פרשני:בבלי:נדה מב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה מב א

חברותא[עריכה]

וכי תימא, מה שרבא אסר עליה לאכול בתרומה אינו מצד שהיא ודאי טמאה, אלא רק מצד שיש ספק דילמא אשתייר מעט שכבת זרע בגופה לאחר הטבילה. והזרע שנשאר יוצא אחרי הטבילה ומטמא אותה שוב.
אי הכי, שזה ספק, למה רבא נקט לשון של ודאי "שאי אפשר לה שלא תפלוט"? והרי "חיישינן שמא נשתייר", מבעי ליה לנקוט, שהוא לשון של ספק!
אלא לרבא, שאמר וודאי לא פלטה, איירי נמי שהטבילוה בעודה במיטה. ובאופן כזה בוודאי עדיין לא פלטה, ו"אי אפשר לה שלא תפלוט", ולכן אסורה בתרומה, לפי שכל הזמן יוצא הזרע.
ולא קשיא, מדברי רבא שאפילו במטה טמאה כל רגע שפולטת כל הזמן, על דינו של רבי שמעון שבמטה היא ודאי טהורה, ואינה נטמאת עד שיצא שכבת זרע החוצה. כי כאן, דברי רבא הם במתהפכת במיטתה לאחר טבילה. ולכן ודאי שנטמאה מחמת פליטת שכבת זרע החוצה כל הזמן.
כאן, דברי רבי שמעון, הם בשאינה מתהפכת במיטתה לאחר טבילתה, ואינה פולטת החוצה שום שכבת זרע. ועל זה חידש רבי שמעון, שאף על פי שהשכבת זרע נמצאת בבית החיצון, עד שלא יצאה החוצה, טהורה.
ומבארת עתה הגמרא למה רבא נקט לשון ודאי, ודיבר רק באופן שהטבילוה במיטה והתהפכה, ולא נקט אשה רגילה ששימשה, שאסורה לה לאכול בתרומה אפילו אם טבלה ולא פלטה שכבת זרע, שמא נשאר בה זרע, ושמא תפלוט.
ורבא - אקרא קאי. רבא דרש בבית המדרש לבאר את הפסוק כיצד נטהרת האשה ששימשה.
והכי קאמר: כי כתב רחמנא באיש ואשה ששימשו "ורחצו במים וטמאו עד הערב", היינו באשה שהטבילוה לאחר ששימשה בעודה במיטה, ומיירי בשאינה מתהפכת, שרק אז מועילה לה טבילה לטהרה.
אבל במתהפכת אחר הטבילה, כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה, כיון שאי אפשר לה שלא תפלוט. כי אף על פי שמועילה הטבילה לטהרה מדין משמשת, הרי היא חוזרת ונטמאת מדין פולטת.  29 

 29.  רבי עקיבא איגר מקשה, למה הגמרא לא מתרצת שכיבדה את הבית (שהאשה הוציאה את כל השכבת זרע), והוכיח מכאן שאסור לאשה להשחית את זרעה בכל זמן. ודלא כשיטת המגן אברהם (הלכות יוהכ"פ) שאסור לאשה להשחית את הזרע רק בזמן שיכולה להתעבר, דהיינו סמוך לעונתה וסמוך לווסתה (ועיין באחיעזר שסתר את הוכחת רבי עקיבא איגר).
בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי: פולטת שכבת זרע שטמאתה תורה (מהפסוק "יהיה זובה") האם "רואה" הויא,  30  שנתנה התורה לראיית הפליטה דין טומאה, בדומה לדם ראיית דם נדה ודם זיבה, שלא מגע הדם מטמא, אלא עצם הראיה, דהיינו, יציאת הטומאה מגופה היא המטמאה.

 30.  רואה הויא: שיטת הריב"ש (החדשות סימן ל"ד) שאשה הפולטת שכבת זרע נחשבת רואה מדאורייתא רק אם הרגישה ביציאת הזרע, וכמו נדה, שטמאה מדאורייתא רק אם הרגישה ביציאת הדם. וכן כתב האור שמח (איסורי ביאה פ"ו הט"ז).
או שמא "נוגעת" הויא, שמגע השכבת זרע בה הוא המטמא אותה, בנגיעתו בה מבחוץ? נפקא מינה, לסתור  31  את ספירת השבעת הימים הנקיים של זבה (דהיינו, שאם היתה זבה וספרה שבעה נקיים לטהר את עצמה, ובאמצע השבעה נקיים פלטה שכבת זרע).

 31.  יש בראשונים כמה שיטות באיזה מקרה סותרת מנינה. שיטת ר"י (תוספות לעיל לג א, והובא בראשונים כאן) וכן נפסק להלכה שסותרת בכל מקרה. ולקמן נרחיב בשיטה זו, בנפקא מינה למעשה בזה. שיטת ר"ת (שם) שכל הספק בגמרא אם פולטת שכבת זרע רואה הויא, ואם סותרת את השבעה נקיים, זה דווקא אם מעורב בזרע צחצוחי זיבה. שיטת הראב"ד (הובא ברמב"ן וברשב"א) כי מה שהגמרא אומרת שסותרת מנינה היינו דווקא לגבי טומאה וטהרה, כי הואיל ופולטת שכבת זרע טמאה, לא נחשב ליום 'נקי'. אבל כלפי איסור לבעלה, שפולטת שכבת זרע מותרת לבעלה, כלפי בעלה נחשב ל'נקי'. ולכן בזמן הזה שאין לנו טהרות, אין נפקא מינה במה שפולטת שכבת זרע רואה. שיטת רבינו יונה (הובא ברשב"א כאן) שאף על פי שאינו נחשב שבעה נקיים, כי לא חל על זה שם נקי, בכל זאת אשה שראתה אחרי השבעה נקיים לפני שטבלה אינה צריכה לסתור שוב, כי זה לא עוקר את השבעה נקיים, ורק לא נחשב ליום 'נקי'.
שאם היא בגדר "רואה" אפשר לומר שראייתה סותרת את מנין השבעה נקיים. אך אם טומאתה היא מדין מגע, ואינו מחמת שגופה ראה טומאה, אין מגע טומאה סתירה לשבעה נקיים.
וכן נפקא מינה, ולטמא את האשה במשהו משכבת זרע. כי לראיה אין שיעור, שאפילו כלשהו נחשב שיצא מגופה. אבל לנוגע, שיש כאן טמא ונטמא, נאמרו שיעורים מסוימים שיחשב המטמא חשוב לטמא.
וכן נפקא מינה, ולטמא בפנים כבחוץ. שטומאת מגע היא רק בחוץ ולא בבית הסתרים. ואילו טומאת ראיה היא אפילו כאשר הדם או שכבת הזרע עדיין בבשרה, בבית החיצון.
ומקשינן: מה נפשך!?
אי שמיע ליה רב שמואל בר ביסנא (ששאל בעיא זו את אביי) מתניתין דלעיל, הרי עליו לדעת כי לרבנן פולטת שכבת זרע רואה הויא, שהרי טימאוה כשנפלט הזרע לבית החיצון, על אף שלא יצא מגופה החוצה.
ואילו לרבי שמעון, האומר דיה כבועלה ואינה מטמאה מבפנים, נוגעת הויא.
שהרי הנפקא מינה היא, שאם רואה הויא, מטמאה בפנים כבחוץ. ואם נוגעת הויא, אינה מטמאה אלא בחוץ.
ואי לא שמיע ליה הא מתניתין, מאי מספקא ליה כלל? והרי מסתברא שנוגעת הויא, כי בלי מקור אין לנו סיבה להניח שדבר חיצוני שאינה נוצרת בגופה, תהיה טומאה של ראיה.
ומתרצת הגמרא: לעולם, שמיע ליה מתניתין. ואכן, אליבא דרבנן שמטמאים גם אם לא נגע בה הזרע מחוץ לגופה, לא קמיבעיא ליה שפולטת הוי בגדר רואה. וכיון שרבנן מטמאים פולטת בלי שתגע שכבת הזרע בחלק החיצוני של גופה, על כרחך יש כאן טומאת רואה, וסותרת שבעה נקיים של זבה, ומטמאה בכל שהו.
כי קא מבעיא ליה - אליבא דרבי שמעון.
ולטמא בפנים כבחוץ לא קמיבעיא ליה אליבא דרבי שמעון, שהרי רבי שמעון אומר בפירוש בברייתא שאינה מטמאה בפנים כבחוץ.
כי קמיבעיא ליה אליבא דרבי שמעון האם חשיבא הפליטה כראיה לסתור מנין ז' נקיים של זבה, וכן האם חשיבא כראיה לטמא בכל שהוא.
מאי?
כי קאמר רבי שמעון "דיה כבועלה", הני מילי לטמויי פולטת בפנים כבחוץ, כשם שבועלה אינו מטמא בפנים אף פולטת אינה מטמאה בפנים. אבל לסתור ז' נקיים, ולטמא בכל שהוא, שבזה הרי היא כבועלה, דלמא סבר רבי שמעון שבגדר רואה הויא (והיינו, אף על פי שאינו חולק על חכמים שהיא רואה, יש גזירת הכתוב שמטמאה רק בחוץ, שלא תהיה חמורה מבועלה).
או דילמא סבר רבי שמעון לא שנא סתירת ז' נקיים, ולטמא בכל שהוא, מדין לטמא בפנים, שלכל ענין חשיב לה רבי שמעון בגדר נוגעת ולא בגדר רואה.
איכא דאמרי: לעולם לא שמיע ליה לרב שמואל בר ביסנא האי מתניתא. ומאי דלא פשיטא ליה שנוגעת הויא, כי הכי קמיבעיא ליה:
מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני, שהזהיר הכתוב על טומאת פולטת שכבת זרע ובעל קרי שלא ישתתפו במעמד הר סיני, כדכתיב "אל תגשו אל אשה", ואם יגשו לא יוכלו להיות במעמד הר סיני, והתורה לא הזהירה את בני ישראל שלא יטמאו בשרץ, מוכח שטומאה של שכבת זרע חמורה היא, ובגדר רואה הויא.
או דילמא לא גמרינן מסיני, דחידוש הוא. דהא זבין ומצורעים דבוודאי חמירי טפי מבעלי קרי ופולטת שכבת זרע, ובכל זאת, ולא אחמיר בהו רחמנא, לא הזהירם שלא ישתתפו במעמד הר סיני.  32  וכיון שחידוש הוא, ליכא למילף מיניה.  33  אמר ליה, פשט אביי את הספק, לרב שמואל בר ביסנא, שפולטת שכבת זרע רואה הויא.

 32.  הקשו הערוך לנר והרש"ש הרי המדרש (מדרש רבה נשא רפ"ז) אומר שכל הזבין והמצורעים נתרפאו לפני מעמד הר סיני. ואם כן, לא היו זבין ומצורעים במעמד הר סיני שיש להזהירם שלא ישתתפו. ותירץ הערוך לנר, שאמנם נתרפאו הזבים והמצורעים ממחלתם כשבאו להר סיני, אבל כדי להטהר מטומאת זיבה ומצורע היו צריכים לחכות ז' ימים, ונמצא שבו' סיון בשעת מתן תורה היו עדיין טמאים.   33.  הקשה הערוך לנר, לכאורה למה זה נחשב חידוש, הרי התוספות (שבת פז) מבארים את הטעם שהתורה לא החמירה על זבים ומצורעים והחמירה על בעל קרי, כי בעל קרי בא על ידי קלות ראש ולכן נאסרו בלימוד תורה. וצריך עיון.
אתא רב שמואל בר ביסנא, שייליה מה גדר פולטת לרבא.
אמר ליה רבא: רואה הויא!
ושוב אתא לקמיה דרב יוסף ושאל אותו מה גדר פולטת.
אמר ליה רב יוסף: רואה הויא.  34  הדר רב שמואל בר ביסנא, אתא לקמיה דאביי ואמר ליה: כולכו (אביי ורבא ורב יוסף) ברוקא חדא תפיתו (ירקו אותכם באותו יריקה. והיינו: ששמעתם אותה שמועה ביחד ולכן עניתם אותה תשובה בדיוק).

 34.  שיטת ר"י (תוס' לעיל לג א וברמב"ן וברשב"א כאן) שגזרו מכח מסקנת הסוגיא שפולטת שכבת זרע רואה הויא, שכל אשה שראתה טיפת דם תמתין האשה ג' ימים מעת לעת מהביאה האחרונה, ורק ביום הרביעי תעשה הפסק טהרה ותתחיל למנות מהיום החמישי שבעה נקיים. כי אם תפלוט שכבת זרע מהביאה האחרונה צריכה שבעה נקיים מחדש, כפי שמסקנת הסוגיא שרואה הויא וסותרת מנינה, ואחרי ג' ימים שכבת הזרע כבר מסרחת, ואפילו אם יצאה, אינה נחשבת רואה, ואינה סותרת את המנין. ובמהרי"ק (החדשים תשובות סימן מ"ט) כתב שהיות ובאו לידי כמה מכשולים, גזרו לספור ג' שלמים משעת ראיית הדם אפילו אם בעלה לא בא עליה לפני כן, אטו אשה שבעלה בא עליה מיד לפני שראתה את הדם. ועוד גזרו, שימנו ה' ימים, כי היו נשים שראו בין השמשות וספרו יום א', ועשו הפסק טהרה ביום הרביעי לפני שעברו ג' ימים מעת לעת בין הראיה להפסק טהרה. וכן נפסק בשו"ע וכן המנהג. (ובחלק מקהילות מרוקו נהגו להמתין ו' ימים, ובקהילות תימן ממתינים ז' ימים). אמנם לפי שיטת ר"ת שהבאנו לעיל, שבפולטת זרע של אדם טהור ולא של זב אין בכלל צד שתסתור ז' נקיים, כי לא מעורב בזה צחצוחי זיבה. אם כן לא צריך להמתין, כי לביאת זב לא חששו. וכן לפי שיטת הראב"ד שהבאנו לעיל שסותרת את המנין של ז' נקיים רק כלפי טומאה וטהרה, אבל כלפי האיסור של בעלה לבא עליה מחשב שעברו ז' נקיים ואם תטבול תהיה מותרת לבעלה. ואם כן לא צריך להמתין, ולא איכפת לנו אם תפלוט. שיטת הרמב"ן, מעיקר הדין סובר כר"י, אבל בפועל סובר שלא מצוי שיבואו לידי מכשול, כיון שכל זמן שהאשה שוכבת במטה באמת חוששת שתפלוט וצריכה להמתין מלספור שבעה נקיים שמא תפלוט, אבל אשה שקמה והלכה, יכולה להתחיל לספור שבעה נקיים מיד, כי הגמרא לעיל אמרה שמהלכת בוודאי פולטת את כל השכבת זרע, ויותר לא צריכה לחשוש. אמנם אשה שהלכה והתחילה למנות שבעה נקיים, ובאמצע השבעה נקיים קרה שבכל זאת הרגישה שפלטה שכבת זרע, סותרת מנינה.
אמר ליה אביי: שפיר אמרי לך!  35  כי עד כאן לא קאמר רבי שמעון דיה כבועלה אלא לטמא בפנים כבחוץ, שבזה שפיר היא כבועלה, אבל לסתור, ולטמא בכל שהוא, הרי גם אם נאמר דיה כבועלה, הרי הוא סותרת ספירת ז' נקיים וטמאת בכל שהוא, ולפיכך בגדר רואה הויא.

 35.  הקשה בערוך לנר מה טען רב ביסנא, ומה השיב אביי. ותירץ הערוך לנר שרב ביסנא הסתפק מה הדין אליבא דרבי שמעון, ומהלשון שאביי ענה לו ולא חילק בין רבנן לרבי שמעון, הבין רב ביסנא שאביי עונה לו רק אליבא דהלכתא כרבנן, ולכן חזר ושאל את האחרים, והואיל וגם הם ענו באותו נוסח, חזר לאביי, ואמר לו שאני לא שואל מהו השמועה ששמעתם הלכה למעשה, ועל זה ענה לו אביי שפיר ענו לך, כי גם אליבא דרבי שמעון רואה הויא.
תנו רבנן: הנדה, והזבה, והשומרת יום כנגד יום, והיולדת - כולן מטמאות ביציאת הדם לבית החיצון, כאשר הדם עודנו בפנים, כבחוץ  36  (כדין רואה דם שיצא לגמרי לחוץ).

 36.  בתוס' רי"ד כתב, אף על פי שנחשב ליציאה מה שיצא הדם לבית החיצון, עדיין נחשב גם כן שהדם בגופה, ונפקא מינה לאשה שיצא לה דם לבית החיצון לפני השקיעה, ואחרי השקיעה אותו דם יצא מהבית החיצון מחוץ לגוף האשה לגמרי, שנחשב הדבר שהאשה ראתה דם שני ימים, ואם תראה ביום השלישי תהיה זבה גדולה. ובפתחי תשובה (יו"ד קפ"ג סק"ב) הביא שנסתפקו בזה האחרונים.
שואלת הגמרא: בשלמא כולהו, חוץ מיולדת, לחיי, שפיר קא משמע לן שמטמא הדם אפילו לא יצא מגופה החוצה.
אלא יולדת שיצא דמה לבית החיצון, מה חידוש יש בכך שנטמאת?
והרי אי האשה היולדת עומדת בימי נדה שלה - נדה היא, וכבר השמיענו התנא שמטמאה בבית החיצון.
וכן אי האשה עומדת בימי זיבה שלה - זיבה הויא, וכבר השמיענו התנא שמטמאה בבית החיצון. ולמאי נפקא מינה אשמועינן שיולדת מטמאה בבית החיצון?
ומתרצת הגמרא: הברייתא אינה מדברת בדם שראתה בעת לידתה, שאז ממה נפשך היא טמאה, כנדה או כזבה.
אלא לא צריכא, הברייתא מדברת באופן שכבר חלפו שבוע ללידת זכר או שבועיים ללידת נקבה, ועומדת עצה לטבול כדי שהדמים מכאן ולהבא יהיו דמים של ימי הטוהר. ועד שלא תטבול, אפילו יוצא הדם לאחר שבוע או שבועיים מהלידה הוא עדיין דם טמא.
ובשעה שירדה לטבול מטומאה של יולדת, לטהרה של ימי טוהר נעקר דם מגופה אל הבית החיצון, ולא יצא מגופה החוצה. וקא משמע לן הברייתא שלא עלתה לה טבילה בהיות אותו הדם בבית החיצון.
וכי הא, והברייתא הזאת היא כעין מה דאמר רבי זירא אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה, ונעקר ממנה דם, ויצא לבית החיצון אך לא יצא מגופה, הרי:
אם נעקר הדם בירידה לטבילה, הרי היא טמאה עדיין, כי הדם עדיין נידון כימי טומאה.
ואם נעקר הדם בעלייה מהטבילה, הרי היא טהורה. כי הדם נידון כבר כימי טהרה.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: אם נעקר הדם בירידה - אמאי טמאה?
והרי טבילתה עתה צריכה לטהרה מכל דם שראתה עד הטבילה, כולל הדם שנעקר ועדיין בגופה.
שמא תאמר: הטבילה אכן מועילה לטהרה מטומאת יולדת, אבל הדם שיצא לפני הטבילה, ועדיין נמצא בגופה, והוא דם טמא, חוזר ומטמאה אותה בטומאת משא, שהרי היא נושאת את הדם. וכל דם טמא של יולדת מטמא במגע ובמשא.
הרי כיון שעדיין לא יצא הדם החוצה אלא בלוע בבית החיצון, טומאה בלועה היא,  37  שאינה מטמאה במגע?!

 37.  הקשו התוספות והרמב"ן והרשב"א והריטב"א הרי בעמוד ב' אביי סובר שטומאה באותו מקום היא טומאה בלועה, ורבא סובר שאותו מקום אינו בלוע (אלא מגע בית הסתרים) והלכה כרבא. ואם כן מה קושית רבי ירמיה. ותירצו, שדרך הש"ס לשאול שאלות לפי שיטה אפילו שלא אליבא דהלכתא. ועוד תירצו, שכל המחלוקת של אם אותו מקום נחשב טומאה בלועה אינו אלא על תחילת הבית החיצון, אבל החלק הפנימי של הבית החיצון של הרחם גם רבא מודה שזה טומאה בלועה. (ועיין בהערה בעמוד ב' בטעם ההבדל בין תחילת הבית החיצון לחלק הפנימי של הבית החיצון).
(וכל טומאה שהיא בלועה בגוף האדם, כל זמן שהיא בלועה בגוף, אינה מטמאה לא במגע ולא במשא).
אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: זיל, שייליה לרבי אבין, דאסברית ניהליה, לך לשאול את שאלתך לרבי אבין, שהסברתי לו טעם דבר זה, וכרכיש לי ברישיה בי מדרשא, ונענע לי בראשו לאות הסכמה, בבית המדרש.
אזל רבי ירמיה שייליה לרבי אבין. אמר ליה רבי אבין: עשאוה חכמים ליולדת זאת, שנעקר דמה לפני טבילה ונבלע בבית החיצון, ולא יצא דמה החוצה, כנבלת עוף טהור, שמטמאה בגדים בבית הבליעה.  38  והיינו, שגזרו חכמים טומאה על מגע דם יולדת הבלוע בגופה בבית החיצון, בדוגמת גזירת התורה על האוכל נבלת עוף טהור שמטמא את בגדיו בשעת אכילה דוקא, על אף שבאותה עת נמצאת הנבילה בתוך גרונו והויא טומאה בלועה.

 38.  הקשו הראשונים, מה היא ההוה אמינא לגזור דווקא ביולדת שתטמא אפילו בטומאה בלועה, יותר מבשאר הטומאות. ותירצו, כיון שהטבילה מטהרת את הדם בבית הפנימי והופכת אותו לדם טוהר, ויש מקום לטעות שמועילה הטבילה גם על הדם בבית החיצון, לכן טימאו חכמים את הדם אפילו אם הוא טומאה בלועה.
ופריך: מי דמי טומאת יולדת לטומאת בגדים של אוכל נבלת עוף טהור עד שנגזור עליה גזירה שכזאת?

דרשני המקוצר[עריכה]