פרשני:בבלי:בכורות כט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות כט ב

חברותא[עריכה]

ורב יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר: בית הפרס שנידש, דישה רבה ברגלים הרבה, תולים שכל העצמות נכתשו לפחות משיעור והרי הוא טהור.
אי נמי, כהן זה לא נטמא כלל בטומאת מת. אלא בשאר טומאות. כגון טומאת נבילות ושרצים דלא מוזהר כהן עלייהו שלא ליגע בהן. אבל לתרומה נפסל.
שנינו במשנה: אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל.
תנא, נוטל שכרו כפועל בטל.
ומבארינן: אמר אביי: כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. משערים כמה היה מסכים שיפחתו לו משכרו כדי שיתבטל ממלאכתו. שאם היתה מלאכתו קלה ושכרה מרובה, כגון שהיה נוקב מרגליות, הוא אינו חפץ רק אם יפחיתו לו דבר מועט. ואם מלאכתו קשה מסכים אף אם יפחיתו לו יותר  18 .

 18.  ובתוד"ה פועל חולקים.
מתניתין:
החשוד על הבכורות, כהן שהוא חשוד להטיל מום בבכורות תמימים  19 .

 19.  הרמב"ם בפרק ג' מבכורות ה"ח כתב שהוא חשוד למוכרן לשם חולין. וכתב הריט"א אות ל"א א' שאין כונת הרמב"ם שמוכר בכור תם בחזקת חולין, אלא שמוכר בכור בעל מום, ומזלזל במכירתו שמוכרו באיטליז ובמשקל, כדאיתא לקמן לא, א שאסור למכרו באיטליז ובמשקל.
אין לוקחין ממנו אפילו בשר צבאים שאינם קדושים בבכורה, כיון שדומים בצבעם לבשר עגל. וכל שכן שאין לוקחין ממנו בשר עגל.
ולא לוקחין ממנו עורות שאינן עבודים. שמא הם עורות של בכורות שאסורים בהנאה.
רבי אליעזר אומר: לוקחין ממנו עורות של בהמה נקבה.
ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי, צמר שמלובן מצואתו.
אבל לוקחין ממנו טוי, חוטי צמר ובגדים. דוודאי אינם מבכור.
גמרא:
ומבארינן: אין לוקחין ממנו בשר צבאים - משום דמיחלף בבשר דעגל. ולא עורות שאינן עבודים
משמע, הא עורות עבודים זבנינן.
מאי טעמא?
ומבארינן: אם איתא דעורות אלו דבכור הוה - לא הוה טרח ביה, כיון שהוא סבר: אי שמעו בי רבנן, ומפסידו לה מינאי.
שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: לוקחין ממנו עורות של נקבה.
והוינן בה: מאי טעמא?
כיון דמידע ידיע להבחין בין עור שהוא מזכר, לעור שמנקבה.
ומקשינן: ותנא קמא מאי טעמיה?
ומבארינן: אם כן דנקבה שרי, עור זכר נמי חייק לזכרותיה, שעושה כעין נקבות בעורו, ואמר עכברים אכלוה.
ואידך, מאי טעמא שרי?
אמר לך: בי עכברים מידע ידיע וניכר שחתכו.
שנינו במשנה: ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי.
והוינן בה: השתא צמר שהוא מלובן, דאיכא למימר דלא טרח ולבסוף מפסיד טרחתו, לא זבנינן מיניה.
צואי, שהוא עדיין בצואתו ולא טרח עליו מיבעיא? והלא בוודאי אסור.
ומבארינן: אלא מתניתין חדא קתני: צמר שהוא מלובן מצואתו.
שנינו במשנה: אבל לוקחין ממנו טוי ובגדים.
והוינן בה: השתא טוי שלא טרח עליו זבנינן, בגדים מיבעיא? והלא משעת הטוי שרו?
ומבארינן: אלא, מאי בגדים - נמטי. היינו לבדים שעשויים מצמר.
מתניתין:
אדם החשוד על השביעית לזרוע בה, או לעשות סחורה בפירות שיש בהם קדושת שביעית, אין לוקחין ממנו פשתן, ואפילו סרק - סרוק.
והטעם: מפני שפשתן הוא גידולי קרקע וזרעו ראוי לאכילה וקדוש בקדושת שביעית. וזה המוכר חשוד על השביעית. ומכיון שהטרחה בפשתן מועטת אין הוא פוחד שמא חכמים יגלו מעשיו ויפסיד טרחתו.
אבל לוקחין ממנו טווי, חוטים העשויים מפשתן, ואריג  20 .

 20.  ויש גורסים: ובגדים. וביאר הרמב"ם בפירוש המשנה דאין הכוונה לבגד ארוג, לפי שכבר התירו לקנות הטווי ממנו, ואיך ידבר על האריג. אלא רוצה לומר דומה לארוג, כגון הלבדים.
גמרא:
ומקשינן: השתא טוי, שהם חוטי פשתן זבנינן מיניה. אריג שנעשה אחרי הטוי מיבעיא למימר?
ומבארינן: מאי אריג? תיכי. שרשרות שעושין אותן מפשתן מנופץ וסרוק.
מתניתין:
אדם החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין, אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח שאין בהם דין תרומות ומעשרות, וקנס הוא שקנסוהו חכמים, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: כל דבר שיש בו זיקת - שייכות - לחיוב תרומה ומעשרות, אין לוקחין ממנו  21 .

 21.  וכתב הרמב"ם בפי"ב ממעשר הט"ז דטעמו של רבי שמעון משום קנס. וברי"ק שם הקשה מדוע הוצרך לאסור משום קנס, ולא יהיה אסור מדינא משום חשש תערובת תרומה. ובחזו"א כתב שקנסו אף לאוכלו אכילת תרומה ומע"ש.
גמרא:
והוינן בה: "כל דבר" דקאמר רבי שמעון, לאתויי מאי?
ומשנינן: לאתויי קרבי דגים דמערבי בהו שמן זית, שיש בו חיוב הפרשת תרומה.

דרשני המקוצר[עריכה]