פרשני:בבלי:סוטה מא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה מא ב

חברותא[עריכה]

לפיכך כתב רחמנא "בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך", דמשמע בשעת ביאתם, והיינו  מאימת דמתחיל מועד (מתחילת המועד) ביום טוב ראשון, שהוא זמן ביאת כל ישראל למקדש  1 .

 1.  א. תמהו התוספות: לכתוב רק "חג הסוכות" ולמה לי "במועד"? (והוסיפו התוספות, שלכאורה תיקשי יותר: לא לכתוב אלא "מקץ שבע שנים שנת השמיטה בבא כל ישראל ליראות", וממילא נדע דמחג הסוכות איירי, שהרי בראש השנה אין חובת ראיה! ? אלא שבזה יש לומר, שהייתי מפרש שהכוונה היא לחג המצות; אבל הקושיה הראשונה שלא לכתוב "במועד", בעינה עומדת). ותירצו, דאי כתיב "בבא כל ישראל" בלבד, היה משמע מזה דדוקא מתחלת המועד דהיינו יום ראשון עצמו, ולכך כתיב "במועד", דמשמע בתוך המועד, מיהו אהני "בבא כל ישראל", דמינה ילפינן דהזמן הוא בתחלת חול המועד ולא ביום ב' או ג' דחול המועד. ב. ואם תאמר: מנין שבמוצאי יום טוב ולא ביום טוב עצמו? פירש רש"י, משום שצריך להתקין בעזרה בימה של עץ, ואין תיקון זה דוחה לא שבת ולא יום טוב, ומערב יום טוב אי אפשר לתקן את הבימה, משום דוחק המקום שבעזרה. ומקורו הוא מהירושלמי שנזכר לעיל עמוד א בהערה 13. והתוספות תמהו על דבריו, כי אם גזירת הכתוב היא שהזמן הוא בתחלת מועד דהיינו יום טוב ראשון דוקא, יקראו בלא בימה, כי מהיכי תיתי שהבימה מעכבת, ואיך נדחה משום זה את הזמן הקבוע בתורה! ? ולכך פירשו ד"במועד" משמע תוך המועד. וראה מה שכתב ב"טורי אבן" מגילה ה, ליישב דברי רש"י.
שנינו במשנה: וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת: וסליק אדעתין דעושים כן כדי לכבד את ראש הכנסת ואת הסגן ואת הכהן הגדול, ולכך לא נתן השמש מיד למלך.
ומדייקת הגמרא: האם שמעת מינה מסתם משנתנו, שהלכה כמאן דאמר (בבא בתרא קיט ב): חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב, שהרי כולם בפני המלך כתלמידים בפני הרב, ואף על פי כן חולקים להם כבוד?
אמר אביי: אין מכאן הוכחה, כי כולה (כל מה שעושים שם) הוא משום כבודו דמלך, שעל ידי זה מתיקר המלך שמראים את מעלותיו זה למעלה מזה.
שנינו במשנה: והמלך עומד ומקבל וקורא יושב; אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד:
ודייקינן: מדשנינו שהמלך עומד "עומד" כדי לקבל את ספר התורה, וכן באגריפס שנינו: "עמד וקבל", מכלל דעד עכשיו היה יושב!?
ותיקשי, דהאמר מר: "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד".  2 

 2.  א. ראה מה שנתבאר בענין זה לעיל בהערה 29 לעיל מ ב. ב. ואף על גב שאגריפס מלך שלא כדין, מכל מקום מקשי שפיר, שהרי נהגו בו כבוד כמלך גמור, תוספות כתובות יז א. ומשמע מדבריהם שמצד הדין לא היה לו דין מלך; אבל מדברי הריטב"א שם נראה, דאף שמינוהו שלא כדין, דין מלך לו בדיעבד, וראה מה שכתב ב"הערות" להוכיח מדברי הרמב"ם בפרק א ממלכים הלכה ה כדעת התוספות.
ומנין שהותרה ישיבה בעזרה למלכי בית דוד? שהרי מצינו בהם ישיבה, שנאמר (שמואל ב ז יח) "ויבא המלך דוד, וישב לפני ה' (לפני הארון שהיה בעיר דוד) ויאמר מי אנכי ה' ד' ומי ביתי כי הביאתני עד הלום"; הרי שהותר לדוד לישב "לפני ה'", והוא הדין שמותר לו לישב בעזרה.
ואם כן תיקשי: הרי אגריפס לא היה ממלכות בית דוד, ואיך הותרה לו הישיבה!? ומשנינן: כדאמר רב חסדא גבי כהן גדול, שהיתה קריאתו בעזרת נשים, הכא נמי גבי מלך בעזרת נשים היה קורא, והיא היתה חול, ומותר לישב בה.  3 

 3.  ראה בעמוד א הערה 1, שנתבאר, כי לפי שיטת רש"י דברי רב חסדא נאמרו לפרש את הברייתא שכתוב בה שכהן גדול היה קורא "בעזרה" ופירש, דהיינו עזרת נשים, ועל פי זה נתבאר כאן; וראה שם, ביאור אחר שדברי רב חסדא נאמרו לענין "הקהל", ולפי זה לשון "הכא נמי" בעזרת נשים, היינו משום שעיקר דברי רב חסדא נאמרו על הברייתא ששנינו בה שהיתה הקריאה "בעזרה", ו"הכא נמי" מה ששנינו במשנתנו שהיה מעמד ההקהל "בעזרה", היינו בעזרת נשים.
שנינו במשנה: אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים:
ומקשינן: מכך ששבחוהו, מכלל בהכרח דשפיר עבד (טוב עשה אגריפס)!?
והאמר רב אשי: אפילו למאן דאמר: "נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול", אבל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר "שום תשים עליך מלך".
וממה שהזהירה תורה את ישראל בשימות הרבה ("שום תשים"), למדנו: שתהא אימתו עליך, ואם מחל על כבודו אין כבודו מחול.
ומשנינן: מצוה היתה בזה שקרא אגריפס מעומד, לפי שמחל על כבודו משום כבוד התורה; ואף דבעלמא אין לו למלך למחול על כבודו, לדבר מצוה שאני,  4  ושפיר מצי למחול.  5 

 4.  בכתובות יז א איתא: "אמרו על אגריפס המלך שעבר לפני הכלה, ושבחוהו חכמים", ופריך: והאמר רב אשי: "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". והקשו התוספות בשם ר"י, לישני כדמשני הכא, דלדבר מצוה שאני! ? ועוד הקשה, הלא עיקר מימרא דרב אשי נאמרה במקום מצוה, במעשה דרבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהן! ? ותירצו התוספות: דדוקא במצוה ככבוד התורה מצי למחול משום שהיא כבוד השכינה, וכן לגבי מצות חליצה, איתא, דהותר למלך למחול על כבודו ולחלוץ, כדי לקיים מצות מלך עולמים, דמראה בכך שאימת השכינה עליו; אבל בההיא דכתובות, דאיירי במצות כבוד תלמידי חכמים ובכבוד כלה, גזירת הכתוב היא שלא ימחול על כבודו. שמצות כיבוד שחייבים הם לנהוג במלך, גדולה ממצות כיבוד שחייב המלך לנהוג בהם.   5.  וכן איתא בסנהדרין יט ב, דאף דמלך אינו חולץ משום דגנאי הוא לו, קאמר רבי יהודה דאם רצה לחלוץ זכור לטוב. מיהו תמה המהרש"א שם, והרי פליגי חכמים התם, וסבירא להו דאין שומעין לו! ? ותירץ, דמצות כבוד התורה עדיפא, ואף חכמים מודים בה דרשאי מחמתה למחול על כבודו. וכתב רבינו עקיבא איגר, דמהתוספות בסוגיין לא משמע כן, דאם כן, מה הקשו מהכא על הא דקאמר בכתובות דאין רשאי למחול על כבודו משום כבוד כלה, והרי מצוה שאני. והלא שפיר מצינו להעמיד דברי הגמרא שם אליבא דחכמים. עוד תירץ המהרש"א, דמתניתין דהכא אתיא כרבי יהודה. וכתב רבינו עקיבא איגר, דמדברי הרמב"ם מוכח לא כן, שבפרק ב מהלכות מלכים הלכה ג פסק כחכמים, שאם רצה לחלוץ אין שומעין לו, ואילו בפרק ג מהלכות חגיגה הלכה ב פסק כמתניתין, שאם קרא עומד הרי זה משובח; הרי בהכרח דדין זה אמור אף לחכמים. והר"ן בסנהדרין שם כתב לחלק, דדוקא בביזוי גדול כרקיקה וחליצה נחלקו חכמים. עוד כתב שם בשם רבינו דוד, שמעשה שעושה המלך מעצמו כגון עמידה, מודים בו חכמים שרשאי למחול לצורך מצוה; ופליגי דוקא במעשה ביזוי שעושים בו אחרים, כגון רקיקה וחליצה שעושה בו היבמה.
שנינו במשנה: וכשהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות, אמרו לו: אל תתיירא אחינו אתה, אחינו אתה:
תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה שאמרו לו לאגריפס כן, נתחייבו שונאי ישראל (ישראל בלשון סגי נהור) כלייה -
לפי שהחניפו לו לאגריפס! שהשיבו לו שלא כדין, משום שבאמת לא היה ראוי למלכות, ואף על פי שלא נחשב ל"איש נכרי" כיון שאמו היתה מישראל,  6  מכל מקום מצד אביו עבד היה, ולפיכך אין למנותו למלך משום דזילא מילתא.  7 

 6.  רש"י; וכן כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות מלכים הלכה א': "אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות, עד שתהיה אמו מישראל". וכתב ה"כסף משנה", דלרבותא נקט דסגי בכך שאמו מישראל, אבל אם אביו מישראל, כל שכן דסגי בהכי, והוכיח כן מרחבעם בן שלמה שנולד מנעמה העמונית. ויש לדחות, דדוקא בתחילת המינוי בעינן שיהיה "מקרב אחיך". וזהו דוקא במלך ראשון. אבל במלך בן מלך שהמלכות באה לו בירושה, אין צריך "שימה" מחודשת. הלכך לא אכפת לן במה דאין אמו מישראל. ואף שגם אגריפס היה מלך בן מלך, מכל מקום גם אבותיו נתמנו בפסול, שהרי הורדוס עבד היה; נודע ביהודה קמא, חושן משפט א.   7.  רש"י; ותמהו עליו התוספות, דאחר דמדאורייתא כשר ורק משום זילותא מיפסל לא מסתבר שייענשו בעונש חמור ככלייה. (ויש ליישב בדעת רש"י, על פי היראים דמנה איסור חנופה במנין הלאוין, אם כן אף שהחנופה היא מאיסור דרבנן, בכל זאת עובר על איסור דאורייתא. כמו שמצינו בכמה מקומות שהדרבנן פועל על הדאורייתא, תורת הקנאות). ופירשו, דאף דלכל השררות סגי במה שאמו מישראל, אבל מלך שחזר ושנה עליו הכתוב "מקרב אחיך תשים עליך מלך", בעינן שיהיה ממש מקרב אחיך, ממוצע בין מאביו ובין מאמו. והתוספות ביבמות מה ב כתבו, דאגריפס לא בא מישראל אף מצד אמו, לפי שהורדוס נשא נכרית, ומה דקראוהו "אחינו אתה", היינו אחינו במצוות.
אמר רבי שמעון בן חלפתא:
מיום שגבר אגרופה (כוחה) של חנופה  8  בכך שהשיבו כן לאגריפס:

 8.  ואף שלא יכלו למחות בו, מכל מקום היה להם לשתוק ולא להחזיקו, שכל המחניף לחבירו מחמת יראתו מפניו ואינו חושש ליראת הקדוש ברוך הוא, עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה. מיהו במקום סכנה מותר להחניף, תוספות. ונראה דאין בכונתם לסכנה ממש, דזהו פשיטא, דהרי פיקוח נפש דוחה כל התורה. אלא אף סכנה רחוקה שאינה בגדר פיקוח נפש. דכיון שעושה משום כן ולא מיכוין לשם חנופה סתם, אינו בכלל חנופה, "הערות". מיהו רבינו יונה בשערי תשובה כתב "וחייב אדם למסור את עצמו לסכנה, ואל ישיא נפשו עון אשמה כזאת (חנופה) ". ב. בספר יראים מנה ב' לאוין בחנופה. "לא תחניפו את הארץ", וסמיך ליה "ולא תטמאו את הארץ", מכאן למדנו שהמחניף מטמא את הארץ, ועובר בב' לאוין.
נתעוותו הדינין, שלמדו הדיינים מכך להחניף לבעלי הדין ולא פסקו את הדין לאמיתו.
ונתקלקלו המעשים, שהגדולים ראו עוברי עבירה, ולא מיחו בידם מפני החנופה -
ומאז אין אדם יכול לומר לחבירו: מעשי גדולים ממעשיך! שמתוך שלא מיחו הגדולים בעוברי עבירה למדו שאר הדורות ממעשיהם הרעים, ונמצאו כולם עוברי עבירה.  9 

 9.  רש"י; ולולא דבריו היה נראה לפרש, דכיון שהחונפים מצדיקים את פעולות הרשעים, כבר אי אפשר להוכיח עובר עבירה. לפי שלמד מן החונפים שמעשיו רצויים, מהר"ץ חיות.
דרש רבי יהודה בר מערבא, ואיתימא (ויש אומרים) רבי שמעון בן פזי דרש כך: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה.  10  שנאמר: "לא יקרא עוד לנבל נדיב, ולכילי לא יאמר שוע", "כילי" היינו מי שמתאוה לשתות יין תדיר, מלשון "כלתה נפשי", ולעתיד לבוא לא יחניפו לו, ולא יקראוהו "שוע".  11 

 10.  משום שעושה כן כדי שלא יבוא לו הפסד בגופו או בממונו, יראים.   11.  נתבאר על פי רש"י כאן, אך בישעיה לב פירש רש"י: כילי: רמאי נוכל חורש רעים; שוע: לשון אדון, שהכל שועין ופונין אליו.
ומדלעולם הבא נאמר לשון לאו ואיסור על חנופה, מכלל דבעולם הזה שרי להחניף.
רבי שמעון בן לקיש אמר: מהכא ילפינן שמותר להחניף לרשע בעולם הזה:
ממה שאמר יעקב לעשיו: "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני", שראיית פניך חשובה לי כראיית פני המלאך, ולהחניף לעשו נתכוין.
ופליגא רבי שמעון בן לקיש על מה דאמר רבי לוי.
דאמר רבי לוי:
לא נתכוין יעקב להחניף לעשו בכך;  12  אלא משל של יעקב ועשו, למה הדבר דומה?

 12.  רש"י; ומהרש"א כתב, דאף לרבי לוי החניף יעקב לעשיו כדי לפייסו, אלא שלא החניף לו בדבר לא אמיתי, אלא שהזכיר לו האמת שרגיל בראית מלאכים כדי לאיים עליו. וכענין המשל, שבאמת משבח לו את התבשיל, אך עושה כן כדי לאיים עליו תוך כדי כך.
לאדם שזימן את חבירו אליו, והכיר האורח בו שהזמינו לפי שהוא מבקש להורגו, אמר לו האורח: טעם תבשיל זה שאני טועם עכשיו, הרי הוא כתבשיל שטעמתי בבית המלך! ובכך הציל את עצמו ממיתה.
לפי שאמר המזמין בלבו: אורח זה מצוי הוא בבית המלך, וידע ליה מלכא (המלך מכירו), ועל ידי כך מיסתפי (מתיירא בעל הבית) שמא יוודע למלך שהרגו, ולכך לא קטיל ליה (ושוב לא יהרגנו).
וזו היתה גם כוונת יעקב, שרצה לאיים על עשו ולהודיעו שהוא רגיל לראות פני מלאכים, ומתוך כך יתיירא עשו ממנו ולא יהרגנו.
סימן לאמרותיו של רבי אלעזר בענין חנופה: א. אף; ב. עובר; ג. גיהנם; ד. בידו; ה. נידה; ו. גולה;
אמר רבי אלעזר:
א. אף: כל אדם שיש בו חנופה מביא חרון אף לעולם. שנאמר "וחנפי לב ישימו אף".
ולא עוד, אלא שכל מי שיש בו חנופה, אין תפלתו נשמעת. שנאמר "לא ישועו כי אסרם"! כשיבואו עליהם יסורים, לא תועיל להם שוועה.  13 

 13.  כי גם תפלתו נחשבת כאילו היא חנופה, כי אין תפילה אלא מעומק הלב, ואין עומק הלב למחניף, שאין דבריו אלא מן השפה ולחוץ, מהר"ל.
ואמר רבי אלעזר:
ב. עובר: כל אדם שיש בו חנופה, אפילו עוברין במעי אמן מקללים אותו.
שנאמר: "אומר לרשע צדיק אתה, יקבוהו עמים, יזעמוהו לאומים", ואין "קוב" אלא קללה, שנאמר בנבואת בלעם: "מה אקב לא קבה אל".
ואין "לאום" אלא עוברין, שנאמר ברבקה, "שני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ"! והיינו דכתיב, החונף שאומר לרשע "צדיק אתה", יקללוהו לאומים דהיינו עוברים.  14 

 14.  ד"לאם" הוא משורש "אם", שהעובר ירך אמו הוא, ואין מתייחס לאביו אלא משעת הלידה, וכן הוא בישראל; אבל אומות העולם קרויים באופן כללי "לאומים", לפי שאין להם יחוס אב אלא יחס לאם בלבד, מהרש"א.
ואמר רבי אלעזר:
ג. גיהנם: כל אדם שיש בו חנופה, הרי הוא נופל בגיהנם.
שנאמר: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע. שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר". דהיינו המחניפים לרשע ואומרים עליו שהוא טוב.
ומה כתיב בפסוק שלאחריו - "לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה, שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה", שייענשו באש הגיהנם.
ואמר רבי אלעזר:
ד. בידו: כל המחניף לחבירו, לבסוף נופל בידו של הנחנף, ואם אינו נופל בידו, נופל ביד בניו; ואם אינו נופל ביד בניו, בסופו של דבר נופל ביד בן בנו.
שנאמר אצל חנניה נביא השקר, שנתנבא נבואת שקר על גלות יכניה וכלי המקדש, שכעבור שנתיים ימים ישיבם ה' ממקום גלותם: "ויאמר ירמיהו לחנניה, אמן כן יעשה ה', יקם ה' את דבריך"! וחנופה היא זו, לפי שהיה לירמיהו לומר לו, שקר אתה מתנבא.

דרשני המקוצר[עריכה]

p