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת ולכן אסור אפילו להפשיר את המים שעל ידיו, וכדברי התוס'. וכן הסיק המג"א (ו). ועוד כתב הב"י שאפשר לפרש בדברי הרא"ש שאסור לחמם ידיו במקום שיכול להגיע ליד סולדת בו, וכהירושלמי. ולפי זה במקום שאיו יכול להגיע ליד סולדת מותר. ותמה המחצית השקל (בביאור המג"א ה), דבשולחן ערוך מבואר שהרמב"ם חולק על הרא"ש ומתיר לקרב ידיו לאש, ואם הרא"ש מדבר ביד סולדת כיצד יתכן שהרמב"ם חולק. אמנם הריטב"א הביא בשם ר"י שאסור לקרב ידיו למדורה שמא יתקרב למקום שהיד סולדת בו, והוציא דבריו מהירושלמי הנ"ל, ויתכן שזו כונת הרא"ש, והרמב"ם חולק וסובר שלא חששו שמא יתקרב לאש.   158.  בתוס' מבואר שהחידוש בזה הוא הוא דאף שעושה כן לרפואה לא גזרו אטו שחיקת סממנים מפני שאינו נראה כל כך רפואה. וכתב המשנה ברורה (שכו כ ובבה"ל מותר) דהוא הדין להחם כלי מותר שאינו נראה רפואה, ולא דמי לכלי עם מים.
ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין, ויניחנו על בני מעים בשבת, כי חששו חכמים שמא ישפך מהקומקום מים חמים על גופו ונמצא רוחץ בחמין בשבת.  159 

 159.  רש"י: "שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין". ודייק הבית יוסף מדבריו שאסור לרחוץ אפילו מקצת גופו בחמין למרות שהוחמו מערב שבת. ובסוף דבריו רצה לומר, שאולי כוונת רש"י שישפכו על רוב גופו. וראה בדבריו בהמשך הסימן שחזר בו ודייק מרש"י כדעת הרא"ש שאסר לקרב ידיו רטובות למדורה, ולכאורה הראיה היא ממה שאסור לרחוץ מקצת גופו שמא יבא להחם בשבת, הכי נמי לא יקרב ידיו לאש אף שזה מקצת גופו שמא יחמם בשבת. אבל המגן אברהם (ז) מפרש ברש"י שהאיסור הוא משום שהוחמו קצת בשבת על ידי הפשרה, ואף על פי שמותר להפשיר מים בשבת לשם שתיה, אסור לרחוץ בהם אפילו אבר אחד, משום שהוחמו בשבת. וכדעת הרא"ש שאסור להחם את ידיו כשהם לחות כנגד המדורה. ולדבריו הסוגיה היא המשך לסוגיה שלפניה העוסקת בדין הפשרה ואין מדובר בחמין אלא אפילו בפושרים. וכן כתבו המחצית השקל והפרי מגדים. וראה בביאור הלכה (ד"ה שפעמים). והריטב"א הביא בשם ר"י שתמה על רש"י וכי גזרו אטו שמא ירחוץ בשבת הרי זו גזירה לגזירה. והתוס' פירשו שמא יפלו המים על האלונטית ויבא לידי סחיטה. ולפי זה ללא אלונטית מותר. ועוד פירשו התוס' שאסור להניח הקומקמוס עליו מפני שזה רפואה וגזרו אטו שחיקת סממנים. וכתב הקרבן נתנאל (ז) דלשיטת התוס' אסור להניח גם כשהמים בתוך כלי סגור, אבל לרש"י ולפירוש ראשון בתוס' מותר. והביאו המשנ"ב (שכו יט) וסיים דלצורך גדול יש להקל.
ודבר זה - להניח קומקום עם מים חמים על בני מעים, אפילו בחול אסור, מפני הסכנה, שמא ישפכו המים על גופו ויכווה.  160 

 160.  האגלי טל (טוחן נו) דן מדוע הגמרא לא הביאה שאסור להניח על בני מעים כלי שהיו בו רותחין ועדיין הוא מעלה הבל, משום רפואה דגזרו על שחיקת סממנים, ודבר זה בחול מותר כי אין שם מים רותחים. והוכיח מזה שמותר לעשות כן בשבת ע"ש.
תנו רבנן: מביא אדם קיתון של מים צוננים, ומניחו כנגד המדורה בשבת, אבל לא יניחנו שם בשביל (עד) שיחמו  161  כדי שתהיה היד סולדת בהם, אלא רק בשביל עד שתפיג צינתן, ומיד לכשיפשירו יטול את המים מכנגד המדורה.  162 

 161.  רש"י מפרש "לא שיניחם שם עד שיחמו", ודייקו הראשונים מדבריו שאין קפידא בכך שמניח במקום שהיד סולדת בו, ובלבד שהחמין עצמן לא יתחממו כל כך עד שתהא היד סולדת בהם. וכן כתב המגיד משנה בדעת הרמב"ם (כב ד). והרמב"ן חידש יותר שמותר להניח על גבי האש עצמה להפיג צינתן ובלבד שלא ישאירם על האש עד שיתחממו. וראה במאירי שסייג דבריו דדווקא בגרופה וקטומה התירו. והקשה הרא"ש (סימן י ובתוספותיו) כיצד יתכן שאסור להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה תבשיל שנתבשל כל צרכו מפני שהוא מיחזי כמבשל, ומאידך מותר להפשיר מים במקום שהיד סולדת בו, ומדוע אינו נידון כמיחזי כמבשל, ותירץ כיון שיש הפסק בין המדורה לקיתון מותר להפשיר שם. ובתוס' ישנים (לח ב) תירצו שמותר להניח רק במקום שאין היד סולדת בו. וכן הביא הרא"ש מדברי הירושלמי שההיתר לסמוך למדורה הוא במקום רחוק שאפילו אם יעמדו שם המים כל היום כולו לא יתבשלו, אלא רק תפוג צינתן. אבל אסור להניח במקום שהיד סולדת בו ולסלק החמין מיד לכשתפוג צינתן, וכן נקטו הרשב"א והר"ן. וכך היא גם דעת התוס' (מח א ד"ה מאי שנא) אלא שכתבו שלשון הגמרא דחוק קצת, דלפי זה נמצא ש"לא בשביל שיחמו" היינו שהמקום לא יוחם ואילו מהברייתא משמע שהמים לא יחומו אבל על המקום אין קפידא. ובתוס' שם נתנו טעם לאסור להניח במקום שהיד סולדת בו, שמא ישכח וישאיר את התבשיל במקומו ויתבשל. ותמה האגלי טל (אופה מה) הא כיון שלא נתכוין לכך בשעת הנחתו אם כן אינו מלאכת מחשבת ואינו עובר באיסור דאורייתא ועוד שהוא דבר שאינו מתכוין ומותר. ותירץ, כיון שבאמת הוא רוצה בחימומו ורק מחמת איסור שבת הוא מוכרח לסלקו נמצא שזו מלאכת מחשבת. להלכה העתיק הטור (שיח) את דעת אביו הרא"ש שאסור להניח על מקום שהיד סולדת בו, וכן פסק השו"ע (שם יד). והחיי אדם (כ יג ובזכרו תורת משה כד ב) כתב שבמקום צורך גדול יש להקל. ולא הובאו דבריו במשנ"ב. וראה בהערה להלן שהבאנו מדברי ספר התרומה (רלב) דאף לאוסרין להפשיר במקום שהיד סולדת בו, מותר להפיג צינה במקום שהיד סולדת בו.   162.  בפשטות הביאור ב"להפיג צינתן" היינו שלא יהיה צונן לגמרי, אבל לא שיתחמם קצת. אמנם מדברי רש"י (ד"ה לאיסורא) נראה שהפגת צינה היא כמו הפשר שמן בסמוך, והיינו עד יד סולדת בו. ובמאירי כתב תפוג צינתן הוא סמוך לפושר. וראה הערה הבאה.
רבי יהודה אומר: מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה בשבת, אבל לא תניחנו בשביל (עד) שיבשל השמן, שכן גם בשמן יש איסור בישול בשבת, אלא בשביל שיפשר, ומיד לכשיפשיר תקחנו משם.  163  רבי שמעון בן גמליאל אומר, אסור להניח שמן כנגד המדורה בשביל שיפשר, מפני שהפשרו זהו בישולו, אבל מותר לחמם שמן בשינוי כלאחר יד. ועל כן אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה, וסכה לבנה קטן ואינה חוששת, משום בישול.

 163.  הריטב"א עמד על חילוקי הלשון בין מים לשמן. במים נאמר שמותר להניחן בצד המדורה לא כדי "שיוחמו" אלא כדי "שתפוג צינתן", ובשמן נאמר לא כדי "שיתבשלו" אלא כדי "שיפשרו". וביאר בשם רבי ירמיה ורבי ידידיה, דבמים שייך חימום ולא בישול וכלפי חימום נכון לומר להפיג הצינה, ואילו שמן שייך בו בישול ולפיכך נאמר גם הפשרה. ומבואר מדבריו שלהפיג צינה ולהפשיר הם היינו הך, פחות מיד סולדת. וכן מוכח מדברי רש"י (ד"ה לאיסורא) שנקט לשון הפשר לגבי מים, וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א. אבל הפני יהושע נקט שיש חילוק בין מים לשמן, כי במים לא ניכר הבדל בין הפשר לבישול, ואם יפשירם עד מעט פחות ממאכל בן דרוסאי הוא מיחזי כמבשל, וכן לא התירו במים אלא להפיג הצינה, מה שאין כן שמן שניכר בו החילוק בין הפשר לבישול מותר להפשירו. ועיין באבן האזל (כב ג). ובספר התרומה (רלב) משמע שמים מותר להפיג צינתן אפילו במקום שהיד סולדת בו, אבל להפשיר מותר רק במקום שאין היד סולדת בו, ולכן נאמר במים שמותר רק להפיג צינתן, והיינו במקום שהיד סולדת בו. ולפי זה צריך לומר, ששמן לרבי יהודה מותר להפשיר אפילו במקום שהיד סולדת בו.
איבעיא להו, שמן - מה הוא, מה דינו, האם מותר להפשירו סמוך לאש, לתנא קמא.
ונחלקו האמוראים בדעת תנא קמא:
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: תנא קמא חולק, וסובר כי שמן חלוק ממים, להתירא. רב נחמן בר יצחק אמר: תנא קמא סובר כי שמן חלוק ממים, לאיסורא.
ומבארת הגמרא את מחלוקת התנאים אליבא דרבה ורב יוסף:
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו דתנא קמא סובר בשמן להתירא, ועל כן להניח שמן סמוך לאש אף על פי שהיד סולדת בו, מותר, הם מפרשים את מחלוקת התנאים באופן זה:
קסבר תנא קמא כי שמן אין בו משום איסור בשול בשבת.  164  ואתא רבי יהודה למימר: שמן יש בו משום בשול, ולכן אסור לתת שמן סמוך לאש עד שתהיה היד סולדת בו, אבל מותר להניחו סמוך לאש עד שיפשר, שכן אינו מתבשל אלא לאחר שהיד סולדת בו, והפשרו לא זה הוא בשולו.

 164.  מבואר שדבר שאין בו משום בישול מותר להניחו סמוך למדורה למרות שהוא מתחמם עד שהיד סולדת בו. ומכאן הוציאו הראשונים (הרשב"א, הריטב"א, המ"מ שבת ט ג, ועיין ביאור הגר"א שיח טו) שמותר להניח דבר המבושל כל צרכו סמוך לאש מפני שכבר נתבשל ולא שייך בו עוד בישול. ומצינו בזה כמה דיעות. א. הרשב"א נקט שאפשר להניח סמוך למדורה במקום שהיד סולדת דבר מבושל כל צרכו אפילו אם הוא לח וצונן, ואפילו הוא מבושל רק כמאכל בן דרוסאי (לט א ד"ה גמרא), וכן דבר יבש שאינו מבושל כל צרכו אם אינו יכול להתבשל מהמדורה מותר להניחו שם, ולא אסרו אלא דבר שאינו מבושל שהוא יכול להתבשל מהמדורה. אך ישנם דברים שאסורים מדין "מיחזי כמבשל" כמו להחזיר על האש עצמה דבר מבושל, או להניח לכתחילה על כירה אפילו גרופה אסור. וכן כתב הר"ן, אלא שהוסיף שמותר לתת דבר מבושל כל צרכו אפילו על אש גרופה וקטומה (למרות שלהחזיר אסור). ועיין אגלי טל (אופה מח ב) שביאר שהר"ן לשיטתו (לעיל לח ב) שאיסור החזרה הוא רק כשנטל בערב שבת ומחזיר בשבת, אבל אם נטל בשבת מותר להחזיר. ב. התוס' ישנים (לח ב) דנו מדוע אסור להחזיר מאכל מבושל כל צרכו על כירה שאינה גרופה ואילו שמן למאן דאמר אין בו משום בשול מותר להניחו ליד המדורה, ותירצו, דבשמן לא שייך בישול אבל במאכל המבושל כל צרכו שייך. ומבואר בדבריהם שלא הותר להניח ליד המדורה אלא רק שמן, אבל שאר מאכלים שייך בהם בישול אחר בישול למרות שהם יבשים ומבושלים כל צרכם. וראה באגלי טל (מח ז) שדן בשיטתם. ג. דעת הרא"ש (יא ובקיצור פסקיו) שדבר יבש המבושל כל צרכו מותר להניח סמוך למדורה מפני שלא שייך בו עוד בישול (וכהרשב"א) אבל בדבר לח ישנם כמה חילוקי דינים. אם לא הגיע למאכל בן דרוסאי אזי יש בו בישול אחר בישול אפילו רותח, וממאכל בן דרוסאי ואילך, אם הוא רותח שוב אין בו משום בישול, אבל בצונן שייך בו בישול אחר בישול. ד. הטור (שיח) נקט שבדבר לח המבושל רק כמאכל בן דרוסאי, יש בו בשול אחר בישול אפילו אם הוא רותח. וראה בבה"ל ד"ה אפילו שהביא ראיות מהרבה ראשונים כדברי הטור שכל שהוא מבושל רק כמאכל בן דרוסאי (אפילו רותח) יש בו איסור בישול מדאורייתא והכריע כן להלכה. ועיין אגלי טל (אופה ז י) שהוכיח מרוב הפוסקים שממאכל בן דרוסאי אינו אלא מדרבנן. ה. רבינו ירוחם כתב שדבר לח שנצטנן יש בו בישול אחר בישול רק אם הוא מצטמק ויפה לו. ותמה הב"ח דלגבי איסור בישול אין חילוק בין מצטמק ויפה לו למצטמק ורע לו, שהרי למעשה הדבר מתבשל כמו חימום ברזל באש שאסור מדין בישול. וכתב הט"ז (ד) כיון שהוא רוצה רק להפיג צינתו ולא יתבשל שכן הצימוק רע לו אם כן אינו מלאכת מחשבת ופטור. ו. להלכה פסק השולחן ערוך (שיח ד) שדבר לח המבושל כל צרכו ונצטנן יש בו משום בישול ואסור להניחו סמוך למדורה, והרמ"א (שם טו) הביא את דעת הרשב"א שמותר להניח לח מבושל אפילו צונן ליד המדורה, וסיים "ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן". ובמחצית השקל (לט) הביא מהמג"א (רנג מו) שאם נצטנן לגמרי אסור משום שהוא כנותן לכתחילה בשבת, ולפי זה אפילו יבש צונן אסור להניח סמוך למדורה במקום שהיד סולדת.
ואתא רבי שמעון בן גמליאל למימר: שמן יש בו משום בשול, כדברי רבי יהודה, ולכן אסור להניחו סמוך לאש עד שתהיה היד סולדת בו, ואפילו להפשירו מעט סמוך לאש אסור, שכן הפשרו זהו בשולו, אבל כלאחר יד על ידי שינוי מותר.  165 

 165.  צריך לבאר, אם אכן סבר רשב"ג שהפשרו של השמן זהו בישולו, כיצד הותר להפשירו כלאחר יד, הרי כל מלאכה דאורייתא אסור לעשותה מדרבנן כלאחר יד? וכתב הפני יהושע שהפשרת השמן אינו בישול מן התורה, שכן השמן ראוי לאכילה לפני כן וההפשרה היא גמר מלאכתו, ואינו אסור אלא מדרבנן דמיחזי כמבשל.
ומבארת הגמרא את מחלוקת התנאים אליבא דרב נחמן בר יצחק: רב נחמן בר יצחק אמר: לתנא קמא שמן חלוק ממים לאיסורא לחומרא, כי להניח שמן סמוך למדורה, אף על פי שאין היד סולדת בו, אסור.
וכך היא מחלוקת התנאים: קסבר תנא קמא שמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו.
ואתא רבי יהודה למימר: הפשרו של שמן לא זהו בשולו, ולכן מותר להניח שמן כדי שיפשיר סמוך למדורה כל זמן שאין היד סולדת בו, אבל אם היד סולדת בו אסור כי יש בישול בשמן.
ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר, שמן יש בו משום בשול והפשרו זהו בשולו, ואסור אפילו להפשירו.
תמהה הגמרא: רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא!? שהרי גם תנא קמא סבר שיש בישול בשמן והפשרו זהו בישולו.
ומפרשינן: איכא בינייהו הפשרה הנעשית כלאחר יד כלאחר יד. לתנא קמא כל הפשרה אסורה אפילו אם נעשית כלאחר יד. ולרשב"ג מותר.  166 

 166.  יש לבאר במה נחלקו רבנן עם רבן שמעון בן גמליאל. ויתכן לומר בב' אופנים. א. תנא קמא סבר שהפשרו זהו בישולו מן התורה וכמו קולייס האיספנין לעיל לט א, ורשב"ג סבר שהוא מדרבנן וכביאורו של הפנ"י שדבר הראוי לאוכלו ללא בישול הפשרו אינו בישול מן התורה. ב. אפשר שלתנא קמא אסור להפשירו כלאחר יד משום דמיחזי כמבשל, ורשב"ג סבר שלא אסרו מיחזי כמבשל כשהוא לאחר יד.
ומסקינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים דינן שווה, אם יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר.  167  ומבארת הגמרא: והיכי דמי יד סולדת בו? כיצד משערין את מידת החום, הרי יש אנשים שידם סולדת בחום קל ויש שסולדים רק מחום מרובה?

 167.  נמצא שההלכה כחכמים לגבי מים, וכרבי יהודה לגבי שמן. ולשיטת רש"י שניהם מותרים להניחם סמוך למדורה במקום שהיד סולדת בו ובלבד שיסלקם לפני שיתחממו כל כך, ואילו להרשב"א מותר להניחם רק במקום שאין היד סולדת בו. וכן פסק הרמב"ם (כב ד) "וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשר לא שיחם, וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה והוא שלא יחמו המים שעל ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן". ותמהו האחרונים בדבריו. א. מדוע לא הביא את מסקנת רב יהודה אמר שמואל ששניהם שוים להיתר עד שהיד סולדת. ב. מדוע החידוש בכך שסך אדם ידו ומחמם כנגד המדורה, הרי אם יכול להניח פך שמן סמוך למדורה כל שכן שיכול לחמם בשינוי כלאחר יד. ובאבן האזל נקט בדעת הרמב"ם שהפגת צונן אינה דומה להפשרה, כי מים מותר רק לצנן ולא להחם, אבל שמן מותר אפילו להפשיר עד פחות מיד סולדת. ודלא כרב יהודה אמר שמואל.
אמר רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית מהחום, זהו שיעור יד סולדת בו.
אמר רבי יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי  168  לבית המרחץ בחמי טבריה, ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי שהיא כלי ראשון  169 , כדי להפשיר את השמן,  170  שיוכל לסוך בו קודם הרחיצה.  171 

 168.  בתוס' ביבמות (ג א ד"ה דאמר רבא) כתבו שזהו רב יצחק בר אבדימי הקדמון שהיה תלמידו של רבי ורבו של רב, והיה עוד רבי יצחק בר אבדימי שהיה רבו של רבא.   169.  רש"י פירש ד"ה בכלי שהאמבטי נידונית ככלי ראשון מפני שהמים מקלחין אליה מהמעין. והאחרונים הוכיחו מדבריו שהוא הדין במים המקלחים מכלי ראשון לכוס, הרי הכוס היא כלי ראשון.   170.  יש לבאר כיצד סבר רבי יצחק שמותר להניח בתוך החמין, והרי הוא כמטמין סילון של צונן דאסרו חכמים לעיל משום הטמנה או משום שגזרו חמה אטו אור. וראה דף לט ב בהערה שהבאנו דעת הפני יהושע שהטמנה אינה אוסרת ברחיצה אלא רק בשתיה, ומכל מקום תמוה כיצד סבר שמותר להטמין לכתחילה. ובט"ז (שיח יט, רנח א) וכן כתב הראש יוסף. מבואר שמדובר בהטמנה במקצת שאינה הטמנה. והחזון איש (לז לב) נקט שהאמבטי היא כלי ואין איסור להטמין צונן בתוך כלי עם מים חמים. עיין שם. וראה עוד בהגהות הרא"מ הורויץ.   171.  רש"י פירש (בד"ה ובקשתי) שסך קודם הרחיצה. ותמה הראש יוסף, כיצד הותר לו לטבול לאחר הסיכה במים, הרי הם כלי ראשון? ואין לומר שטבל בחמי טבריה ומותר לבשל שם, שהרי רבינא להלן סבר בהו"א שאסור. ובפשטות צריך לומר, שטבל במקום שאין היד סולדת בו, ואין בו דין כלי ראשון. והר"ן פירש, שסך לאחר הרחיצה וכדאיתא להלן (מא א), רחץ ולא סך דומה למים על גבי חבית. ופירשו התוס', שסך לאחר הרחיצה. וכן כתב הרמב"ם דעות (ד יז).
ואמר לי רבי, טול מן המים בכלי שני, ותן את השמן לתוך כלי שני.
ומדייקת הגמרא ממעשה זה:
שמע מינה תלת - שלושה חידושי דינים: א. שמע מינה - שמן, יש בו משום בשול, ולכן אסור לתיתו בכלי ראשון.
ב. ושמע מינה - שרק כלי ראשון מבשל, אבל כלי שני אינו מבשל.  172 

 172.  א. בתוספות מבואר שהחילוק בין כלי ראשון לכלי שני אינו מתבטא בכך שכלי ראשון חם יותר מכלי שני, אלא שכלי ראשון שבו נתחממו המים או התבשיל דפנותיו רותחות והוא משמר את חומו זמן רב יותר ולפיכך כשיתנו בו מים או תבשיל יתחממו כשיעור שהיד סולדת בו ויתבשלו, אבל כלי שני אינו מבשל, מפני שגם אם יונחו בו מים ויגיעו ליד סולדת, לא יהיו חמין לאורך זמן כי דפנותיו קרות, ולכן אינם מתבשלים. ומבאר המהר"ם קזיס, כי יד סולדת בו אינו גמר הבישול, אלא בשעה שהמים מגיעים ליד סולדת אזי במשך כמה זמן הם מתבשלים, אבל אם הם חמים בשיעור שהיד סולדת רק מעט זמן אינם מתבשלים. ב. בסוגיית הגמרא להלן (מב ב) מבואר שישנם דברים שהם קלי הבישול ואסורים גם בכלי שני, וכתב המשנה ברורה (שיח מב) שמאחר ויש ספק מהם הדברים שהם קלי הבישול, לפיכך יש להחמיר בכל דבר שלא לתתו בכלי שני חוץ ממים ושמן שעליהם נאמר בהדיא שאינם מקלי הבישול. ג. התוס' בדף לט א (ד"ה כל) כתבו שאסור לשרות אוכל בכלי שני משום דמיחזי כמבשל. והקשה המהרש"א כיצד התיר רבי כאן לשרות את השמן בכלי שני, ותירץ, דשאני הכא שהשמן נמצא בתוך הכלי, לכן אינו מיחזי כמבשל. ובמנחת אריאל כתב שיתכן ומותר להפשיר בכלי שני ולא נאמר דין מיחזי כמבשל רק במחמם ממש ולא במפשיר. וראה בחידושי הגרע"א שתמה מה הראיה שכלי שני אינו מבשל, דלמא מבשל כדי קליפה ושאני הכא דמפסיק כלי והוא עומד במקום הקליפה.
ג. ושמע מינה - הפשרו של שמן בכלי ראשון הראוי לבישול, זהו בשולו.  173 

 173.  א. גירסת רש"י - "שמע מינה הפשרו זהו בישולו". ותמהו הראשונים אם ההפשר הוא הבישול כיצד הותר לעשותו בכלי שני, הרי גם הוא מפשיר את המים. וכתב הריטב"א שרש"י בא ליישב קושייתם, שכתב "הפשרו - במקום הראוי לבישול", כלומר, באמת אין בישול גמור בהפשר, אבל הנחת השמן במקום שהוא יכול לבא לידי בישול ולא רק ליד סולדת, היינו בישולו, מה שאין כן כלי שני, הגם שהוא מביא את השמן ליד סולדת, מכל מקום אינו יכול לבשלו בישול גמור. וכן כתב המהר"ם. אמנם, נתבאר לעיל כי לדעת רש"י מותר להפשיר במקום שהיד סולדת בו ובלבד שיסלק את התבשיל לפני שתהא היד סולדת בו, ולפי זה צריך ביאור מדוע בכלי ראשון אסור להפשיר ולהוציא את השמן לפני שתהיה היד סולדת בו, וצריך לחלק בין מקום שהיד סולדת בו גרידא שמותר להפשיר שם, לבין מקום שיכול לבא לידי בישול שרש"י מודה שאסור להפשיר שם. אך עדיין יקשה לשיטת הרמב"ן שמותר להפשיר אפילו על האש עצמה, מדוע אסור להפשיר את השמן בכלי ראשון. והרשב"א נקט כי לדעת רש"י הפשרו הוא בישול ממש, ומכל מקום בכלי שני מותר מפני שמדובר בחמי טבריה שמן הדין מותר לבשל בהם, לפיכך הקיל להפשיר בהם (למרות שזהו בישולו) בכלי שני. וכך ניתן ליישב גם את שיטת הרמב"ן. ב. הגאונים גרסו "שמע מינה הפשירו לאו זהו בישולו", וכן הסכימו הרי"ף והרשב"א. ולפי שיטתם בכלי ראשון אסור להפשיר למרות שאינו מתבשל מפני שהמקום ההוא ראוי לבשל שהיד סולדת בו. וכמבואר בדבריהם לעיל שאסור להפשיר בכל מקום שהיד סולדת בו. אכן לדבריהם צריך לבאר מדוע מותר ליטול בכלי שני הלא היד סולדת בו כמו כלי ראשון ואסור להפשיר בדבר שהיד סולדת בו. וכתבו התוס' שכלי שני דפנותיו קרים והולך ומתקרר, ולפיכך אף שהוא עצמו היד סולדת בו, התירו להניח בתוכו שמן, מפני שבודאי לא יתחמם השמן עד שתהיה היד סולדת בו. ג. הרשב"א הקשה לדעת רש"י שהפשרו זהו בישולו, נמצא שרבי חולק על רב יהודה אמר שמואל שהשווה מים לשמן שמותר להפשירם ומשמע שהפשירו אינו בישול, ומתרץ הר"ן דבאמבטי בלבד אמרינן הפשרו זהו בישולו.
ודנה הגמרא: היכי עביד הכי כיצד הורה רבי לתלמידו הוראה בבית המרחץ,  174  והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:  175  בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, משום שנאמר "והיה מחניך קדוש". (דברים כג טו, הובא להלן קנד).  176  וכי תימא שרבי בלשון חול אמר ליה לרבי יצחק בר אבדימי, ומותר להורות הוראה בלשון חול.  177 

 174.  תמהו הראשונים וכי סברה הגמרא בהוה אמינא שאסור לומר או להרהר בדבר תורה כדי להפריש חבירו מאיסור? וכתב הרמב"ן שהיה לו לומר איני רוצה בדבר זה.   175.  הר"ח ציין שהקושיה אינה מדרבי יוחנן שכן לא מקשינן מאמורא על תנא, אלא שקבלה היתה בידו של רבי יוחנן שכך הוא הדין.   176.  בפשוטו משמע שהקושיה היא כיצד הרהר בדברי תורה במקום האסור בהרהור, ולא על כך שהורה הוראה בפיו בבית המרחץ, שכן לא אמר מפורשות שכלי ראשון אסור וכלי שני מותר. וכן ביאר הריטב"א. ולפי זה מה שאמר "טול בכלי שני" אינה בגדר "הוראה" האסורה במרחץ. אבל רש"י מפרש "היכי עביד הכי - להורות הוראה שהוא דבר תורה בבית המרחץ", ומשמע שגם זו נקראת הוראה. ולפי דבריו ראיית הגמרא מרבה בר בר חנה היא בדרך של כל שכן ומה אם להרהר אסור לדבר לא כל שכן שאסור.   177.  לשיטת רש"י בהערה הקודמת שהנידון הוא על ההוראה בבית המרחץ אזי תירוץ הגמרא הוא שבלשון חול מותר להורות, אבל לשיטת הריטב"א שהאיסור הוא ההרהור מה הועילה הגמרא בתירוצה שמדובר בלשון חול הרי למעשה הרהר בדברי תורה. ובתוס' (ד"ה וכי) כתבו שהרהר בלשון חול. אמנם גם לשיטת רש"י צריך לתרץ כן כדי שלא תיקשי הא הרהר בדברי תורה, ועל כרחך שהרהר בלשון חול. והנה הרש"ש הביא שהרשב"א כתב שכל דבר שמועיל בו הרהור אפשר לאומרו בכל לשון, והיינו משום שלא שייך לשון בהרהור, והשאגת אריה תמה עליו דגם הרהור אדם מהרהר במילים, ואפשר שמותר להרהר רק בלשון הקודש, ומדברי התוס' מבואר גם כן ששייך לחלק בין הרהור בלון הקודש להרהור בלשון חול. אמנם החזון איש (כט ח) חילק בין שני סוגי הרהור, יש הרהור דברים שחושב את התיבות כמו מהרהר את התפילה, ויש הרהור בדבר מופשט שחושב על איזו הלכה או סברא, ולפי זה יתכן שבהרהור המדובר בסוגיין הוא מהרהר את פירוש התיבות שאמר טול בכלי שני, ובזה מודה הרשב"א שיש חילוק בין לשון הקודש ללשון חול.
עדיין קשה: והאמר אביי: דברים של חול מותר לאומרן בבית המרחץ אפילו בלשון קודש, אבל דברים של קודש אסור לאומרן בבית המרחץ, ואפילו בלשון חול, ומבואר אם כן שאסור להורות אפילו בלשון של חול.
ומתרצת הגמרא: אפרושי מאיסורא שאני, מותר להורות הוראה בבית המרחץ, כדי להפריש את האדם מאיסור, ועל כן הורה רבי לרבי יצחק שלא לטמון בכלי ראשון כדי שלא יבשל.  178 

 178.  הר"ן כתב דמכאן משמע שמותר להורות שלא בדרך הוראה כמו לומר טול בכלי שני (דממילא משמע שבכלי ראשון אסור ובכלי שני מותר) גם בזמן שאינו בא להפרישו מאיסור, כי אם ההיתר הוא רק כשבא להפרישו מאיסור היה לו לומר רק אל תניח באמבטי. ולפי זה צריך ביאור שהרי בגמרא אמרו "לאפרושי מאיסורא שאני", ומשמע שבלאו הכי אסור. ומבואר ברמב"ן דבמקום שבא להפרישו מאיסור, מותר להרחיב את ההוראה, ומלבד שיכול להפרישו מאיסור יכול להורות שלא בדרך הוראה, כגון לומר "טול בכלי שני" דמשמע שבכלי ראשון אסור ובזה מפרישו מהאיסור, ועוד מלמדו שלא בדרך הוראה שבכלי שני מותר. אבל להורות בעלמא אסור. אמנם המגן אברהם (פה ה, הובא במ"ב יד) הביא להלכה את דברי הר"ן שמותר להורות שלא בדרך הוראה אף שלא לאפרושי מאיסורא, ויתכן שלמסקנא שהותר לאפרושי מאיסורא אפילו בהוראה גמורה, אזי מותר שלא בלשון הוראה גם כשאינו בא לאפרושי מאיסורא.
ומביאה הגמרא ראיה שמותר להורות בבית המרחץ כדי לאפרושי מאיסורא:
תדע, דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ, ובקש להדיח לשטוף את הקרקע, ואמר לו רבי מאיר אין מדיחין, שמא יבא לאשוויי גומות. וכן ביקש לסוך לו קרקע, אמר לו אין סכין.  179 

 179.  בירושלמי מבואר ששאל האם מותר להדיח ואמרו לו אין מדיחין. ולפי זה נמצא שמותר לענות על שאלות בבית המרחץ גם ללא אפרושי מאיסורא, שאם לא כן לא היו עונים לשואל אלא ממתינים אם יבא להדיח יאמרו לו אז אין מדיחין. אבל הרמב"ן נקט שהבבלי חולק ולא הותר להורות אלא כשבא להדיח ממש, שאז מותר להורות לו כדי שלא יכשל, אבל אם שואל סתם אסור להורות. וכן כתבו הרשבא והר"ן. אמנם כשמותר להפריש אזי יכול להוסיף שלא כדרך הוראה וכמבואר לעיל.
הרי שהורה רבי מאיר שאסור להדיח ולסוך קרקע בשבת, אלמא אפרושי מאיסורא שאני, ואם כן הכא נמי יש לומר, שרבי אמר לתלמידו "טול בכלי שני" שכן לאפרושי מאיסורא שאני.  180  אמר רבינא: שמע מינה מאותו מעשה שאסר רבי לתת שמן באמבטי, משום איסור בישול, כי המבשל בחמי טבריא בשבת חייב חטאת.

 180.  יש להבין מה נתחדש במעשה של תלמידו של רבי מאיר יותר ממה שנאמר במעשה דרבי, הרי בשניהם מצינו שהורו הוראה במרחץ, ומסברא צריך לפרש שלאפרושי מאיסורא שאני, ומהי הראיה דקאמרינן "תדע" שכך הוא. ויש בזה כמה דרכים: א. לפי דעת הריטב"א שתמיהת הגמרא "היכי עביד הכי" מתיחסת להרהור בדברי תורה במקום אסור ולא להוראה, שכן מה שאמר "טול בכלי שני" אינה הוראה, נמצא שמהמעשה דרבי מוכח רק שמותר להרהר בדברי תורה לאפרושי מאיסורא, אבל מהמעשה דרבי מאיר מוכח שמותר גם להורות בפה ולא רק להרהר. ב. לפי דברי הרמב"ן שהותר לומר "טול בכלי שני" מפני שזה שלא כדרך הוראה, יש לומר, שבמעשה דרבי מאיר מוכח שמותר אפילו להורות כדרך הוראה, שהרי יכל לומר לו רק "אל תדיח" או שאינו רוצה בהדחה כלל, ובכל זאת אמר "אין מדיחין" משמע שמותר להורות בלשון הוראה כדי להפריש מאיסור. וכעין זה כתבו הכסף משנה (קריאת שמע ג ה) הגר"א (פה ה) והמהרש"א. וכן פסק המגן אברהם (פה ה) שמותר להורות בלשון הוראה. והחיי אדם (ג לה) כתב שיש להחמיר להורות שלא בלשון הוראה. ובבה"ל (ד"ה ואם) דחה את דבריו. ג. המהרש"ל תירץ, במעשה דרבי היה מקום לומר שרבי לא רצה לאפרושי מאיסורא אלא אמר לו שיפשיר בכלי שני כדי שיפשר רק מעט, ואם כן לא נוכל ללמוד מאותו מעשה את הא דאמרינן שמע מינה תלת, לכן הביאה הגמרא ראיה ממקום אחר שמותר לאפרושי מאיסורא כדי ללמד שגם במעשה דרבי היה כן לאפרושי מאיסורא ושמע מינה תלת. ד. ובמהדו"ב תירץ, דרבי מאיר אמר לתלמידו "אין סכין" ולא "אל תסוך", ומוכח שכדי להפריש מאיסור אינו חייב לומר רק בלשון המשתמעת שאל תעשה כן שהיא מניעה בעלמא, אלא יכול לומר את ההלכה ממש "שאסור" לעשות כן. ה. המחצית השקל (פה) כתב, דבמעשה של רבי אין ראיה כל כך שההיתר לומר כן הוא משום אפרושי מאיסורא, כי יתכן שרבי סבר כרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג אסור באכילה ולכן אמר לו שיטול בכלי שני כדי להציל את השמן שלא יאסר, אבל רבי מאיר גופיה סבר שהמבשל בשבת בשוגג מותר באכילה ואם כן כשהפריש את תלמידו על כרחך שהוא משום לאפרושי מאיסורא. וראה בריטב"א שהקשה, כיצד הוכיחה הגמרא ממעשה דרבי מאיר שמותר להורות, הרי יתכן שבמעשה דרבי מאיר הוכרח לומר "אין מדיחין" כדי שלא יכשל, אבל במעשה דרבי לא הפרישו בלבד מהאיסור אלא גם אמר שמותר בכלי שני ומנין לו שמותר להורות כן. ותירץ, דבמעשה דרבי מאיר יכל היה לומר "אל תדיח" והוסיף לומר "אין מדיחין", שמע מינה שמותר להורות גם יותר ממה שצריך להפריש מאיסור, ואם כן הוא הדין במעשה דרבי יכל לומר לו טול בכלי שני. ולפי דבריו המקור לכך שיכול להוסיף הוראה הוא ממה שאמר רבי מאיר "אין מדיחין", ולפי זה יתכן שמותר להורות ממש כדרך הוראה כגון לומר לו כלי שני אינו מבשל, וצריך ביאור מדוע אכן אמר רק טול בכלי שני? וצריך לומר, שאת ההוראה שהיא המפרישה מהחטא מותר להרחיב, ולכן אינו חייב לומר "אל תדיח", אלא יכול לומר "אין מדיחין", אבל להוסיף ולומר היכן מותר להפשיר, זו אינה הפרשה מהחטא אלא תוספת בעלמא, ולכן מותר לאומרה רק שלא כדרך הוראה. אולם הוסיף הריטב"א והקשה, מדוע באמת מותר להוסיף ולומר אין מדיחין ולא די שיאמר "אל תדיח"? ותירץ, שאם היה אומר אל תדיח, יתכן שלא יבין שיש איסור בדבר, ויבא להיכשל פעם אחרת, ועל כן הותר לומר את ההלכה, שעל ידי זה הוא מפרישו מהאיסור.
דהא מעשה דרבי, לאחר גזירה הוה שאסרו לרחוץ בחמין בשבת, ואם כן בוודאי שרלץ בחמי טבריה שלא גזרו עליהם,  181  ואף על פי כן אמר ליה טול בכלי שני ותן, הרי שחמי טבריה מבשלים.  182  ומקשינן: איני, והאמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא בשבת פטור מחטאת, כיון שחמי טבריה נתחממו מן החמה ותולדות חמה אינם אסורים מן התורה.

 181.  רש"י: "שגזרו על הזיעה, ועל כרחין בחמי טבריא הוא דהוי, ורבי יהושע בן לוי דאמר לעיל (מ א שגזרו על הזיעה) בימי רבי הוה, אלמא בימי רבי כבר נגזרה". (וראה ברמב"ם בעשרה פרקים (פרק ב) שריב"ל היה תנא. ובתוס' הרא"ש כאן כתב שהיה בסוף ימיו של רבי, וראה במשנה בסוף עוקצין ובתוי"ט, ובחברותא למסכת עוקצין (שיצא לאור זה עתה), בפרק ג, הערה 45. ותמהו הראשונים, דבברכות (כז ב) איתא שרבי נכנס למרחץ בשבת, ומפרש רבא שנכנס להזיע וקודם גזירה היה, ואם כן כיצד פשוט לגמרא כאן שהמעשה אירע בחמי טבריה לאחר גזירה, שמא מדובר במרחץ סתם קודם גזירה ונכנס להזיע. ותירץ בעל המאור שכאן מבואר שנכנס גם לשם סיכה, ואין סכין אלא לאחר רחיצה. וכן כתבו הרשב"א הריטב"א תוס' רא"ש ור"ן. ומכל מקום מתוך הגמרא בברכות ובסוגיין משמע שהגזירה נתקנה בימי רבי. אמנם הפני יהושע העיר, שהגזירה נתקנה כבר בימי רבי מאיר ורבי שמעון שנחלקו לענין שטיפה בחמין (לט ב) האם שטיפה בכלל הגזירה והם היו רבותיו של רבי, ולכן תירץ שהמעשה בברכות היה שנכנס להזיע בחמי טבריה וכדעת הראשונים שהובאו לעיל (מ א בהערה), וגזירה זו נאמרה בזמן רבי.   182.  לכאורה צריך ביאור, היאך הוכיח רבינא שחייב מדאורייתא שמא אמר לו כן משום דאסור מדרבנן וכדמסיק, וכתב המהדורא בתרא, שרבינא סבר שאם האיסור הוא רק מדרבנן לא היה רבי מפריש את רבי יצחק מלהניח בכלי ראשון, שכן מאי אולמיה איסור בישול מדרבנן מאיסור דברי תורה במרחץ, ומכך שהפרישו מהאיסור על ידי שהורה במרחץ, משמע שאסור מדאורייתא. ולפי זה יקשה למסקנת הגמרא שחמי טבריה אסורים מדרבנן, כיצד עבר על דרבנן להפרישו מאיסור דרבנן, וצריך לומר שבבישול בחמי טבריה יש מכת מרדות והוא חמור יותר. ולפי דבריו נמצא שאסור להורות הוראה במרחץ להפריש מאיסור דרבנן. ובעמק ברכה (והיה מחניך קדוש ב) דן האם ההיתר להורות במרחץ הינו משום שעדיף לעבור על האיסור והיה מחניך קדוש כדי להפריש מאיסור, או שמא עצם ההלכה דוהיה מחניך קדוש לא נאמר כשמפריש את חבירו. ועי"ש שהוכיח כמו הצד השני. ולפי זה אין חילוק בין דרבנן לדאורייתא, ובשניהם מותר להפריש.
ומתרצת הגמרא: מאי "חייב" נמי דקאמר רבינא? חייב מכת מרדות מדרבנן.  183 

 183.  בשיטה להר"ן הביא יש מי שכתב כיון שטבריה אינם מבשלים מן התורה, אזי גם דבר הצריך הגעלה בכלי ראשון אין לעשותו בחמי טבריה, אבל דבר הצריך הגעלה בכלי שני אפשר להגעילו בחמי טבריה. ותמה עליהם, שהרי בהגעלה צריך שיהא כבולעו כן פולטו וכיום שבלע מחמי האור אינו פולט בחמי חמה ואם כן הגעלה אינה מועילה גם לדבר הצריך כלי שני. וכן פסק השו"ע (תנב ה).
אמר רב זירא, אנא חזיתיה לרבי אבהו דשט (צף) בשבת באמבטי. ושנינו במסכת ביצה (לו ב), אין שטין על פני המים, גזירה שמא יתקין לעצמו חבית של שייטין (סירה לשוט בה).
ולא ידענא כיצד היה המעשה: אי עקר רבי אבהו את רגליו מן הארץ, וקא סבר שמותר לצוף באמבטי, שכן לא גזרו חכמים אלא על השט בנהר שמא יתקין לעצמו חבית של שייטים, אבל באמבטי שלא שייך לחוש לכך, לא גזרו.
אי לא עקר רבי אבהו את רגליו, מפני הגזירה שמא יתקין חבית של שייטין. ואף על פי שלא שייך באמבטי הטעם שמא יתקין חבית של שייטים, לא חילקו רבנן בגזירתם, אבל אם לא עקר רגליו אינו שט ולא אסרו חכמים.  184 

 184.  רש"י מפרש שהספק הוא האם עקר את רגליו או לא. והיינו האם גזרו שלא לשוט גם במקום שאין חשש שמא יתקין חבית של שייטים. והרי"ף מפרש את הספק באופן אחר, וביארו דבריו הרמב"ן והר"ן שרבי אבהו הסתפק האם גזרו שלא לשוט באופן שהוא עוקר מים מן הבריכה מפני שזה דומה לנהר, או שמא לא גזרו בבריכה כלל ומותר לעקור ממנה מים. (ובתנאי שלא יעברו ארבע אמות ברשות הרבים). ולכן אמר לא ידענא אם עקר מים ומותר לעשות כן בבריכה או שמא לא עקר. ובעל המאור נקט שלדעת הרי"ף הספק הוא האם יש לחוש לאסור לשוט בבריכה שמא ינתזו המים מחוץ לבריכה ויעברו ארבע אמות ברשות הרבים.
תמהה הגמרא: פשיטא דלא עקר, מפני שגזרו בכל מקום, דתניא: לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים, למרות שאין חשש שמא יתקין חבית של שייטים בבריכה, ואפילו אם הבריכה עומדת בחצר, שאין חשש שמא יתיז מים למרחק ארבע אמות, אסור לשוט בה.  185  ואם כן וודאי שרבי אבהו לא עקר רגליו.

 185.  רש"י מפרש את הרבותא בכך שאסור לשוט בבריכה העומדת בחצר, שאף על פי שאין בה חשש שמא יתיז ד' אמות אסור לשוט בה. משמע מדבריו שבבריכה העומדת מחוץ לחצר אסור לשוט שמא יתיז ארבע אמות, ולא רק בגלל הגזירה שמא יתקין חבית של שייטים. וכן כתב המשנה ברורה (שלט ד ועיין בשעה"צ ג שמקורו מרש"י). ולפי זה ראית הגמרא שאסרו לשוט גם במקום שאין חשש שמא יתקין חבית של שייטים, היא רק ממה שאסור לשוט בבריכה שבחצר, דאסור מחמת הגזירה. ונפקא מינה למסקנא, דמתרצינן שהברייתא מדברת בבריכה שאין לה גדר שהיא נראית כנהר, אבל כשיש לה גדר מותר. ואם אכן ישנו חשש שמא יתיז חוץ לארבע אמות, אזי בבריכה שמחוץ לחצר אסור לשוט אפילו אם יש לה גדר. וכן מסיק הביאור הלכה (שם ד"ה ואם) ובמהרש"ל נקט בדעת רש"י, שגם מחוץ לחצר האיסור הוא מחמת הגזירה שמא יתקין חבית, ולא בגלל החשש שמא יתיז מחוץ לארבע אמות. ולפי דבריו ראית הגמרא היא בין מבריכה שבחצר ובין מבריכה שמחוץ לחצר, ואם כן למסקנא אם אין גדר, בשתיהן אסור, ואם יש גדר, בשתיהן מותר. ולדעת הרי"ף לפי הרמב"ן ראיית הגמרא מהברייתא היא שאסור לעקור מים מן הבריכה מפני שנראה כנהר, ולפי זה אין חילוק בין עומדת בחצר לעומדת מחוץ לחצר ובשניהם אסור דנראה כנהר. והרבותא היא שגם בחצר, כשניתזים מים נראה הדבר כנהר. (וראה הערה הבאה בקושיית הביאור הלכה). ובעל המאור לפי דרכו בדברי הרי"ף, הקשה דבברייתא מבואר שאפילו בחצר אסור ומשמע שהחשש אינו משום שמא ינתזו מים ויעברו ארבע אמות ברשות הרבים. ולפיכך הסיק כרש"י.
ומתרצת הגמרא: לעולם יתכן שרבי אבהו עקר רגליו ושט, מפני שלא גזרו חכמים שלא לשוט באמבטי ובבריכה, ומה שמצינו בבריתא שאסור לשוט אפילו בבריכה, לא קשיא,

דרשני המקוצר[עריכה]