פרשני:בבלי:כריתות כה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כריתות כה א

חברותא[עריכה]

אמר רבי ינאי: גבול לזמן איסורה שמעתי בה, ושכחתי מהו. ונסבין חברייא למימר: ירידתה לנחל איתן אוסרתה.
אמר רב המנונא: מנא אמינא לה שנאסרת העגלה מחיים?
דתנן: השוחט אותו ואת בנו ביום אחד והיו בהן פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה - רבי שמעון פוטר ממלקות, וחכמים מחייבין.
בשלמא לדידי, דאמינא דנאסרת העגלה כבר מחיים, בהא פליגי רבי שמעון ורבנן:
דרבי שמעון סבר, לשיטתו, דשחיטה שאינה ראויה להתיר לאכילה לא שמה שחיטה, והכא אין שחיטת העגלה מתירתה לאכילה שהרי היא אסורה מחיים, ולכן אינו לוקה עליה משום אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
ורבנן אמרי: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ולכן לוקה עליה משום אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
אלא אי אמרת שנאסרת רק לאחר עריפה - אמאי פטר רבי שמעון? והא שחיטה הראויה לאכילה היא!? וכי תימא, סבר רבי שמעון כי בדין עגלה ערופה נאמר שגם בשחיטה היא כשרה לכפר, וכמו בעריפה, ולכן היא נאסרת בשחיטתה לאכילה.
והתנן: דבר הכשר בפרה אדומה - פסול בעגלה ערופה. ודבר הפסול בפרה - כשר בעגלה ערופה. וכדמפרש ואזיל:
פרה אדומה - בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה.
עגלה ערופה - בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה!
אישתיק רבה.
לבתר דנפק רב המנונא, אמר רבה: מאי טעמא לא אמינא ליה לרב המנונא, דרבי שמעון פליג על האי תנא וקסבר: עגלה בשחיטה כשירה.
ורב המנונא אמר לך: לא נשתמיט תנא דנשמעינן עגלה בשחיטה כשרה, דתימא רבי שמעון היא!?
אמר רבה: מנא אמינא לה שאינה נאסרת מחיים?
מדתנן במשנתנו, בענין אשם תלוי שנודע לפני שחיטה שלא חטא: עגלה ערופה אינה כן, אלא: אם נודע מי ההורג עד שלא נערפה - תצא ותרעה בעדר!
ואי אמרת דנאסרה כבר מחיים - אמאי תצא ותרעה בעדר?  22  הא איתסרא לה מחיים!?  23 

 22.  הקשו התוס', הרי למדנו לענין אשם ודאי, שאפילו שהוקדש לקרבן ונאסר כבר מחיים, מכל מקום כשנודע לו שלא חטא, הרי הוא יוצא ורועה בעדר, ומשום שהוברר הדבר, שחולין גמורין היה, ולא חל בו איסור מעולם, ואם כן הוא הדין בעגלה ערופה, שאף על פי שנאסרה מחיים, מכל מקום כשנמצא אחר כך ההורג, תצא ותרעה בעדר ולא תהיה עוד אסורה, הואיל ועל דעת כן לא הקדישוה מעולם. ותירצו, שעגלה ערופה, מאחר והיא באה על הספק, אינה דומה לאשם ודאי, אלא לאשם תלוי, שלדעת חכמים, הרי היא קדושה בכל ענין, משום שלבו נוקפו, ואף כאן, לבם של הבית דין וכל ישראל, הצריכים להביא כפרה על הנהרג, נוקפם, ועל כן הם מקדישים אותה על כל אופן. והתוס' בחולין (פב א) כתבו, שהואיל ואין הדבר מצוי, שיהיה נמצא ההורג, לכן אנו אומרים שדעתו להקדישה בכל ענין, (ואין עולה על דעתו להתנות, שאינו רוצה להקדיש העגלה, אילו ימצא ההורג אחר כך). והקרן אורה (סוטה מז) נתן טעם אחר בדבר, שדוקא לענין קדושת קרבן, שהוא חלות הנעשה על ידי האדם, בזה שייך לומר, שהוא מקדיש על תנאי מסויים. אבל איסור עגלה ערופה, אינו נעשה על ידי פעולת האדם, אלא הוא נאסר ממילא, וכמו שור הנסקל, שעל ידי שנגמר דינו ליהרג, הרי הוא אסור בהנאה, ואם כן, מאחר ובשעת ירידתה לנחל איתן היה שם עגלה ערופה עליה, ונאסרה בכך, ממילא איסור זה אינו נפקע אפילו כשימצא ההורג אחר כך, ויתברר שאין צורך עוד בעריפתה, והרי זה כמו נשחטה העגלה עד שלא נערפה, שאף על פי שאינה ראויה עוד לכפר בה, אין איסורה נפקע בכך. והוסיף הקרן אורה, שהתוס' שלא כתבו סברא זו, משום שכתבו בקדושין (נז א ד"ה כפרה), שאיסור עגלה ערופה מחיים (לרב המנונא), נלמד מקדשים. ואם כן גדר האיסור שבה גם כן נלמד מקדשים. והרמב"ם (רוש"נ י ו) פסק כרב המנונא, שירידתה לנחל איתן אוסרתה, ומכל מקום פסק (שם ח), שאם נמצא ההורג לאחר ירידתה, הרי היא מותרת בהנאה, והכסף משנה שם הביא שהרשב"א תמה עליו, שבגמרא מבואר היפך הדבר. ועיין שם בכסף משנה שכתב, שהרמב"ם היה סבור, מכח קושית התוס' הנ"ל, שסברת רבא אינה קיימת באמת לפי המסקנא, שאפילו אם נפסוק כרב המנונא, מכל מקום יתכן לומר, שאם נמצא ההורג לאחר ירידתה, הרי היא מותרת בהנאה.   23.  העונג יום טוב (ו) העיר, אם כן מה חידש לנו התנא בזה שיצא וירעה בעדר, והלא דבר פשוט הוא, מאחר שעדיין לא נאסר כלל בהנאה. ועיי"ש. ובאמת הירושלמי (סוטה ט ו) דקדק גם כן מלשון המשנה שאמרה "תצא", שמשמעותו, שכבר חל בה איסור קודם לכן, וכדעת רב המנונא.
ומשני רב המנונא: תני במשנתנו: אם עד שלא נראית לעריפה, שעדיין לא הורדה אל הנחל נודע ההורג.
ומקשי רבה: אימא סיפא: אם משנערפה נודע מי ההורג - תקבר במקומה! ולדבריך עוד לפני שנערפה היא אסורה!?
ומשני רב המנונא: תני: אם משנראית לעריפה, שהורדה לנחל, נמצא ההורג, תקבר במקומה  24 .

 24.  העיר הדבר אברהם (א ד בהגה"ה), הרי במשנה נזכר "תקבר במקומה", כלומר, שאין די במה שהיא נקברת, כדין שאר איסורי הנאה הנקברין, אלא היא נקברת במקומה דוקא, וכדין שאר עגלה ערופה, ואם כן, בהכרח שדין זה נאמר דוקא כשנמצא לאחר עריפתה, שבזה שייכת הסברא של כיפרה ספיקה והלכה לה, ולכן נקברת היא במקומה, כדי להשלים דין עגלה ערופה שבה. אבל כשנמצא ההורג קודם עריפתה, שלא נעשה בה עדיין דין עגלה ערופה, אלא שאסורה בהנאה משום שחל עליה שם עגלה ערופה, ואיסור זה שוב אינו נפקע, בזה ודאי יקברנה בכל מקום שירצה. וכתב, שבאמת היינו יכולים להקשות כן, אלא שהקשינו קושיא אחרת.
ומקשי רבה: אם כן דאיירי שרק הורדה לנחל ועדיין לא נערפה, ובכל זאת היא כבר נאסרת, ואפילו אם נודע עתה מי הוא ההורג דינה בקבורה, אימא סיפא, דאמרינן דהטעם הוא מכיון שעגלה ערופה על הספק היא באה מתחלה, ולכן - כיפרה ספיקה והלכה לה!
ואי מחיים איירי, ובשעת הורדתה ועוד לפני כפרתה היא נאסרת, הרי עדיין לא כיפרה ספיקתה!?
ומשני רב המנונא:
תנאי היא דאיפלגו אי נאסרת מחיים או רק משנערפה. דתנא דבי רבי ישמעאל פליג אתנא דמתניתין וקסבר שנאסרת מחיים.
דתניא (ולגירסת רש"י: דתנא דבי רבי ישמעאל):
נאמר "מכשיר", אשם מצורע, המוציאו מכלל "מחוסר כיפורים" ומכשירו להכנס למקדש, ונאמר "מכפר", שאר חטאות ואשמות הבאים לכפר על חטא, בפנים העזרה. וכמו כן נאמר גם "מכשיר", ציפורי מצורע המכשירים אותו להכנס למחנה ישראל, ו"מכפר", שעיר המשתלח ועגלה ערופה, בחוץ.
מה "מכשיר" ו"מכפר" האמור בפנים עשה בו הכתוב מכשיר כמכפר, שדין אשם מצורע שוה לדין שאר חטאות ואשמות, אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ, (מכשיר - ציפורי מצורע. מכפר - שעיר המשתלח ועגלה ערופה), עשה בהם הכתוב מכשיר כמכפר שכולם נאסרים מחיים. שהרי שעיר המשתלח, שהוא קדשים, פשיטא שאסור מחיים. (ועיין בספר זכרון שמואל לגר"ש רוזובסקי עמוד שע שהאריך בביאור השיטה שירידתה לנחל אוסרתה).
מתניתין:
רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת שירצה!
והוא היה נקרא "אשם חסידים".
אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום  25  , חוץ מאחר יום כיפורים יום אחד. אמר: המעון הזה, (נשבע בבית המקדש): אילו היו מניחין לי חכמים להביא, הייתי מביא אשם תלוי אף למחרת יום הכיפורים, אלא, שאומרים לי החכמים - המתין עד שתכנס (לבית) הספק, וביום הזה אין ספק שאינו זקוק לכפרה, שהרי אתמול כיפר עליו יום הכיפורים  26 .

 25.  הרמ"א (תרד) כתב, שאין נוהגים לומר מזמור לתודה בערב יום כפור, משום שביום זה היה אסור להקריבו במקדש, שבזה מביאים אותו לבית הפסול, שהרי בליל יום כפור לא יאכלוהו, ואם כן יכול לבוא לידי נותר. והעיר הערוך לנר ממשנתנו, שמשמע שדוקא לאחר יום הכפורים לא הניחוהו להביא. אבל בערב יום כפור הביא, והרי ממעט מזמן אכילתו. ותירץ, שבאמת הרי בשבתות וימים טובים ודאי לא היה מביא, אלא כונת המשנה, שהיה מביא בכל יום שמותר מצד הדין להביאו, מלבד מחרת יום הכפורים, שמצד דין הבאת קרבן, מותר להביא בו, ומכל מקום לא הניחוהו להביא בו, מפני שלא היה עליו עדיין חשש חטא.   26.  בגמרא מבואר, שנחלקו התנאים מהי דעת רבי אליעזר, שדעת תנא קמא היא, שאפשר להתנדב אשם תלוי בלא שום סיבה מוקדמת, והרי זה כשלמים ועולה, שבאים בנדבה גמורה, ואילו דעת "אמרו לו" היא, שדוקא כשיש עליו איזה חשש של חטא, אף על פי שאין זה ספק גמור, בזה יכול הוא להביא אשם תלוי, אף על פי שאינו מחוייב. וכתב התבואות שור (ה ח), שיש נפקא מינה ביניהם גם לענין הבאת נסכים, שהרי למדנו במנחות (צ), שאין מביאין נסכים אלא בקרבנות שהם נדר או נדבה, ואם כן לדעת תנא קמא, שהוא בא בנדבה גמורה, הרי הוא מביא נסכים עמה (על כל פנים באופן שלא נתחייב בה). אבל לדעת אמרו לו, מאחר שאנו נצרכים שיהיה עליו איזה חשש חטא, כדי שיוכל להביאו, אין זה נקרא בא בנדבה, ולכן אינו מביא נסכים. ועיין משכנות יעקב (או"ח א). ובעיקר מה שלמדנו, שלא הביא למחרת יום הכפורים, כתב הרש"ש לבאר הטעם, משום שבכל יום הביא אשם תלוי על חשש של חטאים שנעשו במעת לעת שבין הקרבן של אתמול לקרבן של היום. אבל למחרת יום הכפורים, שעיצומו של יום מכפר עם חשיכה, וכמו שלמדנו במשנתנו, אין קיים כל כך חשש שחטא בזמן מועט זה, עכ"ד. ומה מאד מדוקדק זה בלשון המשנה, שתנא קמא אמר, "בכל יום ובכל עת", ואילו בדעת "אמרו לו" נאמר, "בכל יום", ומשום שלתנא קמא שהוא בא בנדבה גמורה, אפשר להביאו כמה פעמים ביום. אבל לדעת "אמרו לו", אי אפשר להביאו אלא פעם אחת ביום, וכמו שכתב הרש"ש, שבזה יכפר על חשש חטא שבמעת לעת הקודם לקרבן זה.
וחכמים אומרים: אין מביא אשם תלוי אלא כשהוא מסתפק על דבר חטא שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים - חייבין להביא לאחר יום הכיפורים את החטאות ואת האשמות.
וחייבי אשמות תלויין - פטורין  27 . שעל ענינם מכפר יום הכיפורים  28 .

 27.  כתבו התוס' בשבועות (ח א ד"ה ואימא יולדת), שאמנם יום הכפורים אינו מכפר על מחוייבי קרבן, מכל מקום מכפר הוא על חייבי אשמות תלויין, שמאחר וקרבן זה בא על הספק, אין זה נחשב מחוייב קרבן גמור. ולכאורה כונתם, שיום הכפורים בכוחו לכפר על עבירות וחטאים. אבל אין בכוחו להפקיע ולכפר על חיובים, וזהו גדר הדין שנלמד בגמרא מן הפסוקים. אבל אשם תלוי, הואיל והוא בא על ספק, ויכול כל שעה להתברר הספק, ואז כבר לא יהיה מחוייב עוד בקרבן זה, אם כן אין חיוב זה מושלם ומוחלט, ועל כן יום הכפורים מכפר עליו. (עוד יתכן בכונתם, שמפני שחיוב זה, אינו חל עליו מכח סיבה ודאית, אלא מכח ספק, אין כוחו של חיוב זה יפה כל כך, ולכן מתכפר הוא ביום הכפורים).   28.  האור שמח (פסוה"מ ד יד) דן לומר, שאם הפריש האשם תלוי קודם יום הכפורים, אין יום הכפורים מכפר עליו, משום שבעצם הדבר שהפריש הקרבן, הרי הוא כאילו אומר "לא יכפר עלי יום הכפורים", שלמדנו לעיל (ז), שאינו מכפר עליו, ועיין באור שמח.
מי שבא בידו ספק עבירה ביוה"כ עצמו, אפילו עם חשיכה, לפני סוף היום - פטור מאשם תלוי, לפי שכל חלק מהיום מכפר  29 .

 29.  כתב הרמב"ם (שגגות ג ט), שמטעם זה, לא יתכן חיוב אשם תלוי על איסור אכילה ומלאכה ביום הכפורים, שהרי לעולם יהיה לו כפרה על ידי עיצומו של יום עד שחשיכה, אלא אם כן היה מבעט בכפרת יום הכפורים. אולם הגבורת ארי (סוף יומא) כתב, על פי המבואר לעיל (ז א), שדוקא כאשר נשאר רגע אחד ביום, לאחר שגמר המלאכה או האכילה, אז מתכפר לו החטא ברגע זה, ואם כן באופן שנסתפק לו אם אכל או עשה מלאכה ברגע אחרון של סוף היום, בזה יתחייב אשם תלוי.
האשה היולדת ספק נפל, שיש עליה חובה להביא חטאת העוף ספק, ועבר עליה יוה"כ - חייבת להביא לאחר יום הכיפורים. מפני שהיא, חטאת העוף הבאה על הספק, מכשרת לאכול בזבחים, ומבעלדי ההכשר היא אינה יכולה לאכול בזבחים.
חטאת העוף הבאה על הספק, אם משנמלקה נודע שלא ילדה - תקבר.
גמרא:
והוינן בה: מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר אדם מביא אשם תלוי בכל יום?
ומבארינן: כי אי סלקא דעתיך דאשם תלוי חובה היא, אם כן, לכי מתיידע ליה שחטא - אמאי מייתי חטאת? והא כבר איתכפר ליה באשם התלוי שחייבתו תורה להביא כדי להתכפר, לדבריך. אלא, שמע מינה דנדבה היא ולא בא לכפרה  30 .

 30.  הערוך לנר מוכיח מדברי התוס' לעיל (יח א ד"ה באנו), שרבי אליעזר מודה, שאשם תלוי בא חובה, כשעשה ספק איסור, אלא שאפשר להביאו בנדבה גמורה (לדעת תנא קמא), ולפי זה דברי הגמרא מתפרשים כך, שאילו היה אשם תלוי בא רק בחובה, ולא בנדבה, היה זה כדי לכפר על חטאו (שמפני זה אינו בא בנדבה), ואם כן כשיודע לו שחטא, היה עלינו לפטרו מחטאת, שהרי כבר נתכפר לו לגמרי מחטאו. אבל עתה שהוא בא בנדבה, אזי אנו מפרשים, שקרבן זה בא לדורון לפני המקום (ולכן אפשר להביאו בנדבה), ומכל מקום כשעשה ספק איסור, חייבתו תורה שיביא דורון זה. כן פירש הערוך לנר. אולם יתכן, שכשם שעולה באה לדורון, ואף על פי כן מכפרת היא במקצת על עשה (עיין זבחים ז ב), הוא הדין לאשם תלוי, שאף על פי שעיקרו בא לדורון, מכל מקום יש בו כח לכפר קצת על ספק עון. ועיין לעיל (יח ב הערה 13).
ורבנן סברי, רק עולה ושלמים הוא דאתו בנדר ונדבה, אבל חטאת ואשם - חובה נינהו, ואילו אשם תלוי היינו טעמא דמייתי מקמי דמתיידע ליה, כדי להגן עליו בינתיים מן הייסורין עד שיוודע לו ויביא חטאת, דהתורה חסה על גופן של ישראל.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: דילמא אשם תלוי מדהקילה בו תורה להביאו אפילו על ספק, נימא שהרי הוא כעולה ושלמים, מה עולה ושלמים דאתו בחובה ואתו בנדבה, אשם תלוי נמי דאתי בחובה אתי נמי בנדבה!?  31  אמר ליה רב אשי: עולה ושלמים עיקר ענינם - בנדבה כתיבי, אבל אשם תלוי עיקר ענינו בחובה כתיב.

 31.  העולת שלמה מבאר הקושיא, שאמנם כבר למדנו, לדעת רבנן, שיתכן שיהיה הקרבן בא רק בחובה, וריצוי קרבן זה הוא כדי להגן עליו מן היסורים. אבל יתכן גם כן שהוא בא לדורון, ואם כן יהיה בא גם בנדבה, וכמו לרבי אליעזר.

דרשני המקוצר[עריכה]