פרשני:בבלי:מעילה ב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה ב ב

חברותא[עריכה]

איבעיא להו: קדשי קדשים ששחטן בדרום, אי עלו בדיעבד, מהו שירדו מן המזבח, האם ירדו או לא?
ופשטינן: רבה אמר: אם עלו, ירדו. רב יוסף אמר: אם עלו לא ירדו.
והגמרא מבארת: אליבא דרבי יהודה, הסובר לגבי נשחט בלילה אם עלו ירדו,  38  דכולי עלמא לא פליגי, לא נחלקו רבה ורב יוסף, ושניהם סוברים שרבי יהודה יסבור בשחטן בדרום, דאם עלו ירדו. כי אם אפילו בשחט בלילה ולא שינה מקומו, סובר רבי יהודה שאם עלו ירדו, כל שכן בשינה מקומו  39 .

 38.  גירסת השיטה מקובצת.   39.  כן פירשו התוס'. והיינו, שפסול שינוי מקום - חמור יותר מפסול לילה. ובהערה הבאה יבואר הטעם. (והא ראיה: מדברי רבי שמעון הסובר בנשחט בלילה, לא ירד, ובפסול דרום מסתפקת הגמרא. פירוש ב). וקשה: הרי לעיל (עמוד א) בצריכותא, משמע שפסול לילה יותר חמור, ויותר דומה לכמי שחנקו? קושיה זו הקשה השיטה מקובצת (בעמוד א). וראה שם מה שתירץ בשם הר"י ובשם רבינו פרץ. ועיין בספר מעיל יעקב. ומבארים האחרונים, עיין בספר שולי המעיל דברי התוס': שטעמו של רבי יהודה הסובר בנשחט בלילה ובנשפך דמה ובלן הדם שאם עלו ירדו, מבואר בברייתא בגמרא זבחים (שם), משום שנאמר "זאת תורת העולה" והם שלשה מיעוטים, הבאים למעט שלשה פסולים אלו, שלא נאמר בהם הדין שאם עלו לא ירדו. והקשו שם התוס' (ד"ה פרט), על המבואר בסוגיתנו שרבי יהודה סובר גם בנשחט בדרום שאם עלה ירד, מנין דרש זאת? הלא אין לו פסוק רביעי למעטו? (עיין שם מה שתירצו). ועוד הקשה הערוך לנר (נדה מ א), אם כדברי התוס' שנשחט בדרום חמור יותר משנשחט בלילה, אם כן, למה מיעט רבי יהודה נשחט בלילה, הלא עדיף ליה למעט דרום שפסולו רב יותר? ויש לבאר: טעמו של רבי יהודה הממעט נשחט בלילה ונשפך דמה, מבואר בתוס' ד"ה ורבה (ומבואר בהערה הבאה) משום דבשניהם, תחילת עשייתן בפסול, שלא כמצוותן, (ובענין לן דמה, למה נתמעט, עיין תוס' זבחים פד ב ד"ה ומוציא ונדה מ ב), ואינם בכלל "פסולו בקודש", כיון שפסולן היה לפני שהיה להם הכשר. ולפיכך, הוא הדין והוא הטעם בנשחט בדרום, שפסולו הוא בתחילת עבודתו לפני הכשירו, ומשום כן סובר רבי יהודה שאם עלה ירד. ואין צורך במיעוט רביעי, כיון שנשחט בדרום נכלל בנשחט בלילה. ומתורצת גם קושית הערוך לנר. נמצאנו למדים, שהתוס' לא רצו לומר שרבי יהודה לומד דין תורה של אם עלה ירד בנשחט בדרום מקל וחומר מנשחט בלילה, דאין לו שום צורך ללמוד דין מדין, אלא ממילא נכלל דין דרום בדין לילה. אלא, התוס' מבארים שרבה פירש דברי יהודה, ודייק מהם, שאם רבי יהודה סובר בנשחט בלילה שאם עלה ירד, כל שכן שרבי יהודה סובר בנשחט בדרום שאם עלה ירד, ולא משום שדרום חמור יותר, אלא, משום שעל דרום דנה עתה הגמרא, ונחלקו בו רבה ורב יוסף.
כי פליגי, במה חולקים רבה ורב יוסף, אליבא דרבי שמעון, הסובר לגבי נשחט בלילה שאם עלה לא ירד.
רב יוסף, סובר כרבי שמעון, כשם שלרבי שמעון בנשתנה זמנו, ונשחט בלילה, לא ירד, כן הדבר לגבי שינוי מקומו. ונשחט בדרום, לא ירד.
ואילו רבה אמר לך: עד כאן לא קאמר רבי שמעון, גם רבי שמעון עצמו לא הקיל בכל הפסולים שלא ירדו, אלא בקרבנות הניתנין שדין דמם להינתן למטה מחוט הסיקרא (שהוא הסימן שהיה במזבח המבדיל בין חלקו העליון לחלקו התחתון). כגון עולת בהמה, חטאת העוף, אשם ושלמים, ואירע שנתנן למעלה מחוט הסיקרא.
או, במה עוד הקיל רבי שמעון, בקרבנות שדמן ניתנין למעלה מחוט הסיקרא, כגון חטאת בהמה, ואירע שנתנן למטה מחוט הסיקרא -
ומדוע מקיל רבי שמעון בהם?
ולעולם דשחטן וקיבל דמן בצפון, אלא ששינה מקום מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, וכיון שפסולן בקודש, אחרי כניסתן לעזרה, לכן קידשם המזבח, ולא ירדו.
אבל הכא, כיון דשחטן בדרום, סובר רבה, שאפילו רבי שמעון מודה שאם עלו ירדו, דנחשבים כמאן דחנקינון דמי, כיון ששינה מקום שחיטתן מצפון לדרום, נחשב כאילו נשחטו מחוץ לעזרה, ולא נאמר בהם הדין שהמזבח מקדשן  40 .

 40.  כן מבארים התוס'. (עיין היטב ברש"ש). כלומר, רבי יהודה, הוא המחלק בין פסולים שאירעו בתחילה לבין פסולין שאירעו אחרי תחילת הכשרם - ואילו לדעת רבי שמעון - אין חילוק, והוא סובר שכל הפסולים שאירעו בקודש, אם עלו לא ירדו, ובנשחט בדרום נחלקו רבה ורב יוסף אליבא דרבי שמעון. לרב יוסף, מכשיר רבי שמעון בדיעבד, וסובר: לא ירד, מפני שפסול זה אירע בתוך העזרה. ואילו רבה סובר שיש להשוות נשחט בדרום לנשחט חוץ לעזרה. והראיה שרבי שמעון מכשיר בדיעבד אם עלו אף כשנעשתה עבודה פסולה בתחילה, היא: מנשחט בלילה, שרבי שמעון סובר אם עלו לא ירדו, ומפרש רבינו פרץ, שאחרי שהוכח שלרבי שמעון אין חילוק בין פסולין שאירעו בשחיטה לפסולין שאירעו בזריקה, כנ"ל. מבואר הדמיון של דרום לניתנין למעלה שנתנן למטה וכולי, שבשניהם הפסול הוא מחמת שינוי מקום. אלא שרבה סובר, שבכל זאת פסול דרום נחשב כפסול של חוץ לעזרה. וההשוואה איננה בין דרום לנשחט בלילה, כי מה ענין זה לזה, מה ענין שינוי מקום לשינוי זמן? ואיך היה יכול רבה לומר שרבי שמעון מכשיר בנשחט בלילה דוקא ולא בנשחט בדרום. (וביתר ביאור: רבה צריך לחדש הבדל בשינוי מקום, ואינו צריך לחדש הבדל מלילה, משום דיש לומר דשינוי מקום גרע. ועל כן ירד). ועל פי פירוש זה מתורצת קושית התוס'. שהקשו: הלא לא מצינו שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בניתנין למעלה שנתנן וכולי? אדרבה, בגמרא זבחים (כז ב) מבואר שרבי יהודה מודה בניתנין למעלה שנתנן וכולי, שאם עלו לא ירדו, ולמה אמר רבה: עד כאן לא קאמר רבי שמעון אלא בניתנין וכולי, וכי רבי יהודה אינו סובר כן? ולמה לא אמר רבה: עד כאן לא קאמר רבי שמעון אלא בנשחט בלילה וכולי? ומתורץ היטב: רבה אינו יכול לומר ולמצוא הבדל בין נשחט בלילה לנשחט בדרום, כנ"ל, שאין להם שום שייכות זה עם זה, אלא, רבה בא להבדיל בשינוי מקום בין למעלה ולמטה לבין צפון ודרום. ומה שרבי יהודה מכשיר בניתנין למעלה שנתנן למטה וכולי, הוא מטעם אחר, מטעם שהנתינה והיא זריקת הדם או מיצוי הדם והזאה, נעשית אחרי שכבר נעשתה השחיטה והקבלה וההולכה בכשרות, ונמצא שפסולו בקודש, כנ"ל. והשתא, מבואר: ודאי שרבי יהודה מכשיר הניתנין למעלה שנתנן וכולי, אלא, שרבה בא לחלק בדברי רבי שמעון בין שינוי מקום מלמעלה למטה לבין צפון ודרום. ועיין בתוס' בשם ר"י תירוץ אחר, ובתוס' זבחים (פד ב) מבארים בדרך שלישית. (סיכום: לרבי יהודה, כל הפסולין שאירעו בתחילת העבודות, אם עלו ירדו, וזה כולל: נשחט בלילה, נשפך דמה ונשחט בדרום. לרבי שמעון, גם אלו, לא ירדו. נשחט בדרום לרבי שמעון: לרב יוסף לא ירד. לרבה, ירד (ולא מפני ששחיטה היא תחילת הכשרו, אלא) מפני שנחשב כאילו נשחט מחוץ לעזרה). ומנין ידעה הגמרא לבאר אליבא דרבי יהודה טעם החילוק בין נשחט בדרום לניתנין למעלה שנתן וכולי, שבנשחט בדרום אירע הפסול בתחילת העבודות, ובניתנין למעלה וכולי אירע הפסול אחרי שבא לכלל הכשר? מבארים התוס', מפני שכן מוכרח מדברי רבי יהודה עצמו שבנשחט בדרום סובר שירד, ואילו בניתנין למעלה וכולי סובר שלא ירד, כמבואר, הילכך, מוכרחים לחלק כנ"ל. עד כאן דברי התוס' במסקנתם בסוגיתנו. (ולקמן הערה 57 יבואר, שהחילוק האמור בין ניתנין למעלה וכולי לבין דרום, לדעת רבה אליבא דרבי שמעון, הוא: במתנות דמים של בהמה הניתנין למעלה שנתנן למטה והניתנין למטה שנתנן למעלה, ובהם אמרה הגמרא (שם דף כז ב) שלא במקומו כמקומו דמי. וכן בחטאת העוף שנתנן או מלקן למעלה, אבל עולת העוף שעבודתן הן למעלה, אם עשאן למטה, נחשב לחוץ למקומו ממש, כשחיטת דרום בבהמה. ולרבה אליבא דרבי שמעון אם עלו, ירדו. ושם יבואר הטעם בשם הגרי"ז). והקשה הקרן אורה: למה הוצרכה הגמרא לחלק בכך, ולמה לא נבאר החילוק מטעם שדרום הוי כמו חוץ לעזרה, כשם שביארה הגמרא אליבא דרבי שמעון. וכי היכן מצינו שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בסברא זו?
הגמרא מביאה את משנתנו להקשות על רבה.
תנן, קדשי קדשים ששחטן בדרום, מועלין בהן.
בשלמא לרב יוסף, הסובר בנשחט בדרום אם יעלה לא ירד, ניחא, מבואר היטב מדוע מועלין בו, הואיל ולא יצא מקדושתו, ובדיעבד לא ירד, אינו נחשב כמו שנחנק, הלכך מועלין בו.
אלא לרבה, הסובר שאם עלה ירד, קשיא, למה מועלין בו, הלא רבה סובר שנחשב "כמאן דחנקינון", והרי מטעם זה סובר שאף לרבי שמעון ירד.
ומתרצינן: אכן, מן התורה אין לו שום קדושה, ואם עלה ירד, ונחשב כאילו חנקו (וכקדשים שמתו שאין הנהנה מהם משלם אפילו את הקרן). ומאי, מה ששנינו מועלין בהן הוא רק מדרבנן.  41  שחכמים החמירו עליו, והטילו על הנהנה בו דין מעילה  42 .

 41.  ובשיטה מקובצת מביא דעת רבינו פרץ (לשיטת תוס' שמחלוקת רבה ורב יוסף היא רק בשחטן בדרום), שמשנתנו "לצדדין" קתני. שחטן בדרום בלבד, מעילתן היא מדרבנן, ואילו חוץ לזמנו וחוץ למקומו מועלים בהן מן התורה, כיון שדינם הוא שאם עלו לא ירדו. ועליהם אמר רבי יהושע במשנה: כל שיש להם היתר לכהנים וכו'. ובהערה הבאה יבואר שיטת הרמב"ם.   42.  משמע מגמרתנו, שדין מעילה ודין אם עלו לא ירדו קשורים זה בזה, ורק בפסולי קדשים שדינם שלא ירדו, יש עליהם קדושה להיחשב מ"קדשי ה', ויש בהם מעילה, אבל בקדשים שדינם להיפסל אפילו בדיעבד, ואם עלו- ירדו, אין עליהם קדושה כלל מן התורה, ואינם נחשבים מ"קדשי ה" ודינם כקדשים שמתו, ואין בהם מעילה. (אלא שבאופנים מסויימים החמירו חכמים והטילו בהם "מעילה מדרבנן", כמבואר). וקשר זה מבואר בכמה לשונות הראשונים בסוגיתנו. (לדוגמא: תוס' עמוד א ד"ה חוץ לזמנו בתחילת דבריהם, פירוש המיוחס לרש"י תחילת עמוד ב, ועוד). ואם כן, מוכרחים לומר שמשנתנו לא נשנתה אליבא דרבי יהודה, שהרי רבי יהודה סובר לגבי נשחט בלילה שאם עלה ירד, ואילו במשנתנו שנינו שיש בו מעילה. (ולשיטת המיוחס לרש"י, עיין הערה 37, סובר רבי יהודה בכל פסולי משנתנו שאם עלו, ירדו). וכן מוכרחים לומר, שהסוגיא הקודמת המחלקת בין קדשים שמתו שאין בהם מעילה מן התורה לבין פסולי משנתנו שיש בהן מעילה מן התורה, היא רק אליבא דרב יוסף הסובר שאם עלו לא ירדו. וכן כתב השיטה מקובצת בהשמטות ובברכת הזבח, ולקמן יבואר שיטת הרמב" ם. (ואין לתרץ כמו שתירץ רבה: מעילה מדרבנן, כי בקדשים שמתו גם כן מועלין רק מדרבנן). אבל הקרן אורה כתב, שלא מסתבר לומר שמשנתנו אינה אליבא דרבי יהודה. ועוד הקשה סתירה בדברי רבי יהושע. במשנתנו נאמר שרבי יהושע סובר בנשחט חוץ למקומו שיש בו מעילה, ואילו התוס', (נדה מ ב) סוברים שרבי יהושע סובר בקרבן חטאת שנשחט במחשבת חוץ למקומו שאם עלה ירד. לפיכך, מסיק הקרן אורה, וכן כתב השפת אמת - בדרך אחרת: רבי יהודה הסובר אם עלו ירדו, יכול לסבור שיש בהן מעילה מן התורה, וכמו כן יכול לסבור שנשחט בלילה ונשפך דמה וכולי נחשבים כפסולו בקודש, והם מ"קדשי ה"' והילכך יש בהם מעילה. ומה שדינם לירד מעל המזבח, הוא גזירת הכתוב הנדרש משלשה מיעוטים, כמבואר. אלא, שרק רבה אמר כן, לקשר בין דין מעילה לדין אם עלו לא ירדו, ואמר כן רק אליבא דרבי שמעון- מפני שלרבי שמעון כל הפסולים שנפסלו בקודש אם עלו לא ירדו, ובא רבה לחדש שנשחט בדרום מודה רבי שמעון וסובר שדינו לירד, והסביר רבה הטעם משום "דכאן דחנקינון דמי"- ולכן, חידש רבה, והוא חידושו של רבה בלבד, שמעילה זו שאמרה משנתנו היא רק מדרבנן. והשפת אמת מוסיף ביאור: רק רבה הוא הסובר דירדו הוא תוצאה מסברת כ"מאן דחנקינון", והיינו, דלא עצם ה"ירדו" הוא סיבה שלא יהיה מעילה, אלא "כמאן דחנקינון" היא סיבה שלא יהיה מעילה. אבל רב יוסף סובר, שאנו דנים על הדין הכללי, והואיל ודרום ראוי לקדשים קלים, ולילה ראוי לאיברים ופדרים, כמבואר בעמוד א', ולכן, סובר רב יוסף שאף באלו הזבחים שדינם לירד, מכל מקום, נקראים "קדשי ה"' לגבי דין מעילה.
הגמרא מבררת: מאי איכא, איזה חילוק יש, בין מעילה דאורייתא למעילה דרבנן?
במעילה דאורייתא, הנהנין מהם - משלמין חומש, מלבד הקרן, וכן מביאין קרבן אשם מעילות, ואילו מעילה דרבנן, הנהנין מהם - לא משלמין תוספת חומש, אלא קרן בלבד. מפני שלחכמים אין "כח" לחייב קרבן אשם, כיון שמן התורה אינו חייב קרבן - נמצא שבהמה זו חולין היא, ואסור להביא חולין לעזרה. והיות ואינו חייב קרבן - אינו חייב חומש, משום שהחומש בא מפני האשם  43 .

 43.  וחכמים הטילו עליו לשלם את הקרן, ובלי גזירת חכמים היה פטור אף על תשלומי הקרן, (ועיין לשון הרמב"ם פרק א מהלכות מעילה הלכה ו' ובהערה 7).
ותמהינן: ומי איכא, וכי ישנו, דין מעילה מדרבנן  44 ?!

 44.  התוס' תמהים על תמיהת הגמרא, ומביאים כמה מקומות שנאמר בהם במפורש שמעילתן היא מדרבנן! ומבארים: אכן, מצאנו מקומות שתקנו חכמים מעילה אף שמן התורה אין מועלים בהם - כיון, שבמקומות אלו חששו חכמים מפני שרגילים להשתמש בהם יבואו לזלזל בקדושתן. אבל בקדשים אלו ששחטן בדרום, וטרם הקרבתם בפסול התנזרו מהם מחמת היותם קדשי קדשים - לכן תמהה הגמרא, וכי מצאנו עוד דבר שאין סיבה לחכמים לתקן בן דין מעילה - ובכל זאת תיקנו לו מעילה? והמתרץ הביא דברי עולא, להוכיח שגם בקדשים שמתו, שלפני מיתתם התבדלו מהם - ובכל זאת תיקנו להם מעילה. והריטב"א (יומא נט ב) מתרץ, שקושית הגמרא היא על רבה הסובר שכמאן דחנקינון דמי, ולכן מקשינן, למה תהא להן מעילה? ומתרצינן: אכן, אף בקדשים שמתו יש בהם מעילה.
ומתרצינן: אין, אכן ישנו דין מעילה מדרבנן!
דאמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים, קרבנות, שמתו, ולא נשחטו כלל, יצאו ידי מעילה "דבר תורה".
אלמא, מוכח, שמדאורייתא, לא אית להון, אין להם מעילה, ואילו מדרבנן  45  אית בהון  46 , יש להם דין מעילה, אם כן, הכא נמי, בנשחט בדרום, מעילתו היא מדרבנן.

 45.  גרסת השיטה מקובצת.   46.  הקשו הראשונים בשיטה מקובצת: מנין להגמרא לומר שרבי יוחנן בא לחדש שחכמים תקנו להם מעילה? ולמה לא נאמר שבא להשמיענו שמן התורה אין בהם מעילה, ובהחלט יתכן שאין להם מעילה אף מדרבנן? ומתרץ בשם רבינו פרץ, שאם כן, היה צריך לומר "קדשים שמתו אין להם מעילה", ואז היתה משמעות דבריו, שאין להם מעילה כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ובאמרו "דבר תורה", משמיענו שמן התורה אין להם מעילה, ומדרבנן יש להם מעילה. ועוד מתרץ בשם תוס': אם נאמר שרבי יוחנן סובר בדבר שאין בו מעילה מן התורה - אין בו גם מדרבנן- היה לו לחדש חידוש זה על משנתנו המדברת בשחטן בדרום, ובשחטן בדרום ישנו חידוש גדול יותר לומר שאין בו מעילה מדרבנן, ומאיליו היה מובן שקדשים שמתו אין בהם מעילה אף מדרבנן. אלא, מוכח, שבא לומר שיש מעילה מדרבנן בקדשים שמתו, ומאליו מובן שכל שכן בשחטן בדרום יש מעילה מדרבנן.
ומקשינן: לימא, האם נאמר כי תנינא להא דעולא אמר רבי יוחנן, שחידוש זה שקדשים שמתו מועלים בהם מדרבנן, כבר נשנה במשנתנו? לפי ששנינו: קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם, למרות שהם נחשבים כאילו חנקו אותם, וכקדשים שמתו, וביארנו, לדעת רבה, שהכוונה היא למעילה מדרבנן, ומן התורה אין בהם מעילה, כיון שדינם הוא שאם עלו לא ירדו, ודברים אלו הם דברי עולא אמר רבי יוחנן, וקשה, מה משמיענו עולא אמר רבי יוחנן  47 ?

 47.  הקשה הלחם משנה (שם פרק ג' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ז'): מה הקושיא? הלא אינו מוכח מהמשנה, שמעילה זו אינה מן התורה אלא מדרבנן, אלא היא אוקימתא של רבה, כנ"ל, ורב יוסף, אכן, סובר שמועלים מן התורה, ואיך יתכן להקשות על עולא אמר רבי יוחנן, כאילו שמפורש במשנה שמועלים בהם מדרבנן, עד כדי להקשות: תנינא?! ומכאן מוכיח הלחם משנה את שיטת הרמב"ם (כמבואר בהערה 42), שאחרי שרבה תירץ וביאר שמעילת משנתנו היא מדרבנן, התקבל תירוצו על כל האמוראים, ופשוט להם לפרש המשנה שהמעילה היא מדרבנן בלבד.
ומתרצינן: אף על גב דתנינא, שמשנתנו אמרה שמועלין בה מדרבנן, מכל מקום איצטריך דעולא, יש חידוש בדברי עולא,
כי, סלקא דעתך אמינא, היה עולה על הדעת לומר: הכא בדין המשנה, בקדשי קדשים שנשחטו בדרום - תיקנו בהם רבנן מעילה, משום שלא בדילין מנהון, אנשים אינם נבדלים מהם, מפני שאף על פי ששחטן שלא כמצותן, מכל מקום, נשחטו בכשרות, ויבואו להנות מהם בחושבם שבשחיטתן הותרו כשאר בהמות חולין, הילכך, תיקנו להם רבנן מעילה,
אבל קדשים שמתו, הואיל, ובין כך, בדילין מנהון, מחמת שהן נבלות, ומאוסים  48 , ולא יבואו ליהנות מהן,

 48.  כן מפרש המיוחס לרש"י. השפת אמת תמה: וכי נבלה אסורה בהנאה?! ומה שייך לומר שנבדלין מהם? לכן מבאר: הקדשים בדילין, שאין מתערבים עם שאר בהמות בעזרה, הילכך לא שייך לגזור בהם אטו שאר קדשים. אבל פסולי משנתנו שנפסלו בעזרה מתערבים עם שאר קדשים - שייך לגזור בהן אטו שאר קדשים. (ופשוט שאין רצונו של השפת אמת לפרש כן גם בהמשך הסוגיא.)
אימא, יש צד לומר: אפילו מעילה מדרבנן לא, לא תיקנו להם רבנן מעילה, הואיל ואין צורך לתקן -
קמשמע לן, משמיענו עולא אמר רבי יוחנן, שבכל זאת, תיקנו להם רבנן מעילה.
(בסוגיא הבאה ישנן שתי גירסאות, והיות והראשונים לא הכריעו, נבאר בעזה"י את שתיהן).
לפי הגירסא הראשונה, מקשה הגמרא על התירוץ הקודם שעולא בא להשמיענו, שעל אף שמתו, ואנשים בדילים מהם יש בהם מעילה מדרבנן,
ועל כך מקשינן: קדשים שמתו - נמי תנינא, כבר שנינו במשנה אחרת, שמועלין בהם מדרבנן, ומה משמיענו עולא אמר רבי יוחנן?
שנינו לקמן בפרק חמישי: קדשים בעלי מום שקדושתן היא לדמיהן, כלומר, שעומדים לימכר ובדמיהן יקנו קרבן אחר, ויש ל"הקדש" תועלת בדמיהם - אין מועלים בהם עד שיהנו מהם הנאה הפוגמת בהם, כלומר, המחסרה משוויו שוה פרוטה.
במה דברים אמורים? בדבר שדרכו ליפגם. אבל בדבר שאין דרכו ליפגם כשמשתמשים בו, כגון: כוס זהב של הקדש, מועלים בו אף שלא פגמו, כשהנאתו שוה פרוטה.
ושם שנינו: הנהנה מן החטאת, בעלת מום, ועומדת ליפדות, ככל קדשים שנפל בהם מום, אם נהנה ממנה כשהיא חיה, לא מעל עד שיפגום אותה, כגון: שיתלוש מן צמרה או שחרש בה והוכחשה בשווי פרוטה,
ואם נהנה ממנה כשהיא מתה, ואינה עומדת להיפדות, מפני שאין פודין נבלות קדשים שאינן ראויין אלא לאכילת כלבים, והיות ואין ל"הקדש" אפשרות שימוש בדמיו, כיון דנהנה, ממנה, כל שהוא, אף על פי שלא חיסרה, מעל.
והנה, מעילה זו, אינה מן התורה, כי הרי מתה, ואחר שמתה אין בה מעילה מן התורה לכל הדעות, וברור, שמעילתה היא מדרבנן,
וקשה לעולא, מה משמיענו, הלא במשנה זו שנינו שקדשים שמתו יש להם מעילה מדרבנן?
ומתרצינן: ממשנה זו לא תקשה לעולא, כי עדיין לא שמענו ממנה בכל קדשי קדשים שמתו שיש בהן מעילה מדרבנן, כי,

דרשני המקוצר[עריכה]