פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט תיח ט

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט תיח ט

סעיף ט[עריכה]

אחד הביא את האור, וא' הביא את העצים, המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור, המביא את האור חייב. בא אחר וליבה, המלבה חייב. ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד, הרי כולם פטורים. (ואם הרוח מצוייה האחרון חייב) (טור ס"ד). (וכן אם היה הרוח שאינה מצויה, ומנשב בשעה שבא האחרון לשם, האחרון חייב) (המגיד פי"ד דב"מ). ליבה וליבתו הרוח, חייב. הגה: וי"א דאין המלבה חייב אלא כשיש בליבוי שלו כדי ללבות, ואין ברוח לבד כדי ללבות. אבל אין בכל אחד כדי ללבות, או שיש בכל אחד כדי ללבות, פטור (טור וב"י בשם הראב"ד והרא"ש). וי"א דהוא הדין אם שנים לבו ואין בכל אחד כדי ללבות, פטורין (מרדכי פרק הכונס).

הגדרת רוח שאינה מצויה: מ"מ,ב"י,סמ"ע - רוח שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים, אע"פ שהיא באה בעיתים הרבה, ואצ"ל רוח סערה שאינה נושבת אלא לעיתים רחוקות.

ליבה וליבתו הרוח: ב"ק ס,א: ת"ר ליבה וליבתו הרוח, אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.

↵ כשיש בליבוי כ"א מהם ללבות: רא"ש,רמ"א: פטור, כיוון שיש בכח הרוח לבדה ללבות. משמע שגם הרמב"ם מודה בכך.

↵ כשבליבוי כ"א מהם אין ללבות: רא"ש,ראב"ד,רמ"א: פטור, כהסבר רב אשי שמכיוון שללא הרוח לא היה מתלבה הווי גרמא.

רמב"ם,שו"ע: חייב, שהרי הוא גרם.

ראב"ד מקשה - הרי נאמר שאם אין בליבויו ללבותה פטור?

מ"מ,ב"י,סמ"ע: הרמב"ם פסק כשאר האוקימתות ולא כהסבר רב אשי. אך המ"מ התקשה מכך שהרמב"ם בהל' שכנים כתב שהזורה והזיק פטור. הב"י מיישב ששם אין הנזק בא מכח המזיק אלא רק מכח הרוח, ואילו כאן שגם הוא מלבה, הנזק בא גם מכוחו. הש"ך דוחה פירושם, שבכל מקום קיי"ל כרב אשי.

ש"ך: הרמב"ם פסק כרב אשי שזוהי כוונת הברייתא אלא שהברייתא למ"ד שלא דנים דינא דגרמי, ואנן קיי"ל שדנים, וסובר הרמב"ם כרש"י שגרמי וגרמא הכל אחד. לגבי הסתירה מהל' שכנים כתב שחילוק הב"י דחוק ויש ליישב כחילוק הרמב"ן בדיני דגרמי, ששם כוונתו להפיל העפר לארץ, והולך הפך כוחו משא"כ כאן, וסיים שאולי זו גם כוונת הב"י.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.