פרשני:בבלי:בכורות יז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות יז ב

חברותא[עריכה]

וחייב  1  - השני שנטל הישראל - במתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה). ואילו מה שנטל הכהן אינו חייב במתנות, שאין כהן חייב במתנות.

 1.  דין זה סתם משנה היא, ורבי מאיר הוא הסובר כן, כמבואר ברש"י ובגמרא.
ורבי יוסי פוטר אף את הישראל ממתנות כהונה, וטעמם יבואר בגמרא.
ואם מת אחד מהן:
רבי טרפון אומר: יחלוקו.  2 

 2.  בגמרא יתבאר, שדברי רבי טרפון אלו אינם תואמים את דבריו שאמר "הכהן בורר לו את היפה", ואכן חזר בו רבי טרפון מדבריו דלעיל.
רבי עקיבא אומר: יהיה ביד הישראל (וירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו), כי המוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן הכהן שבא להוציא יביא ראיה. ובגמרא יתבאר באיזה אופן נחלקו, וטעמיהם.
ואם ילדה זכר ונקבה ויצאו שני ראשיהן כאחד, כיון דאי אפשר לצמצם, הרי אפשר שיצאה הנקבה תחילה, ואין כאן לכהן כלום, כי המוציא מחבירו עליו הראיה.  3 

 3.  א. המשנה נתבארה לפי שיטת חכמים דאי אפשר לצמצם. וכתבו התוספות דבבא זו היא אפילו לרבי יוסי הגלילי דאפשר לצמצם, ומשום ד"מודה רבי יוסי הגלילי הכא, דאף על גב דאפילו אי כוליה רחם מיקדשי, מכל מקום מין במינו אינו חוצץ - כדאמר בפרק קמא, לעיל ט ב - הכא שהיא נקיבה והויא פטר רחם כמוה, בטלה בכורתו לגמרי". ב. בחזון איש בכורות יט יא, צידד, דאפילו לרבי טרפון דלעיל שהבריא יוצא ראשון, מכל מקום אין כאן לכהן כלום, ואפילו היה הזכר בריא מן הנקבה, ראה שם.
גמרא:
אמרי דבי רבי ינאי:
לרבי יוסי הגלילי שמעינן ליה במשנתנו דאמר: אפשר לצמצם בידי שמים. כלומר, אף דבר שלא נעשה בכוונה לצמצם ולדייק, וכגון שנעשה על ידי שמים - וכמשנתנו בלידת שני זכרים - או על ידי אדם שלא במטרה לצמצם, כיון שנראה לנו צמצום ודיוק, אומרים אנו שאכן מצומצם ומדויק הוא -
וכל שכן שאפשר לצמצם בידי אדם, היינו כשמלכתחילה נעשה דבר במטרה לצמצם ולדייק, פשיטא לשיטת רבי יוסי שאם נראה לנו צמצום ודיוק תולים אנו שאכן מצומצם ומדויק הוא, שהרי נתכוונו לכך.
ורבנן שמעינן להו במשנתנו דסברי: בידי שמים - כלידת שני זכרים, שלא נתכוין לצמצם - אי אפשר לצמצם. ומיהו יש להסתפק לשיטתם: בידי אדם שנתכוין לצמצם ולדייק ונמצא מצומצם ומדויק מאי, האם נוקטים אנו שאכן מצומצם ומדויק הוא?  4 

 4.  ביאור ענין בידי אדם ובידי שמים הוא על פי רש"י. אבל שיטת התוספות היא (ויובאו דבריהם בהערות שעל המשך הסוגיא), שהנפקא מינא ביניהם אינה בגוף הצמצום אלא בבדיקת הצמצום, ואף דבר שנעשה בידי שמים שלא על מנת לצמצם, אם יש סיפק בידינו לבדוק צמצומו היינו בידי אדם, ולא מיקרי בידי שמים אלא באופן שאין סיפק בידינו לבדוק צמצומו, וכלידת שני זכרים.
תא שמע:
חוט של סיקרא (צבוע אדום) היה חוגרו למזבח באמצע, כדי להבדיל בין דמים העליונים היינו דם שדינו להיזרק למעלה מחציו של מזבח, ובין דמים התחתונים, היינו דם שדינו להיזרק מחצי מזבח ולמטה, ואותו חוט היה נתון באמצע המזבח כדי שידע הכהן היכן לזרוק.
ואי אמרת אי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם, אם כן, אף שבשעת נתינת החוט נתכוונו לצמצם ולדייק לאמצעו של מזבח, נוקטים אנו שלא צמצמו ודייקו, ונמצא דזמנין דקא יהיב הכהן דמים עליונים למטה מחצי המזבח, כי אף שהוא נותן למעלה מן החוט, שמא החוט אינו באמצעו אלא למטה מחציו, וזמנין דקא יהיב הכהן דמים תחתונים למעלה, כי שמא החוט למעלה מחציו. אלא בהכרח שאם נתכוונו לצמצם ולדייק אכן כך הוא אפילו לרבנן.  5 

 5.  לכאורה יש לומר, שכשאמרה תורה לזרוק למעלה או למטה הכל כפי ראות עינינו, וכדלקמן גבי מזבח וכלים! ? ולפי מה שייסד בקהלות יעקב - הובא בהערה 7 - ניחא, כיון שיכול להגביה מן החצי או להנמיך מן החצי. וראה מה שכתב בזה בכתבים המיוחסים להגרי"ז.
ודחינן: דמרווח בה פורתא. כלומר, אינו נותן חוט דק אלא חוט רחב, באופן שאף אם אינו מדייק, הרי למעלה מן החוט ודאי חצי עליון הוא, ולמטה ממנו חצי תחתון הוא.
תא שמע ממידת כלים של המשכן והמקדש וממידת מזבח, שאם אתה אומר אי אפשר לצמצם אפילו כשמתכוונים לדייק במידה, לא יכשרו הכלים והמזבח כי הרי יש שיעור מדויק לכל מדותם.  6 

 6.  בכתבים המיוחסים להגרי"ז נתקשה: למה נקט כלים ומזבח ולא המשכן כולו! ? ראה שם.
ודחינן: שאני התם דאמר רחמנא "עביד" (עשה מידה זאת או זאת), ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה (וככל שתעשה יכשר), ואף אם אינו מדויק ממש אלא שכך נראה בעינינו - כשר.  7  אמר רב קטינא: תא שמע:

 7.  א. בספרים שלפנינו איתא כאן בגמרא: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל", ורש"י מחקו, אך בשיטה מקובצת מובאת גירסא זו, (וראה גם פירוש רבינו גרשום). וראה ביאורה בכתבים המיוחסים להגרי"ז. ב. במנחת חינוך מצוה קט (הובאו דבריו בקהלות יעקב סימן יח) ביאר על פי סברא זו, את הלאו שאסרה תורה לעשות כמתכונת הקטורת ושמן המשחה, כי לכאורה כיון שאי אפשר לצמצם ואין חיוב אלא כשעושה כמתכונתם ממש, אם כן, יש להתיר לעשות כן, שהרי הוא כמו ספק ספיקא להתיר, כיון שהן אם פיחת כל שהוא ובין אם הותיר כל שהוא אינו חייב, (והביא דוגמאות להיתר כעין זה)! ? ויישב: אך באמת לא קשה, דהא גם על העשייה של הקטורת ושמן המשחה עצמם קשה, דילמא הוסיף או גרע, אך כיון דלא ניתנה תורה למלאכי השרת אם כן, כל מה שציותה התורה לעשות במידה ובמשקל, הכל לפי דעת בני אדם לפי שכלו, אם מצמצם כשר, הן לענין מצוה הן לענין חיוב, וזה מפורש בש"ס דבכורות כאן, והיינו דהתורה ניתנה לבני אדם לפי דעתו, אבל בכל הני דמייתי התם אין המצוה תלוי במדה ובמשקל, רק שאירע מקרה שאין אנו יודעים כגון מצות בכור שאירע מקרה שנולדו שניהם כאחד, בזה אמרינן דאי אפשר לצמצם, אבל במקום דהמצוה כן הוא, לא שייך לומר אי אפשר לצמצם, דזה הוא עצם השיעור שיהא מצומצם לפי השגת בני אדם, דהתורה ניתנה לנו על הארץ, וכפי כוחינו כן הוא המצוה. וקילסו בקהלות יעקב שם. ובקהלות יעקב שם כתב, שאין אנו צריכים לומר כדבריו שלענין חיוב אסרה תורה כפי דעת בני אדם, אלא דממילא הוא, כיון שהמצוה היא לעשות כפי דעתו אם כן, היינו במתכונתו ממש, שזה הוא שיעורה של המצוה. ג. עוד כתב שם המנחת חינוך: על כן לא קשה קושיית התוספות, ממחצה על מחצה כרוב גבי שחיטה, וכן פרוץ כעומד גבי (מחיצות) שבת, ופלפלו הא אי אפשר לצמצם (ראה דבריהם כאן), שבאמת כיון דהתורה אגמריה למשה לא תשייר רובא ולא תפרוץ רובא (במחיצות), ואגמריה דהשחיטה סגי במחצה, היה הציווי לפי דעת בני אדם ולא יזיק אם יש פחות או יותר, כיון דלפי כוחנו אנו מצמצמים, ולנו ניתנה התורה ולא למלאכי השרת. ובקהלות יעקב כתב ליישב שיטת התוספות: ודאי גבי כלים ומזבח שאמרה תורה שיעור מצומצם בעינן, וצריך שיהא לא פחות ולא יותר, על כרחך הכוונה אמה ואמתיים שלפי ראות עינינו, כיון דאי אפשר לעשות באופן אחר, שאם ירצה להוסיף על השיעור כדי לצאת מן הספק גם כן יפסול, דהא בעינן אמה ואמתים דוקא לא פחות ולא יותר, אבל בהא דאגמריה רחמנא למשה דמחצית סימנים כשר, הא יש לומר דאגמריה רחמנא אמיתות הדין, שאי אפשר לאגמריה דצריך רוב, כיון שבאמת מחצה נמי כשר, ואי משום שאנחנו לא נדע לכוין מציאות המחצה, באמת יהא עלינו להוסיף עד שיצא הספק מלבנו, שודאי יש לו בה לא פחות מחציה, שהרי לא הצריכה תורה דוקא מחצה מצומצם, דהא כל שכן רוב דכשר, רק עיקר הדין אגמריה רחמנא שמחצה מצומצם נמי כשר.
תנור של חרס טמא ששברו וחילקו, הרי אותו חלק שבו רובו של כלי הרי הוא בטומאתו, ואילו החלק השני טהור.
חילקו לתנור טמא של חרס לשנים, והן (שני החלקים) שוין, שניהם טמאים, לפי שאי אפשר לצמצם ואחד מהם הוא רובו של הכלי שעדיין טמא הוא, וכיון שאין אנו יודעים איזה הוא שניהם טמאים. הרי מוכח שאפילו כשמתכוונים לצמצם ולדייק אנו נוקטים שאינו מדויק ומצומצם, שאם לא כן היה לנו לטהר את שניהם כיון שאין באחד מהם רובו של כלי.
אמר דחה רב כהנא: שאני כלי חרס הואיל ויש בו גומות, שאינו נחלק בשוה, אלא כששוברין אותו, חתיכות בולטות בו ועושה בזה גומא וכן במקומות הרבה, והילכך אי אפשר לשער אותן בליטות.
תא שמע:
נמצא הרוג ואין יודעים מי הרגו, בית הדין מודדים אל העיר הקרובה ביותר אל החלל, והיא מביאה עגלה שעורפים אותה בנחל כדי לכפר עליהם.
נמצא ההרוג מכוון בין שתי עיירות (במרחק שוה לשתי עיירות שמצידי מקום המצאו), הרי שתיהן מביאין שתי עגלות ערופות - דברי רבי אליעזר.
והרי מאי טעמא דרבי אליעזר? וכי לאו משום דקסבר כחכמים שאי אפשר לצמצם, אלא שמכל מקום בידי אדם - היינו כשמודדים בית דין - אפשר לצמצם, וכשאמרה תורה (דברים כא"והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר" היינו: ואפילו אם יש שתי ערים קרובות יביאו שתיהן עגלה, הרי שמודה הסובר שאי אפשר לצמצם, שבידי אדם אפשר לצמצם.  8 

 8.  א. ביאר רש"י: דאי אי אפשר לצמצם, אלא ודאי אחת קרובה מחברתה, אמאי מביאות שתי עגלות, יביאו אחת בשותפות, כדאמרינן לקמן (יח א), ויתנו ויאמרו: אם אתם קרובים ממנו יהא חלקנו מחול לכם ותכפר עליכם, ואם אנחנו קרובים מכם, חלקכם יהא שלנו ותכפר עלינו. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז נתקשה: דהא דבעינן קרובה הוא משום דידעינן במדידה דהיא קרובה, דהלא כך היא דינה שעל פי מדידה ידעו זה, דכתיב "ומדדו", (ומטעם זה אפילו ידוע על אחת שהיא קרובה, צריך דוקא מדידה, כמובא שם), ואם כן, מאחר שעל פי מדידה אי אפשר לצמצם, אם כן, אינה "קרובה" דבעינן. ב. הנה לשיטת רש"י, דבידי שמים מיקרי כל שלא נתכוונו לצמצם בשעת מעשה, צריך ביאור למה נקרא זה "בידי אדם"! ? וכבר הקשו התוספות, וז"ל: אפשר לצמצם ביד שמים: פירש הקונטרס כגון הך דלידה, דאף על גב שאין מקפידין בכך, וכל שכן בידי אדם במתכוונים לצמצם שום מדה או שום דבר דודאי אפשר לצמצם. וקשה לר"י:. היכי פשיט דאפשר לצמצם כשמתכוונין למדוד, הא על כרחך נהי דיכולין לצמצם הדבר כשמתכוונין למדוד, מכל מקום לרבנן אי אפשר שיהא הדבר מצומצם בין שתי עיירות, דכיון דבידי שמים הוא, שמעצמו נפל שם מתחילה, ולא נתעסקו עליו למדוד ולהניחו שם מכוון מתחילה, (ביאור לשונם הוא, דמאחר שלפי שיטת רש"י אי אפשר לצמצם במציאות, אם כן, הרי בהכרח שהחילוק בין בידי שמים לידי אדם הוא במציאות הצמצום ולא בבדיקתו, כי מאחר שאנו אומרים אי אפשר שיהא דבר מצומצם, אין לנו לחלק אלא בין אם נתכוונו לצמצם או שלא נתכוונו לצמצם, אבל אין לומר, שבדיקת צמצום בידי אדם - כגון בהרוג הנמצא מכוון בין שתי עיירות - היינו צמצום בידי אדם, כי סוף סוף כיון שאין כוונה לצמצם בשעת מעשה, בהכרח שאינו מצומצם)! ? ולכן פירשו: ונראה לר"י, דאפילו למאן דאמר אי אפשר לצמצם בידי שמים, פעמים שנמצא בו שהוא מצומצם, אלא הכי קאמר: אי אפשר לברר צמצום שבידי שמים כגון לידה, דהכא שאין פנאי לברר ולדקדק אי זה יצא תחילה ולכך אין שניהן לכהן, אבל בידי אדם שיש שהות לברר, מיבעיא לן, ופשיט ליה מנמצא מכוון בין שתי עיירות, דאי אמרת אי אפשר לברר אם הוא מצומצם, אף על גב דפרישית דזימנין שמיקרי שהוא מצומצם, כיון דאי אפשר להבחין, לא יביאו שתי העגלות מספק, דמילתא דלא שכיחא היא, ואין לנו לתלות מספק שאירע כן. ובקרן אורה בעירובין ה ב תמה על דברי התוספות בהבנת רש"י: איך אפשר לומר דאי אפשר דיארע שיפול ההרוג מכוון, דילמא דרך מקרה הרגו מכוון בין שתי עיירות, ומה שפירש רש"י בבכור דאי אפשר לצמצם בשום אופן, היינו משום דאין כחות הולדות שוות, ואי אפשר שלא יקדים אחד לחבירו, והיינו דקא מיבעיא לן התם בידי אדם אם אפשר לצמצם, או בידי אדם גם כן אי אפשר שיהיו שם מדידות שוות, ואי אפשר לכוין בשום אופן. ג. בלקוטי רבי עקיבא איגר לחולין כח ב, כתב, שאף על פי שאין מצוי שיהיה מצומצם בין שתי עיירות, מכל מקום לא סמכינן על זה והיכי דאפשר לברורי מבררינן "וכדמוכח מההיא דנמצא הרוג (לפי שיטת התוספות), דאילו סבר רבי אליעזר דאי אפשר לצמצם שניהם מביאים עגלה אחת, ומתנים, דשמא מצומצמות אינו מצוי, ואפילו הכי כיון דסבר אפשר לצמצם מביאים שתי עגלות ולא סמכינן דאינו מצוי, ועל כרחך משום דמחויבים לברר". ד. הקשה רבי עקיבא איגר (הובא בלקוטי בכורות כאן): לשיטת התוספות שאף לדעת הסובר אי אפשר לצמצם יתכן והיה מצומצם ואין בזה חילוק בין רבי יוסי לרבנן, שלא נחלקו אלא אם בדיקת הצמצום מכרעת או לא, אם כן, תיקשי הסוגיא דלעיל ט א, ששנינו שם במשנה: חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן. ואמרינן עלה בגמרא שם: מאן תנא? אמר רבי ירמיה: דלא כרבי יוסי הגלילי, דאי רבי יוסי הגלילי האמר אפשר לצמצם. ולשיטת התוספות תיקשי: הרי התם לא היתה הלידה בפנינו אלא שנמצאו בדיר שני זכרים, ואיך תלוי זה בפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן אם סומכים על הבדיקה, הא ממילא לא הוי הלידה בפנינו, ואם חיישינן לרבי יוסי הגלילי שהיה מצומצם, כך יש לחוש גם לרבנן. ובהכרח שלפי רבי יוסי הגלילי יתכן שהיה צמצום, ואילו לרבנן נקטינן שלא היה צמצום.
ודחינן: לא כאשר פירשת בדעת רבי אליעזר שהוא סובר כחכמים דמשנתנו שאי אפשר לצמצם, אלא:

דרשני המקוצר[עריכה]