פרשני:בבלי:שבת ו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת ו ב

חברותא[עריכה]

ולפיכך, עושה  לחי מכאן (מצידו האחד הפרוץ להמשך רשות הרבים) ולחי מכאן (מצידו השני הפרוץ להמשך רשות הרבים) או קורה מכאן וקורה מכאן,  1  והרי זה נושא ונותן באמצע. וכמו מבוי הפרוץ רק מצידו האחד לרשות הרבים. ומשום שלדעת רבי יהודה בשתי מחיצות לבד נעשה המקום רשות היחיד מן התורה.

 1.  לאו דוקא, והוא הדין לחי מכאן וקורה מכאן.
אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אין מערבין רשות הרבים בכך!
וכדי להוציא מדעתו של רבי יהודה, שנינו "זו היא רשות היחיד", דהיינו: זו שמוקפת מחיצות,  2  ולא זו שאין לה אלא שתי מחיצות.

 2.  ראה מה שכתב בשפת אמת.
מוסיפה הגמרא לבאר: ואמאי קרו  3  ליה בברייתא " (זו היא רשות היחיד) גמורה"?

 3.  מסתבר שהגירסא הנכונה היא: ואמאי קרי ליה, כי הכוונה לתנא של הברייתא. וכן הוא בתוספות ד"ה אמאי.
כי מהו דתימא (הייתי אומר): כי פליגי רבנן (עד כאן לא נחלקו חכמים) עליה דרבי יהודה דמקום המוקף בשתי מחיצות לא הוי רשות היחיד, הני מילי להחמיר מדרבנן שלא לטלטל בו כברשות היחיד, ואפילו על ידי היכר לחי או קורה.  4  אבל לזרוק, להחמיר לחייב את הזורק מרשות הרבים לתוכו, מודו ליה חכמים לרבי יהודה שרשות היחיד הוא לחייבו, כי מדאורייתא די בשתי מחיצות, לכן קא משמע לן "גמורה", לומר, שמקום המוקף שתי מחיצות אינו רשות היחיד כלל, והזורק מרשות הרבים לתוכו אינו חייב.  5 

 4.  כתב רש"י: הני מילי לטלטל, שיהא מותר לטלטל בתוכה, כדקתני "אין מערבין רשות הרבים בכך", דגזור בה משום דדמו לרשות הרבים.   5.  נתקשו הראשונים: האיך משמע מלשון "זו היא - היינו מקום המוקף מכל צדדיו - רשות היחיד גמורה", שמקום המוקף בשתי מחיצות אינו רשות היחיד לשום ענין? והרי אדרבה, משמע שמקום המוקף מכל צדדיו רשות היחיד גמורה הוא, ואילו מקום המוקף משתי מחיצות רשות היחיד שאינה גמורה הוא, ולענין מקצת ענינים דין רשות היחיד לו. ובתוספות נשארו בקושיא. ורש"י כתב: קא משמע לן גמורה: כלומר, זו היא שנגמרו מניין מחיצות שלה, שיש לה מחיצות מכל צד, כגון חריץ, וכן גדר, דאמרינן מארבע צדדין "גוד אסיק (משוך והעלה) פני המחיצה על ראשו", ונמצא ראשו מוקף מארבע צדדין, וחללו ארבעה, אבל דרבי יהודה לא נגמרו מחיצות שלה למניינן, ולאו רשות היחיד היא כלל. וכתב הרשב"א: פירוש לפירושו, ד"גמורה" לא קאי ארשות, אלא אמחיצות, כלומר, זו היא רשות היחיד שנגמרו מחיצות שלה, הא רשות אחרת שאינה גמורה במחיצות - שאין לה אלא שתי מחיצות, כגון ההיא דרבי יהודה - אינה רשות היחיד כלל, ואפילו להתחייב הזורק מרשות הרבים לתוכה. והתוספות כתבו על דברי רש"י, שהוא ישוב בדוח ק.
אמר מר, בברייתא הנזכרת לעיל: זו היא רשות הרבים:
ודנה הגמרא: למעוטי מאי (מה בא למעט לשון "זו היא רשות הרבים")?
ומבארת הגמרא: למעוטי אידך דרבי יהודה (שיטה שניה של רבי יהודה)!
א. מן התורה, אפשר ליצור רשות היחיד בלב רשות הרבים, מבלי להקיף אותה מסביב במחיצות שלימות, על ידי העמדת ארבעה עמודים, העשויים בצורת זויות, בארבע פינות נגדיות (כאשר רוחב הזוית הוא אמה לכל צד). העמודים הללו מגדירים את הרשות שבין הפינות כרשות היחיד, כי הרווח שבין העמודים נחשב לפתח, וכך נוצרות מעין ארבע מחיצות שלמות מסביב. כל זאת הוא מן התורה, אך אסרו חכמים לטלטל ברשות היחיד שכזאת, אם העמידו את העמודים הללו ברשות הרבים.
ב. בארות מים נובעים הנמצאים ברשות הרבים, עומקן עשרה טפחים ורחבן ארבעה על ארבעה טפחים, והרי הן רשות היחיד. ולכן, אין ממלאין מהם מים בשבת, שהרי הוא מוציא את המים מהבור שהוא רשות היחיד אל רשות הרבים.
אך התירו חכמים לצורך עולי הרגל, כדי שיוכלו להשקות את בהמותיהן בשבת מהבורות שהיו בדרך עלייתם, לעשות "פסי ביראות", שהם אותם ארבעה עמודים בעלי זויות, מסביב למקום בו נמצא הבור, ומעמידים אותם בארבע פינות מסביב לבור.
דתנן, רבי יהודה אומר: אם היתה דרך רשות הרבים מפסקתן ל"פסי הביראות", כלומר, שבין הפס שמצד זה ובין הפס שמצד זה היתה עוברת דרך הרבים, יסלקנה לאותה דרך לצדדין, אל מחוץ לפסין. כי בקיעת הרבים בין הפסים מבטלת, לדעת רבי יהודה, את היקף המחיצות (המדומות) שעל ידי הפסים.  6 

 6.  ואם תאמר: הרי לעיל סובר רבי יהודה שאפשר להקיף במחיצות את דרך הרבים. קושיא זו מקשה הגמרא בעירובין כב א, ומיישבת.
וחכמים אומרים: אינו צריך לסלק את רשות הרבים לצדדין.
והשמיענו התנא באומרו "זו היא רשות הרבים", שרק רשות הרבים, זו שאין לה מחיצות כלל דין רשות הרבים לה, אבל דרך הרבים המוקפת ב"פסי ביראות" אין לה דין רשות הרבים.
ודנה עוד הגמרא: ואמאי קרו ליה " (זו היא רשות הרבים) גמורה"!?
ומבארת הגמרא: איידי (אגב) דתנא רישא גבי רשות היחיד "גמורה" להשמיענו כפי שנתבאר בגמרא לעיל, לכך תנא נמי סיפא גבי רשות הרבים "גמורה".
עוד מקשינן על הברייתא: ולחשוב נמי, בין רשויות הרבים שנזכרו בברייתא, גם "מדבר", שהוא רשות הרבים!? דהא תניא: איזו היא רשות הרבים? סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר!
אמר, תירץ אביי: לא קשיא. כאן, זה ששנינו שהמדבר הוא רשות הרבים, הוא רק בזמן שישראל שרויין במדבר.  7  ואילו כאן, בברייתא, שלא נזכר בה מדבר בין רשויות הרבים, בזמן הזה, שאינו מקום הילוך לרבים, והולכי מדברות לא שכיחי.  8 

 7.  כתב ה"מגיד משנה" (שבת יד א): פירוש: וברייתא דקתני בה "והמדבר", הא קא משמע לן, דאי איכא רבים מצויים עכשיו במדבר תדיר גם כן הוא בכלל רשות הרבים. וראה עוד ב"חידושי הר"ן" בשם הרא"ה.   8.  א. כן פירש רש"י: ורש"י הוא בין הסוברים שאין רשות הרבים אלא כשמהלכים בה ששים ריבוא, וכמבואר בדבריו בעירובין ו ב ד"ה ירושלים, ואם כן, לכאורה, אף אם הולכי מדברות שכיחי, מכל מקום, ששים ריבוא אין שם. ב. כתב הרמב"ם (שבת יד א): איזו היא רשות הרבים, מדברות ויערים ושווקים. ותמה ה"מגיד משנה" שהוא נגד סוגייתנו, (וכן תמה המאירי כאן ראה שם, וראה "כסף משנה" שם, וחידושי חת"ם סופר כאן). וגם על מה שכתב הרמב"ם שהיערות רשות הרבים הם, הביא מדברי רש"י לעיל (ג ב) שפירש לשון "כרמלית" שהוא מלשון "יערו וכרמלו", שהוא חלוק על הרמב"ם בזה.
אמר מר: אם הוציא והכניס, בשוגג: חייב חטאת. במזיד: ענוש כרת, ונסקל:
ומקשה הגמרא: "בשוגג חייב חטאת", פשיטא! למה הוצרכה הברייתא להשמיענו? והרי לא היה לו אלא לומר: ואם הוציא והכניס, חייב, שהרי דבר פשוט הוא שאם עשה כן בשוגג חייב עליו חטאת, כי כל חיובי שבת חיובי כרת הם, וכל החייב כרת במזיד, חייב חטאת בשוגג!?
ומשנינן: אכן לא הוצרך התנא להשמיענו שבשוגג חייב חטאת, אלא "במזיד ענוש כרת, ונסקל",  9  איצטריכא ליה. ואגב שהזכיר התנא את חיובו במזיד, הזכיר התנא גם את חיובו בשוגג.

 9.  כלומר "נסקל" איצטריכא ליה, כי ענוש כרת נמי פשיטא, לפי מה שנתבאר בפנים על פי דברי רש"י.
ואכתי מקשינן: הא נמי פשיטא שחייב סקילה, שהרי כל חיובי שבת בסקילה הם!?
ומשנינן: הא קא משמע לן התנא במה שאמר "ענוש כרת ונסקל", כדרב. דאמר רב: מצאתי מגלת סתרים  10  בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואינו חייב אלא אחת. וסבורה היתה הגמרא לפרש, שאם עשה את כולן בהעלם אחד, ששכח את איסורן של כל מלאכות השבת, ועשה את כולן מבלי שנודע לו בינתיים, אינו חייב אלא חטאת אחת (אך לבסוף מפרשת הגמרא באופן אחר, ומתבארת כוונת הגמרא דאמר "כדרב").

 10.  פירש רש"י: מגילת סתרים, שהסתירוה מפני ש (תורה שבעל פה) לא ניתנה לכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש, כותבין אותן שלא ישתכחו, ומסתירין את המגילה. וראה מהר"ץ חיות.
ומקשינן עלה: איני (הרי אין הדבר כן)! שהרי והתנן לקמן בפרק כלל גדול (עג א) "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", ומפרטת המשנה שם את כולן -
והוינן בה: מנינא למה לי (לשם מה נזכר המנין הכללי בתחילת המשנה)!?
ואמר, תירץ על כך רבי יוחנן, כדי ללמד שאם עשאן כולן בהעלם אחת, הרי זה חייב על כל אחת ואחת. ומלמד אותנו התנא שסכום החטאות הכולל שיכול אדם להתחייב בהעלם אחד, הוא ארבעים ותשע חטאות. אבל אם יעשה אבות ותולדות בהעלם אחד, אינו מוסיף חטאת בפני עצמה על התולדות.
וכשם שיש לדקדק דין זה מלשון המשנה, כך יש לדקדק דין זה מדברי איסי בן יהודה עצמו, שאמר "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת".  11  הרי למדנו שחייב על כל אחת ואחת. ואיך אמר איסי בן יהודה עצמו "ואינו חייב אלא אחת"!?

 11.  נתבאר על פי התוספות, ראה שם.
אלא אימא, כך היא כוונת איסי בן יהודה: אינו חייב על אחת מהן, יש אחת מן המלאכות שאינו חייב עליו סקילה,  12  ואין אנו יודעים איזו מלאכה היא -

 12.  כן פירש רש"י "אחת יש בהן שאינו חייב עליו מיתה", וכן הכריחו התוספות שהפטור הוא על סקילה ולא על חטאת. ולכאורה נראה שחייב עליו כרת, כי לא מצינו דבר שאין זדונו כרת וחייב עליו חטאת.
והא קא משמע לן התנא בברייתא באומרו "במזיד ענוש כרת ונסקל", דהא, מלאכת הוצאה, היא מהנך דלא מספקן (מאותן מלאכות שאין ספק בחיוב סקילה עליהם).
אמר מר, בברייתא הנזכרת לעיל, אבל: ים, ובקעה, והאיסטוונית והכרמלית אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים:
ומקשינן עלה: וכי בקעה אינו לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים!?
והא תנן במסכת טהרות (ו ו): הבקעה, בימות החמה, שאין בה זרעים, ואנשים מהלכים בשדות, רשות היחיד היא לענין שבת, כי אינו מקום הילוך לרבים, שאין הרבים מסתלקים מן המסילה הכבושה לילך בשדות,
ורשות הרבים היא לענין טומאה, לענין ספק טומאה שנולד בה שהוא טהור.  13 

 13.  כתב רש"י: רשות הרבים לטומאה: וספיקו טהור, דהא לאו מקום סתירה (של איש ואשה) הוא, שיש בני אדם נכנסים לה. (ולכן תלוי דין ספק טומאה במקום סתירה, משום) דספק טומאה לטמא (ברשות היחיד) מסוטה גמרינן לה (שאם כי נסתרה ואין כאן אלא ספק שמא נבעלה, הרי היא בדין טומאה לבעלה), והתם סתירה כתיב (שנאמר) "ונסתרה והיא נטמאה", דבמקום סתירה טמאה היא לבעלה מספק, ומכאן אתה דן לשרץ, (שאם נולד ספק טומאה ברשות היחיד שהוא מקום סתירה, כי אז ספיקו טמא. ואם נולד הספק שלא במקום סתירה, כי אז ספיקו טהור. ולכן שם "רשות הרבים" אינו שוה בשבת ובטומאה, כי לענין שבת צריך שיהא מקום הילוך לרבים, ואילו לגבי טומאה, די בכך שהוא מקום שיש בני אדם הנכנסים לשם, כי שוב אינו מקום סתירה).
ואילו בימות הגשמים, שהוא זמן הזריעה ואין אנשים מהלכים בשדות, רשות היחיד היא לכך ולכך.
הרי מבואר, שהבקעה רשות היחיד היא לענין שבת!?
אמר תירץ עולא: לעולם, כרמלית הויא, ולא רשות היחיד. ואמאי קרי לה התנא לבקעה (במסכת טהרות) "רשות היחיד"? לפי שאינה רשות הרבים.
רב אשי אמר, תירץ:

דרשני המקוצר[עריכה]