יד

הגדרת המושג

יד האדם במובן הלכתי נידונה בתורת איבר של אדם או בעלי חיים. כמו כן משמש המושג יד במובן של קניין בדברים הניתנים ביד; במובן של דבר נספח בענייני טומאה והכשר לטומאה;

ובמובן של דיבור קטוע בענייני נדרים ונזירות.

בלשון תורה משמש המושג 'יד' לעתים באופן מצומצם לכף היד^[1], וכן הוא ביחס לקידוש ידים ורגלים של כהנים במקדש, ש'יד' הוא עד הפרק^[2], או לחלקים אחרים של הגפה העליונה, כגון בתפילין ש'ידך' היא הקיבורת^[3]; ולעתים 'יד' משמש במושג רחב של הגפה העליונה כולה, כגון בנשיאת כפים של כהנים ש'יד' כוללת גם קנה וזרוע^[4].

לעומת זאת בזמן התלמוד התייחס המושג 'יד' בלשון בני אדם לכף היד ולאמה עד המרפק^[5].

המושג 'יד' בתורה מתייחס בדרך כלל ליד אנטומית, אלא אם כן לא ניתן לפרש את המושג בצורה הראשונית, שאז מתפרש המושג באופן מושאל^[6].

'כף היד' הוא החלק של היד שאליו מחוברות האצבעות. במובן מצומצם כף היד הוא החלק הפנימי של היד, בניגוד לגב היד, שהוא החלק החיצוני^[7]. 'פס היד'^[8] הוא קצה היד או כף היד.

למושג 'יד' פירושים מושאלים אחדים: חלק הבולט מן הכלי לצורך אחיזה^[9], בדומה ליד בגוף. משימוש זה של יד לקוח המושג 'יד' (ובלשון רבים: 'ידות') הכלי, היינו ידית של כלי, או דבר המחובר לכלי וטפל לו, במובנים מסויימים. וכן 'יד' (ובלשון רבים: 'ידות') האוכלים, היינו דבר המחובר לאוכל ומשמש לאחוז בו את האוכל, כגון עוקצי פירות וכיוצא. בהשאלה מצינו 'ידות' אף לאדם ולבעלי חיים, כגון השיער והשיניים והציפורניים וכיוצא, שאף כלפיהם משתמשים במושג כללי של ידות. מתוך ידות הכלים לקוח בהשאלה גם המושג 'ידות נדרים' או 'ידות נזירות' (ולעתים: יד או ידים), היינו דיבור מקוטע שניתן להבין ממנו כוונת המדבר אף על פי שלא ביאר דבריו בשלימות^[10].

כמו כן משמש המושג 'יד' באופן מושאל לחלק או מנה^[11], צד^[12], מצבת זכרון^[13], ברשות או באמצעות^[14]. כמו כן הושאל המושג 'יד' גם כלפי הקב"ה^[15], והוא רק על דרך ההשאלה להורות לנו שהקב"ה עושה פעולות^[16].

בעניין קטוע יד ראה ערך גדם

רקע מדעי

ייחודיות הידיים של בעלי חיים הן הגפיים הקדמיות, המשמשות לעמידה ולהליכה כמו הרגליים, שהן הגפיים האחוריות. לעומת זאת הידיים של בני אדם איבדו את משמעותן כאיברי עמידה והליכה, פרט לתינוקות בשלבי הזחילה. הידיים משמשות בעיקר לתפיסה ולאחיזה של עצמים, להתגוננות, ומיקום של קולטני חוש המישוש והטמפרטורה. העובדה שידי אדם בנויות לפעילויות מתוחכמות, כשהן חופשיות מהצורך לשימוש בהליכה ובעמידה, היא אחת התכונות החשובות המבדילות את בני האדם משאר היצורים בעולם.

אנטומיה

יד האדם, במובן של הגפה העליונה, מחולקת לארבעה חלקים: הזרוע, האמה, כף היד, האצבעות.

הזרוע - היא החלק המחבר את הגפה העליונה לעצם השכמה. הזרוע מורכבת מעצם הזרוע^[17], שעליה מורכבים שרירים המניעים את הזרוע ואת האמה. ביניהם יש לציין את שריר הדלתא^[18], שריר הזרוע הדו-ראשי^[19], ושריר הזרוע התלת-ראשי^[20]. מיפרק השכם^[21] של הזרוע והשרירים המורכבים סביבה מאפשרים תנועות מגוונות ביותר של הזרוע לכל כיוון.

האמה - היא החלק המתחבר לזרוע ולכף היד. האמה מורכבת משתי עצמות: החישור^[22] והגומד^[23]. מספר שרירים מתחברים לעצמות אלו, והן מאפשרים תנועות כיפוף ויישור במיפרק במרפק^[24], וכן תנועות פנימה והחוצה^[25]. עצמות האמה מתחברות לעצם הזרוע במיפרק המרפק, ולשורש כף היד, במיפרק שורש כף היד.

כף היד שורש כף היד^[26] מכיל מספר עצמות קטנות, המסודרות בשני טורים, ויוצרים מצד אחד מיפרק עם שתי עצמות האמה, ומצד שני לחמש עצמות גלילי כף-היד, אשר יחד עם השרירים, הגידים והעור הם המהווים את כף היד^[27]. כל אחת מעצמות גלילי כף-היד מתחברות עם גליל גרמי של אחת האצבעות. לארבע אצבעות יש שלושה גלילים לכל אחת, ולאגודל שני גלילים בלבד.

כף היד מכילה מספר רב של שרירים קצרים, המאפשרים תנועות רבות ומגוונות של חלקי כף היד.

עור השטח הכפי של כף היד הוא עבה וחסר שערות ובלוטות חלב. לעומת זאת הוא עשיר בבלוטות זיעה. העור בשטח הכפי הדוק לרקמות העמוקות, ולא מאפשר תנועה רבה. על פני העור הכפי ישנם חריצים ורכסים רבים, המסודרים בצורה מיוחדת ואופיינית לכל אדם ואדם. טביעתם של קווים אלו הם 'טביעת האצבעות' המשמשת לזיהוי בני אדם, בגלל סידורם המיוחד והייחודי לכל אדם.

עור השטח הגבי עדין יותר עם יכולת תנועתית רבה יותר. הוא מכיל שערות עד גליל האצבעות השני; העור מעל גליל האצבעות האחרון חסר שערות, והוא נושא את הציפורניים. מתחת לעור השטח הגבי ניתן לראות וורידים וגידים, ובאזור זה יש מיעוט שרירים.

תיפקוד כף היד בכלל והאגודל בפרט הוא ייחודי לבני אדם. האזור התנועתי בקליפת המוח באדם אשר מייצג ומפעיל את כף היד הוא גדול מאד ומיוחד לאדם. עקב כך יש לאדם יכולת הפעלה עדינה ומגוונת מאד של כף היד בכלל ושל האגודל מול האצבעות בפרט. עובדה זו מאפשרת לאדם פעילויות מדוייקות ועדינות, שבהם מותנים עיקר הישגיו הטכניים והאומנותיים. התנועה המיוחדת של האדם להפעיל את האגודל באופן מנוגד לשאר האצבעות היא המאפיינת את האדם (ובמידה פחותה חלק מהקופים), והיא המקנה לאדם כושר תפיסה ואחיזה יעילים ביותר של היד, ובין השאר מאפשרת את יכולת הכתיבה.

היד במקרא ובחז"ל

אנטומיה

לאדם שתי ידיים - יד ימנית ויד שמאלית. אצל רוב בני האדם היד החזקה היא הימנית, בעוד שהיד השמאלית היא יד כהה^[28], היינו יד חלשה^[29].

במבנה הגפה העליונה מנו חז"ל את החלקים הבאים:

כף היד , שיש בה חמש אצבעות , ולהם יש שמות נפרדים^[30]: זרת^[31], ונקראת כך מלשון זערת, היינו קטנה וזעירה. אצבע זו נקראת גם אצבע קטנה^[32]; קמיצה, היא האצבע שבה קומצים את המנחה; אמה, הנקראת כך, כי היא משלימה את מידת האורך 'אמה', ששיעורה מהמרפק ועד קצה האצבע השלישית, שהיא הארוכה באצבעות כף היד. אצבע זו נקראת גם צרדה^[33]; אצבע, שם זה משמש הן לאצבע השניה-המורה, והן לכל אחד מהאצבעות ביד וברגל^[34]; גודל^[35], או אגודל^[36], או בוהן^[37]. קשרי האצבעות הם הפרקים [חוליות] של חלקי האצבעות^[38].

עצם הקנה או האמה במקרא ובחז"ל יש התייחסות רק לעצם אחת בין הזרוע לבין כף היד, והיא עצם הקנה או האמה. אכן יש לציין כי למעשה יש שתי עצמות בין פרק המרפק לבין שורש כף היד^[39].

הקנה כעצם ראשית ביד מוזכרת רק במקום אחד במקרא^[40]. במקומות אחרים במקרא משמש המושג 'קנה' לגבעול של צמח^[41], לצמח בר הגדל על מים^[42], ולזרוע של המנורה במקדש^[43].

המושג 'אמה' במקרא מתייחס למידת אורך, כאורך הקנה, אך לא מוזכר מושג זה כעצם של היד. בימינו המושג 'אמה' משמש כשם כולל לחלק הגפה העליונה שבין פרק המרפק לבין שורש כף היד, והוא כולל את שתי העצמות, ואת כל הרקמות האחרות.

המרפק ^[44] הוא המיפרק המחבר את הזרוע עם שתי עצמות האמה. 'מרפק' הוא לשון ארמי, שמקורו נגזר כנראה מהמילה 'מתרפקת'^[45], שפירושו נשענת על המרפק. השם העברי של אזור זה הוא אציל^[46] או עציל^[47].

הזרוע הוא חלק היד מפרק הכתף ועד המרפק. החלק השרירי המוגבה במרכז הזרוע נקרא קיבורת^[48], שכן קיבורא בארמית היא לשון פקעת וציבור. הקיבורת היא המרכז של שריר הזרוע הדו-ראשי. 'זרוע' משמש בהשאלה לתכונת הגבורה והכוח באופן כללי^[49].

מומים ביד ובאצבעות

לעניין כהן חז"ל מנו מספר מומים ביד, אשר מתייחסים להגדרת מומי כהן^[50]:

מי שנשברה עצם ידו, והוא שיהא ניכר^[51].

אצבעות מורכבות זו על זו.

אצבעות קלוטות, היינו אצבעות שמחוברות ביניהן, מצב המכונה אידקות האצבעות^[52]. מדובר בחיבור עד למטה מן הפרק, ודווקא בפרק הראשון הסמוך לכף היד. ניתן לחתוך ולהפריד בין האצבעות^[53], ולפיכך אם חתכן והפרישן עד למטה מן הפרק - כשר.

מי שיש לו שש אצבעות בידיו או ברגליו, היינו מצב של ריבוי אצבעות^[54]. זה היה מצבו של הפלשתי שהרגו יהונתן בן שמעה אחי דוד^[55], וכן מתואר איש כזה שבא לפני רבי טרפון^[56]. קיימים סוגים שונים של ריבוי אצבעות, לעתים הן נספרות עם שאר האצבעות על גב היד, ולעתים אינן נספרות; לעתים יש להן ציפורן ולעתים אין להן ציפורן^[57]. מי שיש בידו אצבע יתירה וחתך את היתירה - כשר, אבל אם היה בה עצם, אפילו חתכה - פסול.

מי שחסר אצבע מידו.

מי שפיקה יוצאת מגודלו.

לעניין טומאה אצבע יתירה שפרשה מן המת, דינה כשאר האיברים, שאם יש בה ציפורן היא מטמאה במגע ובמשא ובאוהל, אפילו יש בה פחות מכזית בשר^[58]. לעומת זאת אצבע יתירה של מת שאין בה ציפורן, ואינה נספרת על גב היד, ואין בה כזית בשר, מטמאה רק במגע ובמשא ולא באוהל^[59].

היד בהלכות שונות

יד ימין כל מקום שנאמר יד בתורה אינה אלא ימין^[60], והיינו דווקא בענייני עבודת המקדש^[61], אבל בדינים אחרים כל מקום שנאמר בו יד אינה אלא שמאל^[62].

רוב המצוות והחיובים הקשורים ביד מתקיימים דווקא ביד ימין, אך יש מיעוט מצוות המתקיימות דווקא ביד שמאל^[62]. יש מצוות וחיובים שהיעדר יד אחת או היעדר שתי הידיים גורמות לביטולן או לשינוי בהם^[63].

להלן רשימת נושאים הלכתיים שיד האדם משמשת בהם מקום המצווה:

הנחת תפילין של יד^[64]. המיקום הוא על הקיבורת שבזרוע^[65].

קידוש ידיים (ורגליים) של הכהנים במקדש^[66]. המיקום הוא עד פרק החיבור שבין היד והקנה, היינו שורש כף היד^[67].

נטילת ידיים מעיקר הדין חייבים בנטילת ידיים במקרים הבאים: כהנים לפני נשיאת כפיים^[68]; כל אדם כשיבוא לאכול פת שמברכים עליו 'המוציא'^[69]; כל אדם לפני שעומד לתפילה^[70]. בכל אלו נוטל ידיו עד הפרק שבין שורש כף היד לבין האמה.

יש עוד מצבים שבהם תיקנו נטילת ידיים, אם משום נקיות ואם כדי להסיר רוח רעה השורה על הידיים^[71]. יש מי שסיכם את הדברים הצריכים נטילה (של הידיים) במים כדלקמן: הקם מהמיטה לאחר שינה^[72], והיוצא מבית הכסא, אפילו לא עשה צרכיו^[73], ובוודאי לאחר עשיית צרכיו, והיוצא מבית המרחץ, אפילו לא רחץ שם^[74], והנוטל צפורניו, והחולץ מנעליו אם נגע בהם בידיו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו, וההולך בין המתים בבית הקברות, ומי שנגע במת, ומי שמוציא כינים מבגדיו, והמשמש מיטתו, והנוגע בכינה, והנוגע בגופו בידו במקומות המטונפים, שיש בהם מילמולי זיעה^[75]. ובכל אלו צריך ליטול ידיו עד הפרק שבין שורש כף היד לבין האמה, ועל כל פנים עד סוף קשרי האצבעות^[76].

ברכת כהנים ^[77] נעשית בדרך של נשיאת כפיים, היינו הכהנים מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם, ומגביהים יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית, ופושטים ידיהם, וחולקים אצבעותיהם, ומכוונים לעשות חמישה אווירים, ופורשים כפיהם כדי שיהא תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים^[78].

ארבע מינים בסוכות נוטלים לולב, הדס וערבה ביד ימין ואתרוג ביד שמאל^[79].

גט וקניינים - משקיבלה האשה את הגט לידה, הרי היא מגורשת^[80]; וכן לעניין גניבה, משנטל לידו את החפץ, נתחייב בגניבה^[81]; וכן באבדה, משהגיע החפץ ליד המוצא, זכה בו^[82]; וכן לעניין קידושין, משהגיע כסף הקידושין או שטר הקידושין ליד האשה, הרי היא מקודשת^[83]; וכן גט שחרור של עבד כנעני, שמשעה שהגיע שטר השחרור לידו, יצא לחירות^[84]; וכן בקניין, משהגיע החפץ ליד הקונה הרי זה שלו, אלא שנחלקו הראשונים אם קניין-יד הוא בעצם ההגעה ליד, או דווקא אם הגביה או משך^[85].

נהגו הסוחרים לגמור קניין על ידי תקיעת כף, וזה נחשב כקניין^[86].

טומאת ידיים חכמים גזרו גזרה מיוחדת על טומאת ידיים^[87], מכיוון שידיים עסקניות הן^[88]. שלמה המלך ובית דינו גזרו על טומאת ידיים לטמא את הקודש, הלל ושמאי הוסיפו אף לעניין תרומה, אלא שגזרתם לא התקבלה, עד שבאו תלמידיהם וחזרו וגזרו על הידיים במסגרת שמונה עשר דבר^[89].

בשבועה - בתקופת התורה נשבעו בהרמת יד^[90], או שימת יד הנשבע תחת ירך המשביע^[91]. על פי ההלכה, הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו, והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינים^[92], ואם השביעוהו הדיינים בלא נקיטת חפץ בידו, חוזר ונשבע וספר תורה בידו^[93].

סמיכה לשררה מינוי סמכותי והאצלת סמכות נעשתה על ידי סמיכת ידיים^[94], ואף שכיום אין נוהגים כן, נשאר המושג 'סמיכה' למינוי לרבנות או דיינות.

סמיכה בקרבנות סמיכת ידיים של המקריב על ראש הקרבן^[95]. כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד, בין חובה בין נדבה, סומך עליהן כשהם חיים^[96], וצריך הסומך לסמוך בכל כוחו בשתי ידיו על ראש הבהמה^[97].

בנזיר תנופת הזרוע של איל נזיר, החזה והשוק, וחלת מצה ורקיק מצה. כל אלו מניחים על יד הנזיר, והכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף^[98].

בסוטה מביא עשרון קמח שעורים, נותנו בכפיפה מצרית, ונותנו ביד האשה כדי לייגעה; אחרי שמקשים את הסוטה את מי המרים המאררים, לוקח כלי שרת שבו המנחה, ונותנו על ידיה, וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה במזרח^[99].

אצבעות בהלכה הזאת דם קרבנות של חטאות הנאכלות, היינו חטאת יחיד, על ארבע קרנות מזבח החיצון נעשות על ידי טבילת אצבע הכהן הימנית הסמוכה לאגודל, עד שיכלה כל הדם שבאצבעו, וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן. כמו כן הזאת דם חטאות הנשרפות, כמו פר ושעיר של יום הכיפורים, פר כהן משיח, פר העלם דבר של ציבור, ושעירי עבודה זרה, שמזים את דמם על מזבח הזהב ועל הפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קודש הקדשים, דינם כמבואר לעיל^[100]; וכן בפרה אדומה לאחר שחיטתה, מזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים^[101]; הזאת שמן על מצורע המיטהר אף היא נעשית באצבע^[102]; ראשי אצבעות הם ראשי איברים שאינם מטמאים משום מחיה בטומאת צרעת^[103], ועבד כנעני יוצא בהם לחירות^[104]; בעת טהרת המצורע מטומאתו נותן כהן מדם האשם על תנוך אזנו הימנית, ועל בהן ידו הימנית ועל בהן ורגלו הימנית של המצורע^[105].

כל מקום בתורה שנאמר אצבע אינה אלא בימין^[106].

במצורע אם אין לו בהן יד ימין (או בהן רגל ימין או אוזן ימין), נחלקו תנאים בדבר: יש אומרים, שאין לו טהרה עולמית; יש אומרים, שנותן הדם על מקום הגדם; ויש אומרים שנותן על בהן שמאל^[107]. הלכה שאין לו טהרה עולמית^[108]. יש אומרים, שהיינו דווקא אם נקטע הבהן לאחר שהוזקק לטהרה, אבל אם נקטע קודם לכן, לדברי הכל נותן על מקומו ונטהר^[109]; ויש אומרים, שאף אם היה הבהן קטוע לפני כן, אין לו טהרה עולמית^[110].

ברכה - היד שימשה לברכה^[111], ומכאן המנהג לברך את הילדים בליל שבת על ידי הנחת שתי הידיים על ראש כל ילד, ואומרים 'ישימך אלקים כאפרים וכמנשה', ויכולים להוסיף ברכות כפי צחות לשונו^[112].

כוס של ברכה המברך נוטל את הכוס בשתי ידיו, ונותנו לימינו, ולא יסייע בשמאלו^[113], ונכון להעמיד את הכוס על כף ימינו כשאצבעותיו זקופות סביבה^[114]. דין זה נכון בכוס של ברכת המזון^[115], והוא הדין בכוס של קידוש בליל שבת^[116], ובכוס של הבדלה^[117], ובוודאי הוא הדין בכל כוס ברכה, כגון בקידושי אשה, בברית מילה וכיו"ב.

'היד' בבהמה

שתי הגפיים הקדמיות בבהמה מכונות ידיים.

בדיני טריפות באופן עקרוני נקבע על ידי הפוסקים שאין שום טריפות בידיים של הבהמה^[118]. כלל זה נלמד מהדין בתלמוד שבהמה שיש לה רק יד אחת, או שהיו לה שלוש ידיים, מותרת באכילה ואיננה טריפה^[119]. וכן מהדין בתלמוד ששמוטת יד בבהמה - כשרה^[120], והכוונה לשמוטת הכתף^[121]. בדין שמוטת היד - יש אומרים, שאפילו נשמטה הכתף ממקום חיבורה לצלעות ולשדרה, הבהמה כשרה, ואין חוששים שמא ניקבה הריאה^[122]; יש אומרים, שמכל מקום אם עברה המכה מעבר לצלעות - טריפה, כי חוששים שמא ניקבה הריאה^[123]; ויש אומרים, שהבהמה כשרה דווקא אם נשמטה היד בקצה התחתון, במקום החיבור לארכובה התחתונה, אבל אם נשמטה ממקום חיבורה בכתף - טריפה^[124], ויש מי שכתב שפירוש זה הוא נגד דברי הגמרא, ואין הלכה כן^[125].

הפוסקים הוסיפו שגם אם נשברה היד - כשרה^[126]. וכן נחתכה היד, אפילו בתוך הארכובה או למעלה מהארכובה, או בתוך צומת הגידים - כשרה, שאין טריפות צומת הגידים אלא ברגליים ולא בידיים^[127].

ניקור - חוטי הדם (עורקים וורידים) שביד אסורים משום דם, וצריכים ניקור^[128].

מומים הפוסלים בהמה לקרבן יד יתרה; יד חסרה; אם היתה אחת מפרסות היד עגולה כשל חמור, אף על פי שהיא סדוקה ופרוסה; אם היתה ידה קלוטה כשל חמור; נגממו טלפיה וזכרותם עמם; נשברה עצם ידה^[129].

במתנות כהונה הזרוע היא אחת מהמתנות שמצווה ליתנן לכהן מבהמה טהורה לאחר השחיטה^[130]. הגדרת הזרוע לעניין זה: מן הפרק של הארכובה ועד כף של יד, ודווקא של יד ימין^[131].

נזיר ביום שנגמרה נזירותו חייב להביא שלשה קרבנות, וביניהם איל לשלמים. באיל נזיר יש דין מיוחד, שלאחר שנתבשל בשר האיל, לוקח הכהן את הזרוע הבשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד יחד עם החזה והשוק והאימורים, ומניח הכל על ידי הנזיר, והכהן מניח ידיו תחת ידי הנזיר ומניף^[132]. הזרוע ויתר החלקים המשתתפים בתנופה נקראים 'המורם מאיל נזיר'^[133], ואינם נאכלים אלא לכהנים, לנשיהם, לבניהם ולעבדיהם^[134].

הערות שוליים