עצמות

העצמות הם החלקים הקשים ביותר בגוף, המהווים את המרכיב העיקרי של השלד.

עצם נקראת גם גרם^[1], ומכאן שלפועל 'לגרום' יש גם משמעות של לאכול עצמות^[2].

עצם בהשאלה פירושו עיקרו וממשו של דבר^[3]. בגלל תכונת העצם, שהיא החלק הקשה והחזק ביותר בגוף האדם, נגזרו גם המושגים עוצם^[4] ועוצמה^[5], במובן של חוזק וכוח.

הענף ברפואה העוסק בחקר העצמות ובטיפול במחלות ובפציעות של עצמות נקרא אורטופדיה^[6]. מונח זה הוכנס לשימוש על ידי הרופא הצרפתי אנדרי בשנת 1740^[7].

רקע מדעי

מבנה ומטרות השלד מורכב בעיקר מהעצמות, וכולל גם את הסחוסים ואת המפרקים. העצמות הם החלקים הקשים ביותר בגוף, וקשיותם נובעת משקיעת מלחים בתוך הרקמה החיבורית של העצם. מקור הרקמה הגרמית היא רקמת החיבור. יש שהרקמה החיבורית הופכת לעצם במישרין, כגון בעצמות הפנים ובחלק מעצמות הגולגולת, ויש שהיא הופכת לסחוס, וממנו מתפתחת רקמה גרמית, שהוא המצב ברוב העצמות הארוכות.

תפקיד השלד לשמור על מבנה הגוף, להגן על הרקמות הרכות והאיברים הפנימיים, ולשמש נקודת משען ומנוף לשרירים. כמו כן מהווה מערכת העצמות מרכיב חשוב במשק הסידן בגוף. בתוך העצמות מצוי מוח העצמות, שתפקידו ליצור את מרכיבי הדם.

העצמות מחוברות ביניהן באמצעות מפרקים שונים. סוג המפרק וצורת העצם קובעים את טיב התנועות באותו מפרק.

חלוקה מחלקים את העצמות לפי הצורה והמבנה לעצמות ארוכות, קצרות, שטוחות ובעלות מבנה לא סדיר. עצם ארוכה בנויה מגוף העצם^[8] וקצה העצם^[9]. בגיל הצמיחה מופרד קצה העצם מגוף העצם ברקמה סחוסית פעילה^[10], הגורמת לצמיחת העצם.

השלד של אדם מבוגר מורכב מ-206 עצמות לפי החלוקה הבאה: גולגולת ופנים - 22; עצם הלשון - 1; עצמות השמע - 6; עמוד שדרה - 26; צלעות ועצם החזה - 25; גפה עליונה - 64; גפה תחתונה - 62.

התפתחות בעובר מתפתחת מערכת השלד מהשכבה המסודרמלית החל מהשבוע השמיני להפריה.

העצמות במקרא ובחז"ל

אנטומיה

מספר האיברים / העצמות חז"ל^[11] מנו מאתים ארבעים ושמונה (רמ"ח) איברים באדם, שהם למעשה מספר העצמות בגוף האדם^[12]. קיים קושי ניכר בהתאמת מספר העצמות לפי מניין חז"ל למספר העצמות כפי שידוע לנו כיום, וכבר דנו בכך חוקרים אחדים^[13].

רשימת העצמות להלן רשימת חלקי הגוף המכילים עצמות על פי חז"ל. יש לציין, שבחלקי הגוף השונים יכול שתהא רק עצם אחת, ויכול שיהיו מספר עצמות:

הגפה התחתונה - רגל במובן המצומצם הוא כף הרגל בלבד^[14], וכך הוא בלשון התורה^[15]. במובן הרחב הוא כולל את כל הגפה התחתונה^[16]. במבנה הגפה התחתונה מנו חז"ל את החלקים הבאים: פיסת הרגל, היא כף הרגל באדם, או הפרסה בבהמה; הקרסול^[17] הוא הפרק המחבר את כף הרגל עם עצם השוק, והוא נקרא גם ארכובה תחתונה^[18]; עצם השוק^[19]. בלשון המקרא משמש המושג 'שוק' הן לעצם הנ"ל, והן לשרירים של חלק הרגל התחתון^[20]. למעשה יש שתי עצמות בין הקרסול לבין הברך, והעצם השניה היא עצם השוקית^[21]; הארכובה^[22], היינו הברך, ובה נמצאת עצם הפיקה^[23], והיא הפרק המחבר את השוק עם הירך; עצם הירך או הקולית^[24], או הרכוב^[25]. ראש הירך המתחבר לאגן נקרא כף הירך^[26], או קטלית^[27]; בוקא דאטמא^[28], היינו מפרק המרחשת^[29], הוא הפרק המחבר את הירך לעצמות האגן.

עצמות אגן הירכיים, היינו עצם הכסל^[30], עצם השת^[31], ועצם החיק^[32].

חוליות עמוד השדרה^[33], ולוז היא העצם שבסוף השדרה^[34].

הצלעות^[35] הן העצמות היוצאות מחוליות עמוד השדרה באזור החזה. המושג 'צלע' במקרא מתייחס לצד^[36], וכנראה הושאל לצלע האנטומי, כי הצלעות הם בצידי החזה; עצם החזה, או מפתח של לב^[37].

הגפה העליונה - ראה ערך יד

עצמות הגולגולת^[38].

השלד השלד^[39] הוא דפוס הצורה של הגוף^[40]. לעתים משמש המושג 'שלד' כשם נרדף לנבלה^[41]. בימינו השלד הוא שם כולל לעצמות הגוף המייצבים את הגוף וקובעים את צורתו.

הגולגולת - גולגולת היא השם של עצמות הראש^[42], ואולי הוא מלשון עגלגל, שהראש הוא עגול. הגולגולת נקראת מלך האיברים^[43], והיא נקראת גם קדירה^[44]. בהשאלה מסמל המושג את האדם כולו^[45], מפני שהראש הוא הבולט והגבוה באיברי האדם. החלק העליון של הגולגולת נקרא קודקוד^[46]. יש שהמושג קודקוד מקביל למושג ראש כולו^[47]. לפי חז"ל, הקודקוד במבוגר הוא המקום שמוחו של תינוק רופס^[48], היינו המרפס^[49].

בהגדרת הגולגולת - יש שכתבו, שהיא מתחילה מעל גובה העינים, וכוללת את המצח^[50]; ויש שכתבו, שהיא כוללת גם את הפנים עד הפה, ובצדדים מגיעה הגולגולת עד האוזניים^[51]. מאחור מגיעה הגולגולת עד החיבור עם חוליות הצוואר^[52].

נתונים שונים כל בריה שאין בה עצם, אינה מתקיימת י"ב חודש^[53], או אף איננה חיה יותר מששה חדשים^[54].

חז"ל הכירו והבדילו בין עצמות שיש בהן מוח-עצמות, ולבין עצמות בלי מוח-עצמות^[55].

לפי חז"ל המקור הגנטי של העצמות הוא האב^[56].

עצם אין גזעו מחליף^[57], אך מכל מקום הוא מתחזק וגדל במקצת אחרי שנחסר^[58].

העצמות הן חיוורות-לבנות כצבע הסיד^[59].

1

מומים בגולגולת חז"ל^[60] מנו מספר מומים במבנה הגולגולת:

כילון - שהראש דומה לכיסוי החבית, היינו חד למעלה ורחב למטה^[61], שאמצע ראשו בולט גבוה למעלה כמו ביצה^[62], או שראשו ארוך וצר ומצחו בולט^[63]. הכוונה כנראה לצורות פתולוגיות שונות של הגולגולת הנובעות מסגירה מוקדמת של התפרים בגולגולת^[64].

לפתן - שראשו דומה לראש לפת, היינו שראשו רחב ויוצא מכאן ומכאן, עד שתמצא ראשו על צווארו כמו ראש הלפת על העלים שלו, וצווארו עומד באמצע ראשו^[65]. יתכן שהכוונה למבנה פתולוגי של הגולגולת כתוצאה מרככת בינקות^[66], או אולי הכוונה להידרוקן הראש^[67], שהראש גדול והפנים קטנים יחסית.

מקבן - שהראש דומה לקרדום, היינו שעורפו עגול וקצר ביותר^[68], או שפדחתו בולטת לפניו, וכן עורפו בולט ביותר לאחוריו, כמקבת שבולטת מכאן ומכאן לבית היד^[69]. ואף כאן הכוונה לשינויים ביחסים של עצמות הגולגולת כתוצאה מרככת בינקות^[70], או יתכן גם מצב של חיבור עצמות הגולגולת חלקי^[71].

ראש שקוט או שקוע - שהראש מוטל בין כתפיו^[72], היינו שהצוואר קצר ביותר, או שדמות ראשו כאילו נתנו יד על קדקד הראש, ונתפשט עד שבלטו צדדיו^[73].

סקיפת - שאחורי ראשו בולט לצד עורפו^[74], או שיש שקע בעורפו^[75]. ואף שינויים אלו ייתכנו במצב של רככת ושכיבה ממושכת על הגב^[76].

ראש סגלגל^[77] - היינו ראש עגול, ויתכן שהכוונה לראש קטן במיוחד^[78].

שני ראשים - אדם שיש לו שני ראשים, הרי הוא טריפה^[79].

מומים בגפיים התחתונות במקרא מצינו שני מומים בגפים התחתונות:

פיסח - ראה ערך חגר

שרוע^[80] - מי שירכו נקעה ממקומה, והוא גורר אותה^[81], והוא בלשון הברייתא השחול והכסול^[82].

בחז"ל^[83] מצינו מספר מומים בגפיים התחתונות:

חלול - מי שכף רגלו חלולה, כך שעומד על העקב ועל האצבעות, ומרכז כף הרגל גבוה מעל הארץ^[84], היינו כף רגל קעורה.

כף רגל שטוחה - כף רגל רחבה ושטוחה כמו אווז, ללא הקשת הטבעית של כף הרגל^[85].

קישן - היינו המקיש בקרסוליו בעת שהולך^[86], וזה מתאים לברך עקולה^[87], או מקיש בארכובותיו בעת שהולך, וזה מצב של ברך קלובה^[88].

עיקל - כל שהוא מקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נוקשות זו בזו, והיינו רגל בצורת קשת, אשר נראית כך גם בלא הליכה^[89].

בעל הפיקה - באופן כללי 'פיקה' היא בליטה, ונחלקו המפרשים והפוסקים אם הכוונה כאן לבליטה גרמית, היינו עצם עגולה מעל העקב^[90], או לבליטה בשרית, היינו שהכוונה לשרירי עכוזים גדולים^[91].

קילבן - מי שיש לו פיקה שיוצאת מבוהן רגלו. אולי הכוונה לעיקום הבוהן^[92], או לזיז עצם היוצא מהבוהן^[93].

על מומי אצבעות - ראה ערך יד

על גפים תותבות^[94] - ראה ערך אבריםורקמות.

1

פציעות ושברים פציעות שונות ושברים בעצמות מוזכרים במקרא^[95] ובחז"ל, הן ביחס לבני אדם, והן ביחס לבעלי חיים, בעיקר ביחס לדיני טריפות, לדיני מומי כהן, ולדיני מומי בהמה.

בעניין פתיחת הגולגולת באופן ניתוחי - ראה ערך מערכת העצבים

פריקת הירך יש שעצם הירך נשמטת החוצה מתוך הפרק שלה^[96]. חז"ל הבדילו בין פריקה ללא פגיעה בגידים ובעצבים שסביב הפרק, היינו שרוע^[97] או שחול^[98], לבין פריקה עם קריעה של הגידים.

מחלות עצם מי שאכילתו מרובה משתייתו, עצמותיו סכויים, היינו שחורים; מי ששתייתו מרובה מאכילתו, עצמותיו שרופים; השותה יין חי, עצמותיו שרופים^[99].

רקב עצמות^[100] היא מחלה שאין לה מרפא ותרופה. יש המזהים מחלה זו כסרטן העצמות^[101].

עיסוק בתורה היא רפואה גם לעצמות^[102].

מי שיש לו עצם בגרונו, מביא עצם מאותו המין, ומניחו על קדקודו ויאמר: אחד יורד ובולע, בולע ויורד אחד אחד אחד^[103].

אש של עצמות^[104] היא מחלת חום הגורמת לכאבי עצמות^[105].

פרטי דינים

עצמות אדם

בדיני שבת עצם שנתפרקה מחיבורה בשבת, מותר להחזירה למקומה^[106].

עצם שנשברה בשבת, גם אם ברור שאין בכך משום סכנה לכל הגוף, מותר לחובשה בתחבושת זמנית כדי להחזיקה, וכן מותר לקושרה כדי להרים את מקום השבר, וטוב שיעשה קשר עניבה ולא קשר כפול, או שיחבר את התחבושת בסיכת בטחון^[107].

מותר לעשות צילום בחשש לשבר בעצמות בשבת, אבל יש לדחות את חבישת הגבס עד למוצאי שבת, אך בתנאי שעל פי הצילום והערכת הרופא לא יוחמר מצבו של החולה כלל עקב השהייה זו^[108]; ואם יש צורך דחוף לשים גבס על שבר, יש לעשותו בדרך של שינוי ככל האפשר^[109], שכן בעשיית גבס יש משום איסורי לש ובונה^[110], ועל ידי רופא גוי מותר לעשות תחבושת גבס גם אם אין כל סכנה^[111].

בדיני עגונה נחתכה רגלו של אדם מן הארכובה ולמעלה, הרי הוא טריפה, ואינו יכול לחיות^[112]. לפיכך, מי שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אל הים, ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ומעלה, משיאים את אשתו לאחר י"ב חודש, שטריפה אינה חיה י"ב חודש^[113].

שינויים שונים במבנה העצמות, במבנה הגולגולת, ובמבנה הגפיים נידונו על ידי הפוסקים אם הם מהווים סימן מובהק להכרת המת, לצורך היתר עגונות. כגון, מבנה האצבעות - גודלן, עוביין, חיבור ביניהן, קטיעות, ריבוי אצבעות, מומים במבנן; מבנה העצמות - גודלן, צורתן, מספרן; מבנה הגולגולת - גודלה, צורתה; מבנה הרגליים - מומים במבנן, שיתוקים, צליעה, נקיעות^[114].

בדיני ייבום נחתכה רגלו של יבם מן הארכובה ומעלה, החליצה פסולה, ומן הארכובה ולמטה, נחלקו הפוסקים בדינו^[115]; אם הסנדל היה קשור מן הארכובה ולמטה, החליצה כשרה, ומן הארכובה ולמעלה, החליצה פסולה^[116].

בדיני טומאת יולדת המפלת וולד עם מומים חמורים בעצמות ובשלד, כגון שגולגולתו אטומה, או שהיה הוולד אטום, היינו שחסר מטבורו ולמטה, או שיש לו שני גבים או שתי שדרות, או שהפילה בריית ראש שאינו חתוך, או יד שאינו חתוך, בכל אלו איננה טמאת יולדת, שאין זה וולד^[117].

בביאור גולגולת אטומה - יש אומרים, שהכוונה לגולגולת חסרה, ואפילו כלשהו, או שחסרה לפחות שיעור כסלע^[118]; ויש אומרים, שהכוונה לגולגולת סתומה, שאין בתוכה חלל כלל, אבל חסרון בעצם אינו מונעו מלהיקרא וולד^[119]. בזמן הזה אין אנו בקיאים בצורות הוולד, ולכן בכל מקרה האשה טמאה לידה^[120].

אם הפילה יד חתוכה או רגל חתוכה, הרי חזקתה מוולד שלם, ומצטרפים לרוב איבריו^[121].

בדיני ערכין בלשון בני אדם נקרא 'רגל' עד הארכובה, ולכן האומר משקל רגלי עלי כסף או זהב להקדש, אומדים כמה ראויה להישקל הרגל עד הארכובה ונותן^[122].

מומי כהן הפוסלים בעבודה במבנה הגולגולת נימנו חמישה מומים, שהכהן פסול בגללם לעבודה במקדש, מי שאמצע קדקודו שוקע למטה כמו שדחקו בידו; מי שאמצע קדקודו עולה למעלה כמו ביצה; מי שפאת ראשו יוצא כנגד פניו כמו מקבת; מי שראשו יוצא מאחוריו כנגד עורפו; מי שראשו יוצא רחב ויוצא מכאן ומכאן עד שתמצא ראשו על צווארו כמו ראש הלפת על העלים שלו^[123].

במבנה הידיים נמנו מספר מומים - ראה ערך יד

במבנה הרגליים נמנו מספר מומים: מי ששוקיו עקומות עד שמחבר רגל לרגל ואין ארכובותיו נוגעות זו בזו; מי שפיקתו יוצאת; מי שעקבו יוצא לאחוריו עד שנמצא השוק כאילו הוא באמצע רגלו עומד; מי שפרסותיו רחבות כשל אווז; מי שפיקה יוצאת מגודלו; מי שיש לו אצבע יתירה ברגלו, ואם חתכה - כשר, ובלבד שאין בה עצם; מי שחסר אחת מאצבעות רגליו; מי שאצבעות רגליו מורכבות זו על גבי זו; מי שהיו אצבעות רגליו קלוטות עד למטה מן הפרק, ואם היו עד הפרק, או שחתכן והפרישן - כשר; מי שרגלו כולה שווה, שנמצא רוחב פס אצבעותיו כרוחב עקבו, וכאילו היא חתיכה שווה; מי שרגלו עקומה דומה למגל, שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עם עקבו כאילו הם שני ראשי הקשת; מי שרגלו חלולה, והוא שיהיה אמצעה גבוה מעל הארץ, ונמצא כשעומד, עומד על עקיבו ועל אצבעות רגליו; במקיש בקרסוליו בעת שמהלך; מי שמקיש בארכובותיו בעת שמהלך^[124].

בגדי כהונה - המכנסיים של בגדי כהונה היו 'ממתנים ועד ירכים'^[125], והיינו מהמותנים עד סוף הירך שהיא הארכובה^[126].

בדיני טומאת מת רובע קב עצמות מן המת, שדרה, גולגולת, רוב מנין עצמות, או רוב בנין עצמות, ועצם מן המת, הם אבי אבות הטומאה^[127].

השדרה, הגולגולת, רוב בניינו ורוב מניינו של המת, רובע עצמות מכל מקום, אף על פי שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין, כל אלו בכלל המטמאים במגע, במשא ובאוהל; שדרה שחסרה, ואין בה רובע עצמות, גולגולת שחסרה, ואין בה רובע עצמות, ועצם מן המת, אפילו יש בו שיעור כשעורה, כל אלו בכלל המטמאים במגע ובמשא, ואינם מטמאים באוהל^[128].

ניטלה הירך כולה באדם - יש אומרים, שדינו כמת ומטמא באוהל, כדין נבלה בבהמה במצב כזה; יש אומרים, שאין דינו כמת, ואין אדם דומה לבהמה בעניין זה^[129]; ויש מי שחילק בין אדם שנולד עם הירך, והוא ניטל אחר כך על ידי חולי או בידי אדם, לבין מי שנולד מתחילת ברייתו כשהוא חסר ירך^[130].

כל אלו המטמאים באוהל, חייבים לציין עליהם, כדי שלא יהיו תקלה לרבים^[131].

ארץ העמים מטמאה במגע ובמשא מדרבנן^[132], לפי שהגויים מתרשלים בקבורת מתיהם, וקוברים אותם בכל מקום, וגזרו טומאה מפני העצמות שאין נזהרים בהם^[133].

בית הפרס, היינו שדה שנחרש בה קבר, ונידוכו עצמות המת, והתפזרו בכל השדה^[134], מטמא במגע ובמשא מדרבנן, כי חוששים שמא יש בעפר עצם כשיעור שעורה^[135], אבל אינו מטמא באוהל^[136].

בדיני טומאת כהן כהן אינו מטמא לעצם מעצמות אביו, וכן המלקט עצמות אביו, אינו מטמא להן, אף על פי שהשדרה קיימת^[137].

1

בדיני שבת עצמות הראויות למאכל בהמה, מותר לטלטלם בשבת, ולהעבירם מעל השולחן^[138], ואפילו אם נתפרקו מעל הבשר בשבת^[139], ואפילו אם באותה עיר אין בהמות מצויות^[140].

שיעור איסור הוצאה של עצם בשבת מרשות לרשות הוא כדי לעשות ממנו תרווד^[141].

עצמות עוף הנמצאות בחמין, שאינן מבושלות כל צרכן לפני השבת, ובמשך הלילה מתבשלות עד שיש שאוכלים אותם ומוצצים את מוח העצמות שלהם - יש מי שכתב, שאין כלל דין בישול בעצמות, כי עצמות אינן נחשבות כאוכלים, ולכן אין איסור החזרת הקדירה עם החמין בשבת^[142]; ויש מי שכתב, שיש להקפיד שעצמות העוף תהיינה מבושלות כל צרכן וראויות לאכילה, שאם לא כן יש איסור החזרת הקדירה בשבת^[143].

בדיני טריפות שבורה היא אחת משמונה מיני הטריפות העיקריים^[144], ובכלל שבורה גם נשברו צלעות הבהמה, נעקרו צלעותיה, ונחבסה גולגולתה^[145].

נשתברו רוב צלעות הבהמה, הרי היא טריפה, והיינו בין שנשברו שש צלעות מצד אחד, ושש מצד שני, או שנשברו אחת צלעות מצד אחד, ואחת מצד שני, ודווקא כשנשברו במחציתן הסמוכה לעמוד השדרה, ודווקא הצלעות הגדולות שיש בהן מוח עצמות^[146].

נעקרו רוב צלעותיה; או שנעקרה אפילו צלע אחת יחד עם חצי חולייתה שהצלע תקועה בה; או שנעקרה חוליה אחת מעמוד השדרה, אפילו היתה מן החוליות שלמטה מהכסלים, שאין בהן צלעות, הרי אלו טריפה^[147]. ודווקא נעקרו הצלעות, אבל אם היו חסרים מלידה, הרי זו כשרה^[148].

אם נשברה השדרה, ולא נפסק חוט השדרה - כשרה^[149].

גולגולת שנחבסה ברובה^[150], היינו שהוכתה ונתרוצצה אף על פי שלא נשברה, או שנשברה ונסדקה - טריפה, אף על פי שקרום של מוח קיים, ולא חסר מן העצם כלום^[151]. דין זה נוהג בבהמה, בחיה, ובעוף^[152].

נפחתה, היינו חסרה, הגולגולת, ולא ניקב קרום של מוח - כשרה^[153]. רוב הראשונים סבורים, שהבהמה כשרה דווקא אם ניטלה או חסרה מהגולגולת פחות משיעור סלע, היינו כשליש טפח, ובמידות שלנו הוא נע בין 3.5-3.3 ס"מ^[154], אבל יותר משיעור זה - טריפה^[155]; ויש אומרים, שדווקא אם חסר רוב הגולגולת - טריפה, אבל אם חסר או ניטל אפילו יותר משיעור סלע - כשרה^[156].

ניקבו נקבים שיש בהם חסרון, אפילו נקבים הרבה, הרי הם מצטרפים לשיעור^[157].

עופות של מים, כגון אווזים, אפילו נקב כלשהו בגולגולת - טריפה, ואפילו לא ניקב קרום של מוח, ובעופות היבשה צריך בדיקה אם ניקב קרום של מוח^[158]. אכן בזמננו אין אנו בקיאים בבדיקה זו, ולכן גם בעופות יבשה, אם ניקב עצם הגולגולת, טריפה בכל מקרה^[159]. ולעניין עופות שיש להם נקבים בגולגולת מטבע לידתם, כגון אווזות, נחלקו הפוסקים אם כשרים הם אם לאו^[160].

ראש הירך של בהמה שנשמט מהפרק שלו^[161] - יש אומרים, שהבהמה כשרה, אפילו אם נפסקו הניבים שבפרק, אבל היא טריפה אם הניבים התעכלו^[162]; ויש אומרים, שהבהמה טריפה, אפילו אם לא נפסקו ולא נתעכלו הניבים^[163]. אמנם יש מהפוסקים המפרשים את המושג 'שמוטת הירך' כמתייחס לפרקים אחרים, כגון לפרק שבין הירך לשוק, או לפרק שבין המכתשת ועמוד השדרה^[164].

בין האחרונים מצינו דיון אם המדובר דווקא בנקיעה חלקית, או אף בנקיעה מלאה, ולעניין זה, אם עיכול הניבים הוא תנאי לטריפות דווקא בנקיעה חלקית או דווקא בנקיעה מלאה, או שאין הבדל ביניהם^[165]. כמו כן נחלקו הפוסקים אם לא נתעכלו הניבים, אם צריך שיהא עור ובשר חופים את רובו, או שאין צורך בתנאי זה להכשר^[166]. עוד נחלקו הפוסקים אם יש הבדל בדיני שמוטת הירך כאשר המצב היה מלידה^[167], היינו נקע הירך מלידה^[168]. דין שמוטת הירך נוהג גם בעוף^[169].

ניטל הירך כולו - הבהמה נבלה, ומטמאה מחיים, אף על פי שהבהמה עדיין מפרכסת, מפני שהירך הוא איבר שהנשמה תלויה בו^[170].

נשברה עצם הקולית סמוך לגוף, היינו בבהמה גסה - במרחק ארבעה אצבעות; בבהמה דקה - שתי אצבעות; בעוף - הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו^[171], אם אין להטריף מדין שבירת עצם^[172], מכל מקום יש להחמיר ולהטריף מחשש שנתעכלו הניבים, אבל במקום הפסד מרובה אין להחמיר^[173].

נשברו או שנחתכו הרגלים הקדמיות של הבהמה, הרי היא כשרה, אבל העצם השבורה עצמה, עם מעט בשר למעלה מאזור השבירה - אסור, אם אין עור ובשר חופים את רובו^[174]; ויש מטריפים את הבהמה אם נשברו רגליה הקדמיות סמוך לגוף, ורואים שנצרר דם מעבר לצלעות^[175].

וכן הדין בעוף, אלא שאם יש לשבר עוקץ, צריך לבדוק את הריאה^[176]. ויש מי שכתב, שאין אנו בקיאים בבדיקת הריאה, ולכן לא מועילה בדיקה זו, ויש להטריף העוף אם יש לשבר עוקץ, או שהשבר סמוך לגוף במרחק פחות מאגודל^[177]. נמצא הגף של עוף שבור, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשבר או אחר כך - יש אומרים, שהעוף טריפה אם יש לשבר עוקץ^[178]; ויש אומרים, שהעוף כשר^[179].

בדיני ביטול איסור בדין צירוף עצמות לביטול איסור - יש אומרים, שעצמות היתר מצטרפות לשיעור היתר, ועצמות איסור מצטרפות לאיסור^[180]; יש אומרים, שעצמות ההיתר מצטרפות להיתר, אך עצמות איסור אינן מצטרפות לא לאיסור ולא להיתר^[181]; יש אומרים, שאף עצמות האיסור מצטרפות להיתר, אך לא לאיסור^[182]; ויש מחלקים בין עצמות איסור רכות, שמצטרפות אף לאיסור, לבין עצמות קשות ויבשות, שמצטרפות רק להיתר^[183].

בדיני אכילת עצם טמא האוכל מהעצמות של בהמה חיה ועוף הטמאים, הרי זה פטור אבל אסור, ואין העצמות מצטרפים עם הבשר לשיעור כזית^[184]; וכן האוכל מהעצמות של דגים טמאים, הרי זה פטור אבל אסור^[185].

בדיני בשר בחלב אין העצמות בכלל בשר לעניין איסור בישול ואכילה עם חלב^[186], אבל מדרבנן אסור באכילה^[187] ובבישול^[188].

מוח העצמות אסור בחלב, כדין שאר בשר^[189].

בדיני בשר מן החי באיסור בשר מן החי אין העצמות מצטרפות להשלים שיעור כזית^[190].

ג'לטין בעניין שימוש בעצמות בעלי חיים ביצירת ג'לטין - ראה ערך כשרות

בדיני קרבן פסח השובר עצם בפסח, בין בפסח ראשון ובין בפסח שני, הרי זה לוקה^[191], אחד השובר את עצם בלילי חמישה עשר, או ששבר בו עצם מבעוד יום, או ששבר אחר כמה ימים, ולפיכך שורפים עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו, כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה, והיינו דווקא פסח טהור, אבל פסח שבא בטומאה, אינו לוקה^[192].

אין חייבים אלא על שבירת עצם שיש עליו כזית בשר, או שיש בו מוח, אבל עצם שאין עליו כזית בשר, או שאין בו מוח, אינו חייב על שבירתו; היה עליו כזית בשר, ושבר את העצם שלא במקום הבשר - חייב, אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשרו^[193].

השורף עצמות, אינו חייב משום שבירת עצם^[194].

פסח שהוא נא או מבושל, ושבר בו את העצם - לוקה, אפילו נפסל בטומאה ויציאה וכיוצא בהם, יש בו איסור שבירת העצם; במה דברים אמורים, כשהיתה לו שעת הכושר ונפסל, אבל אם לא היתה לו שעת הכושר, כגון שנתפגל או נעשה מחשבת זמן או מחשבת שינוי השם, אין בו משום שבירת עצם^[195].

היה גדי קטן ורך, שעצמותיו רכים, לא יאכל אותן, שזה שובר עצם, ואם אכל - לוקה. זה הכלל, כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל, הוא שמותר לאכול כנגדו מן הגדי הרך אחר צלייתו^[196].

השובר אחר השובר בעצם אחת, הרי זה לוקה^[197].

אין העצמות בכלל אכילת בשר של קרבן פסח^[198].

בדיני פיגול ונותר אין העצמות בכלל איסור נותר^[199], והאוכל עצמות מקרבן שנעשה פיגול או נותר, או שהיה טמא כשאכל אותם מקרבן כשר, אינו חייב^[200].

בדיני טומאה הנוגע בידיו בעצמות של פיגול או נותר, ידיו טמאות^[201].

העצמות, אפילו אם הן רכות, אינן נחשבות כבשר, ולפיכך אינן מטמאות בטומאת נבלה, אפילו אם בישלם הרבה^[202].

העצמות נחשבות כשומרי אוכלין לעניין טומאת אוכלין, ולפיכך עצם שיש עליו בשר, כל שכנגד הבשר מצטרף; היה עליו הבשר מצד אחר - רבי ישמעאל אומר, רואים אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת, וחכמים אומרים, שכנגד האוכל מצטרף^[203].

האוכל עצמות רכות של נבלת עוף טהור - טהור^[204].

בדיני מוח עצמות המוח שבעצמות הרי הוא כבשר לכל דבר, יוצא בו ידי חובתו בפסח, וחייבים עליו משום פיגול ונותר, ומטמא במת ובנבלה ובשרצים^[205].

בדיני קרבנות הראש הוא אחד מחלקי קרבן העולה שיש מצווה להקטירו על המזבח^[206].

העצמות אף הן בכלל חלקי קרבן העולה שמצווה להקטירם^[207].

בדיני פרה אדומה עצמות פרה אדומה היו נכתשים יחד עם שאר הפרה, ובכך היו כשרים לקידוש^[208], אבל עצם שנכתש בפני עצמו ולא נתערב עמו מאפר גמור, אם קידש בו פסול^[209].

בדיני אוב וידעוני ידעוני^[210] זה המניח עצם ידוע^[211] בפיו, והוא מדבר מאליו^[212].

אחת הצורות של בעל אוב^[213] הוא הלוקח גולגולת המת ומקטיר לה ומנחש בה, עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבו^[214].

בדיני טומאת כלים כלים העשויים מעצם, מקבלים טומאה^[215], ואין הבדל אם הם עשויים מעצם חיה או בהמה^[216], טהורים או טמאים^[217], אדם או שרץ^[218], אבל כלים העשויים מעצמות עוף, אינם מקבלים טומאה^[219], וכן כלים העשויים מעצמות דגים, אינם מקבלים טומאה כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים^[220].

הערות שוליים