פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קכה א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קכה א

סעיף א[עריכה]

ראובן שהיה חייב מנה לשמעון, או שהיה לו פקדון בידו, ואמר ללוי: הולךא מנה זה לשמעון, אם בא לחזור וליטלו ממנו, אינו יכול, דהולך כזכי דמי ומיד כשהגיע ליד לוי זכה בשבילו לשמעון (כרב בגיטין יד,א). לפיכך בין מת לוה או מלוה, יתנוהו ליורשי שמעון (רי"ף); ומכל מקום ראובן חייב באחריותו עד שיגיע ליד שמעון (גמ' שם). הגה: והוא הדין אם אמר: שאמנה זו לפלוני, או: יהא מנה זו לפלוני, כולם הוי כהולך והוי כזכי (ר"ן פ"ג דגיטין). אבל אמר: החזיר לפלוניב, לא הוי כהולך ולא הוי כזכי. (ב"י בשם הריטב"א). ואם החזיר לוי המנה לראובן, והעני (ראובן) אחר כך ולא היה לו ממה לפרוע, בענין שהפסיד שמעון שלו, לוי חייב לשלם, שהוא פשע במה שהחזירו לראובן (שו"ת רי"ף). ואם מחמת אונסו החזירו לראובן, שאיים עליו בדבר שיש בידו לעשות, עד שהוצרך להחזיר, פטור (רשב"א). ויש אומרים שכשהחזיר לו המנה לראובן, שניהם חייבים באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כל חובו (רמב"ם). הגה: ראובן שהיה לו מעות ביד שמעון, ואמר ללוי לקבלן משמעון, והלך לוי וקבלן, ואחר כך אמר שמעון ללוי שיחזיר לו מעותיו שקבל בשביל ראובן, (כי בטעות פרעו), ואם לא יחזירם יכפור לו חוב שחייב שמעון ללוי ממקום אחר. והנה לוי אומר לראובן: לא קבלתי בשבילך כדי שאפסיד את שלי, ורוצה להחזירם, וראובן אומר שלא יחזירם מאחר שכבר עשה שליחותו וזכה בשבילו, הדין עם ראובן (מרדכי והגהות אשירי ספ"ק דגיטין).

א. הולך: י"א שבתן והולך מועיל דוקא כשנתן לו את המעות עתה (ש"ך).

ב. החזר לפלוני: הסמ"ע תמה, הרי הריטב"א עוסק במתנה, אך בחוב ובפקדון קרוב לודאי שמועילה לשון זו. הש"ך דחאו וסובר כרמ"א.

כשהשליח החזיר: רמב"ם: שניהם חייבים באחריותו.

רי"ף,ראב"ד: קודם גובים מהלווה, ורק כשאי אפשר הולכים לשליח, כגון שהלווה כופר (ראב"ד) או העני (רי"ף). כך כתב המ"מ, שהרי"ף כראב"ד, ולכן נקט דוקא מקרה שהעני, אולם כפי שנראה, לדעת הש"ך הרי"ף כרמב"ם.

שו"ע: אם החזיר והעני גובים מהשליח... וי"א ששניהם חייבים.

על מה הי"א (שיטת הרמב"ם) מוסבים?

ב"ח,סמ"ע: על הדין שלנו – שליח שהחזיר בפשיעה, וא"כ בדין שלנו השו"ע סתם כרי"ף והראב"ד וי"א כרמב"ם. הב"ח עצמו אף הכריע כרי"ף.

ש"ך: על הדין הבא – שליח שהחזיר באונס, לדעת הרמב"ם חייב אף כשהחזיר באונס. אמנם לגבי הדין שלנו לכו"ע גובים משניהם. ומה שנקטו הרי"ף והשו"ע "והעני" זהו רק אורחא דמילתא, משום שבד"כ המלווה פונה ללווה. צ"ע למה הש"ך כתב שכו"ע סוברים שגובים משניהם, הרי הראב"ד במפורש חולק ע"כ.

החזיר בתורת פקדון: ט"ז,נתיבות: מותר. הפשיעה היא רק להחזיר בתורת מִלווה, אך רשאי להחזיר בתורת פקדון, משום שלא שייך כאן "איני רוצה שיהא פקדוני ביד אחר", מאחר שהוא הִלווה לו, והרי זה כרגיל להפקיד אצלו. ואם העני, חיובו של השליח תלוי במחל' בסימן רצא,כד לגבי מפקיד אצל בני ביתו ואין להם לשלם.

החזיר מחמת אונס: גיטין יד,א: ר' אחי בר' יאשיה הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא, אמר להו לר' דוסתאי ב"ר ינאי ולר' יוסי בר כיפר: בהדי דאתיתו אתיוה ניהלי. אזול, יהביה ניהליה. אמרי להו: נקני מינייכו, אמרי להו: לא. אמרי להו: אהדריה ניהלן, ר' דוסתאי ברבי ינאי אמר להו: אין... א"ל: אמאי תיעבד הכי? א"ל: אותן בני אדם הן אמה וכובען אמה, ומדברין מחצייהן, ושמותיהן מבוהלין, ארדא וארטא ופילי בריש, אומרין כפותו - כופתין, אומרין הרוגו - הורגין, אילו הרגו את דוסתאי, מי נתן לינאי אבא בר כמותי!

רשב"א,טושו"ע: השליח פטור.

ש"ך ברמב"ם: חייב. והסביר שהי"א שבשו"ע (דברי הרמב"ם) באו לחלוק על מקרה זה, ולא על המקרה הקודם שהחזיר ללא אונס. הסמ"ע חולק על הסברו בשו"ע, ומסביר שמוסב על המחזיר בפשיעה.

מרדכי,רמ"א: מפקיד ששלח שליח ולאחר שקיבל איים עליו הנפקד שאם לא יחזיר הוא יכפור בחוב שחייב לשליח – אסור להחזיר.

קשה – מדוע לא נפטר מחמת אונס, כמו בדין שהובא בשו"ע?

סמ"ע: כאן בגלל שהמפקיד שלח את השליח, ברגע שקיבל את המעות הם שייכים ממש למפקיד, ושוב אסור להציל נפשו בממון חברו, משא"כ במקרה שבשו"ע שהנפקד שלח שליח ואמר לו הולך, שאז הממון עדיין לא לגמרי של המפקיד. הש"ך מקשה: א. גם כשהנפקד אמר הולך הוי ממש של המפקיד. ב. גם אם הווי של המפקיד, מ"מ הרי זה אונס ועליו להיפטר.

ש"ך: במקרה שברמ"א אין זה אונס כיוון שאיום שיקחו לו ממון אינו נחשב אונס (האיום כאן אינו על הממון ששומר עליו). הנתיבות הקשה מהמבואר בסימן רצב,ט שאם האונס בא מחמת הפקדון ולא מחמת הנפקד פטור אף באונס ממון. ותירץ שכנראה הש"ך סובר שם שפטור דוקא אם לולא היה נותן לאנס, האנס היה מחפש בעצמו עד שהיה מוצא.

נתיבות: לשליח הולכה של הלווה אין להשתמש במעות וא"כ הוא ש"ח, ואילו לשליח קבלה של המלווה מותר והריהו ש"ש ולחלק מהדעות אף שואל. השו"ע עוסק בשליח הולכה ולכן פטור באונס ואילו הרמ"א עוסק בשליח קבלה, ואף למ"ד שהוא רק ש"ש, מ"מ חייב כיוון שהאונס לא היה בגוף החפץ, וש"ש חייב בכך.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.