קברי הנביאים בירושלים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
שלט הכניסה - המקור: הויקיפדיה

קברי הנביאים בירושלים מצויים בשיפולי הר הזיתים בדרך היורדת מהשכונה הערבית א-טור לכנסיות בגת שמנים. הקברים מצויים במערה קדומה מימי בית שני. לפי המסורת היהודית קבורים בה הנביאים: חגי, זכריה ומלאכי. מאז המאה ה-14 היא משמשת אתר עליה לרגל .

המערה נקרא בשם קברי הנביאים (Tomb of the Prophets) בדומה לשם הערבי "קבור-אלאמביא".

תולדות המערה[עריכה]

המסורות היהודיות על המערה הופיע בתיאור מסעו של תלמידו האלמוני של הרמב"ן מראשית המאה ה-14 בתיאורו של רבינו עובדיה מברטינורא, מסע משולם מוולטרה בארץ ישראל.

אברהם משה לונץ במורה דרך בארץ ישראל וסוריה מפרט: המערה נזכרת במכתב רבינו עובדיה מברטינורא משנת רמ"ח (1498), כאשר הוא מכנה אותה בשם "מערת חגי" לבד. גם "הנוסע מפלורנץ" משנת רמ"א (שבע שנים קודם) וה"נוסע האלמוני" משנת רפ"ב (1528) קוראים לה על שם חגי בלבד. האחרון הוסיף כי במערה העליונה קבור הנביא ובמערות התחתונות תלמידיו. הנוסעים אשר הוסיפו לקבר את שמות הנביאים זכריה ומלאכי היו "נוסעים קראים".

תאור המקום[עריכה]

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
תרשים המערה - המקור: מדריך ירושלים זאב וילנאי 1946 - שימוש הוגן

אברהם משה לונץ תיאר כך את המערה בשנת 1890: המערה הזאת חצובה בקרקע ההר ופתחה איננה גבוהה מאומה מהקרקע. בשלש מעלות נרד אליה, ואז עלינו ללכת בקומה כפופה עדי בואנו לאולם עגול אשר אור כהה יגיע אליו דרך התקרה. שלשה מבואות יסתעפו מאולם הזה. ואת שלשתם יבתר מבוא אחר העגול כחצי גורן עד כי על-ידי זה נשענת תקרת המערה על עמודים גדולים אשר היקפם יגיע ל-30 מטר. במערכה 24 כוכין, ובצפונית המערה יש מבוא לאתיק פנוי. מלאכת המערה היא פשוטה ובה נראה תבנית הכוכין היותר עתיקים, והדבר הזה תערוב לנו ערובה על זקנותה".

ואכן התאור של קברי הנביאים היום אינו שונה בהרבה. היום יש בחצר של בתים פרטיים. הירידה למערה היא, כמו אז, במדרגות חצובות בסלע המובילות אל חדר עגול. מהחדר יוצאות שתי מערות בצורת חצאי עיגול זה לפנים מזה (ועוד יציאה באמצע כמו בתאור לעיל). בקרקע הקיר של המעגל החיצוני מצויים כעשרים ושישה כוכים [1] בהם הוטמנו ארונות קבורה. במרכז מחצית המעגל החיצונית מצוי חדרון ובו כוכי קבורה נוספים.

כתובות בקבר[עריכה]

חוקר ארץ ישראל, זאב וילנאי, כתב במדריך ירושלים, כי במערה נמצאו חרוטות בכתב יווני שמות של קבורים מהמאה ה-5 והמאה ה-6. השמות הפרטיים יוונים ולידם גם שמות המקומות ממנו באו, רובם מעבר הירדן המזרחי [2].

אלי שילר כתב במאמרו על קברי הנביאים על הכתובות שנמצאו:"במקום נתגלו כתובות יווניות, מלוות לא אחת בסמלים נוצריים, שנועדו להנציח את הנקברים. השמות הם על פי רוב יווניים-סוריים. אופן הקבורה והכתובות וכן הסמלים מרמזים כי המקום הוא מהמאות הרביעית-החמישית.

אחת הכתובות העבריות אומרת: "שלום בן...". בכתובת יוונית אחרת כתוב: "פה שוכב אנאמוס מפלמירה וכן היה שמח בחלקך אותריוס אין אדם בן אלמוות" אתר עיר דוד.

מסקנתו היא שנראה, מדובר בקבורה לבעלי אמצעים מבין הנוכרים. עם זאת הוא הביא מקורות לפיהן "אין להוציא, עם זאת, מכלל אפשרות שבמקורו זהו קבר יהודי מתקופת בית שני."

הרקע המדיני[עריכה]

לקראת סוף המאה ה-19 גברה התערבות המעצמות בארץ ישראל, לא מעט, לאור הסברה כי חולשתה של האימפריה העות'מאנית תביא לסיום השליטה שלה על ארץ ישראל. מעמדם של המעצמות בארץ גבר והן הורשו לרכוש בה מקרקעין, דבר שהיה מותר רק לנתינית עות'מאנים. רכישת מקומות קדושים נחשבה ליוקרתית במיוחד. על הפרק עמדו באותה תקופה שתי רכישות : קברי המלכים אשר נרכשו על-ידי הצרפתים וקברי הנביאים על-ידי הרוסים.

בשנת 1882 רכש הארכימנדריט הרוסי אנטונין קאפוסטין (Kapustin) את המערה מתושב ערבי מאבו-תור.דותן גורן, הרוסי נשלח לארץ שלושים שנה קודם במטרה :"לקיים ולחזק את שמה של רוסיה בארץ הקודש כדי שלא נהיה בה אורחים אלא במידת-מה בעלים בזכות".

המאבק המשפטי[עריכה]

כתוצאה מהרכישה התחולל בירושלים מאבק משפטי בין הכנסייה הרוסית לבין הקהילה היהודית בעיר על זכות השימוש במערת הנביאים. עיסקה זו עוררה זעם בקרב הקהילה היהודית בירושלים, לה שימשה המערה אתר עלייה לרגל. לפי המקובל, אדמת זו אינה יכולה להימכר. ראשיה פעלו שנים רבות למניעת מימוש העיסקה. בשנת 1890 בית הדין השרעי פסק כי העיסקה בין הכנסייה הרוסית לבין הערבי המקומי בתוקף. עם זאת, הכנסיה הבטיחה שלא לשים במערה סימנים נוצריים ושהמערה תהיה פתוחה לתפילה לבני כל הדתות ‏‏[3] .

הבטחת הקונה הרוסי[עריכה]

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
הירידה למערה - המקור:ויקיפדיה, צילם :אבי דרור

בעיתון "חבצלת מובאים דבריו של הרוסי:

"אל נא תפריעו את מנוחתכם בדבר הזה, כי קנה קנינו אנחנו המערה ולנו תקום, ונתן ינתן לנו גם קושאן, אף כי באה מצות המלך לבלתי ימכר המקום; כי לא אני בלבד משתדל לבטל מצות המלך הזאת, כי גם ציר מלכות רוסיא בסטמבול, גם הנסיכים הגדולים, אשר היו פה, אשר כתבתי להם על דבר קנין המערה הזאת – ישתדלו כלם ויעשו כל אשר יוכלו למען יקום בידנו הקנין כמשפט.

אפס אתם אל תיראו, פן נשים צלב על המערה, או נבנה לנו בית כנסת במקום הזה – כי לא בזאת חפצי. כי אם נקה ננקה אותה, וחפרנו בה – אולי נמצא בה דבר מקדמוניותיכם – , והדבר הזה לא תעשו אתם אם בידיכם תהיה במערה.

ואחר – תהי פתוחה לכל איש אשר יחפץ לבא בה.

ועתה אל נא תדבר אלי כי לכם המקום הזה, וקדוש הוא לעם: ידעתי כי כל הארץ היתה לכם וכלה קדושה לכם, והנה זרים מתנחלים אותה יום יום לעיניכם ואתם – מחרישים, ולמה נאספתם עלי אם קנינו אנחנו המערה הזאת?

המעט לכם מקומות קדושים בארץ אבותיכם, אשר בידכם לקנות עתה? ואם קנה לא תקנום היום יקנום אחרים.


הנה יש אצל חברון מקום אשר נקרא לו בית אברהם (אהל אברהם) ואין ספק כי המקום הזה מקום קדוש ליהודים, והנה העידותי בכם היום – אשר אם לא תמהרו לקנותו אקנהו אני, ונאספתם אז עלי שנית לריב אתי בגללו.

העידותי בכם היום, ואתם ראו ודעו מה תעשו.

מסכם אליעזר בן יהודה, אשר קבל הבטחה זו:" אלו הם הדברים אשר דבר אלי הארכימנדריט, וידעתי כי צדק מאד בדבריו האחרונים, ומי נתן וישימו אחינו לב להם." [4]

במדינת ישראל[עריכה]

דותן גורן כתב כי מאז מלחמת העצמאות לא ניתן לגשת לקברות, למרות שיהודים היו זכאים לכך לפי הסכמי שביתת הנשק. רק לאחר מלחמת ששת הימים חודשה הגישה.

ביום 9 באוקטובר 1967 משרד הדתות חתם על הסכם עם הכנסיה הרוסית, לפיו "מכיר המנזר הרוסי בזכותם של היהודים לבקר בקברי הנביאים ללא כל הפרעה, כפי שהיה מקובל מאז ומתמיד".

לקריאה נוספת[עריכה]

  • דותן גורן, קברי הנביאים בחסות רוסית, מקור ראשון, כ' סיון תשס"ט

קישורים חיצוניים[עריכה]

  • שחר פוני - אדריכל יוחנן (ג'ון) זליגמן - ארכיאולוג,נספח ארכאולוגי - כולל פרטים רבים על האתר ותמונות, כולל עתיקות

הערות שוליים[עריכה]

  1. לפי רשות העתיקות 36 כוכים לפי לעיל רק 24
  2. מקור: מדריך ירושלים 1946, הדפסת הוצאת אריאל תשל"ח עמ' 201
  3. ‏מקור: דותן גורן, המחלקה לגאוגרפיה וסביבה אוניברסיטת בר אילן, המאבק על האחיזה בקברי הנביאים בירושלים הכנס ה-19 מחקרי יהודה ושומרון כ' סיוון תשס"ט, מו"פ אזורי השומרון ובקעת הירדן - המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון‏‏
  4. המקור