פרשני:בבלי:סוטה ז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה ז א

חברותא[עריכה]

ואם כן, והא איכא,  יש לה עדים במדינת הים, שעליהם באה הדרשה שאין המים בודקין אותה, ולדברי רבי שמעון שחושש מהוצאת לעז, גם כאן היה לנו לומר שהמים יבדקו את אותה האשה, בכדי שלא להוציא לעז על שאר הנשים.
מתרצת הגמרא: לא שכיחא.
נכון שרבי שמעון חושש להוצאת לעז, אך לא יבואו להוציא לעז אלא בטענה שכיחה. והיינו, שיאמרו על כל אשה שלא מתה בגלל המים, שאמנם טמאה היא, אלא שזכות תלתה לה. אבל לא יוציאו לעז בטענה שבוודאי טמאה היא אלא שיש עליה עדים, ולכך לא מתה, שדבר זה אינו שכיח. ולכך לא חששה תורה לדבר זה, וניתן לומר שבמקרה זה, שיש עדים במדינת הים, אין המים בודקין אותה.
מתניתין:
המשניות הבאות מלמדות את סדר הדברים, ממתי שנודע לבעל שהיא נסתרה, לאחר שקינא לה.
כיצד עושה לה? - מוליכה לב"ד שבאותו מקום  1  שבו הוא מתגורר, ומוסרין לו בי"ד שני תלמידי חכמים שילוו אותו בדרכו להשקאת האשה.

 1.  יש לדון אם הב"ד שבאותו מקום שאליו מביא את האשה מתחילה, הוא דווקא ב"ד של כ"ג, או שגם ב"ד של ג' מספיק לזה, דבדיני נפשות אין מספיק ב"ד של ג' אלא דווקא של כ"ג, וסוטה הרי היא ג"כ דיני נפשות. ובתוס' לק' יז ב, ד"ה "מ"ה" מבואר, שכל סדר השקאת סוטה בין תחילתו ובין סופו פסול בלילה וכמו דיני נפשות, ומשמע מכאן שגם הבאתה לב"ד שבעירו צריכה להיות כדיני נפשות. ואפשר לדחות, שאין דברי תוס' אמורים אלא על סדר ההשקאה עצמה, משא"כ מה שמביאה לב"ד שבעירו, שהוא קודם לסדר ההשקאה, וצ"ע.
והטעם שצריך שני תלמידי חכמים שילווהו, ואינו הולך עמה לבדו, הוא שמא יבוא עליה בדרך, ואז שוב לא תועיל בדיקת המים כמבואר במשנה (לעיל ו א), שכאשר הבעל אינו נקי מעוון, אין המים בודקים.
רבי יהודה אומר: בעלה נאמן שלא יבוא עליה, ואין צורך בעדים שילווהו, אלא סומכים עליו. וכאשר מגיע לבית המקדש ואומר שלא בא עליה, הוא נאמן.
גמרא:
מדייקת הגמרא, מזה שצריך שני אנשים שילוו אותו ולא מספיק אחד שילווהו, אם כן, מדובר בתרי ואיהו, שני המלווים והבעל, הא תלתא, הרי יש כאן ג' מלווים לאשה.
לימא מסייע ליה לרב, יש ממשנה זו סיוע לדינו של רב בהלכות יחוד.
דאמר רב יהודה אמר רב: לא שנו חכמים שמותר לאשה להתייחד עם שני אנשים יחד, לפי שכל אחד שומר על חברו שלא יחטא, אלא בעיר. אבל בדרך אסור להתייחד עם אשה עד דאיכא ג', עד שיהיו ג' יחדיו, לבד מן האשה.
והטעם שצריך ג' ולא מספיק שנים, שמא יצטרך אחד מהם לנקביו,  2  ויתרחק מהם, ונמצא באותה שעה אחד מהן מתייחד עם הערווה, ועובר על איסור יחוד.

 2.  ברש"י מבואר שבנדון דידן גבי סוטה, קיים אותו החשש שמא יצטרך הבעל או שליח הב"ד לנקביו. ומבואר, שאם הבעל יצטרך לנקביו הרי שהשליח יעבור על איסור ייחוד. והנה בהלכות ייחוד קי"ל דכשבעלה בעיר אין חוששין ומותר להתייחד עם אשה, וא"כ צ"ע מה אכפת אם יצטרך הבעל לנקביו הרי עדיין אין חשש לזנות. ועיין בספר בית מאיר אה"ע סי' כב' שכתב, שאין שייך היתר של בעלה בעיר אלא כאשר היא מותרת לו, משא"כ כאן שהרי אסורה עליו, בזה אין היתר של בעלה בעיר. עוד יש מתרצים ע"פ דברי החכמ"א בכלל קס"ו ס"ו שכתב, שאין היתר של בעלה בעיר במקרה שהתיר לה להתייחד עם אותו אדם, שהרי כל ההיתר בנוי על כך שהאשה חוששת שימצאנה מתייחדת, וכיוון שמרשה לה הרי אינה חוששת, וא"כ אפשר שגם כאן, כשיצא לצרכיו בדרך, הרי זה כמו שהתיר לה להתייחד, שבזה לא קיים ההיתר. ומלבד כל הנ"ל, אפשר שרש"י לשיטתו בקדושין פא א, שאין היתר של בעלה בעיר בכל גוונא.
ולכך, כאשר הולכים בדרך, הצריכו חכמים שיהיו ג' מלווים.
ומכיון שהמשנה הצריכה שני מלווים מלבד הבעל, הרי זו הוכחה לדינו של רב, שכאשר יש רק שני אנשים, חוששים אנו לייחוד.
ודחינן: לא. אי אפשר להוכיח את דינו של רב ממשנתנו, כי אפשר שלענין איסור ייחוד מספיק שני אנשים אפילו בדרך, ואין חשש איסור.
והכא, הינו טעמא, במשנתנו הטעם שהצריכו שני ללוותו, אינו משום איסור יחוד, אלא, כי היכי דלהוו עליה סהדי. בכדי שאם יבוא עליה בדרך, יהיו שני עדים שיוכלו לומר לבית דין הגדול שלא ישקו אותה. ולכך לא מספיק מלווה אחד, לפי שאין עד אחד נאמן על כך. ולזאת הצריכו שני תלמידי חכמים שילוו אותו.
וממשיכה הגמרא ומדקדקת מלשון המשנה, שאומרת "ומוסרין לו שני תלמידי חכמים", שתלמידי חכמים צריכים ללות את הבעל, אבל כולי עלמא, סתם אנשים עמי הארץ, מדוקדק מלשון המשנה שלא מספיק הלווי שלהם.
לימא, מסייע ליה לאידך דרב - ניתן להביא סיוע וראיה לדין אחר שחידש רב בהלכות ייחוד.
דאמר רב יהודה אמר רב: לא שנו חכמים שמותר להתייחד עם אשה כשיש שם שני אנשים, אלא כאשר השניים הם כשרים יהודים, שאינם חשודים לעבירה.
אבל פרוצים - אפילו עשרה יחד גם כן לא יתייחדו עם אשה, שחשודין הם כולם לזנות.
ואף מעשה היה באשת איש, שרצו פרוצים לזנות עמה, והוציאה עשרה אנשים במיטה - כביכול היא מתה, והם הולכים לקוברה, וכך זינו עמה.
וממשנתנו שהצריכה שהמלווים יהיו תלמידי חכמים בדוקא, אפשר להוכיח את דינו של רב.
ודחינן: לא. יתכן שלא נפסוק כרב, ולא נחשוש לייחוד גם כאשר המתייחדים אינם כשרים, ואף שמצינו במשנה שדוקא תלמידי חכמים הם שמלווים את האשה.
והכא, היינו טעמא, במשנתנו הטעם הוא, דידעי לאתרו ביה  3 . שיודעים התלמידי חכמים את הדינים מתי אין המים בודקין, וידעו להתרות בבעל. ולכך אמרה המשנה "ומוסרין לו שני תלמידי חכמים" בדוקא, ולא סתם עמי ארצות.

 3.  עניין ההתראה שמתרים בו כתב רש"י שמזהירים אותו שאם בא עליה אין המים בודקים אותו. ולפ"ז צ"ע מדוע צריכים לזה ג' די בא' שיילמדו ויזהירו, ויש מתרצים שמ'מ כששניים מזהירים הרי דבריהם נשמעים יותר (וכמבואר במכות, י ב, לעניין הגולה לעיר מקלט, למ"ד שם שסיבת הליווי היא כדי לדבר אל גואל הדם) ודוחק. ובתוס' משמע שההתראה היא שאם יבוא עליה חייב מלקות. ובאמת שבמס' יבמות דף יא ב, דעת תוס' שלוקה הבעל אם בא עליה, אף שהיא רק בספק אם זינתה. ורש"י שלא פי' כאן כפי תוס' שזוהי ההתראה, אינו מסכים לדברי תוס' במס' יבמות, וסובר שאינו לוקה על ביאת סוטה קודם שנבדקה, ולכן נדחק לפרש כנ"ל.
רבי יהודה אומר: בעלה נאמן עליה.
תניא, רבי יהודה אומר: בעלה נאמן לומר שלא בא עליה לאחר שנסתרה, והראיה, מקל וחומר.
ומה נדה, שהיא בכרת, בעלה נאמן עליה,  4  שהרי נדה מותרת בייחוד עם בעלה, ואין חוששים שיבוא עליה, אף שאם יעשה כן יעבור על איסור חמור שעונשו כרת.

 4.  בתוס' הקשו מנין באמת שבעלה נאמן, ומותר לו להתייחד עם אשתו נדה. ותי' שאין איסור יחוד אלא באיסורים שאין להם היתר, אבל נדה שסופה להיטהר, אין בה איסור ייחוד.
סוטה, שחומרתה פחותה, שהיא בלאו, שאיסור בעלה לבוא עליה אינו אלא איסור לאו, לא כל שכן שנאמן לומר שלא בא עליה, ואין צורך לשמור אותו.
ומקשינן: ורבנן, מה הם יענו על הקל וחומר הזה!?
ומשנינן: היא הנותנת!
כלומר החומרא של נדה על פני סוטה, היא הסיבה שלא נלמד מנדה לסוטה, ולא נסמוך על הבעל כשמתייחד עם אשתו הסוטה.
נדה דכרת, חמירא ליה. נדה שאסורה בעונש כרת החמור, גורמת לבעל להזהר יותר, ולשמור עצמו מלחטוא, ומהימן, ולכך הוא נאמן. אבל סוטה דלאו, שאיסורה הוא רק בלאו, לא חמירא ליה, אינה חמורה בעיניו, ולא מהימן, ולכן איננו סומכים עליו, ואינו נאמן לומר שלא בא עליה בדרך. ולכך מצריכים חכמים לווי של שני עדים.
ומקשינן: ורבי יהודה, מקל וחומר מיתי לה? וכי רבי יהודה מכח קל וחומר הסיק את דינו שהבעל נאמן?
והא רבי יהודה, מקראי מייתי לה!
הרי מצינו להדיא, שרבי יהודה לומד את דינו מהפסוק.
דתניא - בפרשת סוטה אומרת התורה "והביא האיש את אשתו אל הכהן". למדו חכמים מכאן, שמן התורה האיש נאמן לבדו, והוא מביא את אשתו לבית המקדש.
אבל אמרו חכמים, שאף על פי כן, כסייג לדבר עבירה, מוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יבוא עליה בדרך. זוהי דעת תנא קמא.
רבי יוסי אומר: בעלה נאמן עליה מקל וחומר (וכפי שכבר בארנו): ומה נדה, שהיא בכרת, בעלה נאמן עליה. סוטה, שהיא בלאו, לא כל שכן.
אמרו לו חכמים לרבי יוסי -
לא - אין ללמוד קל וחומר זה.
שהרי גם אם אמרת בנדה שנאמן הבעל לבדו, הרי הטעם בזה שכן יש לה היתר - שעתידה היא לספור ז' ימים נקיים מדם, ולטבול, ולחזור להיות מותרת לבעלה, ולכך קל יותר לבעל ליזהר, ביודעו שעתידה היא להיות מותרת לו.
וכי תאמר שגם בסוטה, שאין לה היתר אם זינתה, שיהא נאמן לשמור על עצמו.
והרי אין ללמוד מנדה לסוטה לעניין זה.
ואומר, וסמך לזה מן הפסוק - "מים גנובים ימתקו" וגומר. שככל שהדבר אסור יותר, היצר מתגבר כנגד זה.
רבי יהודה אומר: מן התורה נלמד שהאיש מביא את אשתו אל הכהן.
שנאמר "והביא האיש את אשתו", ואינו צריך ליווי ושמירה.
מכל מקום, מבואר בברייתא זו, שרבי יהודה לומד את דינו מן הכתוב ולא בקל וחומר, וזה סותר למבואר בברייתא הקודמת, שרבי יהודה לומד את דינו מקל וחומר.
ומשנינן: אמר להו קל וחומר ברישא, פרכוה.
מתחילה הביא רבי יהודה אסמכתא לדבריו מקל וחומר, וחכמים פרכו לו אותו.
והדר אמר להו קרא - ואז הביא להם את למודו מן הפסוק.
נמצא, שאין סתירה בין הברייתות, אלא שזו נשנית קודם, ולאחר שנפרכה טענתו - הביא בברייתא השניה ראייה מן הפסוק.
ופרכינן: רבי יהודה - היינו תנא קמא!
בבריתא הזו, ששנינו בה את דעת תנא קמא, רבי יוסי, ורבי יהודה, לכאורה דעת רבי יהודה ודעת תנא קמא שוין הן, שהרי שניהם לומדים מן הפסוק שהבעל נאמן לבדו.
ומשנינן - איכא בינייהו "אבל אמרו". ההבדל בין תנא קמא לרבי יהודה אינו בשורש הדין מן התורה, אלא האם חכמים עשו סייג על אף שהתורה אינה מצריכה עדים.
לתנא קמא, עשו חכמים סייג והצריכו עדים שילווהו. ואילו לרבי יהודה נשאר דין התורה על כנו, ולא גזרו חכמים.
מתניתין:
היו מעלים אותה את האשה לבית דין הגדול בירושלים, ומאיימין עליה, מפחידים אותה כדי שתודה אם אכן זינתה, כדרך שמאיימים על עדי נפשות שבאים להעיד על אדם שחייב מיתה, ומנסים לשכנעה להודות, ואומר לה הדיין -
בתי, הרבה מן החטאים, שתיית יין עושה. וכן - הרבה, שחוק עושה. הרבה - ילדות עושה. הרבה - שכנים הרעים עושים.
ואם אכן נטמאת, אל תביאי את עצמך לידי מיתה בצורה מנוולת ע"י שתיית המים, אלא תודי שנטמאת.
ומוסיפים ואומרים לה: אל תעשי - אל תגרמי חילול לשמו הגדול של הקב"ה שנכתב בקדושה ע"י כך שתעמדי בדעתך, אלא תודי, בכדי שלא ימחה על המים בגללך (שהרי מוחקים את פרשת סוטה לתוך המים שבהם משקים אותה).
ואומר לפניה הדיין דברים שאינה כדאי - אינה ראוייה לשומעם, מפני שחטאה ונסתרה.
(הדברים הם - ספורי צדיקים שהודו ולא בושו, כדוגמת יהודה במעשה תמר, ועוד).
ומשמיעים את הדברים האלו באזניה היא, וכל משפחת בית אביה עמה.
אם אחר הדברים הללו הודתה האשה ואמרה "טמאה אני"  5  - שאכן זינתה, הרי היא "שוברת" כתובתה, כותבת שובר ובו היא מודה שהפסידה את כתובתה, ויוצאת ע"י גט.

 5.  משמע שאם לא הודתה שהיא טמאה - אינה יוצאת. ולכאורה צ"ע, הרי גם אם לא הודתה שנטמאה, כיוון שנסתרה אחר קינוי, אסורה היא לבעלה. ויש שמתרצים שכוונת המשנה "יוצאת" שכופין את בעלה לתת לה גט. וזה נאמר רק כשמודה שנטמאה, שהרי אם אינה מודה אלא שאומרת איני שותה, אין כופין את בעלה כיוון שאין זה אלא ספק איסור. וכ"כ הרע"א ע"פ שיטת הר"מ שאין כופין אלא על איסור וודאי ולא על ספק. אמנם תוס' ביבמות יא ב (הובא לעיל הערה 3) סוברים, שאם בא עליה אחר סתירה - לוקה. ולדבריהם אין זה ספק איסור, וגם כשאינה שותה צריך לכפותו לגרש. וצ"ע.
ואם בכל זאת עדיין היא עומדת בשלה, ואמרה "טהורה אני", אז מעלים אותה לשער המזרח של הר הבית, ומשם לשער ניקנור, שהוא השער המפריד בין עזרת ישראל לעזרת נשים, ששם הוא המקום בו משקים את הסוטות, ומטהרין את היולדת - שעומדות שם בשעה שמקריבים את קרבנותיהן, ומטהרין את המצורעים.
וכהן אוחז בבגדיה באיזור הצוואר, ומושך,
אם נקרעו הבגדים - נקרעו,  6  ואינו צריך לחשוש לכך.

 6.  ברש"י משמע שאין עניין לקרוע את בגדיה אלא שלא אכפת אם נקרעו. ואמנם בלשון הר"מ שכתב "ואוחז בבגדיה מכנגד פניה, וקורע עד שהוא מגלה את לבה", מבואר שמתכוון הכהן לקרוע ולא רק שאינו חושש אם נקרעו.
ואם נפרמו הבגדים - נפרמו, ולא איכפת לנו שמתגלה גופה.
עד שהוא מגלה את ליבה. וכן סותר את שערה מקליעתו.
וכל זאת כדי כדי לביישה ולנוולה.
רבי יהודה אומר -
אם היה לבה נאה - לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה, לא היה סותר, משום שאנו חוששים להרהור עבירה של הסובבים.
אם היתה האשה מתכסה בבגדים לבנים, מכסה אותה הכהן בשחורים.
אם היה עליה כלי זהב,

דרשני המקוצר[עריכה]