פרשני:בבלי:מעילה יד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה יד ב

חברותא[עריכה]

מיתיבי מהמשנה במסכת שקלים (פרק ד משנה ה) על דינו של שמואל.
המשנה שם דנה במותר הקטורת, שהוא מה שנשאר מן הקטורת  511  שנעשתה מתרומת שנה שעברה. כי בכל שנה היו מכינים קטורת לכל השנה, ומקטורת זו היו מקטירין עד לראש חודש ניסן. ומראש חדש ניסן ואילך היו מקטירין קטורת שנקנתה מן השקלים החדשים (תרומה חדשה) שנגבו בחודש אדר. כמו שדרשו חכמים במסכת ראש השנה (ז א). וכך שנינו:

 511.  רש"י במסכת כריתות (ו א) ובמסכת שבועות (י ב) מפרש: כל שנה היו מכינים שלש מאות וששים ושמונה מנים של קטורת, מנה לכל יום, הרי שלש מאות וששים וחמש כמנין ימות החמה, ועוד שלשה מנים שמהן ממלא כהן גדול מלא חפניו ומקטירן בקודש הקדשים. (ומספר המנים הוא הלכה למשה מסיני, כן כתב הרמב"ם בתחילת מסכת כריתות). ואי אפשר שיכנס שלשה מנים במלא חפניו אף באדם גדול, ונשארו מהם. וכן פירשו כאן התוס'. ובשנה פשוטה נשארו עוד אחד עשר מנים, מפני שבשנה פשוטה יש רק שלש מאות וחמישים וארבעה ימים. ועיין בתוס' שבועות חשבון מדוייק.
מותר הקטרת - מה היו עושין בה?
היו מפרישין  512  ממעות הלשכה, דהיינו, מהשקלים שנגבו בכל שנה, שכר האומנין, בוני ומתקני הבנין, שזיכו להם את המעות מהלשכה על ידי אחרים,  513  ונמצא שהמעות בידי האומנים הן מעות חולין.  514  וכיון שהמעות הן חולין, היו מחללין אותה, את מותר הקטורת, על מעות האומנין, היינו המעות הנ"ל שהן חולין, ועדיין לא ניתנו לידי האומנין.

 512.  גירסת השיטה מקובצת על פי פירוש תוס', ועיין תוס' שבועות (שם). ולפי פירוש המיוחס לרש"י גורסים ממנה. והוא פירוש אחר לגמרי.   513.  כלומר, בתחילה לא נתנו לידיהם המעות, אלא זיכו להם, דהיינו, שמישהו קיבל אותן עבורן, והרי הן שלהן, מדין "זכין לאדם שלא בפניו". כן פירש רש"י במסכת שבועות, וכן פירשו התוס' כאן. ובהערה הבאה יבואר איך הותר לעשות כן, הלא "אין הקדש מתחלל על המלאכה". אבל התוס' שם הקשו, שהלשון "מפרישין" ו"נותנין" לא משמע כן, אלא הפרשה בעלמא, כלומר, ששמים המעות בצד עבורן. על כן, מבארים תוס', שלא צריך לזכות להם, ואפשר להפרישן ולהוציאן לחולין משום ש"לב בית דין מתנה עליהם". דהיינו, שיש ברשות הגזברין להוציא ממעות הלשכה לכל צורכי המקדש. ומקשים שם התוס', למה הוצרכו לכל הטורח הזה לחלל הקטורת וכולהו, הלא יכלו לתת הקטורת לאומנין ויתחלל בכך. ולחזור ולקנות אותה מתרומה החדשה? (זו איננה קושית התוס' בהערה 516 ושם הובהר). וכתבו התוס' שלדעת בן עזאי, ניחא, וקושייתם היא אליבא דרבי עקיבא. ובהקדם: שנינו שם במשנה הבאה אחרי המשנה של מותר הקטורת: המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויין לקרבנות הציבור (כגון קטורת או סממנים שעושין מהם קטורת, גמרא כריתות ו א), ינתנו לאומנין בשכרן דברי רבי עקיבא, ואחר כך יחזרו ויקנו את הקטורת מהם מתרומה חדשה. אמר לו בן עזאי: אינה מן המדה (אין טעם לחלק בין אופן זה למה ששנינו לגבי מותר הקטורת), אלא, מפרישין מהן שכר האומנין, ומחללין אותן על מעות האומנין ונותנין אותן לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה (כשם שעושין במותר הקטורת). ועתה, מקשים התוס', בשלמא לבן עזאי, ניחא, אלא לרבי עקיבא, קשה. למה לא יתנו את הקטורת להאומנין. (ובקיצור: התוס' מקשים, מה שונה מותר הקטורת מהמקדיש נכסיו). ותירצו: החילוק הוא, משום דבמקדיש נכסיו, והוא קטורת יחיד, יש להקל, מה שאין כן במותר קטורת, שהוא של צבור, החמירו יותר. וכתב שם הר"ב, שטעמו של בן עזאי הוא משום "דאין הקדש מתחלל על המלאכה". וכתב החזון איש (מנחות סימן כח אות טז) כי מה שאמרו "אין הקדש מתחלל על המלאכה", אינו אלא הידור לכתחילה, אם יש אפשרות להחליפו עבור בנין וכדומה, כדברי המשנה אליבא דבן עזאי, אבל מעיקר הדין, מתחלל הקדש על המלאכה. ולקמן (הערה 520) תובא הוכחתו. וכן כתב בקרית ספר. ובטעמו של רבי עקיבא, כתב הר"ב, משום שאמרה התורה "ויקחו לי", ודרשו חכמים "משלי", דהיינו שגם הלקיחה תהיה ממעות השקלים. וכוונתו לגמרא תמורה (לא ב). ועיין שם בתוס' (ד"ה ה), ועיין שם בחידושי הגרי"ז המקשה כמה קושיות, והשאירם בצ"ע.   514.  כתב הר"ב, שהיה מותר לתת ממעות הלשכה לאומנין, משום ש"לב בית דין מתנה עליהן". והוא בעצם תירוץ התוס' (מובא בהערה 510), וכן כתבו עוד ראשונים, המובאים בכנסת הראשונים. (להבהרת הדברים: בן עזאי ורבי עקיבא חולקים בנתינת הקטורת עצמה לאומנין, ועל כך כתבו התוס' (הערה הקודמת) שלדעת רבי עקיבא, מותר לתת במקדיש נכסיו והיה בהן קטורת משום ד"לב בית דין מתנה עליהן", ואסור במותר הקטורת, ואילו הר"ב, מבאר, אפילו לדעת בן עזאי שבמותר הקטורת לא הותר נתינת הקטורת לאומנין, כאן התירה המשנה נתינת מעות הלשכה לאומנין מטעם "לב בית דין מתנה עליהן"). וכתב עליו התוס' יום טוב, שלא הוצרך לטעם זה, מפני ש"צורך קרבן כקרבן דמו". ורבינו הברטנורא עצמו אמר טעם זה בפרק ההוא במשנה הראשונה לגבי שומרי ספיחים. ועיין לעיל (הערה 510) שלא בכל ההוצאות שייך לומר "צורך קרבן כקרבן", ובכולן שייך לומר "לב בית דין מתנה עליהן". ולסיכום: יש להבדיל בין המקדיש חפץ או מעות, לבין מותר קטורת, ולבין מעות תרומת הלשכה, אם מותר לחלל על המלאכה. א. המקדיש חפץ: נחלקו בן עזאי ורבי עקיבא. ב. מקדיש מעות לצורך בנין: לפי סוגיתנו והירושלמי, אסור. ולפי התוספתא והרמב"ם, מותר. ג. מותר הקטורת: אסור ליתנה לאומנין, אלא אחרי חילול, אף לדעת רבי עקיבא. ד. תרומת הלשכה: מותר לתת, או מטעם "צורך קרבן כקרבן", או מטעם "לב בית דין מתנה עליהן".
ועתה ירדה הקדושה ממותר הקטורת, והמעות חזרו ונתקדשו תחתיהן. ונותנין אותה, את מותר הקטורת לאומנין בשכרן  515 , וחוזרין ונוטלין, הגזבר קונה אותה, את הקטורת מן האומנין מתרומה חדשה, משקלים חדשים שנתרמו לקראת שנה זו.

 515.  גירסת המשנה.
ועשו כן כדי שהקטורת תהיה קדושה בקדושת תרומה החדשה  516 , כמבואר.

 516.  ולסיכום: יש כאן לקטורת שתי החלפות, הקטורת למעות, והמעות לקטורת. והחלפה זו מובנת מאליה, כי מקודם הורידו ממנה קדושת השנה שעברה, ואחר כך הכניסו אותה לקדושת שנה החדשה. ואילו לגבי המעות יש כאן שלש החלפות, מהלשכה בזיכוי או בהפרשה לאומנין, מאומנין ללשכה ומלשכה לאומנין. והקשו התוס': למה הוצרכו לכך, הלא יכלו לעשות בדרך פשוטה. לחלל את הקטורת על מעות האומנין, ולחזור ולקדשה מדמי תרומה החדשה? (על פי השיטה מקובצת והרש"ש). (להבהרת הדברים: זו איננה קושית התוס' במסכת שבועות מובאת בהערה 513. שם הקשו התוס' על עיקר ההלכה, למה לא יחללו את הקטורת על שכר מלאכה, ויתנו את הקטורת עצמה לאומנין, ובנתינה זו תתחלל. ועל כך תירצו מה שתירצו, עיין שם. ואילו כאן מקשים תוס', אחרי הבירור ש"אין הקדש מתחלל על המלאכה", והוצרכו לחלל את הקטורת על מעות, למה נתנוה להאומנין אחרי שנתחללה, הלא יכלו תיכף לקנותה מתרומה חדשה). תירצו התוס': כשנותנים אותה וחוזרין וקונים אותה דרך מקח וממכר, עדיף, כי הוא צנוע יותר. (וכנראה כוונתם: כשסתם מחללים אותה, אינו נראה אלא כהערמה בעלמא, החלפת הקדש בהקדש, מה שאין כן כשמוכרין אותה לאומנין, מכירה אמיתית, וחוזרין וקונין אותה קנייה גמורה, הוי צניע טפי). עוד תירצו התוס': אם לא היו עושין כן, יבואו להתרשל ויקנוהו תיכף מתרומה חדשה לפני שיורידו ממנה הקדושה על ידי חילול במעות שכר האומנין, שהם עתה חולין בידי האומנין. ואי אפשר לקנות קטורת קדושה מתרומה חדשה. לכן תיקנו באופן זה, שבכך בודאי יחללוה לפני שיקנו אותה מתרומה חדשה. הצאן קדשים הבין בהבנה אחרת את קושית ותירוץ התוס'. עיין שם.
המקשן הבין כי האומנין המוזכרין במשנה זו, הם אומנין בוני ומתקני הבית  517 . על כן, מקשה: ואמאי, למה הוצרכו לדרך זו? בשלמא אם אין בונין בחול, אי אפשר לחלל את הקטורת בשכר האומנין, כמבואר ש"אין מחללין הקדש על המלאכה"  518 . אבל, אם כדברי שמואל, שבונין בחול, קשה: ליחליה אבנין, הלא אפשר לחלל את מותר הקטורת על הבנין, כשהוא עדיין חול, וקדושת הקטורת תחול על הבנין, ויחזרו ויחללו את הקטורת מתרומה חדשה  519 ? ומתרצינן: דלא איכא בנין, עתה אין עסוקים בבנין  520 .

 517.  וכן כתב רש"י במסכת כריתות. ואילו במסכת שבועות כתב, לאומני מפטמי הקטורת (בית אבטינס). ומסוגיתנו משמע שמדובר באומני הבנין. ועיין בקרן אורה, המבאר את הכרח הגמרא לפרש על אומני הבנין.   518.  וכן אי אפשר לחלל הקטורת על בנין שנבנה בקודש, מפני ש"אין מחללין קודש בקודש". פירוש א.   519.  כלומר, המקשן סובר שכל הדין שחידש שמואל: בונין בחול, איננו נכון, ואי אפשר לעשות כן, לפיכך רצה להוכיח ממשנה זו, שחכמים לא הסכימו לכך. ויתכן שסבר שיש גנאי בדבר לבנות בחול. ודרך אגב, יש להעיר מדברי הרמב"ם (פרק א מהלכות בית הבחירה הלכה כ): אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש, ואם נעשו מתחילתן להדיוט, אין עושין אותן לגבוה. והרמב"ן על התורה (תחילת פרשת תרומה). וצריך לחלק בין "לשמה" לבין "הקדש". ועיין בספר מעשה למלך על הרמב"ם (שם הלכה ג) הדן מטעם איסור בניית בית תבנית היכל, המבואר במסכת ראש השנה (כד א). וראה גם בשו"ת בית אפרים (סימן י).   520.  מכאן מוכיח החזון איש ש"אין הקדש מתחלל על המלאכה" הוא הידור בלבד, ולכתחילה. כי אם היה איסור גמור, למה חשב התרצן שמפני שאין בנין, הותר לחלל את ההקדש.
ומקשינן: והא "מעות האומנין", קתני? הרי אמרה המשנה "מעות האומנין", משמע שעסוקים בבנין?
ומתרצינן: אכן, עתה בונין, אבל דליכא בנין כשיעור מעות של הקטורת. כלומר, שמותר הקטורת שווה יותר מהבנין, הילכך אין עצה לחלל את הקטורת על הבנין.  521  או שהקטורת שווה כדמי הבנין ושכר האומנין יחד  522 .

 521.  וכתבו התוס': כגון באומנות ציור ששכר האומנין שווה יותר משכר הבנין. ותמה העולת שלמה, הרי אמרו לעיל שגם שכר האומנין כלול בשבח שהשביח הבנין? ובשיטה מקובצת מביא בשם רבינו אליקים, שאבני הבנין היו קונים דבר יום ביומו, ואילו שכר האומנין מצטבר לחשבון גדול, כיון ש"אין שכירות משתלמת אלא לבסוף".   522.  עוד פירשו התוס' בשם "יש מפרשים" שחייבים מעות להאומנין עבור בנין שעדיין לא נבנה, אך כבר התחילו לבנותו, ודמי הקטורת שווים יותר מהמקצת שכבר נבנה. ועתה, אילו לא נבנה כלום, יש גנאי להפריש מעות אלו על העתיד להיבנות, אבל עתה, כיון שבין כך הוצרכו להפריש להאומנין עבור עבודתם שהתחילו, או (בשם רבינו פרץ) כיון שכבר התחילו במלאכה ואי אפשר לחזור בהם, אין גנאי בדבר אם יפרישו להם על העתיד להיבנות. בהגהות מהרש"ם מביא משו"ת שואל ומשיב (מהדורא ג חלק ב סימן סד) להקשות, הרי פועל יכול לחזור בו (בבא מציעא עו), ואיך כתבו התוס' שאין יכולים לחזור? ומבאר, מפני שאמרה שם הגמרא, שהטעם שפועל יכול לחזור בו הוא משום שנאמר "כי לי בני ישראל עבדים", ודרשינן "ולא עבדים לעבדים", ובהקדש לא שייך לומר כן. וכדברים אלו כתב הקצות החושן (סימן שלג סעיף ז) בשם החות יאיר לגבי חזן. ועל אף שהקצות חולק עליו, היינו רק לגבי חזן, משום שיש טעם אחר למה יכול לחזור בו, משום גנאי, ואילו בהקדש, לא שייך לומר שגנאי לו להשכיר עצמו להקדש. וככל דברים אלו כתב התקנת עזרא. ובספר מקור ברוך, חולק על כל המהלך הזה, כי היות והאומנין מקבלים שכר, אינם עבדי גבוה. אלא, מבאר, שהתוס' מדברים באופן שפועל אינו יכול לחזור בו, כגון: אומן קבלן.
ומקשינן: ומה בכך אם אין בנין כשיעור מעות מותר הקטורת,
והאמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה, מחולל  523 , וחוזרת הקושיא, למה הוצרכו לחלל הקטורת על מעות האומנין, ולחזור ולקנותה מתרומה חדשה, הלא יכלו לחללה על הבנין, למרות שאינה שווה כל דמי הקטורת?

 523.  משום שאין אונאה להקדש, דכתיב: לא תנו איש את אחיו. וכיון שאין להקדש אונאה, לכן אין דין ביטול מקח. רש"י קידושין (יא א). וגם לא שייך "טעות", כי מי טעה. רש"י בבא מציעא (נז א). והנה המפרשים מאריכים כאן מסתירת הסוגיא לדברי התוס' תמורה (כז ב). ועיין.
ומתרצינן: הני מילי, דברי שמואל "הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל", אמורים רק דאי עבד, אבל לעשות כן לכתחלה, לא. הילכך לא יכלו לחלל את מותר הקטורת על בנין השווה פחות משווי מותר הקטורת  524 . וזה הוא טעמו של שמואל שאמר "בונין בחול ואחר כך מקדישין", כדי שבאופן זה תהיה אפשרות לתת לאומנין את שכרן, כמבואר.

 524.  כתבו התוס': הגמרא אמרה במסכת ערכין (כט א) ששמואל מתיר אפילו לכתחילה לחלל הקדש שוה מנה בשוה פרוטה. והיינו דוקא בזמן שאין בית המקדש קיים, ואדם הקדיש נכסיו, כיון שאין להקדש הפסד אם יפדוהו בפחות משוויו, אבל בזמן שבית המקדש קיים, אסור לעשות כן לכתחילה לפי שיש הפסד להקדש. ואי לכך, מקשים התוס', הלא גם במותר הקטורת אין הפסד להקדש, שהרי הקטורת תוחזר להקדש במלואה, ולמה אמרה הגמרא שאסור לעשות כן לכתחילה? ומתרצים: בזמן שבית המקדש קיים, אין לעשות כן, על אף שבמקרה זה אין הפסד להקדש, משום גזירה שמא יעשו כן ויחללו הקדש בפחות משוויו, ויהיה הפסד להקדש. אלא, שבדיעבד הרי הוא מחולל, ואילו בזמן שאין בית המקדש קיים, ואין שום אפשרות של הפסד להקדש, מותר לחלל הקדש בפחות משוויו אפילו לכתחילה.
הגמרא מביאה בשם רב פפא ביאור אחר בטעמו של שמואל.
רב פפא אמר: היינו טעמא ד"בונין בחול". מפני ש"לא ניתנה תורה למלאכי השרת",
כלומר, אמרי, יש לחשוש ולומר, דלמא בעי למיזגא, פעמים שהפועלים צריכים לסמוך על האבנים  525 , וזגא עלייהו, והם סומכין על האבנים והם אינם מלאכי השרת להיזהר שלא להנות מן האבנים, ואי בנא בקודשא, ואם יבנוהו כשכבר הוקדש, אישתכח דקמעל בקודשא, נמצא שהם מועלין בהקדש.

 525.  כן פירשו התוס'. אבל בפירוש המיוחס לרש"י, וכן ברמב"ם (שם הלכה ד) הוסיפו "שמא יהנו האומנין בצל". ועיין בקרן אורה, ועוד מפרשים, שתוס' לא רצו לפרש כן, מפני שאיסור ההנאה מצל הוא איסור דרבנן, כמבואר במסכת פסחים (כו א).
לפיכך, אמר שמואל שלא יקדישום עד אחרי גמר הבנייה.
הגמרא מביאה את משנתנו להקשות על ביאורו של רב פפא  526 .

 526.  מסדר הגמרא משמע שקושיא זו היא רק על רב פפא, ולא על ביאור הקודם. ומבאר השפת אמת: על הביאור הקודם לא קשה ממשנתנו, כי אפשר להעמידה שהגזברים קנו את העצים ממעות חולין, ולא ממעות שכבר הוקדשו, הילכך, אפשר להקדיש אותם ואין כאן בעיה של "אין הקדש מתחלל על המלאכה", אבל לדברי רב פפא קשה, כמו שיבואר. והקרן אורה מבאר בדרך אחרת: על הביאור הקודם לא קשה ממשנתנו, כי כל האיסור לחלל הקדש על המלאכה, הוא הידור לכתחילה, ואין איסור בדבר אם קנו עצים ואבנים מדמי הקדש, והמשנה באה רק לבאר את דין השפויי והנבייה.
תנן: הגזברין שלקחו את העצים, מועלין בהן, ואין מועלין לא בשיפויי ולא בנבייה. וקשה: אמאי מועלין בהן? הכא נמי ליעבד בחול, ולא יקדישו את העצים, מאותה הסיבה, דדלמא  527  בעי למיזגא וזגא עליהן ואישתכח דקא מועל בקדשים?

 527.  גירסת השיטה מקובצת.
ומתרצינן: אמר רב פפא: אי בעצים דמכאן ואילך, כאשר הגזברין קונים הרבה עצים לזמן מרובה, הכי נמי, אכן עושין כדברי שמואל, ואין מקדישין אותן, שמא יסמכו עליהם ויהנו מהם ויבואו לידי מעילה,
אלא, כי תנן במתניתין, משנתנו מדברת, בעצים דיומיה, בעצים שקנו אותם לבנותם היום, תיכף ביום קנייתם, ובזמן מועט יכולים להיזהר מלסמוך עליהם.

דרשני המקוצר[עריכה]