פרשני:בבלי:בבא בתרא מב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא מב א

חברותא[עריכה]

ומשנינן: לעולם מכירה בעדים אין לה קול, אלא שמכל מקום סובר רב שאין לחוש לפסידא דלקוחות, משום דהתם - גבי מוכר שדהו בעדים - לקוחות  אינהו אפסידו אנפשייהו (הלקוחות הפסידו בעצמם), כלומר, אילו היו הלקוחות חוקרים בדבר היו הם יודעים שהמוכר בעל חוב הוא, והיות ולא ביררו - הפסידו; אבל גבי שלשה לקוחות, לא עלתה על דעתו של המערער לבדוק שמא מכירה יש כאן, כי אדרבה סבר ודאי חוששים הם מחזקת שלש שנים של אדם אחד.
שבה הגמרא ומקשה על דברי רב שאמר: המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים:
ומי אמר רב הכי (היתכן שאמר רב כן)!?
והתנן: המלוה את חבירו בשטר שיש לו קול, הרי זה גובה מנכסים משועבדים,  1  אבל המלוה את חבירו על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין בלבד, ומשום שאין קול להלואה זו, ואין יודעים הלקוחות להיזהר.

 1.  כתב הרשב"ם שהוא גובה מנכסים משועבדים משום ש"אחריות טעות סופר היא", וצריך ביאור בפשוטו, שלא מצינו בגמרא דין "אחריות אם טעות סופר היא" אלא לענין מכירה, אבל לא לענין הלואה, ובהלואה פשיטא לכאורה שהוא גובה מנכסים משועבדים.
ואם כן הרי הוא הדין חוב של אחריות, שאם לא נעשה על ידי מכירה בשטר, שאינה גובה אלא מנכסים בני חורין; ותיקשי לרב!?
וכי תימא, שמא תאמר ליישב: אכן מן המשנה מוכח דלא כרב, אך מכל מקום רב תנא הוא (רב כח של תנא יש לו) ופליג על המשנה!?
והא רב עצמו ושמואל דאמרי תרוייהו ככתוב במשנה, מלוה על פה - היינו מלוה בעדים בלי שטר - אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, ומשום שמלוה בעדים אין לה קול וחיישינן לפסידא דלקוחות.  2 

 2.  הנה לכאורה צריך ביאור: הניחא מה שאינו גובה מן הלקוחות, הרי מבואר הטעם שהוא משום פסידא דלקוחות, ומשום שבעדים לא יוצא הקול, אבל מאיזה טעם אינו גובה מן היורשים! ? וביארו הרשב"ם (בתוספת דברי התוספות) את טעמם, משום שהם סוברים "שעבודא לאו דאורייתא", ורק במלוה בשטר הם גובים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ומכל מקום במלוה בעדים אין הם גובים אף מן היורשים, ואף שאין שייך טעם פסידא בזה, משום שהיות ולא טרח לכתוב שטר כדי לגבות מן הלקוחות אין כאן חשש לנעילת דלת ולא תיקנו חכמים שיגבה כלל ואפילו מן היורשים, כיון שהרי מדאורייתא אין הוא גובה דשעבודא לאו דאורייתא.
ומשנינן: וכי מלוה אזביני קא רמית (ממלוה למקח אתה מקשה)!? והרי חילוק יש ביניהם לענין פסידא דלקוחות:
שהרי מלוה כי קא יזיף הלוה בצנעא יזיף, כי היכי דלא ליתזלו נכסיה עליה, (הלווה אינו לוה אלא בצנעא שלא ידעו שהוא נזקק למעות וילחצו עליו בהורדת מחיר קרקעותיו), ולכן יש חשש לפסידת הלקוחות.
אבל זביני (מכר), הרי אדרבה מאן דזבין ארעא, בפרהסיא זבין, כי היכי דליפוק ליה קלא, (אך המוכר, אדרבה משתדל הוא להודיע על מכירתו בפרסום, כדי שיבואו קונים לקנותו), ולכן אנו אומרים שהלקוחות הפסידו על עצמם, כי אילו היו חוקרים בדבר היה נודע להם.
תנו רבנן:
אכלה האב - לשדה שהיא בחזקת בעליה - שנה אחת בפני המערער ולא מיחה, והבן של המחזיק הראשון אכלה עוד שתים שנים נוספות; או שאכלה האב שתים שנים, והבן שנה אחת, או שאכלה האב שנה אחת, והבן שנה אחת, והלוקח מן הבן בשטר אכלה שנה נוספת, הרי זו חזקה.  3 

 3.  כלומר, וזכה הלוקח אפילו אם לא טענו לא הוא ולא היורש כלום, ומשום ש"טענינן" ליורש וללוקח, ומכל שכן אם טען הלוקח.
ומקשינן: למימרא דלוקח מיורש  4  ואפילו בשטר אית ליה קלא (האמנם כן הוא הדבר שהקונה בשטר יש לו קול, ולכך אין יכול המערער לטעון, חשבתי שחוששים אתם להחזיק שלש שנים באחד, משום שיראים אתם להחזיק)!?

 4.  נתבאר על פי לשון הרשב"ם שכתב "למימרא דלוקח מיורש אית ליה קלא, ורמינהי, ולרב (שאמר לעיל שלשה לקוחות מצטרפין) לא פריך לעיל, דרב בלוקח מלוקח מיירי, הילכך אללימא ליה טפי למיפרך ממאי דדמי ליה; ולכאורה נראה שבאמת אין סברא לחלק לענין קול בין לוקח מיורש ללוקח מלוקח, ולעולם הקושיא היא גם על רב, אלא שלכן הקשתה הגמרא את הקושיא הזו כאן ולא לעיל משום דלא דמי לה, אך עדיין לשון הרשב"ם צ"ע.
ורמינהי מהא דתניא:
אכלה המחזיק בפני האב של המערער שנה אחת, וטוען המחזיק שקנה את השדה מאביו של המערער, ואכל עוד בפני הבן שתים שנים; או שאכלה בפני האב שתים שנים, ובפני הבן שנה אחת; או שאכלה בפני האב שנה אחת, ובפני הבן שנה, ובפני הלוקח מן המערער שנה, הרי זו חזקה.
ואי סלקא דעתך: לוקח אית ליה קלא (הלוקח שדה יש קול למכירה שמכרו לו), הרי נמצא שכשמכר המערער את השדה לאחר שנתיים ללוקח אחר, ומכר בשטר, אין לך מחאה גדולה מזו שהרי מודיע הוא שאין הקרקע של המחזיק בה.  5 

 5.  כתב הרשב"ם, שאם אכן מכר המערער לאחר במכירה שיש לה קול, כי אז לא די שיאכלה המחזיק אחר המכירה שלש שנים (עד שיוכיח שהשטר אינו שטר), והביא לכך ראיה מן הגמרא לעיל לא א "אבל (החזיק בה המחזיק) שית (שנים; ולאחר שטר מכירה מן המערער מלפני ארבע שנים) אין לך מחאה גדולה מזו", הרי מבואר ששטר שנכתב לפני ארבע שנים, מהוה מחאה וביטול חזקה שלאחריה. אך בתוספות לעיל לט ב ד"ה וצריך מבואר, שלדעת הסובר "צריך למחות בסוף כל שלש ושלש" הוא הדין שגם בכי האי גוונא צצריך למחות בסוף כל שלש ושלש ואם לא מיחה, הפסיד, ראה שם.
אלא ודאי שאין למכירה קול, ו"מחאה" זו אינה מגיעה לידי המערער, ולכן אין זו מחאה; ותיקשי למה דמשמע מן הברייתא הראשונה, שיש קול למכירה בשטר!?
אמר תירץ רב פפא:
כי תניא ההיא ברייתא שמוכח לכאורה ממנה שמכירה בשטר אין לה קול, במוכר את כל שדותיו ללוקח סתם, ואינו מפרט מה הן קרקעותיו, ולעולם יש לשטר קול, אך אין זה חשוב מחאה, כי המחזיק אינו יודע שהמערער טוען איזו טענה על השדה המסויימת שהוא מחזיק.
המשנה הבאה עוסקת בשתי סוגי חזקות:
האחד, חזקת שלש שנים, שהיא בקרקעות ועבדים.
השני, חזקת מטלטלין, שאינה צריכה שלש שנים, אלא כל מה שתחת יד אדם הרי הוא בחזקת שהיא שלו.  1 

 1.  לשון הרשב"ם הוא: אבל במטלטלי, מי שהוא מוחזק בשל חבירו אפילו שעה אחת שאנו רואים שיוצאים מתחת ידו, אף על פי שיש לחבירו עדים שהיה שלו, נאמן זה המוחזק לומר לקוח הוא בידי, דסתם לוקח מטלטלין מחבירו בלא עדים הוא קונה ובלא שטר. ולכאורה כוונתו היא, שאילו היה אף הלוקח מטלטלין קונה בשטר כי אז לא היתה מועילה לו חזקתו ומשום שהיו אומרים לו "אחוי שטרך", ואם כן למדנו: א. "חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו" כנגד ריעותא ד"אחוי שטרך" אינה מועילה. ב. אף אם היה דרך לקנות בעדים, היה יכול לומר "הבא עדים". ובכל דברי הרשב"ם יש לעיין מעבדים, שהרי בהכרח הדרך היא לעשות להם שטר, שאם לא כן הרי לא היה שייך בהם חזקת שלש שנים, ומכל מקום מבואר לעיל לו א, שאם היה עבד קטן מוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר, והיינו, משום דבקטן שייך שפיר "חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו" ואינו כעבד גדול שהוא כגודרות שאין להם חזקה; ואולם ראה לעיל לו א בהערה 12 בשם הש"ך שאף גודרות יש להם חזקה לאחר שלש שנים, ואף שאין עושים להם שטר, ואפשר שהרשב"ם סובר כשיטה זו, וראה שם, שאחרונים אחרים סוברים, שאין מקום לחזקת שלש נים בדבר שאין עושים לו שטר.

דרשני המקוצר[עריכה]