כבד

הכבד הוא איבר פנימי בבטן, והוא נקרא כך, על שם היותו הכבד והגדול ביותר בבלוטות הגוף.

בלשון המשנה והרמב"ם משמש הכבד בדרך כלל בצורת נקבה, כגון ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית^[1], הכבד אוסרת ואינה נאסרת^[2], כבד שניטלה כולה טריפה וכו', נידלדלה הכבד וכו', נשאר בה וכו'^[3]. אך יש שהשימוש הוא בצורת זכר, כגון ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום^[4].

נחלקו תנאים אם בלשון בני אדם כלול כבד בכלל בשר^[5].

הביטוי 'נשפך כבדו לארץ' משמש בהשאלה במובן של דיכאון וצער רב^[6].

רקע היסטורי[עריכה]

היפוקרטס (370-460 לפני ספירתם) סבר, שיש לכבד תפקיד במערכת הדם בלבד. גלינוס (200-129 לספירה) הכיר את מבנה הכבד, ואף הוא, כקודמיו, סבר שהכבד הוא מקור הוורידים והדם, אך הכיר בו את מרכז התזונה והצמיחה, מושב הנפש הטבעית, ואף תיאר מספר מחלות כבד, כגון הצהבת, והמיימת שמחמת מחלות כבד^[7]. גלינוס חשב שהעובר נוצר מהכבד תחילה^[8], וסבר שהכבד הוא מקור האהבה^[9].

אריטיאוס (המאה השניה לספירתם) וגלינוס^[10] לא ידעו על כושר הרגנרציה של הכבד, ולכן העמידו אותו בשורה אחת עם הלב, וקבעו שכל פגיעה בכבד מביאה למוות.

מבחינה מודרנית, יש לראות בפיסיולוג הצרפתי קלוד ברנרד (1878-1813) את החלוץ בהבנת האנטומיה-הפיסיולוגית והפיסיולוגיה הביוכימית של הכבד. צורות שונות של שחמת הכבד^[11] תוארו בפירוט מראשית המאה ה-19 למניינם, והדלקת הנגיפית של הכבד, היינו הצהבת הזיהומית, הוגדרה בשנת 1942^[12].

רקע מדעי[עריכה]

אנטומיה

מיקום הכבד נמצא ברום-הבטן מימין, מתחת לסרעפת, מוקף בצלעות התחתונות, מעל לכליה הימנית, וסמוך לקיבה, לתריסריון ולמעי הגס. משקלו בגבר מבוגר 1.4-1.6 ק"ג, ובאשה 1.4-1.2 ק"ג. צבעו חום-אדום. הכבד קשור ברצועות אל הסרעפת, אל דופן הבטן הקדמית ואל הטבור.

חלוקה הכבד מחולק לשתי אונות עיקריות: אונה ימנית גדולה, ואונה שמאלית קטנה. מן האונה הימנית מסתעפות שתי אונות נוספות: האונה המרובעת, והאונה המזונבת.

אספקת הדם עורק הכבד הבא מן הוותין^[13] מספק חמצן וחומרי מזון נחוצים לקיומו של הכבד; ווריד השער^[14] מביא חומרי פירוק שונים מהטחול ומהמעיים. מקום כניסת שני כלי הדם הגדולים הללו נקרא שער הכבד; שני וורידי הכבד הגדולים מנקזים את הדם מן הכבד אל הווריד הנבוב התחתון^[15].

המרה צינוריות המרה מתנקזות לצינור המרה המשותף^[16], אשר נשפך לתריסריון. כיס המרה נמצא בשטח התחתון של אונת הכבד הימנית, וקשור לצינור המרה על ידי צינור כיס-המרה^[17].

התפתחות עוברית הכבד מתחיל להתפתח בעובר האדם בשבוע ההריון הרביעי, והוא גדול יחסית למשקל גופו של העובר בהשוואה לכבד במבוגר, מפני תפקידיו המיוחדים בחיים העובריים ביצירת הדם. בעובר מהווה משקל הכבד 5% ממשקל הגוף, בעוד שבמבוגר מהווה הכבד 2% ממשקל גופו. גם אספקת הדם לכבד העוברי שונה מזו של המבוגר, שכן ווריד הטבור פתוח, ומחבר את הכבד אל השיליה, אליה מוזרמים חומרי הפירוק השונים. יצירת המרה בעובר מתחילה בגיל 12 שבועות הריון.

פיסיולוגיה[עריכה]

לכבד תפקידים רבים ומגוונים במערכות שונות:

בעיכול - הכבד מווסת את ספיגת השומן במעיים. דבר זה נעשה באמצעות יצירת חומצות המרה, והפרשתן למערכת העיכול.

בחילוף חומרים לכבד תפקיד מרכזי בחילוף החומרים של פחמימות, שומנים, חלבונים, ויטמינים, והורמונים.

במערכת החיסונית - הכבד מעורב בהעבר� חלבונים חיסוניים, ובפירוק אנטיגנים.

בקרישת הדם - בכבד נוצרים חלק גדול מהחומרים המשתתפים בתהליך קרישת הדם.

ביצירת הדם - בעובר משמש הכבד כאחד המנגנונים ליצירת הדם, ולאחר הלידה משמש הכבד כמאגר לברזל, וכמנגנון לפירוק ההמוגלובין והפיכתו לבילירובין.

בסתירת רעלנים וחומרים מזיקים - הכבד משמש לסתירת חומרים מזיקים שונים, פנימיים וחיצוניים, כולל רעלים ותרופות.

הכבד במקרא, בחז"ל, ובספרות חכמי ישראל[עריכה]

איזכור בתורה מוזכרת רק יותרת הכבד^[18], והכבד עצמו מוזכר בשלושה מקומות בנ"ך^[19].

מיקום הכבד נמצא בבטן, בצד ימין^[20], בדופן החמישית^[21].

מושגים אנטומיים טרפש הכבד, היא המחיצה שבאמצע הבטן, המבדלת בין איברי המאכל ואיברי הנשימה, כלומר בין הבטן לבין החזה^[22], והיינו הסרעפת^[23]. יש מי שכתב, שכל טרפש פירושו מחיצה, כך הסרעפת היא טרפש הכבד, וכיס הלב^[24] הוא טרפש הלב^[25],^[26].

יש הסבורים, שגם המושגים יותרת הכבד^[27], אצבע הכבד^[28], וחצר הכבד^[29] מתייחסים לסרעפת^[30]; יש הסבורים, שאצבע הכבד, חצר הכבד ויותרת הכבד הם חלק מהכבד עצמו, היוצאים ממנו בצורת אצבע קטנה^[31], וכן משמע דעת חוקרים, שמושגים אלו מתייחסים לאונה המזונבת של הכבד^[32], שהיא מופרדת בבהמה, ולכן התייחסו אליה בשם נפרד^[33]; יש מי שסבור, שחצר הכבד הוא מקום כניסת ווריד שער הכבד^[34]; ויש הסבורים, שיותרת הכבד הוא הלבלב^[35].

תיפקוד חז"ל ייחסו לכבד את מקור הכעס והחימה^[36]; וכן ייחסו חז"ל לכבד תפקיד ביצירת הדם^[37].

יש מי שכתב, שהנפש היא בכבד, והיא המתאווה לאכול, ותאוות המשגל ממנה^[38].

חבלה חבלה בכבד נחשבה כקטלנית^[39], כנראה בגלל ריבוי הדם שבכבד.

פיסיולוגיה עובדת חיוניותו של הכבד היתה ידועה לחז"ל, ולכן נקבעה ההלכה, שאם ניטל הכבד, ולא נשתייר הימנו כלום, הבהמה טריפה, היינו שאיננה יכולה להתקיים^[40]. וכן נקבע, שמחלת כבד היא סיבת מוות שכיחה במבוגרים^[41]. וכן כלול הכבד בין האיברים שהנשמה תלויה בהם^[42]. מאידך, הכירו חז"ל בכושר ההתחדשות של הכבד, ואפילו בפגיעות נרחבות עדיין נשמרות בו עתודות מספיקות לבצע את תיפקודיו הרבים. לכן נקבע על ידי חז"ל, שאם ניטל הכבד, ונשתייר בו כדי להעלות ארוכה, הבהמה כשרה^[43].

מחלות חז"ל^[44] תיארו נסיון לאבחנה מבדלת בין דם הבא מהריאה^[45], לבין דם הבא מהכבד^[46].

תולעים בכבד^[47] מתהווים כתוצאה מאכילת בשר נא^[48], ובשר שמן, ובשר שור, ואגוזים, ולולבי תילתן^[49], כשאוכל כל אחד מאלו על קיבה ריקה, ואחר כך שותה מים. הטיפול להדבקה בתולעי הכבד הוא אכילת צמח בשם יועזר^[50]; ואם אין לו יועזר, או שהיועזר לא הבריא אותו, יבלע תחלי לבנים^[51]; ואם גם זה לא עזר, ישב בתענית, ויקח בשר שמן, וישליכהו על מוגמר, וימצוץ עצם מאותו בשר, וישתה חומץ, ויש אומרים שלא ישתה חומץ, כי הוא מזיק לכבד; ואם גם זה לא עזר, יביא קליפת סנה גרודה, שתהא גרודה מלמעלה למטה דווקא ולא להיפך, שמא יצאו התולעים מתוך פיו, ויבשל אותו בשיכר בזמן בין השמשות, ויש אומרים בבית השכן, ולמחר יסתום את נחיריו וישתה, וכאשר יתפנה - יתפנה במקום שנפשח הדקל^[52].

תרופות וטיפולים יותרת הכבד נחשבה כאחד מהמאכלים המשמשים לריפוי החולה^[53].

אכילת חצר כבד של כלב שוטה, נחשבה כאמצעי הריפוי למי שנשכו כלב שוטה^[54]. אמנם יש מי שכתב, שטיפול זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה, ועל כן להלכה אסרו להאכיל את הנשוך מהכבד הטמא של הכלב הנושך^[55]. ועוד יש מי שכתב, שאינו רפואה, אף על פי שההמון נוהגים כן, ואין להאכיל את האיסור במקום שאין בו רפואה^[56].

יש שכתבו טיפול סגולי לצהבת: יקח יונה, זכר לזכר ונקבה לנקבה, ויושיבנה על טבורו, וישאב את הצהבת עד שהיונה תמות^[57], ודבר זה מותר, אף שיש בזה משום צער בעלי חיים, ואף שמדובר בטיפול סגולי, מכיוון שהוא נעשה לצורך בני אדם^[58]. ויש מי שכתב^[59], שרפואה זו היא סגולית ולא טבעית, ולפיכך לעניין שבת דינה כתרופה סגולית^[60].

פרטי דינים[עריכה]

בדיני טריפות

ניטל הכבד ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום, הבהמה טריפה^[61], ואם נשתייר הימנו כזית, הבהמה כשרה^[62]. "ניטל" כאן מתייחס, כנראה, למצב של חסרון הכבד מסיבות שונות, ולא נטילה ביד, בדרך כירורגית, שכן לאחר ניתוח כזה לא יתכן שהבהמה תישאר בחיים. מצב 'נטילה' חלקית יכול להיות בחבלה; לאחר מחלה, כגון שחמת מתקדמת, שאמנם גורמת להקטנת הכבד אך לא להיעלמותו; או מצב מולד של חסר כבד, שקורה לעתים נדירות בעגלים, בצאן ובחזירים^[63]. יש מי שכתב, שטעם הטריפה בניטל הכבד הוא מחמת חסרה המרה^[64]. אכן, רוב האחרונים חלקו על שיטתו, וסוברים שטריפת ניטל הכבד היא טריפה מכוח עצמה^[65].

ביחס לשיעור השיור, שבו הבהמה כשרה, נקבע להלכה^[66], שצריך להשתייר כזית גם במקום מרה, היינו אזור הגומץ שבו מונח כיס המרה, וגם ב'מקום שהיא חיה'. בהגדרת מקום זה מצינו שני פירושים^[67]: במקום תלייתה, שהיא מעורה ודבוקה מעל הכליה הימנית, היינו במיטבע הכלייתי, שהוא בתחתית הכבד^[68], או באזור הטרפש, היינו בנקודה כלשהי בחלק העליון של הכבד, המונח מתחת לסרעפת. יש מי שהסתפק, אם הכזית במקום תלייתה הוא סמוך לתלייתה, או כנגד תלייתה בכל משך הכבד^[69]. ואגב, יש להעיר בעניין המיקום תחת לסרעפת, שאמנם היה מקובל לחשוב שנקודת החיבור בין הכבד לסרעפת הוא המקום הקטלני ביותר בגוף^[70]. אכן כיום ידוע, שיש אמנם תאים שונים בכבד, אך פיזורם הוא שווה בכל שטחי הכבד, ואין כל הבדלים ביחס למיקומם^[71].

להלכה, יש הסוברים שהעיקר כפירוש הראשון, היינו שמקום שהיא חיה מתייחס לקטע הכבד הסמוך לכליה^[72]; ויש הסבורים, שיש להתחשב בשני הפירושים, ולכן צריך שישתיירו שלושה זיתים^[73].

יש מי שכתב, שאם ניטל מן הכבד מקום שהיא תלויה בו ומקום מרה, אף על פי שהשאר קיים כמו שהוא - טריפה^[74], ויש שהקשו על שיטה זו^[75]. ואם היה הכזית מפוזר מעט בכאן ומעט בכאן, או שהיה מרודד, או שהיה ארוך כרצועה - טריפה^[76].

השיעור בבהמה הוא קבוע, אפילו בשור הגדול, אבל בעוף - הכל לפי גדלו וקטנו^[77].

תולעים בכבד תולעים שנמצאו בכבד, אפילו אם התליע במקום מרה ובמקום חיותו, הבהמה כשרה^[78]. יש מי שכתב, שאם הפגיעה של התולעים היא בדרכי המרה, הבהמה טריפה, ואם הפגיעה היא ברקמת הכבד, הבהמה כשרה^[79]; יש מי שכתב, שאם נגרם נמק לכבד ('חסר מהכבד') עקב התולעים, הרי היא טריפה^[80].

נידלדל הכבד נידלדל ונעקר הכבד במקומות הרבה, והרי הוא מעורה בטרפש, הבהמה כשרה^[81].

יבש הכבד יבש הכבד עד שנפרך בציפורן, הבהמה טריפה, והוא שיבש כולו, ולא נשתייר כזית במקום מרה ובמקום חיותו, או שיבשו שני זיתים אלו לבד^[82].

נימוק הכבד נימוק הכבד, דהיינו שדם יוצא מבשר הכבד, הבהמה טריפה^[83]; ויש הסבורים, שדווקא אם גם שני הזיתים נימוקו, הרי היא טריפה^[84]. יתכן שמדובר בנמק נרחב של הכבד או בדלקת כבד נימקית-דמית^[85].

נתקשה הכבד נתקשה הכבד כאבן, הבהמה טריפה^[86]. במקום הפסד מרובה, או לעת הצורך, יש להקל^[87]. יתכן שמדובר בשחמת מתקדמת, או בתהליך גידולי^[88].

בועות וטינרי בכבד נחלקו האחרונים בעניין בועות וטינרי בכבד, אם הבהמה כשרה או טריפה^[89]. בועות הן גידולים רכים המכילים נוזל^[90], וטינרי הם גידולים קשים כאבן ויבשים^[91]. בועות בכבד הן לרוב שלב ביניים בהתפתחות שרשור הכלב הקטן^[92]. כמו כן יכולות הבועות להיווצר כתוצאה מתהליכים דלקתיים, וכאשר קיימת החלמה חלקית וספיגת הנוזל המוגלתי, נהפכת המורסה לטינר קשה.

כבד גס ונפוח נמצא כבד גס ונפוח, היינו שריעות הכבד^[93], אשר יכול לנבוע מסיבות שונות, הבהמה כשרה^[94].

שני כבדים נמצאו שני כבדים בבהמה או בעוף^[95] - טריפה^[96]. יש הסבורים, שדין זה נכון בכל מקום שנמצאו שני כבדים^[97]; ויש מי שכתב, שדווקא אם הכבד הנוסף מחובר במקום מרה, או במקום חיותו^[98].

מצבים נוספים שנידונו בהלכה ביחס לטריפות הכבד: דין מחט בכבד^[99]; דין שינויי צבע הכבד^[100]; חסר מולד של כבד^[101].

בדיני אכילה[עריכה]

היתר אכילה הכבד כולו דם קרוש הוא, וטעם דם לו, אבל התורה התירתו באכילה^[102]. אכן מבחינה רפואית הכבד מורכב מרקמת תאים, והינו איבר ככל איבר אחר, אלא שאספקת הדם אליו עשירה במיוחד.

יש מי שכתב, שאין לאכול כבד של בהמה, כי הוא קשה לשכחה^[103], אך למעשה לא נוהגים כן^[104].

יותרת הכבד יותרת הכבד, אף על פי שהוזכרה בתורה בכלל האימורים, אין דינה כחלב, ומותרת באכילה^[105].

דם כבד יש הסבורים, שדם הכבד מותר מן התורה אפילו אם פירש, אלא שחכמים אסרוהו גזרה משום שאר דם^[106]; ויש הסבורים, שלאחר שפירש, דינו ככל דם, ואיסורו מן התורה^[107]. דם שנמצא בסימפונות הכבד, אף על פי שלא פירש, הרי הוא אסור מן התורה, וחיובו בכרת^[108].

היות ויש בכבד ריבוי דם, אין לו תקנה לכתחילה לבשלו לאחר מליחה בלבד, ככל בשר, אלא שלצורך הכשרתו לאכילה חייבים לחותכו שתי וערב^[109], או לנקב את הכבד פעמים הרבה, או ליטול את המרה וחתיכת בשר מן הכבד, שפעולות אלו מועילות כמו חיתוך שתי וערב^[109], ולצלותו על גבי אש פתוחה, כשהחלקים החתוכים למטה, ואחר כך יכול לבשלו^[110]. יש מי שכתב, שגם בכבד מועילה מליחה^[111], וחלקו עליו הפוסקים^[112], אלא שיש שפסקו כמוהו בדיעבד^[113].

מליחה המנהג הוא, שלא למלוח כבד כלל^[114], רק יש למולחו קצת, כשהוא תחוב בשפוד, או מונח על האש לצלותו, ונהגו להדיח כל כבד אחר צלייתו, משום הדם הדבוק בו, ואם לא הדיחו - מותר^[115].

ניקור בניקור הכבד, חותכים הגידים וקנוקנות, וחותכים החלב מהלבלב, ונוטלים הקרום שעליו משני הצדדים^[116].

בדיני קרבנות[עריכה]

אימורים האיברים ששורפים אותם על גבי המזבח מן החטאות הנאכלות^[117], ומן האשמות, ומן השלמים - הם הנקראים אימורים, והם נשרפים על המזבח החיצון^[118]. והוא-הדין גם בבכור, במעשר בהמה ובפסח^[119]. בין האימורים נכללת גם יותרת הכבד^[120], ונוטל את היותרת כולה עם חלק מועט מהכבד^[121]; יש מי שכתב, ששיעור הכבד הנוסף ליותרת צריך להיות כזית^[122].

תנופה יותרת הכבד היא בכלל האימורים הטעונים תנופה בקרבן שלמים^[123].

הפשט וניתוח בסדר הפשט העור וניתוח האיברים של העולה, היו עשרה נתחים^[124]. בנתח של העוקץ נוטל הסכין ומפריד את הריאה מן הכבד, ואצבע הכבד מן הכבד, שאצבע הכבד נשארת עם העוקץ, והיתה קריבה עם העוקץ והכליות^[125]. יש מפרשים, שאינו מזיז את אצבע הכבד ממקומה^[126]; ויש מפרשים, שאינו מזיז את הכבד ממקומו^[127]. הכבד עצמו היה תלוי בנתח של הדופן הימנית^[128].

מעילה יש דין מעילה ביותרת הכבד, שהרי היא בכלל האימורים, אף על פי שאיננה נקראת חלב^[129].

טומאת מת כבד מהמת שנימוח, מטמא ברביעית, כי דינו כדם^[130].

שונות[עריכה]

במכירה בבהמה גסה, מכר את הקנה לא מכר את הכבד; מכר את הכבד לא מכר את הקנה; ובבהמה דקה, מכר את הקנה מכר את הכבד, מכר את הכבד לא מכר את הקנה^[131]. הקנה הוא הריאה^[132]. אכן, כל זה הוא במקום שאין מנהג, אבל מקומות שיש להם מנהגים וכללים ביחס למכירות הללו, הולכים אחר המנהג^[133].

ברפואה לפי חז"ל מועיל יותרת הכבד לחולים^[134].

בערכין ובנזירות האומר ערך כבדי עלי, נותן ערך כולו^[135]; האומר כבדי נזיר, הרי זה נזיר^[136].

בדין השתלת כבד ראה ערך השתלת אברים

ראה גם[עריכה]

• צליית כבד
• יורה דעה סימן עג
• ערוך השולחן יורה דעה סימן עג

הערות שוליים