פרשני:בבלי:נדה לה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה לה א

חברותא[עריכה]

כי הרי אם לאחרים גורם הזוב טומאה, שמטמא הזוב את האדם שיוצא הזוב ממנו, והוא מטמא בטומאת משא  95 , - לעצמו של הזוב, לא כל שכן שיטמא טומאת משא!?

 95.  רש"י (ד"ה לאחרים) ביאר שהזב מטמא את המשא שהוא נושא, כמו שמצינו שמטמא עליונו, וכל שכן שהראיה עצמה מטמאה. ותוס' (ד"ה לאחרים) הקשו, שעליונו אינו טומאת משא ואינו מטמא אדם וכלים. ועוד, שהרי הקל וחומר בא ללמד למשא בזוב, ואין הזוב יכול לשאת (אלא אם מכריע כף מאזניים. וביאר מהר"ם שזוב אינו מכריע, וחזו"א ביאר שרק זב מטמא בהכרעה, ולא הזוב). ולכן פירשו, שהראיה היא ממה שגוף הזב מטמא את הנושאו.
אלא, פשיטא, שחידושו של הפסוק שזוב מטמא במשא הוא בזב - מצורע, שזובו בראיה שניה מטמא במשא ככל אדם (והוצרך ריבוי זה לזיבת מצורע, משום שאין לטמאותו מקל וחומר, כי האדם שיוצאת ממנו הזיבה אינו טמא מכוחה של הזיבה אלא מכח נגע הצרעת)  96  שגם הוא מטמא במשא  97 .

 96.  כך פירש רש"י (ד"ה אלא), והיינו, שאין עושים קל וחומר אלא מטומאה שנגרמת על ידי הזיבה, אך לגבי מצורע שטומאתו שלו משום צרעתו, ולא מחמת ראייתו, אי אפשר להוכיח שראייתו מטמאה במשא ממה שזיבת ראיה ראשונה מטמאה באדם טהור. וראה רמב"ן וריטב" א. ותמה תוס' הרא"ש, שהרי טומאת זב מוסיפה על טומאת מצורע שיטמא בהיסט ומשכב ומושב, ותירץ שאף על פי שמוסיף במצורע, אין ללמוד מכך לדין טומאת משא של הראיה עצמה, שהרי היא טמאה משא מחמת המצורע. ולכן צריך ריבוי לטומאת משא בראיה. וראה רשב"א וריטב"א ותוס' בפסחים (סז ב) שדנו בהרחבה אם מצורע מטמא בהיסט, ואף אם מטמא, האם בכל אופני היסט הוא מטמא כזב, או דוקא כשהוא נושא את הטהור. וכן לגבי משכב ומושב אף אם הוא מטמא, יתכן שהוא מטמא רק אוכלין ומשקין ולא אדם. ובהכרח שהגמרא העדיפה לפרוך משעיר המשתלח שהוא טהור לגמרי ובכל זאת גורם טומאה לאחרים. וראה תוס' רא"ש להלן (נה א ד"ה שעיר).   97.  רש"י (שם) פירש שמחמת נגעו היה מטמא במשא ואפילו באהל. ובתוס' הרא"ש ור"ש (נגעים יג) כתבו שהמקור שמצורע מטמא במשא נלמד ממה שמצורע הוקש למת בפסוק "אל נא תהי כמת", (ב"ב ט ב). והעירו, שאם כן, יטמא באהל כמת, ולמה מועילה לו מחיצה תחת אהל אחד (ראה ר"ש כלים א ד שחלוקה טומאתו ממת בכמה פרטים). וכבר תמהו משנה אחרונה (כלים א א) ורש"ש (ב"ב ט ב) וחזו"א (זבים ד ו) על רש"י שנקט שמצורע מטמא באהל. וראה ברמב"ם (טומאת מת א ב) שטומאת משא במת נלמדת בקל וחומר מנבלה. ולכאורה הוא מקור גם לטומאת משא של מצורע, החמור מנבלה.
ומדאיצטריך קרא לרבויי לזיבת מצורע שתטמא בזיבה בראייה שניה - שמע מינה: מקום זיבה לאו "מעין" הוא, כי אם הוא היה "מעין" של המצורע הרי הוא היה מטמא כרוקו וכמימי רגליו גם לולי הקל - וחומר ולולי ריבוי מהפסוק!  98 

 98.  רש"י (ד"ה ומדאיצטריך) גרס ופירש, שאילו היה נחשב מקום מעיין בראיה ראשונה, כל שכן שהיה מטמא בשניה, ולא היה צריך לרבותה מקרא. וכדרכו (סוף לד ב ד"ה זובו) שפסוק זה נאמר על ראיה שניה, שהרי מנה הכתוב שתים לטמא. אך רבינו חננאל גרס: "ומדאיצטריך קרא לרבויי בראיה ראשונה, שמע מינה מקום זיבה לאו מעיין הוא". וביאר, שפשיטא ליה שזב שאינו מצורע ראייתו הראשונה מטמאה במשא, וסבר רק יוסף דהיינו, רק כשאינו מצורע, והראיה גורמת לו טומאה. אך בזב מצורע הסתפק בזה, כיון שהוא כבר טמא ואין הראיה מטמאתו, ורק אם נחשבת מעיין היא מטמאה במשא. ועל כך הוכיח ממה שהוצרכה התורה לרבות טומאה בראיה ראשונה בהכרח שאינה "מעיין". ורש"י (ד"ה דאיתקש) דחה פירושו, שהרי הפסוק מדובר בראיה שניה (כנ"ל). וגם מה לי אם הוא מעיין או לא, והרי התורה ריבתה שמטמא במשא, ונפשט הספק. ועוד, שהרי בראיה ראשונה דינו כבעל קרי ואיך פירש שגורמת טומאת משא לבעליה.
אמר ליה רב יהודה מדסקרתא לרבא:
ממאי שפסוק זה בא לרבות זב - מצורע בראיה שניה?
דילמא, לעולם, אימא לך שהפסוק עוסק בזב גרידא, ולהשמיענו שהזיבה עצמה מטמאה.
ודקאמרת קל וחומר הוא, כי אם לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן - שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טומאה לאחרים, למשלח אותו במדבר, והוא עצמו טהור, שאין בהמה - חיה נעשית טמאה. ונדחית בכך ראיתו של רבא!  99  ומקשה הגמרא על עצם בעייתו של רב יוסף:

 99.  תוס' (לג ב ד"ה אילימא) תמהו, איך לא ידע רבא שבסוף הברייתא נשנית פירכא זו משעיר המשתלח. וראה במשנת רבי אהרן (טהרות כז) שהוכיח מברייתא זו ששעיר המשתלח הוא עצמו אינו טמא, אלא שהתחדשה טומאה אצל המתעסקים בו בלבד, והעיסוק בו הוא המטמא. אולם הוכיח שם שהרמב"ם והראב"ד (אבות הטומאה ג ג) נחלקו בזה אם השעיר עצמו מטמא על ידי העיסוק, ואם כן, יתכן שזו היא סברת רבא לחלק משעיר המשתלח. וראה כתבי הגרי"ז לזבחים (קה א).
אמר אביי: מאי תיבעי ליה לרב יוסף האם ראיית הזב הראשונה של מצורע מטמאה במשא?
והא רב יוסף עצמו הוא דאמר שיש לדרוש את הפסוק "זאת תורת הזב לזכר ולנקבה" בצורה הזאת:
"זאת תורת הזב" - בין גדול בין קטן!
וכיון דנפקא ליה לטומאת זב קטן מהתם, מתחילת הפסוק, אייתר ליה סוף הפסוק למדרש -
"לזכר" - לרבות מצורע למעינותיו, שיטמאו כזב גמור, וכן "לנקבה" - לרבות מצורעת למעינותיה.
ואקשיה רחמנא מצורע לזב גמור, כי תחילת הפסוק "זאת תורת הזב" עוסק בזב גמור בעל שתי ראיות שמטמא זובו במשא, ונמצא שלדעת לרב יוסף שדורש את סוף הפסוק "לזכר ולנקבה" למעינות המצורע והמצורעת, הוקשו מעינות המצורע לזיבה גמורה, ואם כן -
מה זב גמור מטמא במשא, אף ראייה ראשונה של מצורע מטמא במשא. כיון שלרב יוסף הוקשו מצורע וזב, כולל ההיקש את כל ראיות המצורע, ואפילו את זיבתו הראשונה.
(כי אילו היינו דורשים שזב קטן מטמא מסיפיה דקרא "לזכר", ואילו את מעינות המצורע היינו לומדים ממעינות המצורעת, היה מקום להסתפק אם הזיבה (שהיא לובן של זב זכר) מאותו מקום נקראת "מעין", שהרי בנקבה אין צורה כזאת של ראיה.
אבל, כיון שלדעת לרב יוסף זב קטן נלמד מתחילת הפסוק, ואילו "לזכר" מיותר לרבות מעיינות למצורע עצמו, יש ללמוד בהיקש שכל ראיות המצורע ואפילו זיבה ראשונה הוקשו לזב גמור ומטמאים במשא)  100 .

 100.  כתב הר"ן, שאביי לא פשט את הספק אם מקום זיבה מעיין הוא או לא, אלא הוכיח מהיקש שמטמא במשא, (ועל כך אין טענה "למאי איצטריך", כי אינו ריבוי מיוחד). ולכן הקשה (בתוס' ד"ה אף) איך למדו (לד ב) מ"לזכר" לרבות דם טהרה של מצורעת, והרי הוא נצרך להקישו לזב גמור, לטמא אפילו ראיה ראשונה. וכתב הגרעק"א, שבאמת אביי פשט שמקום זיבה מעיין הוא, וכוונתו שההיקש מלמד שמטמא אפילו אם אינו מעיין, ונמצא שבית הלל שלמדו מ"לזכר" לטמא דם טוהר של מצורע, בהכרח סברו שאין צורך בהיקש, כי מקום זיבה מעיין הוא, (שהרי גם אילו נניח שאינו מעיין יטמא במשא משום ההיקש, ובהכרח שהוא מעיין). אולם הרשב"א נקט, שלדעת אביי מקום זיבה לאו מעיין הוא, ואף שבית הלל דרשו "לזכר" לרבות דם טוהר, אפשר לדרשו כהיקש, כי אם אינו ענין למעינות, תנהו ענין למה שאינו ממקום מעין. ואם אינו ענין לראיה ראשונה שנלמדת בהיקש, תנהו ענין לנקבה. והחזו"א (יו"ד קז כא) תלה נידון זה בתירוצי התוס' (לד ב ד"ה מקום, ראה הערה 92), שאם הנידון בסוגיין הוא האם מעיין הוא או לא, הרי מוכח להלן (נו א) שלא נפשט, ובהכרח שאין כוונת אביי להכריע שמעיין הוא. אך אם הנידון הוא אם נתחדשה טומאה עצמית של זוב שאינה תלויה במעיינות, או שהיא מדיני טומאת המצורע, נמצא שאי אפשר לטמא מצד מעיין, שהרי אילו נאמר רק "לנקבה" והיו לומדים זכר מנקיבה, אין מקור לטמא בראיה ראשונה של זיבה, שאינה באשה ואינה מעיינות. וראה סדרי טהרה (חדוד הלכות) ובאור שמח (משכב ומושב ה ה).
אמר רב הונא: ראייה ראשונה של זב - מטמאה את הרואה ואת אחר שנגע בה בטומאת ערב  101  אפילו אם ראה אותה באונס! כי רק בראיה השניה, שנעשה על ידה זב גמור, נאמר המיעוט "מבשרו - ולא לאונסו" אך לא בראיה הראשונה, שהוקשה לרואה - קרי, וטומאת קרי חלה גם באופן שהיתה הראיה לאונסו.

 101.  רש"י פירש שרב הונא דן לענין "מגע וטומאת ערב כבעל קרי, ולהצטרף לשניה לטמא כזב גמור". ותוס' והרשב"א הוכיחו שדן רק לענין להצטרף לשניה, שאם לא כן מה הקשו מהמשנה ש"ראה ראיה ראשונה בודקין אותו", והרי יתכן שאינה מצטרפת לראיה שניה, אך מטמאה במגע וטומאת ערב. ודקדקו כן מלשונו שנקט "ראיה ראשונה" ולא ראיה "אחת" כי לא דן על דין ראיה אחת בפני עצמה, אלא על דין הזב שראה שתים. וראה להלן (לז א), שאביי אמר "אונס בזיבה יוכיח שאינו גורם, וסותר", וביאר תוס' הרא"ש שחולק על רב הונא וסובר שראיה ראשונה אינה מטמאה באונס, (כי אילו ראיה מטמאה באונס הרי היא דבר הגורם לטומאה, ואין הוכחה ממנה לדם קושי) ולכאורה תמוה, שהרי אף אם ראיה באונס מצטרפת לזיבה, הרי כיון שבימי טומאה ראיה ראשונה אינה גורמת, לכן אינה נחשבת דבר הגורם. והחזו"א (יו"ד קכא יז) צידד ליישב (קושית תוס' הרא"ש) שראיה ראשונה אינה מדיני זיבה, אלא רק גורמת לראיה שאחריה להחשב ראיה שניה, ולכן מטמאה באונס, אך נחשבת דבר שאינו גורם. וראה להלן, ובחברותא למסכת זבים (פ"א הערה 6). והתשב"ץ (ח"א קב) נקט, שראיה ראשונה בזב יש לה דין שכבת זרע והוא כבעל קרי. ולשיטתו לכאורה לא יתכן צירוף ראיות לטומאה, ובודאי הראשונה רק גורמת לבאה אחריה שתקרא שניה. אך עדיין תמוה, שהרי לעיל אמרו שקטן מטמא בראיה ראשונה, אף אם אין לו טומאת קרי. ובהכרח שדין טומאת קרי שלו היא חלק מדיני הזב, ומדיני הזב הוא שדיני ראייתו הראשונה יהיו כדיני קרי שמטמא גם באונס. וכשרואה ראיה שניה מתברר שגם הראשונה היא מראיות הזוב ומצטרפת לטמאו שבעה ימים.
שנאמר "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע" - הוקשה ראייתו הראשונה של זב לרואה קרי: מה שכבת זרע מטמא באונס, אף ראייה ראשונה של זב מטמאה בא ונס!
הגמרא מוכיחה שלא כרב הונא: תא שמע: ראה הזב ראייה ראשונה של זוב, בודקין אותו אם היתה הראיה מאונס בלבד, בשבעה הדרכים שבודקין את הזב - אם נאנס מחמת ריבוי מאכל, או משתה, או מחמת קפיצה וכדומה  102 .

 102.  המשנה אחרונה (זבים ב ב) הקשה, מה בכך שיתכן שבאה באונס מפני ז' דרכים, והרי עדיין ספק טומאה דאורייתא הוא, וראוי להחמיר בו. וביאר הגר"ח שמואלביץ (שהתורה טיהרה במקום שהיה ודאי אחד מאונסים אלו, אף שיש ספק אם הזיבה באה מחמתם, כי צריך שיהא ודאי שבאה מבשרו ורק במקום שיש ספק אם היה אחד מדרכים אלו, ראוי להחמיר). אך בפשטות טעם הבדיקה, משום שדרכים אלו גורמים שלא תהיה סיבה להסתפק מפני מה רואה, שהרי יש לתלות בדרכים אלו, ומהיכי תיתי שזיבתו מפני חולי זיבה בבשרו. ונפקא מינה אחר שראה ב' פעמים ויש רגלים לדבר שזיבתו מחמת חולי זיבה, שלביאור השני מסברא לא יועילו ז' דרכים לטהרו, ולביאור הראשון יועילו, כי אין ודאות שבא "מבשרו", ולכן צריך גזירת הכתוב לטהרו. וראה הערה הבאה.
מאי לאו בודקין אותו בנוגע לטומאה, ואילו נמצא אונס טהור לגמרי, ושמע מינה שבאונס אינו מטמא אפילו בראייה הראשונה!?
דוחה הגמרא: לא, אין הבדיקה הזאת נעשית כדי לברר אם לטמאותו טומאת זב. אלא כדי לברר חיובו לקרבן, שאם היתה הראיה הראשונה באונס, אין היא מצטרפת למנין שלשת הראיות המחייבות אותו בקרבן.
ומקשה על כך הגמרא מסיפא של אותה משנה: תא שמע: ראה הזב בשניה, בודקין אותו!
למאי בודקין אותו בראיה השניה?
אילימא בדיקה זו כמו הבדיקה אחר ראיה ראשונה, מטרתה רק לברר לחיוב קרבן, אבל לטומאה לא תועיל הבדיקה כי הוא נטמא כדין זב גמור אפילו באונס.
אי אפשר לפרש כך, שהרי איקרי כאן "מבשרו - ולא מחמת אונסו", והיינו שראיה שניה באונס אינה מטמאה.
אלא, לאו - בודקין אותו ביחס לטומאה.
ומדסיפא, עוסקת בבדיקה לראייה שניה - לטומאה, רישא נמי, הבדיקה של הראיה הראשונה, גם היא ביחס לטומאה, ומוכח שגם בראיה הראשונה אינו נטמא באונס!?
מחלקת הגמרא: מידי איריא!?
הא כדאיתא, והא כדאיתא! הבדיקה השניה היא ביחס לטומאה ולקרבן, והראשונה ביחס לקרבן בלבד ולא לטומאה.
תא שמע: "בשלישית - אין בודקין אותו, רבי אליעזר אומר - אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן!"
מדייקת הגמרא: מכלל, דתנא קמא - שאמר שאין בודקין אותו בשלישית, בהכרח שבבדיקות בשאר הראיות - מפני הטומאה קאמר! ומוכח שגם בראיה הראשונה בודקין אותו אם נטמא באונס או ברצון!?
דוחה הגמרא: לא, דכולי עלמא עוסקת לגבי הבדיקות לקרבן!
והכא ב"אתים" קא מיפלגי, אם דורשים את המלה "את" האמורה בפסוק "והזב את זובו לזכר ולנקבה".
רבנן לא דרשי "אתים", ורבי אליעזר דריש " אתים". ומסבירה הגמרא: רבנן לא דרשי "אתים", ולפיכך דרשו את הפסוק בצורה הזאת:
הזב - חדא ראיה,
("את" - לא דרשי רבנן!)
זובו - תרתי ראיות.
ולפיכך המשך הפסוק נסוב רק על שתי הראיות הראשונות, וכך הוא נדרש:
"לזכר" - שמצטרפות לראיה שלישית לחיוב קרבן רק אם היו ברצון, ולא אם היו באונס.
אבל בשלישית - אקשיה רחמנא לנקבה, שאפילו היתה הראיה השלישית באונס, הרי היא מצטרפת לשתים הראשונות שהיו ברצון, לחיוב קרבן. ודינה כמו ראיות של נקבה, שכולן הן באונס, ומתחייבת בקרבן - זבה  103 .

 103.  הריטב"א והר"ש (בזבים שם) נקטו שאונסו טמא משום גזירת הכתוב בהיקש זכר לנקבה, (ומה ששנינו שם ש"רגלים לדבר" נסוב על שאר דיני המשנה), ולפיכך גם אם ראה ודאי לאונסו, טמא. וכן מוכח להלן (לז א) שהוכיחו כי ראיה באונס נחשבת דבר הגורם, שהרי מטמאה בראיה שלישית, ומוכח שנחשבת אונס ואף על פי כן מטמאה, ולא שטומאתה מפני שרגלים לדבר מוכיחים שבאה "מבשרו". אך המפרש בנזיר (סה ב) ורבינו הלל (תוס' זבים א ז) והרע"ב (נזיר ט ד) נקטו שרגלים לדבר תולין שבאה מבשרו ולא מאונס, ותמה התוי"ט שהרי בסוגיין דרשו מקרא, וביאר שהטעם לגזירת הכתוב הוא משום שיש רגלים לדבר שאינו אונס. ומדברי הרמב"ם (מחו"כ ב ה) משמע שבראיה שלישית אין צורך בדיני זיבה, אלא כיון שכבר נטמא בב' ראיות, ראיה שלישית מחיבתו בקרבן, והיינו, שאין חיוב הקרבן נובע מתוספת טומאה, אלא הוא עומד בפני עצמו (וכן נראה שהבינו המשך חכמה ויקרא טו טו, והגרי"ז מחו"כ ג ה) ובכך גופא נחלק רבי אליעזר על רבנן, וסבר שגם חיוב הקרבן בראיה שלישית נובע מתוספת טומאה, ולכן נקט שרק הראיה הרביעית מועילה לסתור אפילו ראה באונס. (וראה רש"ש להלן לז א), והרחבנו בכל זה בחברותא למסכת זבים (פ"ב).
ורבי אליעזר דריש "אתים", ולפיכך דורש את הפסוק בצורה הזאת:
הזב - חדא ראיה.
את - תרתי ראיות.
זובו - תלת ראיות, ועד כאן טעונות הראיות בדיקה, כי דרשינן "לזכר" - שאינן מחייבות קרבן אלא אם היו שלשתן ראיות שלא מאונס.
ורק ברביעית אקשיה רחמנא לנקבה - שגם ראיית אונס נחשבת לראייה. ונפקא מינה שראיית זיבה באונס סותרת מנין שבעה נקיים של זב  104  (אך לגבי טומאה וקרבן בין כה וכה אין נפקא מינה ברביעית אם היא ברצון או באונס).

 104.  יש לדון, האם לדעת רבי אליעזר ראיה שלישית באונס אפילו אינה סותרת, או שרק אינה מחייבת קרבן. ומסברא נראה שתסתור מספק שמא ראה מחמת זוב, ולא התמעטה אלא לקרבן. ולפי המבואר בהערה הקודמת בדעת הרמב"ם שרבי אליעזר סבר שחיוב הקרבן בראיה שלישית נובע מתוספת טומאה, הרי מסתבר שרק לענין חיוב הקרבן צריך ראיה מבשרו, אך לגבי סתירה די בראיה באונס. וכן משמע להלן (לז א) לגבי הנידון אם דבר שאינו גורם סותר, שהוכיחו מברייתא שרבי אליעזר אומר "ברביעית אין בודקין אותו, כי רק לקרבן בודקין ולא לסתירה", ולכאורה יכלו להוכיח מהמשנה שרק לגבי קרבן הצריך בדיקה בשלישית, ובהכרח שבמשנה היה אפשר לבאר שסותר מפני שיש רגלים לדבר שבאה מבשרו, (ולקרבן צריך בדיקה לבירור גמור וכמו שדנו שם בהו"א שלרבי אליעזר אפילו רביעית לא תסתור), ורק בברייתא מצינו שיש חילוק בין שלישית לרביעית, והיינו, שרביעית מטמאה אפילו אם ודאי ראה באונס.
ונמצא שראיה הראשונה לכולי עלמא אינה טעונה בדיקה לטומאה, כי אפילו אם ראה אותה באונס מצטרפת לטומאה, וכרב הונא.
תא שמע שלא כרב הונא: רבי יצחק אומר: והלא זב בכלל בעל קרי היה (שהרי הוקשה זיבה לשכבת זרע, וכדלהלן) ולמה יצא להכתב פרשת זב כדין בפני עצמו?
להקל עליו בדבר אחד ולהחמיר עליו בדבר אחר!
להקל עליו - שאין מטמא באונס, ואילו קרי מטמא גם באונס,

דרשני המקוצר[עריכה]