פרשני:בבלי:כריתות יא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כריתות יא ב

חברותא[עריכה]

שהרי איפכא איבעי לך למיתני - שעשו מערה כגומר! שהרי מערה הוא החידוש, וכן היה צריך לומר "עשו שלא כדרכה כדרכה"!?
אמר ליה התנא לרב ששת: איסמייה אמחוק ברייתא זו.
אמר ליה רב ששת: לא תסמייה, אלא הכי קתני:
א. "עשו גומר ביאתו שלא כדרכה בשפחה חרופה, דלא מיחייבי - כמערה בשפחה חרופה כדרכה! שבשניהם הוא פטור. בזה לפי שהוא שלא כדרכה, ובזה לפי שהוא מערה בלבד, ומשום ד"שכבת זרע" כתיב - למעט שלא כדרכה ולמעט את המערה  40 .

 40.  ביבמות (לד) נחלקו רבי יהודה ורבנן, כיצד לדרוש את הפסוק "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע, ורחצו במים", שחכמים ממעטים העראה בלבד מ"שכבת זרע", ורבי יהודה ממעט משם גם ביאה שלא כדרכה. ולפי זה כתבו הרמב"ן והרשב"א (יבמות נה), שתנא דברייתא הממעט שלא כדרכה בשפחה חרופה מ"שכבת זרע", הולך בשיטת רבי יהודה. אבל לדעת חכמים, ביאה שלא כדרכה בשפחה מחייבת קרבן ומלקות. אולם הרמב"ם (שגגות ט ד) פסק, שביאה לא כדרכה בשפחה אינה מחייבת, אף על פי שפסק גם כן כחכמים דיבמות שם, וכמו שנראה מדבריו בהלכות אבות הטומאות (ה ט-י).
ב. וכן עשו את המתכוין בשלא כדרכה בשפחה דלא מחייב כמו מי שאין מתכוין ואפילו כשבא עליה כדרכה, דפטור, ד"שכבת זרע" כתיב למעט שאינו מתכוין.
וכן עשו את הניעור שלא כדרכה בשפחה דלא מחייב כמו הישן ואפילו בכדרכה, דפטור. מאי טעמא? ד"שכבת זרע" כתיב למעט את הישן.
נמצא: מתכוין, והמערה, אפילו בכונה, בשפחה - דינו כמי שאין מתכוין בכל העריות ופטור (עיין תוד"ה כשאין).
והישן כדרכה בשפחה דינו כישן דעריות ופטור.
והניעור שלא כדרכה בשפחה דינו כישן דכל עריות ופטור.
(ובאה הגמרא להשמיענו (מ"נמצא" ואילך) שרק במערה ושלא כדרכה חלוק דין עריות משפחה, שבעריות חייב עליהם. אבל בישן ואינו מתכוין פטור אף בעריות דאנוס הוא. שיטמ"ק אות כ').

מתניתין:

אמרו לו, העידו לו לאדם: אכלת חלב! מביא חטאת. עד אחד אומר: אכל אדם זה חלב. ועד אחד אומר: לא אכל  1 . או אשה אחת אומרת: אכל, ואשה אחרת אומרת: לא אכל! - הרי זה מביא אשם תלוי  2 , כדין אדם המסתפק אם אכל חלב  3 .

 1.  כתב המחנה אפרים (עדות ח), שמכאן יש להוכיח כדעת הרמב"ם (גירושין יב יט), שעד אחד בהכחשה נחשב לספק. כלומר, שכאשר עד אחד מעיד לאשה שמת בעלה, ועד אחר מכחישו, אין אנו מסלקים את שניהם ומחשיבים כאילו לא העיד הראשון כלום, אלא הדבר נותר אצלנו בגדר ספק השקול. שהרי במשנתנו למדנו שמחייבים אשם תלוי מכח עדותו של העד האומר "אכל חלב", ואיננו מסלקים אותו לגמרי כאילו לא העיד כלום. אולם הש"ך (יו"ד קכז יד) כתב לדחות ראיה זו, שלענין אשם תלוי אין צורך שיהיה באמת ספק גמור, וכל שיש לאדם איזה בית מיחוש שחטא, מביא אשם תלוי.   2.  כתבו התוס', שדין זה הוא דוקא כששניהם אמרו דבריהם יחד, שבזה איננו מקבלים מלכתחילה את דברי הראשון לגמרי, הואיל והשני מכחישו. אבל אם הראשון אמר "אכל", וקבלנו דבריו, ואחר זמן אמר השני "לא אכל", מאחר שהראשון יש לו נאמנות לחייב קרבן, וכמו שנלמד בגמרא מפסוק, שוב אין השני נאמן כלל להכחישו, שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד, הרי הוא כשנים. ובסוטה (דף לא) נחלקו אמוראים לענין עד אחד בטומאה דסוטה, באופן שעד אחד אומר נטמאה ועד אחד אומר לא נטמאה, שדעת רבי חייא, שכאשר העידו בבת אחת, אין מקבלים את העד האומר נטמאה לגמרי, והיא שותה. אבל כשהעיד נטמאה, ואחר כך בא אחר ואומר לא נטמאה, הראשון נאמן, וכדברי התוס' הנ"ל. ועולא ורבי יצחק סוברים, שבכל ענין מאמינים לדברי העד האומר נטמאה. והקשו התוס' שם, שהרי ממשנתנו מוכח כדברי רבי חייא, שעל כל פנים כשמעידים בבת אחת ומכחישים זה את זה, אין נאמנות לכל אחד מהם, והניחו בקושיא. ועיין עוד יבמות (קיז ב תוס' ד"ה הא). והחזו"א (אהע"ז נט יא) כתב ליישב, שמאחר והעד האומר "לא אכל" יש לו גם כן נאמנות מעיקר דין תורה, שהרי אינו בא להוציא דבר מחזקתו, שלדבריו, אדם זה לא נתחייב כלל בקרבן ונשאר בפטורו כמות שהיה. ואם כן שוב אין שום עדיפות לאומר "אכל", ולכן אי אפשר לקבל את דברי האומר "אכל". ובעיקר סברתו כבר קדמו הש"ך (יו"ד קכז יד). וכנראה שרצונם לומר, שלפי סברא זו, גם כשהעידו בזה אחר זה, לא נחייבו קרבן מחמת דברי הראשון, הואיל ואף השני הוא נאמן כשנים. אולם ביסוד הדבר יש לעיין, ממה שכתב הריטב"א ביבמות (פח), שבעדות דאיסורין לא נאמר הכלל "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים", מאחר ובעיקר הנידון אין צורך לעדות של שנים, ורק בעדות טומאה דסוטה ועדות אשה, שעיקר הנידון היה מצריך עדות שנים, בזה אנו אומרים, שהואיל והתורה האמינה לאחד, הרי הוא נחשב כשנים. ולפי זה, אם נאמר שבנידון של חיוב קרבן צריך מעיקר הדין שנים, ומשום שבא להוציא דבר מחזקתו הראשונה, וכמו שיבואר בהערה 3, נמצא שהראשון האומר "אכל", דינו כשנים. אבל האומר "לא אכל", אינו כשנים.   3.  כתבו התוס', שמכאן יש להוכיח שאשה נאמנת יותר מגזלן, שהרי משמע במשנה, שלולא היתה אשה אחרת אומרת לא אכל, היה מחוייב בקרבן על פיה, ואילו לענין גזלן, מבואר בקדושין (סו), שאין לו נאמנות כלל אפילו כעד אחד. ולכאורה כל מה שנתחדש במשנתנו שאשה נאמנת כעד אחד, הוא רק לענין חיוב קרבן, שבאמת מצד גדרי עדות דאיסורין, לא היה עד אחד צריך להיות נאמן בזה, הואיל והוא בא להוציא הדבר מחזקתו הקודמת, דהיינו שלא היה מחוייב בקרבן, אלא שלמדו בגמרא מן הפסוק "או הודע אליו" שהוא נאמן על כך (ומשם למדנו לכל האיסורים שהוא גם כן נאמן לאסור ולטמא, וכפי שיבואר בהערה 6), ונתחדש במשנתנו שגם האשה כשירה לעדות זו. אבל בעיקר הדין שעד אחד נאמן באיסורין, הדבר פשוט מאד שהאשה נאמנת בו, שהרי עיקר דין זה לומדים מנאמנות האשה, וכמו שכתבו התוס' בגיטין (ב ב) שזה נלמד מ"וספרה לה", של ספירת שבעה ימים נקיים מדם של אשה זבה. והר"ן בקדושין (כט) כתב גם כן כדברי התוס', שגזלן אינו נאמן לאסור את המותר. והרמ"א (יו"ד קכז א) כתב, שכל הפסולים לעדות, כשרים לעדות דאיסורים, והש"ך (כ) עמד בזה, שדברי הרמ"א הם להיפך ממה שכתב הר"ן בקדושין. והערוך לנר מיישב דברי הרמ"א, שדברי הר"ן והתוס' לענין גזלן נאמרו רק בגזלן הפסול מן התורה. אבל גזלן שפסול רק מדרבנן, למדנו בראש השנה (כב) שדינו שוה לאשה לענין עדות, עיי"ש, וכונת הרמ"א להכשיר רק בפסולי עדות מדרבנן.
עד אחד אומר: אכל, והוא, האדם שמעיד עליו העד שאכל, אומר: לא אכלתי! הרי הוא פטור מקרבן.
שנים אומרים: אכל, והוא עצמו אומר: לא אכלתי!  4  רבי מאיר מחייב חטאת  5 , וחכמים פוטרין.

 4.  התוס' הקשו, הלא למדנו בערכין (כא), שחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנים אותם. ואם כן כל הנידון של חיוב קרבן הוא רק בינו ובין עצמו, ומאחר שהוא עצמו יודע שלא חטא, ודאי שלא ירצה להביא קרבן. וביבמות (פז ב) תירצו התוס', שדין זה שאין ממשכנים נאמר רק באופן הרגיל, שאנו מניחים שיביא קרבנו לבסוף, שהרי רוצה שיהיה לו כפרה. אבל בנידון שלנו, שאומר שלא חטא, מצד עצמו הוא לא יביא את הקרבן, ומאחר שהעדים נאמנים (לדעת רבי מאיר), לכן כופים אותו להביא. ועיין עוד בתוס' כאן.   5.  הקשה בקובץ הערות (סז יג), הרי הדין הוא שאין חטאת מכפרת בלא תשובה, ומאחר שהוא עצמו צווח ואומר לא חטאתי, בודאי אינו שב בתשובה מחטא זה. ותירץ, שעיקר הדין שתשובה מעכבת בכפרת הקרבן, אין זה משום שכדי להתכפר אין די בהקרבת הקרבן אלא צריך גם תשובה, אלא הגדר הוא, שמאחר וחטא, אם אינו שב בתשובה, נמצא שרשע הוא, ו"זבח רשעים תועבה", וכל זה הוא כשיודע שחטא. אבל כשלדעתו לא חטא כלל, נמצא שאינו רשע בכך שלא שב בתשובה, שהרי לפי דעתו אין לו חטא שישוב עליו. ועדיין יש להתבונן בזה, ממה שלמדנו לעיל (ז), שהאומר "לא תכפר עלי חטאתי", איננו מתכפר בה, אף על פי ששב בתשובה מחטאו, ופירש רש"י שם, שדין זה נלמד ממה שנאמר "לרצונו", והרי גם כאן, הרי הוא כאומר לא תכפר עלי חטאתי.
אמר רבי מאיר ראיה לדבריו: אם הביאוהו שנים עדים לידי מיתה החמורה, שאם העידו עליו שעבר במזיד עבירה שיש בה מיתת בית דין הורגין אותו על פיהם, ואפילו אם הוא מכחיש אותם, לא יביאוהו בעדותם לידי קרבן, הקל מעונש מיתה?!
אמרו לו חכמים: מה אם ירצה לשקר כדי לפטור עצמו מקרבן ולומר "מזיד הייתי באכילת החלב ולא שוגג", הרי היה פטור מקרבן אעפ"י שיש כאן עדים שאכל. ולכן, אף כשאומר לא אכלתי יש לפוטרו מקרבן (ובגמ' יתבאר מאיזה טעם הוא נאמן).
אכל כזית חלב, וחזר ואכל כזית חלב בשוגג בהעלם אחת, שלא נודע לו בין כזית לכזית שחטא - אינו חייב אלא חטאת אחת. אבל אם אכל בשתי העלמות, דהיינו, שנודע לו אחרי אכילת הכזית הראשון שחטא, ושוב נעלם ממנו שאסור לאכול חלב (או שחתיכה זו של חלב היא) ואכל כזית שני - חייב שתי חטאות, לפי שהעלמות מחלקות לחיובי חטאות.
אכל חלב ודם ופיגול ונותר, כזית מכל אחד, בהעלם אחת - חייב על כל אחת ואחת מהאכילות קרבן חטאת נפרד. ונמצינו למדים שלענין זה יש חומר באכילת מינין הרבה, ממין אחד!
ולפעמים מצינו שיש חומר במין אחד ממינין הרבה:
שאם אכל כחצי זית איסור, וחזר ואכל כחצי זית בהעלם אחת, שלא היתה לו ידיעה ביניהם שחטא באכילת חצי שיעור איסור, הרי אם שני החצאים היו ממין אחד של איסור - חייב חטאת, שהם מצטרפים לכזית. אם אכלן בתוך שיעור של אכילת פרס, וכפי שנלמד לקמן.
אבל, אם היו משני מינין של איסור - פטור מחטאת. לפי ששני איסורים שונים אינם מצטרפים יחד לשיעור כזית.
גמרא:
קתני במשנה: אמרו לו אכלת חלב - מביא חטאת!
והוינן בה: "אמרו" - כמה הויין האומרים? על כרחך, מדקתני בלשון רבים משמע כי תרין, שנים הם ה"אומרים".
והוא, זה שהעידו עליו שאכל חלב - מה אמר להון?
אילימא דשתיק ולא קמכחיש להו. הרי אי אפשר לומר כן, כי אם תאמר כן הרי יש לדייק: אלא דוקא על שתיקה דתרין, כששותק כאשר שנים מעידים שאכל הוא דמביא חטאת, אבל על שתיקה על עדות דחד, כשרק אחד מעיד שאכל והוא שותק - מוכח דלא מביא חטאת!
והשתא תיקשי: אימא מציעתא דמתניתין:
דקתני: עד אומר אכל, והוא אומר לא אכלתי - פטור!
ודייקינן: טעמא דמכחיש ליה לעד. אבל אם שתיק ולא מכחיש ליה - מיחייב! וכל שכן כששותק במקום תרי דחייב. וקשיא ארישא שדייקנו שדוקא כששותק במקום שנים חייב, אבל כששותק במקום עד אחד, פטור?
אלא, שמא תאמר דרישא מיירי דמכחיש להו לשנים העדים, ואומר לא אכלתי, ואעפ"י כן חייב, ומני - רבי מאיר היא, דאמר בסיפא דהכחשה דבי תרי, כשיש שני עדים, לאו הכחשה היא. אבל לרבנן החולקים על רבי מאיר ופוטרים בסיפא, פטור גם כאן.
אם כן, תיקשי: ומאי קמשמע לן רישא דמתניתין והא מסיפא שמעת מיניה שזו דעתו של רבי מאיר!?
ומתרצינן: הא קמשמע לן בסיפא: דבר זה שאמרנו ברישא - אינו לדברי הכל, אלא מחלוקת רבי מאיר ורבנן היא. והוא דמכחיש להו. אבל אם שותק, לכולי עלמא חייב חטאת, ואפילו במקום עד אחד, כדדייקינן ממציעתא.
איכא דאמרי: "אמרו לו" מיירי בעד אחד, שהרי חד נמי, "אמרו" קרי ליה.
דתנן: האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה: מת בעליך, ונישאת לאחר, ואחר כך בא בעלה - תצא מזה ומזה, שאסורה על שניהם. כדין אשה שזינתה תחת בעלה שאסורה לבעל ולבועל.
דקיימא לן דאפילו בחד שאמר לה "מת בעליך" ונישאה על פיו נאמר דין המשנה שתצא מזה ומזה.
ממאי? מדקתני סיפא דההיא מתניתין: נישאת שלא ברשות - מותרת לחזור לו לבעלה הראשון.
ומבארינן: מאי "שלא ברשות"? שלא ברשות בית דין! כלומר, שלא היתה צריכה לרשות בית דין כיון שהיה הדבר על פי שני עדים שאמרו לה מת בעליך, ולכן היא נחשבת כזינתה באונס שמותרת לבעלה (אם אינו כהן).
מכלל, דברישא מיירי שנשאת ברשות בית דין, דהיינו בעד אחד בלבד. וכאן היא חייבת לקבל את רשות בית דין, לפי שהיתר זה להינשא על סמך עד אחד שמעיד שמת הבעל הוא תקנת חכמים מיוחדת להתיר אשה להינשא על פי עד אחד.
אלמא, גבי עד אחד קתני "אמרו", שהרי שם במשנה כתוב "אמרו לה מת בעליך". והכא נמי, דקתני "אמרו לו". משמע אפילו עד אחד.
והדרינן לפרש מתניתין: והוא שאמרו לו שאכל חלב - מאי קאמר?
אילימא דקא מכחיש ליה לעד - מי מייתי קרבן?
והא קתני מציעתא: עד אחד אומר אכל, והוא אומר לא אכלתי, פטור!
אלא, שמא תאמר דשתיק. אכתי תיקשי, דהא ממציעתא שמע מינה דחייב קרבן. דקתני: עד אחד אומר אכל חלב, והוא אומר לא אכלתי, פטור. ודייקינן: טעמא דקא מכחיש ליה, אבל שתק מישתק חייב?!
ומתרצינן: לעולם, דלא מכחיש ליה אלא שותק.
והכי קתני: אמרו לו אכלת חלב - מביא חטאת. במה דברים אמורים: דשתיק. אבל מכחיש ליה, דהיינו האופן במציעתא - פטור.
והוינן בה: ומדאורייתא - מנלן דעד אחד האומר לאדם אכלת חלב והוא לא מכחיש ליה, דחייב? ומשנינן: דתנו רבנן: כתיב בחטאת "או הודע אליו חטאתו אשר חטא". משמע שנודע לו מעצמו, ולא שיודיעוהו אחרים, שאז אינו חייב חטאת.
יכול אפילו אין מכחישן גם יפטר מקרבן? תלמוד לומר "או הודע אליו". ומדלא כתיב "נודע אליו" משמע מכל מקום, אפילו אינו יודע מעצמו, חייב. כיון שלא הכחיש אותם (חפץ חיים על תורת כהנים).
במאי עסקינן? אילימא בתרי שמודיעים לו שני עדים שאכל, תיקשי, וכי העדאת תרי ואין הוא מכחישן - קרא בעי?! והא פשיטא דחייב?!

דרשני המקוצר[עריכה]